כשהוא תקוע בכתיבה הוא יוצא לריצה, את ספרו החדש כתב במשך 20 שעות רצופות, והוא מעריץ את ברוס ספרינגסטין. יותם טולוב ("ביום שייגמר הכסף") עונה לשאלון האישי
"עיין ערך: אהבה" של דוד גרוסמן. כשהוצאתי אותו מהספרייה בכיתה י' הספרנית חשבה שזה מוקדם לי. היא צדקה, אבל מאז זה כוכב הצפון שלי בכתיבה.
עוד לא קרה לי. אני לא יכול להתחיל לדמיין את האומץ הנדרש כדי לאחסן משהו כל כך יקר ולוותר עליו. אבל מניח שגם זה יגיע ושהאומץ יימצא.
"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. אני מאמין למביני העניין שאומרים שזו יצירת מופת. אבל מעולם לא הצלחתי לצלוח את הפרק השני. שם לא תהיה ברירה.
דרום צרפת. מול מפרץ ארקשון. בים האטלנטי. בילדותי היינו שוחים מהחוף לאיים שמתגלים בשפל ונעלמים בגאות. אי של עשר שעות ביממה.
לצאת לרוץ. הבנתי את זה רק בעבודה על הספר האחרון. אני גר ליד יער. אחד המקומות היפים בעולם. כל מה שתקוע משתחרר בריצה.
המודל הכלכלי צריך להשתנות. מצד אחד הרבה פחות ספרים בבתים ויותר ספרים דיגיטליים, ספריות ציבוריות ומודל של ליסינג לספרים, ומצד שני למצוא את הדרך לאפשר לסופרים להתקיים בכבוד.
כותב איתו ספר לנכד.
בחדר העבודה כשהילדים בגנים ויש שקט ואור.
1200. למדתי במערכת חינוך שבה ההיסטוריה נעצרה בחורבן בית שני ודילגה קדימה למבשרי הציונות. אני רוצה לחזור ללב החור השחור שאני לא יודע עליו דבר. השנים הריקות של ההיסטוריה. ולחלץ משם סיפורים.
ברוס ספרינגסטין. מעריץ נשאר מעריץ.
אני נכנס לבונקר ומחכה שיעבור. אבל הפעם החלטתי אחרת. אמנם מרגיש חרדה, אבל אני יוצא לפגוש קוראים, מסתובב בחנויות, עורך ערבי השקה, מרשה לעצמי לחגוג.
אני כל הזמן לומד, אבל אני מזהה מגמה - מהמדעי אל האלטרנטיבי. עכשיו אני עושה דוקטורט בגרונטולוגיה (מדע הזקנה). אחר כך אני מתכנן ללמוד ביבליותרפיה. ואחר כך אני חושב שאלך אל המיסטי. הגיע הזמן.
20 שעות. כתבתי במשך שנה את הספר האחרון וכבר ראיתי את הסוף. ואז הגיעה הקורונה. והסגרים. והילדים בבית. הכול השתבש. הייתי תקוע עד שאשתי קנתה לי, באחת ההפוגות, לילה בצימר. ידעתי שזו ההזדמנות היחידה שלי. נסעתי לצימר בלב יערות ירושלים ולא יצאתי ממנו במשך יממה. למעט 4 שעות שינה כתבתי ברצף. משם נסעתי לבית דפוס. חזרתי הביתה עם כתב יד.