יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אוסף פרטי
כותבת שלושה ספרים ושתי סדרות ומתכוונת להמשיך לכתוב עד גיל 80, וכשהיא תקועה בכתיבה היא הולכת לשחות. שני הדר ("חג המשק") עונה לשאלון האישי
כשהייתי בת 22 קראתי את "כמעיין המתגבר" וכשסיימתי אותו חשבתי שקראתי עכשיו את הספר הכי טוב בעולם ומה יהיה, מה עוד נותר לי לקרוא. ואז קראתי את "מאה שנים של בדידות", והבנתי שיש עוד ספר אחד או שניים שמחכים לי. מה הספר הכי טוב שלא אני כתבתי? "רומן רוסי" ו"עשיו" של מאיר שלו. אני לא אבחר באחד מבין השניים. שניהם טוענים לכתר.
קולנוע. פספוס שלא למדתי קולנוע.
אני נעה כל הזמן בין גלים של חרדה ואופוריה, חרדה ואופוריה וחוזר חלילה. מצד אחד, מקבלת תגובות מטורפות, שבאמת ובתמים לא ציפיתי להן, ומצד שני – לא מפסיקה לחשוב על הקוראים הלא מגיבים, או על מחר, אולי הגל הזה ייגמר במהירות ויישכח ו"חג המשק" ואני ניעלם אל תהומות הנשיה, כל כך מהר. אני כל הזמן אומרת לעצמי "תהני מהיש, זה כל כך הרבה, תהני מזה", אבל זה כל הזמן שם, ברקע, החרדה הזאת. כנראה בגלל שבתוך תוכי אני בסוף היום, פשוט, פולניה.
"כל השירים של היום נכתבו כבר לפני הרבה שנים מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים אל נהיה עד כדי כך תמימים ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל - כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?" (מתי כספי)
כל כך חבל שמאיר אריאל ולאונרד כהן כבר לא איתנו.
שלומי שבן.
לתיכון. שלהי הניינטיז. קודם כל מסבירה לעצמי, הסבר היטב, ששיער מתולתל לא מברישים על יבש, ואז נוסכת בעצמי עוד קצת מהביטחון העצמי שיש לי היום, ויוצאת אל העולם בלי פחד, כולל הטיול לדרום אמריקה שלא קרה ועוד דברים שלא קרו ולא העזתי או התחלתי הרבה יותר מדי מאוחר, בגלל שהייתי כזאת פחדנית.
הולדן קולפילד! בתיכון שלי היתה ספריה שממנה היינו שואלים את ספרי הלימוד. זה היה בית ספר קיבוצי משותף, והספריה היתה מן מרחב כמו-אוניברסיטאי כזה, עם ספרניות שלוחשות ששששש בקול רם. ותמיד המדף שבו היית אמורה למצוא שורה שלמה של עותקים מ"התפסן בשדה השיפון" היה מתרוקן לבלי שוב. אני חושבת שזה די מגניב, למרות ענייני המוסר, שתלמידים היו לוקחים ולא מחזירים את הספר הזה. במאמר מוסגר כאן אולי המקום לגלות שהעותק באנגלית מספריית האנגלית של בית הספר, של The catcher in the rye, שוכן לבטח אצלי על המדף. גילוי לא כזה נאות.
ברור, איזו שאלה! מאוד מעניין יהיה לראות את הפרשנות המיוזיקלית לכל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ושירי תנועות הנוער מתוך "חג המשק".
תשעה חודשים. בתחילת הסגר הראשון של הקורונה, הבנתי שיש כאן חלון זמן שלא ברור מתי ואם בכלל יזדמן לי שוב אחד כמותו והכנסתי את עצמי למרתון "חג המשק". טראנס רצוף של כתיבה אינטואיטיבית, הספר הזה פשוט נבע ממני. מדי פעם אני חושבת שאכלתי או ישנתי, בוודאות גם שיחקתי רמיקוב, אבל אני לא זוכרת שום דבר מעבר לזה.
אין שום סיכוי, ממש לא יפה לי ביקיני.
אחרי סקס טוב תמיד יש לי רעיונות מעולים לכתיבה, כך שזה דיל שכרוך זה בזה. חייבת לבחור?
כתיבה, ברור. אין שאלה בכלל.
הכי גאה ונרגשת בעולם! לא מזמן בני השני ביקש לגייס אותי לשכנע את אבא שלו לקנות לו אופנוע שתי פעימות ולא ארבע פעימות, שזה מה שאבא שלו העדיף בשבילו, משיקולים שאין לי צל של מושג בהם. כן, זה סינית גם בשבילי. אמרתי לו "רני, אני מתייעצת איתך בענייני ספרות? לא, נכון? אז מה אתה שואל אותי על אופנועים?". סיכוי סביר שלא יהיה לי ילד משורר או סופר, ועם זאת – בעיני זאת ברכה, ילד כזה.
שאלה שאין לי שום דרך לענות עליה, אני לא מבינה את כל מרכיבי התמחור ולכן לא מתיימרת. מה שכן – אני יודעת היום להגיד כמה וכמה וכמה גורמים, ואנשים ושלבים מרכיבים את הדרך הזאת, שבין הנקודה שבה סיימתי את כתיבת הספר ועד שהוא מונח על המדף – ברור לי שיש לזה מחיר. אני לא חושבת שמחירי רצפה לטובת מבצעים מכבדים מישהו מהשותפים בעסקה הזאת שבין כותבים וקוראים. אם ספר יהיה זול – זה לא מה שיגרום לי לקנות אותו אם לא אמצא בו עניין, ומצד שני – גם יקר מדי זה יקר מדי. לא יודעת.
אם אני תקועה בכתיבה אני הולכת לשחות. אני שוחה ושוחה ומתלבטת ושואלת את עצמי – ותמיד, אבל תמיד, כל התשובות מגיעות לי משם. הרבה מהכתיבה שלי קורה גם בנהיגה (אני מקליטה את עצמי ברעיונות. רק ברמזורים! רק ברמזורים!), ובמקלחת, ושניה לפני שאני נרדמת. כשאני מתיישבת מול המחשב – זה רק לצורך הפלט. אני חייבת שנקודת המוצא, המשפט לצאת איתו לדרך – יהיו לי בראש עוד קודם. אחרת זה פשוט לא עובד.
יש כל כך הרבה מקומות שלא הייתי בהם, אני חושבת שחצי האי סיני הוא חצי האי בשבילי. אבל מה שכן – אם אפשר שלא יהיה בודד, אני חייבת אנשים מסביבי, לדבר איתם ולשאוב חומרים להשראה וכתיבה.
"עשיו" של מאיר שלו.
אני לא רוצה לומר שהפסקתי באמצע. יותר שאני בעיצומו של התהליך והתהליך ייקח כמה שייקח. אחד הגילויים שריגשו אותי ברגע שהבנתי שכתיבה היא הדבר שלי, הוא שככל שהשנים עוברות, הכתיבה נהיית מיומנת יותר, מה שאומר שגם בגיל שמונים אני אוכל להמשיך לכתוב. זה מאוד הרגיע אותי. אני לא מתחמקת מתשובה. כרגע יש לי התחלות של שלושה ספרים ושתי סדרות. הכל יקרה, אני יודעת.
אני כותבת בסטודיו שלי, מול חלון ענק, גינה ונוף לוואדי ולרמת סירין. לפעמים אני עוצרת לקנא בעצמי על הסטודיו הזה. בנינו אותו בדיוק לפני שנה, בדיוק בדיוק כפי שחלמתי אותו, ואם מסטודיו כזה לא יצאו לי טקסטים טובים – אני מחזירה את המפתחות. באיזה שעות? אני חיית בוקר. מוקדם מוקדם אני מתעוררת עם הציפורים, הולכת לשחות, קפה ואז עוד אחד ומתחילה את היום.
ספר הפייסבוק הגדול.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
