יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אלבום פרטי
חושבת שכתיבה היא כמו חתול ושמוזה היא כמו אושר, ומאמינה בלחיות את החיים בעוצמה. שירה אופיר ("ועכשיו את האמת") עונה לשאלון האישי
קשה לבחור, שכן יש רבים וטובים. יש לי את "החמישייה הפותחת", ספרים שנגעו בי בתקופות זמן שונות והיחידים שאני לא משאילה או תורמת. כרגע בחמישייה שלי נמצאים: אם אשכחך/ ענת טלשיר, אמא קומי/ אלדד כהן, נערת התפוזים/ יוסטיין גורדר, בקבוק הבושם של אמא/ יונה טפר, גוף שני יחיד/ סייד קשוע.
14 שעות.
יש המון נושאים שמעניינים אותי, בין אם לעסוק בהם ובין אם לפתח כתחביב. אני מאמינה שכל למידה בכל תחום פותחת לנו דלת למקומות, אנשים וחוויות שמשדרגים ומעצימים אותנו.
"ועכשיו את האמת" הוא ספר הביכורים שלי. בכנות? הייתי בלחץ כשהוא יצא לאוויר העולם. לא ידעתי האם אחווה שוב נידוי חברתי הכרוך בסטיגמות, רכילויות ופתיחת מלחמות ישנות' או שמא החברה תחבק אותי. לשמחתי הרבה נוכחתי לראות שהחברה שלנו עברה שינוי בשנים האחרונות והיא פתוחה ומכילה יותר מבעבר. זמן טוב להודות על הרבה מאוד חיבוקים, אמיתיים ווירטואליים, מקרב קוראיי ומכריי, שריגשו אותי מאוד.
אני מתנצלת אם זה נשמע שחצני, אבל על הנושא בו עוסק ספרי, בני המשפחה של האדם המכור, המבוסס על סיפור חיי. קיימת נטייה רבת שנים בעולם ההתמכרויות להעמיד במרכז הבמה את האדם המכור, דבר שבא לידי ביטוי בספרות וביתר ערוצי התקשורת. לרוב מי שמדבר זה המכור או המכור הנקי. בני המשפחה ממעטים לדבר, לשתף את סיפורם, סיפור המשותף לאלפי משפחות במדינת ישראל ובעולם כולו. אני פועלת רבות לשבירת קשר שתיקה זה באמצעות ספרי ובהרצאתי. עימה אני חורשת את הארץ, בתקווה שהנפגעים העקיפים מהאדם המכור יחדלו לחוש אשמה ובושה על לא עוול בכפם, וכן כדי לעורר את המודעות הציבורית סביב נושא זה.
סטיבן קינג, לא צריך להכביר במילים.
רוב פאלסיני - נגן, זמר ויוצר. בנובמבר האחרון הייתי בלונדון. מצאתי את עצמי יושבת בקובנט גארדן מהופנטת מנגן גיטרה וזמר בחסד, שבשנייה אחת הצליח לחדור ללבי ולקלף מנשמתי את כל המגננות והתירוצים שסיפרתי לעצמי במשך שנים. יש בו משהו מאוד נקי, מזוקק, צנוע, שלא לדבר על כישרון שנדיר לפגוש. רק כששבתי ארצה ועשיתי גוגל, הבנתי שהוא שם דבר. נו, איך לא?
אף שנה. בגיל 40 חשבתי שזאת השנה הכי טובה שלי: פרצתי את הגבולות של עצמי, הגשמתי חלומות, למדתי לאהוב את היתרונות והחסרונות שלי ובעיקר לדייק לעצמי את הסביבה. מאז כל שנה הפתיעה אותי לטובה הרבה יותר מקודמתה.
אף אחד מהסיבה הפשוטה שרומן אסור משמעו ניהול קשר עם גבר לא פנוי. יש נשים שמסתפקות בפירורים, אחרות מברכות על כל העוגה. אני בנויה קצת אחרת, אני רוצה את כל הקונדיטוריה, כי אני סבורה שאין כמו לחיות את החיים בעוצמה, כנות ותחת השמש.
אני תמיד טוענת שלפני שהמציאו את הפסיכולוגים, המציאו את נעלי הספורט (ואמבטיית קצף). ריקוד תמיד היה חלק מחיי: רקדתי מחול מודרני כארבע שנים, ריקודי בטן, ריקודי עם ואפילו ריקוד על עמוד. הריקוד מעניק הרבה שמחת חיים, מעבר לחיטוב וכוח פיזי. כיום אני מתמקדת בהליכה משולבת ריצה, אימוני כוח בבית 3-4 פעמים בשבוע, ומצליחה פעם בחודש להגניב שחייה בים בדיוק שהשמש עולה.
לא, זה לא מתאים לספר שלי. אבל אם יש במאי בקהל שמעוניין להפוך את הספר שלי לסרט, בהחלט יש על מה לדבר.
אין לי מיקום קבוע, אני פריקית של פתקים ושרבוטים. כתיבה זה כמו חתול, אתה לא מאמץ אותו - הוא זה שבוחר לאמץ אותך. כך המוזה, וברגע שהיא מאמצת אותי אני מחבקת אותה בשתי ידיים, לא משנה היכן תתפוס אותי ובאיזה שעה ביממה.
האחד מזון לנפש והאחר מזון לגוף, אני משערת שזה תלוי במידת הרעב לכל אחד מהם באותה נקודת זמן.
אהיה גאה בו, כמו בכל חלום אחר שיבחר להגשים.
זה תלוי בכל כך הרבה משתנים: הז'אנר, הייחודיות שהוא מביא לשוק הספרים, מידת ההשקעה שנעשתה בו, היצע וביקוש ועוד. אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בין תגמול הוגן לסופר שהשקיע את מיטב כספו וזמנו להוצאת הספר, לבין הנגשת הספר לאדם הסביר.
לשחרר. לעבור למטלות אחרות, לצאת החוצה לים, לאימון, לקפה. לקח לי זמן להבין שמוזה זה כמו אושר, זה לא מצב מתמשך, אלו רגעים המופיעים בחיינו. למדתי שאין טעם להאיץ בה. אני מאפשרת לה לפרוש כנפיים, לנשום ולחזור כשהיא מרגישה מוכנה.
במקום בו שלוות הנפש נמצאת.
פרוזה או ספר שואה, נושא שמרתק אותי מבחינה משפחתית, פסיכולוגית, היסטורית וחברתית. עד היום קראתי מאות ספרים בנושא.
אפס. השלב עליו אני נוטה להתעכב הוא שלב קבלת ההחלטות, אך ברגע שזו מתקבלת אני הולכת עד הסוף. מה שכן, כשהייתי חיילת שלחתי להוצאה לאור ספר שירה שכתבתי בשם "מתנה ריקה", הוא עבר את כל האישורים הנדרשים בתוספת התלהבות, אך לצערי לא היה לי כסף לפרסמו והוא נשאר במגירה.
לא. שנים שאני מחרימה תוכניות ריאליטי. לצערי רובן עתירות לשון הרע, מציצנות, ביריונות, ומעודדות את רמיסת האחר בשם הפרסום והתהילה. הייתי רוצה שהטלוויזיה תנצל את כוחה להעלאת תכנים נוספים למען ראיית הזולת, ערבות הדדית ואהבת האדם.
חוכמת השערות הלבנות לימדה אותי שאין שום דבר או אדם ששווים את בזבוז הזמן שלי. אם אני לא מוצאת בזה עניין או הנאה, אני עוברת לספר הבא.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה