יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: סילאן דלאל
מקווה שתצליח לסיים את הספר שהיא כותבת עכשיו; על אי בודד היא הייתה יושבת ובוכה; וכשהיא תקועה בכתיבה, היא פשוט מרימה ידיים. מעין איתן ("הצעקה") עונה לשאלון האישי
מאיפה להתחיל? את רוב הספרים הכי טובים לא אני כתבתי.
אני מניחה שכמה שעות - ארבע או חמש אולי. אני חושבת שלכתיבה יש משקל סגולי ואני לא סופרת דקות (ולא מילים) כשאני כותבת.
אותו הדבר בדיוק (ספרות) אבל בגילמן - למדתי באוניברסיטה העברית ואז בחו"ל, ואני מרגישה שהעובדה שמעולם לא נכנסתי לכיתה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב כתלמידה פוערת פער כמעט בלתי נתפס ביני לבין החברים שלי.
אני ממש כרגיל - עובדת פחות או יותר מסביב לשעון כדי להצליח לשלם את שכר הדירה שלי, מנסה ששעות העבודה המרובות לא יפגעו בשעות השתייה שלי, ומנסה ששעות השתייה לא יפגעו במידת הצלילות שלה אני זקוקה כדי להשתתף בסוג פעילויות היח"צ שהוצאתו של ספר חדש לעולם מחייבת.
קשה לי לחשוב על נושא שלא כותבים עליו, ויותר מדי.
ג'.מ. קוטזי, אבל אני לא מקורית כאן: הוא זכה בנובל כבר ב-2003.
תמיד תמיד אשמח לעוד שעה עם אחד מהחברים או בני המשפחה שלי שחיים מעבר לים.
קצת כמו תומס ברנהרד, האמת היא שאני מאושרת רק כשאני נמצאת בין מקומות - בזמן הנסיעה בין המקום שאותו עזבתי למקום שאליו אני אמורה להגיע, וכמוהו גם אני אומללה להפליא כשאני מגיעה, ולכל מקום. אם הייתי מקבלת מכונת זמן, הייתי מקווה שהנסיעה בה הולכת להיות ארוכה במיוחד.
מולוי של בקט, שהוא זקן, מכוער ופיסח - זאת מערכת יחסים שתמיד אהיה הצעירה והיפה בה.
תמורת מאות אלפי שקלים? ברור.
לא. מישהו יצטרך לשלם הרבה יותר מזה כדי לראות אותי בטלוויזיה בהקשר שאינו ספרותי.
בכל שעה שהיא ובכל מקום שהוא. התנאים שלי מאוד בסיסיים: אני צריכה משהו לכתוב עליו, עדיף המחשב שלי. מעבר לזה לא אכפת לי אם חשוך או מואר או הומה או שקט, אני אסתדר עם מצע כלשהו לכתיבה ועם הראש שלי.
חד משמעית: סקס. הרבה יותר מענג.
חד משמעית: כתיבה. הרבה יותר מענג.
המשורר הפולני צ'סלב מילוש אמר שכשסופר נולד למשפחה, המשפחה הזאת גמורה. לי אין בינתיים ילדים, ואני לא יודעת איך החברים ההורים שלי שהם גם סופרים מתמודדים עם האפשרות הזאת.
כמו קופסת סיגריות: מוצר צריכה בסיסי שהופך את הקיום האנושי ליותר נסבל.
שום דבר לא עוזר לי כשאני במשבר כתיבה, וככה אני חושבת שזה צריך להיות. יש מצבים - פואטיים כמו גם רגשיים - שבהם צריך, לדעתי, להיכנע לתחושת האפסות.
זה האי של קליפסו, מהאודיסיאה - האי המושלם, מוקף פלגי מים צלולים וריחות פריחה נפלאה, שמענג את נפשו של כל מי שמגיע אליו. אודיסאוס, לעומת זאת, יושב שם שבע שנים ובוכה - בדיוק מה שהייתי עושה במקומו אילו הייתי מוצאת את עצמי על אי בודד.
משהו ארוך מאוד שעוד לא הספקתי לקרוא ושמתרחש בסביבה עירונית.
אחד לפחות - ואני מאוד מקווה שאני לא בעיצומו של השני עכשיו.
אני נגד. אני מאמינה ששיפור עצמי הוא בזבוז זמן, ופעילות גופנית באופן ספציפי היא עלבון לכל מה שעשוי להיות יפה בנו כבני אדם.
אני לא קוראת ספרים כאלה בכלל. כשמתחשק לי לבזבז זמן אני נכנסת לטוויטר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה