יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יחצ
כותב בשעות הקטנות של הלילה, מדווח שאין לו שלדי ספרים בארון, וישמח ללמוד וטרינריה. רועי הורוביץ ("עולם ללא אשמים") עונה לשאלון האישי
"כוכבים תועים" של שלום עליכם, שיר אהבה חמוץ-מתוק לתיאטרון, שכל כך קרוב לליבי.
10 שעות, שהסתיימו בתזכורת שגם הסופר צועד על קיבתו.
וטרינריה, בלי לחשוב פעמיים
מתנסה בזה עכשיו לראשונה ונושם עמוק. הרבה יותר מתורגל בפרמיירות בתיאטרון, שבהן אתה מחויב להתייצב בגופך. עם ספרים, זו פרמיירה מתמדת, כשכל קורא נוטל ליד את הבייבי שלך, לרוב בהיעדרך הפיזי. מרגש באופן אחר.
עליי, ודווקא יש המון מה לספר.
אליס מונרו.
פדרו אלמודובר, אהובי. יש לנו המון פערים להשלים.
המאה החמישית לפני הספירה (שנת 429 לפנה"ס, ליתר דיוק), יוון. סופוקלס מעלה את "אדיפוס המלך" במסגרת תחרות המחזאים בדיוניסיה. 30,000 איש יושבים באמפיתיאטרון. לו יהי חלקי עימם.
ברור, בהצלחה עם זה (אפשר גם להשתתף בתפקיד קטן? שרתי במקהלה של אפי נצר).
מעט מידי, מאוחר מידי. אבל כן סופר צעדים ומתייצב לפילאטיס פעם-פעמיים בשבוע.
גם בעד עשרות אלפי שקלים, איפה חותמים?
ברור שסקס טוב. זה בכלל לא כוחות (ובהמשך לתשובה הקודמת, השאלה הנוכחית מכניסה לי כל מיני רעיונות חדשים לראש).
לא מבין את השאלה ומתנגד לצורך לבחור בין השתיים. גם וגם. אכלתי ארוחות טובות תוך כדי כתיבה, וכתבתי תוך כדי אכילה.
בטח קונה את כל המהדורה הראשונה.
אין לי תשובה טובה ואחידה. מה שכן, אני משתעשע באפשרות להנהיג מנגנון של תשלום בתום הקריאה. באופן אישי, הייתי עושה לא מעט כותבים מעושרים לאין שיעור יותר ממה שתרמתי לרווחתם עד כה.
הרבה קריאה, בתי קפה ושיחה עם גיסתי האהובה, מטפלת שתמיד יודעת לחלץ פקקים. מה שלא עובד זה לנסות ולהתעקש בכוח מול הנייר שצוחק לך בפנים.
מרחק יריקה מחולות זהב ועצי קוקוס. רק שעם כל הכבוד ל "בודד", חייב גם כמה מסז'יסטים.
"אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, או "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה (כל ארבעת הכרכים!). בכל מקרה, סאגה איטלקית רחבת יריעה ואוהבת אדם שגיבוריה חיים ומתהלכים לפניך, ושוב אינך בודד.
אף אחד. "עולם ללא אשמים" הוא ספרי הראשון מאז ומעולם. לשמחתי ולצערי, אין לי שלדי ספרים בארון.
כדברי יוסי גמזו ז"ל, "השעות הקטנות של הלילה הן אולי הגדולות באמת", שקט מופתי בכל הבית, ובחדר העבודה שלי המוזות רועמות.
אלה שכתבו קולגות משמימים מעולם האקדמיה, שהתנתקו מעולם המעשה ושכחו שלמחקר בתחום התיאטרון ישנה הצדקה רק אם בתום הקריאה, מחזאי יכתוב טוב יותר, במאי יביים טוב יותר, שחקן ישחק טוב יותר וכיוב'. ולמה אני מאפשר להם את זה? כי עוד לא אבדה תקוותי שיפתיעוני לטובה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה