יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אסנת רום
מעריצה את "מלכוד 22", מאמינה שהסופר החי הגדול מכולם הוא מאיר שלו וחולמת לחזור לסבנטיז. אורלי קראוס-ויינר ("המדריך לשוברות הלבבות") נחשפת
"מלכוד 22" של ג'וזף הלר, שבעיני הוא הספר הכי טוב בעולם, שינה את כל תפיסת עולמי וממנו למדתי בין היתר: 1. על מופרכות הכלכלה הקפיטליסטית ואיך למרות זאת היא מצליחה לעבוד על כולם כל הזמן. 2. שגם הממשלה שלך עלולה לרצות להרוג אותך. 3. שעם שמשתף פעולה עם כיבוש במקום להילחם הוא עם חכם. 4. שקצינים יותר מטומטמים מחפש"ים. 5. שאזרח זאת דרגה יותר גבוהה מהרמטכ"ל.
לא קרה. מקווה שגם לא יקרה.
מיוזמתי, לעולם לא אגיע לאי בודד. אני אוהבת חברה, והדבר היחיד שבעייתי בעיני בלהיות סופרת הוא הבדידות. אבל אם חלילה תיווצר סיטואציה, אקח אתי מזוודה מלאה ספרים. הראשון יהיה "מלכוד 22", והשני "רומן רוסי". אחריהם כל הספרים החדשים של מריון קיז המופלאה ושל הרלן קובן (שיותר מצחיק אותי מאשר מותח) וגם של ג'ניפר ווינר (אין קרבת משפחה). וכמובן גם "חלף עם הרוח" שאשמח לקרוא שוב, ו"דזירה".
חצי האי סיני הוא המקום שעליו אני חולמת ומתגעגעת אליו יותר מכל מקום אחר בעולם. ביליתי שם את מרבית נערותי, ולפני שהחזירו אותו למצרים ערכתי בו טיול של חודש (הייתה לי אז נציגות בכל מועדון צלילה, מאילת ועד שארם א-שייח'). אפילו כתבתי עליו ספר מרוב געגועים, "סיני", שעל עטיפתו מופיעה תמונה שלי מנואיבה בשנת 1976 (החלטה של ההוצאה, לא שלי).
בדרך כלל אני יוצאת לצעידה בפארק או שוחה בבריכה. ואם שניהם לא מתאפשרים, אז גם לשטוף כלים עובד בשבילי. שחייה וצעידה הן האופציות המועדפות כדי לנקות את הראש ולחשוב על המשך דרכם של גיבורי ספרי. אבל אם יורד גשם, אני מתייצבת ליד הכיור.
חמישים שקלים גג.
אשמח מאוד. בתי היחידה מוכשרת ברמות על בתחום הכתיבה. היא כתבה סרט לערוץ הילדים בגיל 12, זכתה בתחרות ועד היום משדרים אותו בימי שואה (הסרט הוא על ילדה שעוזרת לסבא שלה למצוא את אחיו שנעלם במלחה"ע השנייה). אני רק אשמח בהצלחותיה, שבטוח יגיעו (החלום הסודי שלי, שאני מגלה רק לכם, הוא שהיא תעבד את הספרים שלי לתסריטים שיופקו בהוליווד).
כתיבה כמובן. בכתיבה אפשר לדמיין ארוחות הרבה יותר שוות מאלה שאני יכולה להרשות לעצמי.
גם סקס אני יכולה לדמיין יותר טוב מאשר במציאות. אבל אין על המגע האמיתי.
בבית, בין 9:00 ל- 17:00, כמו פקידה. לפני גיל 50 הלילה היה הזמן הכי מוצלח עבורי, אבל הגיל השבית את יכולתי המופלאה לישון עד הצהריים, ומאז התחלתי לעבוד ביום. פעם גם נהגתי לכתוב בבית הקפה השכונתי, כדי להקל על הבדידות. אבל בשלב שבו כל אחד מהלקוחות הקבועים נעצר לידי כדי לפטפט חמש דקות, הבנתי שעדיף שאחזור לכתוב בבית.
הציעו לי להשתתף ב"אמזונס" וב"המירוץ למיליון" וסירבתי, כי לא צירפו את הצ'ק. אם יש לך קשרים בהפקה, תגיד להם שהחל ממיליון – יש על מה לדבר.
בשמחה! מתה על מיוזיקלס!
לשנות השבעים, קודם כל כדי לבלות יותר זמן עם אבא שלי ז"ל שהיה האדם הכי מבריק, מצחיק וקול שאי פעם הכרתי. מעבר לזה, שנות השבעים בארץ (שהיו בעצם ייבוא של שנות השישים מארה"ב) הן לדעתי השנים הכי מוצלחות בכל התחומים: החל ממוזיקה וכלה בחופש שהיה לנו אז. היום כבר אי אפשר לברוח לים למשך ארבע שנים ולבוא לבית הספר רק בקיץ של סוף י"ב כדי לעבור את הבגרויות, ואני בהחלט מצרה על כך עבור הנוער.
במרקוס דול, מנכ"ל "רנדום האוס", ההוצאה לאור הגדולה בעולם. כדי לחתום איתו כמובן על חוזה הוצאה של כל הספרים שלי אצלם. מקווה ששעה תספיק.
בעיני, מאיר שלו. לדעתי "רומן רוסי" הוא ספר המקור הכי טוב שקראתי. אחרי שהישוו אותו ל"מאה שנים של בדידות" קראתי שוב את שניהם והחלטתי ש"רומן רוסי" יותר מוצלח, כיוון שלמרקס (סופר גדול בפני עצמו) חסר ההומור הנדיר שבו השתבח שלו בכמויות ממש לא חוקיות.
היום? כשכולם כותבים? לא נראה לי שיש נושא שעוד לא כיסו.
עלי מוהר ז"ל. אהבתי מאד את הטורים שלו ב"העיר" וקיוויתי שיום אחד הוא יכתוב רומן. אבל זה כנראה כבר לא יקרה, וחבל.
אני אף פעם לא באופוריה ותמיד דואגת לגורל ספר חדש. עד שהוא נכנס לרשימת רבי המכר, ואז אני מתחילה לדאוג שהוא יעוף משם לפני שימכור חמישים אלף עותקים. בקיצור, דאגה זה השם האמצעי שלי (לא חרדה – אותה אני שומרת לגורל האנשים שאני אוהבת).
הייתי רוצה ללמוד הכול. בכל פעם שאני כותבת ספר חדש, אני מדביקה מקצוע חדש לגיבורה שלי כדי שאהיה חייבת לערוך תחקיר על אותו מקצוע, ונהנית מכל רגע במהלכו. בינתיים כתבתי על פסיכולוגית, אשת עסקים, פרסומאית, רופאה, עורכת דין, גנטיקאית, סוכנת מוסד, שחקנית, מנהלת קרנות הון סיכון, עוזרת פרלמנטרית ופרטיזנית (שזה לא ממש מקצוע, אבל התחקיר היה מרתק והמחמאה ההורסת ביותר שקיבלתי על הספר הייתה מאישה מבוגרת שקמה באחת ההרצאות שלי ואמרה בהתרגשות שהתאכזבה לגלות שאני לא פרטיזנית בת 80).
12 שעות.
שחייה או צעידה בפארק. משתדלת כמעט כל יום.
אני לא נוהגת לבזבז את זמני. אם אני קוראת ספר עד הסוף, סימן שהוא היה שווה את הזמן שלי. פעם, ראיתי חובה לעצמי לסיים כל ספר שהתחלתי, אבל בשנים האחרונות הפסקתי להיות מנומסת.
ברור! אבל סלפי שצילמה הצלמת אסנת רום.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
