יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
אמיר זיו מתחלחל מהמחשבה על כושר גופני וכותב הכי טוב אחרי שהוא מתחמם שעתיים. לרגל ספר הביכורים שלו, "ארבעה אבות", זיו מגלה הכל
ספר. אבל אני גם כותב בעיתון נייר, כך שאני משוחד לחלוטין.
רק "כושר פונקציונאלי" שיש לו נחיצות ותועלת מעבר לטיפוח ושמירת הגוף. אני הולך הרבה כדי להגיע ממקום למקום, אני רוכב על אופניים כדי להגיע לעבודה או לתחנת הרכבת. מאמצים גופניים "בריאים" ככאלה, כמו ריצה או חדר כושר, מעוררים בי חלחלה.
כן.
בראשית, וספר הדקדוק הפנימי.
שניים. אבל בסופו של דבר איחדתי אותם לאחד, שראה אור.
את "גבעת ווטרשיפ", ספר הילדות הראשון שאני זוכר, ואת "פרפר", ספר ה"גדולים" האכזרי הראשון שקראתי כנער. אל שניהם לא חזרתי מאז, מפחד לפוגג את הרושם. וגם את "עשרה בדצמבר" של ג'ורג' סונדרס שאני מצליח לקרוא בו בכל פעם כאילו היא הראשונה, ושלושה ספרים של עגנון, שהם כמו לשמוע מוזיקה.
ביוון. לא רחוק מדי, לא באמת בודד.
60 שקלים.
אהיה ממש גאה בו. מילדות אני מתבונן בכותבים טובים בחרדת קודש, ואם יהיה לי אחד בבית זה יהיה מאוד מאוד משמח.
כתיבה היא ארוחה טובה.
בין 22:00 ל-02:00 בלילה, אחרי שהבית נרדם והמטלות נגמרו. ואני מסוגל לכתוב רק בפינת העבודה שלי, מול המחשב, ועם מוזיקה לא בעברית ברקע, שלא תחלחל פנימה.
לא.
לגמרי, נראה לי שאפילו השם כבר מתאים. הייתי מציע לטום ווייטס להלחין.
1969, פסטיבל וודסטוק. למרות שאני עלול לגלות שברגע האמת, עם כל הפקקים של הפולקסווגנים והבלאגן אני אחליט להישאר בבית ואלעג לביטניקים האלה. או 1995, כיכר מלכי ישראל, רגע לפני.
מייקל ג'ורדן.
קודם תחושת שחרור עצומה כשהמשימה הושלמה, אחר כך החרדה מחלחלת, אחריה משתרר שקט מבהיל, ומכאן ועד הנצח ציפייה דרוכה למשוב.
רק עיתונות. המקצוע הנהדר בעולם, שהופך חשוב ורלוונטי עם כל יום נוסף שבו הטראמפיזם מחלחל ומשחית חלקות טובות. כתחביב הייתי שמח ללמוד לשפץ שעוני קוקייה. מכניקה של פעם, שאין בה באמת צורך אבל ההתבוננות בה מפליאה.
יום שלם, מבוקר עד ערב. עם הפסקות. כתיבה, לפחות אצלי, היא כמו פרבולה הפוכה שמטפסת לנקודת המקסימום בחלוף שעתיים ומשם האיכות יורדת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 