מסוגלת לכתוב בשעה אחת טוב יותר מאשר בעשר, מעדיפה לקחת לאי בודד את השנתון הסטטיסטי, ועושה כושר גופני (גם) באמצעות עישון. מחברת רב-המכר "והכלה סגרה את הדלת" פותחת דלת
השנתון הסטטיסטי. ואולי התנ"ך. וגם הברית החדשה. אגב, יש לי את התנ"ך והברית החדשה בכרך אחד, שיום אחד, כשעברתי דירה, אחד הסבלים התרעם וסירב להעביר את זה כי מבחינתו העובדה ששניהם כרוכים יחד היא חילול קודש.
אני לא כל כך מכירה איים בודדים וגם די שונאת להתבודד. אז אולי מנהטן.
אין לזה רצפט. הרבה פעמים כשאני עוזבת את העבודה ומוחקת אותה מתודעתי וחוזרת כעבור זמן, זה מאוד עוזר. אני פשוט עוזבת, אפילו באמצע משפט. ואני יכולה לחזור לזה למחרת או כעבור כמה שבועות או אפילו שנים, כמו שקרה עם "קול צעדינו".
לדעתי לא יותר מ-50-60 שקל. אבל אם מדובר בספר שהושקעה בו עבודה גדולה – למשל כרך של תרגום כל מחזות שייקספיר – הייתי מוציאה על זה גם 300 שקל, ואני חושבת שבצדק. ספר הוא גם אובייקט – ואני מוכנה להשקיע בספר מתורגם היטב שנראה כמו שצריך גם כאובייקט. נניח, על שני כרכי השירה של אבות ישורון שיצאו בהוצאה מהודרת, לא אניד עפעף כשאשלם מה שנדרש.
הילדים שלי כבר גדולים, אחד חוקר והאחרת עוסקת בתיאטרון. אני לא בדיוק ממליצה על העיסוק שלי, לא רואה בו מקצוע, ואם זה היה עיסוקם העיקרי הייתי קצת דואגת. האינסטינקט ההורי הבסיסי הוא שהילדים שלך יספגו פחות ממה שאתה ספגת, וספרות ואמנות הם תחומים שמצריכים מערכת עצבים חזקה מאוד ויכולת לעמוד בהרבה מכות, כולל אלה שאתה מנחית על עצמך. זה לא משהו שהייתי רוצה להנחיל.
שני דברים כל כך שונים, ואני שונאת מסעדות יוקרה, הן פשוט גורמות לי למצוקה – הייתי מעדיפה כל דבר על פניהן. אני אוהבת ללכת למסעדה בשוק תלפיות בחיפה, ובכל מקרה, אני לא אכלנית גדולה והייתי מעדיפה כתיבה. וקרקרים.
בשעות היום, בדרך כלל בבקרים. אני לא אדם של לילה בשביל שום דבר, והחל משמונה הרגישות והדריכות שלי הולכות ויורדות, והאנרגיות והתקוות שלי מתנקזות לבוקר ולסיכוי שאני אצליח סוף סוף לתקן את הדף המקולקל של אתמול, בכל המובנים. אני כותבת רק בבית. צריכה את השולחן שלי, את הזווית שאני מסתכלת מהחלון.
לא. לעולם לא.
כן, בטח. בכלל, שיעשו מה שרוצים עם הספרים שלי, אין לי צורך בשליטה בהם אחרי שהם יצאו. ואני גם מתה על מיוזיקלס.
אני לא אדם של נוסטלגיה, אבל אני חושבת ששנות העשרים של המאה העשרים, בפריז או בלונדון. נדמה לי שהייתי משתלבת שם. אלה היו שנים מאוד לא פוריטניות.
טוני מוריסון.
יש כאן כיבוש עשרות בשנים, ומעט מאוד נכתב על זה בפיקשן. בעיניי העובדה שכותבים על זה כל כך מעט היא תופעה סוציו-תרבותית-פוליטית מדהימה. אם פעם תהיה ארכיאולוגיה של התקופה שלנו, החוקרים יהיו בהלם מכמה שהנושא לא נוכח בכלל בספרות.
אני חושבת שז'קלין כהנוב, שכתבה מסות על הלבנטיניות ופרסמה ב'קשת' לאורך שנות השישים, הייתה כישרון ענק, אחד מהכי גדולים שהיו פה. והיחס בין הפרסום לכשרון שלה בלתי נסבל.
זה נורא השתנה עם השנים. כיום זה אי-שקט פסיכו-מוטורי כזה, אני יותר עצבנית מתמיד ומשהו בחיים שלי מאוד לא שקט. אני בעיקר מחכה שזה כבר יעבור כדי שאוכל לחזור לתוך הקליפה שלי, שספר חדש מוציא אותי מתוכה. זה סוג של ריגוש, כמו קוקטייל לא ברור ששתית אתמול, ואת כבר בעיקר רוצה לחזור לעצמך.
לימודים לטינו-אמריקניים, ושפות – ספרדית ופורטוגזית. כדי להיות מסוגלת לקרוא ואולי לתרגם את הספרות האדירה הזאת. שפה ותרבות, זה מה שהייתי לומדת, אבל אני חוששת שאחרי גיל מסוים זה כבר נעשה מאוד-מאוד קשה.
זה תמיד עם הפסקות, והעניין הוא לא כמות השעות אלא האיכות שלהן. לפעמים בשעה אני הרבה יותר פורייה מאשר בעשר שעות שאני מתמזמזת. זו יכולה להיות שעה של קפיצת דרך מדהימה או עשר שעות של דשדוש במי אפסיים. זה סוג של ריכוז, הבלחה.
אני עושה הרבה פילאטיס, הולכת ברגל, ואני מעשנת, שזו גם פעילות גופנית.
זה משתנה, לא תמיד זה אותו ספר. בתקופה האחרונה זה "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט.
אי אפשר אפילו לספור. לפחות עשרה. שלא לדבר על סיפורים. אני נושרת בשלבים שונים של העבודה – לרוב אני מרגישה שזה גווע או לא מתקדם כמו שאני רוצה בשליש הראשון, שהוא המכריע. אם עוברים אותו, יהיה בסדר.