קוראת את כל הז'אנרים, כותבת כמו אמנית לחימה, וכשהיא תקועה בכתיבה היא מכבסת ומנקה. מעין רוגל ("זאבה") עונה לשאלון האישי
יש המון. המון. 'אלמנה לשנה אחת' של ג'ון אירווינג הוא אחד מהם. 'ארץ יצורי הפרא' של מוריס סנדק הוא שני.
ברציפות בלי לישון? 18 שעות. זה לא משהו חריג אצלי. את מרבית הספרים שלי אני כותבת ככה, שבוע מרוכז של 18 שעות כתיבה ביממה, אחרי זמן ארוך של הכנה קודם. אם החיים מחייבים, אז זה נמתח על פני שבועיים של שמונה שעות ביממה. אני קצת כותבת כמו אמנית לחימה.
אין מקצוע שאני אוהבת יותר וחושקת בו יותר מאשר לספר סיפורים. אם אני יכולה ללכת ללמוד עכשיו – את זה, עוד מזה. ללמוד עוד על כתיבה וסיפורים מכמה שיותר מורות ומורים. אבל אם חייבים משהו אחר – אז עיצוב תעשייתי. הייתי רוצה לדעת לבנות צעצועים.
יציאה של ספר חדש היא איזושהי נקודת שיא של תהליך מאוד ממושך, במיוחד כשזה ספר עצמאי, ואין זמן או אופציה לשקוע ולהתעטף בסערת הרגשות, כי יש עבודה לעשות, מאוד מאוד קונקרטית ודורשת הרבה ריכוז מאמץ ונוכחות. אני חושבת שכשיוצא לי ספר חדש, בתוך כל ההתרגשות והשמחה, אני בעיקר מאוד מאוד ממוקדת. מאוד ערה. ומאוד מסורה לו. ומלאת רגשות אשם על כל מה שאני לא מספיקה לעשות. נניח כביסה.
יש משהו שלא כותבים עליו? אולי יש מה שלא רואה אור מספיק. בגלל מצב השוק, בגלל פוליטיקה, בגלל שיקולים מסחריים וכלכליים. במיוחד כל הספרות שנמצאת בשוליים.
הלוואי שהייתי קוראת מספיק כדי לענות על השאלה הזו בביטחון מלא. אני חושבת שברנדון סנדרסון, שמשנה את כל כללי המשחק בספרות האמריקאית עכשיו הוא ענק, ואני חושבת שסטיבן קינג הוא אדיר, ואני חושבת שמרגרט אטווד היא אייקון, ומבריקה, ומשנה עולמות, ואני חושבת שנורית זרחי היא סופרת ענקית, וחשובה, ובוראת עולמות. ואלה רק כמה. אז איך אפשר לבחור?
סטיבן קינג. יש לי כמה שאלות. אני מעריצה שרופה. שרופה. אני קוראת אותו שוב ושוב שנים, והמון מספריו. לצערי הגדול לא מספיק. ובכל הנוגע לצלילה אל האפלה – הוא המלך. יש לי כמה שאלות.
1888, לונדון, תקופת ג'ק המרטש. משהו בנקודת הזמן הזו, שיצרה את הרוצח הזה שהוא ההתחלה של כל כך הרבה סיפורים, בזמן השינוי ההוא, מרתק אותי. אני מבקרת שם דרך ספרים, סרטים, בדמיון, אבל הלוואי שהייתי יכולה לבקר בלונדון של השנים האלה, להרגיש בגוף את הרגע הזה שהוליד את הרוצח הסדרתי המתוקשר הראשון.
מינרווה מקגונגל, מהארי פוטר. אבל בתקופה של מלחמת הקוסמים הראשונה. מכשפה מרדנית לוחמת. לגמרי האישה לנהל איתה רומן.
בטח! עם ריקודים והכל.
הו לא. להיות כלי משחק במשחק של מישהו אחר – פחות הקטע שלי.
אין לי שום סוג של שגרת כתיבה. בדרך כלל אני לא כותבת במשך חודשים ארוכים, בהם אני בונה, מתחקרת חושבת, ואז מגיעה לזמן כתיבה, מפנה לי כל דבר מיום אחד בודד ועד חודש אם יש נס, וכותבת. מהבוקר על הלילה.
סקס טוב. זה דלק נפלא לכתיבה.
כתיבה. ארוחה טובה זה פרס אחר כך.
אהיה האמא הכי גאה בעולם. מצד שני, אני כל הזמן האמא הכי גאה בעולם. אני חושבת שלספר סיפורים זה מקצוע אדיר, וחשוב, ומלא סיפוק והנאה, וגם דורש איזושהי הרפתקנות ותעוזה. זה מקצוע טוב לעסוק בו.
80-95 ₪. זה ספר מודפס. הוא חפץ, הרכישה שלו צריכה להיות משהו מכוון, מתוך חשק וחמדנות מסויימת. לא לקנות לפי משקל. לקנות כי זה ספר, עולם, שרוצים להכניס הביתה, ולהיכנס לתוכו. דיגיטלי צריך להיות במחיר נגיש. 20-40 ₪.
כביסה. כביסה עובדת נהדר. כשמשהו מסתבך – אני מכבסת. אם המצב מאוד קשה – אני מנקה את הבית. אם הכתיבה רצה ושום דבר לא נתקע – בתקופות כתיבה יש כאן תלתלי אבק והמינימום ההכרחי של כביסה נקייה.
הרעיון של אי בודד מחריד אותי. יש גבול לבדידות. הכי אי בודד שאני חושקת בו זה חדר נעים וחמים באמצע עיר גדולה. מאוד גדולה. חדר יפה עם חלונות ענק באמצע סיאול, למשל.
איזושהי סדרה, ארוכה ומרובת ספרים והתפתלויות, שעוד לא קראתי, מז'אנר, פנטזיה אורבנית/ פנטזיה רומנטית. משהו כזה ששוקעים בתוכו, ומציע עולם שאינו אי בודד.
אף אחד. את כל הספרים שהתחלתי – השלמתי. אבל יש שני קבצים של סיפורים קצרים שנגנזו.
הולכת מכות! אני אמנית לחימה. (ראה סעיף קודם). מתאמנת כבר 37 שנים. מגיל חמש. טאקוונדו, סון קוון מו, קוק סול וון ושוטוקאן. אני מתאמנת פעם פעמיים בשבוע לבד, לרוב בים, וכשאפשר – הולכת לדוג'ו כדי לעשות קרבות. תכלס – זה לא לכושר, זה לנפש.
אף ספר לא מבזבז לי את הזמן! אני קוראת מכל הז'אנרים, החל ממסות ואוטו-פיקשן מהורהר ומעודן ועד רומנטי. עם חיבה מיוחדת למדע בדיוני אורבני, ולאימה, ומתח. אם יש שילוב ז'אנרים – בכלל מושלם. אם זה לא כיף לי – אני מפסיקה. מילא הזמן היקר, זו תשומת הלב שאני קמצנית עליה.