כותבת ימים שלמים, בכל זמן ובכל מקום, וחושבת שסופר גדול צריך לספק נקודת מבט חדשה. טלי כהן-צדק ("תנינה במישור החוף") עונה לשאלון האישי
שנה אחורה. לפני שאימא נפטרה. גם בשביל עוד עשר דקות.
גילברט בלייט מ"האסופית". זה לא שהוא הכי, זה שאני תקועה. קראש נעורים חזק. חייבת לסגור את העניין הזה.
נו...
לא! הז'אנר הזה עושה לי גירודים.
פעם זה היה רק בשקט מוחלט, בדרך כלל בנסיעה למדבר לכמה ימים. הפסקתי להתפנק. כותבת בכל מקום, בכל רגע שאני יכולה.
אף פעם לא אומרים לא לסקס טוב. אם יש סקס טוב, הביאוהו לכאן.
ארוחה. ברור.
מבסוטה לגמרי. רק שיכתוב טוב.
60 שקל.
לעזוב את זה לרגע. קפה וסיגריה. לא בכוח, וחס וחלילה לא לקרוא ספר של סופר אחר, שיגרום לי להרגיש שחבל על הזמן.
"החטא ועונשו", דוסטויבסקי. חייבת לסמן V על החור הזה בהשכלה. קראתי את התקציר לפני בחינת הבגרות ולא טרחתי לחזור לרסקולניקוב. נראה לי שאמות משעמום' אבל זה עניין חברתי. הגיע הזמן שבגיל 52 אוכל להשתתף בשיחות סלון.
התחלתי שניים וסיימתי שניים. מקווה לסיים גם את השלישי, שנמצא כרגע בתהליך כתיבה.
יש לי ברירה עם ילד סופר או משורר? עשרות אלפי שקלים יוכלו לעזור.
שום ספר לא בזבז לי את הזמן. גם ספרים פחות "טובים" התאימו לרגע מסוים.
"הזקן והים", ארנסט המינגוויי. בדידות, אמונה, מאבק, הפסד, ניצחון, פחד, אומץ, שחרור, כבוד - לאדם ולעולם, דאגה, חמלה. להמשיך? מבחינתי זה המנעד המלא של מה שאפשר להרגיש.
פיפי נחשב הפסקה? בטח שעתיים. ואז עוד. ועוד. כתבתי ימים שלמים.
אפשר שניים? ארכיאולוגיה ומיילדות. מה שהיה פעם הוא לא יאמן, ומה שנולד עכשיו – אין שום דבר שישווה לו.
זה רגע של ואקום. דבר אדיר שלקח שנים ושהייתי בקונטרול מוחלט עליו - הסתיים, ומתחיל פרק חדש שלא ממש תלוי בי, ושלוקח זמן. ערבוביה של בלבול, עצב, וציפייה אדירה.
נראה לי שכותבים על הכל. העניין הוא איך. מאיזה כיוון מגיעים ובאיזו שפה משתמשים כדי לספר את זה. בעיני, נקודת מבט חדשה היא הגדולה של סופר.
מה זה סופר גדול? יש סרט מידה לדבר הזה? אובג'קשן.
כרגע - אריה דרעי. אולי זה בזבוז זמן, אבל זה בוער בי. אני לא אדם של הפגנות ואולי אחד על אחד, לרגע, משהו יגע. הייתי אומרת בן גביר או סמוטריץ׳, אבל זה יותר מדי. לא מעיזה.