התחיל לכתוב לא פחות מ-32 ספרים (!), לא פוחד מלכתוב גרוע ומסוגל לכתוב אפילו על הטלפון. עידו אנג'ל ("מה") עונה לשאלון האישי
"אברהם הפנר: ספר המפורש" של אברהם הפנר.
היו תקופות שיכולתי לשבת גם 16 שעות (כשה"מיזנטרופ" היה פתוח). היום אני יושב לא יותר משת – רגע, צריך ללכת להחליף חיתול.
טוב שאתם שואלים, כי בדיוק התחלתי ללמוד פסיכותרפיה ממוקדת התמכרויות וטראומה במכללת טאותרפיה. אם בא לכם לשלם לי, אני לא אגיד לא.
אני שמח, אני כבר מאוכזב מהידיעה שהוא לא יגיע למספיק אנשים כמו שהייתי רוצה (גם כי אי אפשר להגיע אל כולם וגם כי אני בתוך הנישה של הנישה נראה לי), אני עייף מהשיווק שצריך לעשות ועוד לא עשיתי, אבל בעיקר שמח.
לא יודע אם "על מה", אלא יותר "איך". הלוואי שהיו כותבים יותר מופשט. שבין כל שתי מילים היה פער שהקורא היה יכול לזרוק את עצמו אליו ולהחליט איזה מין גשר הוא רוצה להיות.
יואל הופמן.
ג'ון קליז, אבל זה כבר קרה שלוש פעמים, ועדיין הייתי רוצה עוד.
לא חוזר. יש לי אנכרוניזמפוביה (פחד מחזרה בזמן), שאני אשנה משהו והופה, משהו או מישהו שאני מאוד אוהב יעלם.
חולםםם.
אאוץ'. עד לפני כמה שנים הייתי רץ ומתאמן 5 פעמים בשבוע. עכשיו כלום, בעיקר בגלל כל מיני תחלואים שאני בתהליך השמדתם. חלום שלי לחזור למשהו כמו 3 פעמים בשבוע.
בשבילי כן, בשבילם פחות, כי אני איש מכירות נוראי. אני אמצא את הדרך להפוך את התוכנית לאנטי מיינסטרים. מצד שני, אנטי מיינסטרים זה קצת מיינסטרים לאחרונה, אז יאללה.
סקס טוב. ושעה אחר כך כתיבה. תוך כדי ארוחה טובה.
כתיבה.
אהיה אבא של סופר.
שאלה קשה, אני לא טוב בכספים. אבל מאחר ונראה לי שבחישוב הכולל יותר בזבזתי כסף על ספרים מאשר הרווחתי עליהם, אני אלך עם הקונה ואגיד: 20 ₪.
עובד: לטעות, לכתוב גרוע. לא לפחד מזה. רק ככה אפשר לראות מה נכון ומה לא. לא עובד: להתעקש.
יש שעות מסוימות, בעונות מסוימות, שהאי הזה הוא אני.
התנ"ך. יש שם הכל ובכל פעם זה הכל אחר.
32 בדיוק (הכל במחשב בתיקיית "עזוב").
אני מספיק אטום בשביל לכתוב בכל מצב ובכל שעה, אבל גם בגלל סגנון הכתיבה הפרגמנטרי שלי וגם בגלל תכונות העיכול של הכלבים שלי - יצא לי לכתוב הרבה על הטלפון בזמן שאני מוציא את הכלבים לטיול בלילה.
אין לי סבלנות לספר שיבזבז לי את הזמן. יש לי מנגנון במוח שגורם לידיים שלי להחזיר את הספר הזה מיד למדף. עם נטפליקס זה לא עובד, אולי כי אין מדף.