יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
כותבת עד ששורפות לה העיניים, מתעבת ריצות וקפיצות, והספר שלה מגיע עם פלייליסט מוכן. שרית גבאי ("המועדון של רוזה") עונה לשאלון האישי
באמת היה צריך את הסיומת הזו? יש כאלה שעונים "שלי"?! וגם איך אפשר לבחור? זה משתנה לפי תקופות. קלאסיקות על כמיהה ומסע עושות לי את זה. "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי די בטופ לאחרונה.
7-8 שעות. זה יכול לקרות בסופ"שים בהם הילדים עם אביהם, ואז אני על המחשב בשוונג, ולמעט הפסקות הכרחיות לשתיה ושירותים כותבת עד ששורפות לי העיניים.
עריכה מוסיקלית. תרפיה במוסיקה.
עוד אין לי הרגלים לדווח עליהם, אבל בספר הביכורים שלי חוויתי אופוריה, ומיד קרקעתי את עצמי למטלות החג, הבית והמשפחה. אבל בין לבין צפתי וחגגתי את הרגע עם עצמי. מגיע לי, עבדתי קשה.
נראה לי שהיום כבר כותבים הכל על הכל. ולא חבל - כי כשזה עובד, זה עובד.
נדמה לי שמבין הסופרים האהובים עלי בעולם, רובם לא איתנו. אז אגיד פול אוסטר, שהעיף לי את מוח בתקופה מסוימת של חיי. משלנו – מאיר שלו.
זיו שילון. כמי שעוסקת בשיקום – הכוחות שלו מרתקים אותי.
ובכן, רוזה נכנסה לדלוריאן עם המקפליי שלה. זה סיפק גם אותי על הדרך, אז נשארת בכאן ועכשיו.
בראש רץ לי מצעד דמויות של הצ'ארמרים המתבקשים, אבל בסוף נראה לי שהייתי מנהלת רומן עם נוח ממזכרת בתיה. ההוא של טלילה "משירת הסירנה" של עירית לינור. אחד שיהיה המבוגר האחראי ביחסים, במקומי קצת. יכול להתאים. רוזה, הגיבורה שלי, אגב, היתה בוחרת מישהו בלתי אפשרי כמו היתקליף מ"אנקת גבהים". כזה. אני עייפתי. תודה. רוצה נוח.
מה זורמת? כבר ליהקתי את כולם בדמיוני. "המועדון של רוזה" ספר שבא עם פלייליסט מוכן, אז זה מתבקש.
VIP? אני יותר טיפוס של "האח הגדול". עם כל הכבוד לטבע, ויש לי הרבה כבוד ואהבה אליו, אני וחרקים זה פחות.
כותבת בראש באוטו, כך בונה עלילות ודמויות, בנהיגה לבד, בעיקר בינעירונית. אחר כך כשהילדים עם אביהם, אני כותבת מהבוקר על הספה בסלון, עם קפה. הרבה קפה.
סקס. נו מה. אחר כך כותבים יופי של טקסט.
כתיבה.
אתמוך בו ואתן לו גב מלא. אסייע לו בכל דרך שאוכל ואהיה הראשונה לרכוש את יצירתו.
קשה לי לומר.
לקרוא. להתפלש קצת באוצר מילים של אחרים. ומוסיקה ואוזניות ובהייה. שילוב שפותח לי את האסוציאציות ואז אני כותבת בראשי.
הוא פחות בודד, ויותר בריטי. אזור האגמים בצפון אנגליה, או ברייטון, כל מה שבמרחק רכבת מלונדון עובד לי.
1984 של ג'ורג' אורוול. אולי ככה ארגיש קצת פחות לבד.
אפס. אני מאלה שמסיימים משהו שהם מתחילים. היו לי כמה התחלות שנכתבו לאותו הספר.
בעיקרון אני נגד ריצה וקפיצות. ובכלל כשחם לי אני הופכת למפלצת קטנה. אז זו מהות יחסי עם כושר. ובכל זאת, הולכת ברגל ברחבי העיר במקום להזיז את האוטו. מקווה לשוב לפילאטיס מכשירים בקרוב, בעבר תרגלתי וזה המקום היחידי בו 'נהניתי' ו'כושר' נכנסו לאותו משפט.
אין כאלה. אם מרגישה שזמני מבוזבז, משחררת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה