כותבת על פתקים צהובים, האי הבודד שלה נמצא בבית, ואוכל הוא החולשה שלה. מור רמות ("כשהחיים קורים לך") עונה לשאלון האישי
רק אחד? יש הרבה ספרים טובים שלא אני כתבתי.
כשבע שעות, עם הפסקה קצרה להכנת קפה.
יש לי כבר תואר שני במנהל עסקים ובנוסף למדתי ואני עוסקת גם באימון וליווי נשים לשינוי וצמיחה. אני כל הזמן ממשיכה ללמוד ולהעשיר את הידע שלי בתחום האימון.
כשהספר יצא נעתי בין חרדה לאופוריה. זו תחושה נפלאה של הישג, הגשמת חלום שעבדתי עליו במשך שנים. אבל קיימת גם החרדה - איך יתקבל, האם מישהו יקרא, האם יאהבו?
אני חושבת שכתבו כבר כמעט על הכל. אבל כל אחד כותב אחרת, מתוך עצמו, מביט מזוית שונה.
קטונתי מלהכתיר. יש הרבה גדולים וגדולות.
את אחותי בקליפורניה. היא שם יותר מעשור ואנחנו בקושי מתראות.
החלום שלי! מייד אני לובשת חולצת פלאנל משובצת, נועלת נעליים שחורות גבוהות וחוזרת קצת אחורה לתחילת שנות ה-90 בסיאטל. לשיא סצינת הגראנג'. לספוג את הוויב ולתפוס כמה הופעות טובות.
נשמע מאתגר עם התכנים של הספר, אבל למה לא.
לא מספיק. אבל אני מקפידה על פילאטיס פעם בשבוע.
הכי רחוקה מזה שאפשר. חייבת את הנוחות שלי. מקלחת נעימה ומיטה.
אפשר לכתוב על הסקס אחר כך?
אוכל הוא החולשה שלי.
אשמח עבורו, אבל אתעקש שתהיה לו גם עבודה מכניסה או לפחות כלה עשירה.
מניחה שסביב 50-60 ש"ח, עם חלוקה הוגנת בין הצדדים.
כשאני תקועה בכתיבה, בחשיבה, אני חייבת לשנות מצב. לקום מהמקום, לעשות הפסקה, ללכת לחדר אחר, לשבת במקום שונה, לעשות פעילות אחרת. כל דבר, רק לא להתקע מול המחשב באותו המקום, כי עוד מאותו הדבר, לא יביא לתוצאה אחרת.
הבית שלי הוא אי עבורי, המיקום פחות משנה. איפה שהדברים שאני רגילה אליהם נמצאים, שם הנוחות שלי.
צריכה ספרייה שלמה אבל כנראה שאבחר בספר "כשהמתים חזרו" של אילן שיינפלד. אחד הספרים האהובים עלי, בנוי כמין טרילוגיה, מה שיספק לי עניין וגיוון באי.
אחד. והוא מחכה בסבלנות שאתפנה ואחזור אליו.
בשעות הבוקר המאוחרות, כשאין אף אחד בבית, בחדר העבודה. אבל בפועל כותבת הרבה גם על הפתקים הצהובים בטלפון, בזמן הבישול, או ההמתנה לילדים בחוגים, כל פעם שעולה לי משהו ולא רוצה לשכוח. הסיפור רץ אצלי בראש כל הזמן, אין לו שעות מוגדרות שמוגבלות לחדר העבודה.
אני לא מאפשרת. במקרים הנדירים בהם אני לא מתחברת לספר, אני פשוט מפסיקה לקרוא.