יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ליאת שליט
התחילה לכתוב כבר בכתה ג', נסעה ארבע פעמים להודו, והאי הבודד שלה פונה לצד של הזריחות במקום לצד של השקיעות. קרן להמן ("טורסו") עונה לשאלון האישי
פילטיס ובחודשים האחרונים גם התחלתי לרוץ. זה הכי מוזר, באמת האמנתי שאין סיכוי שאי פעם ארוץ. אפילו בזתי לאנשים שרצים ותייגתי אותם תחת קטגוריות לא מחמיאות. בקיצור, לעולם אל תגידי לעולם לא, מה שמחזיר אותי לשאלה על הישרדות...
לאחרונה קראתי את ספר השירה של הדס גלעד "מעל אופק השכמות" ושאלתי את עצמי שוב ושוב "איך היא עושה את זה?" איך היא כותבת שירה כל-כך טובה ומרגשת בלי ליפול אפילו פעם אחת למלנכוליה?
מבחינה פרקטית מדיה דיגיטאלית. מבחינת הנפש, אני לנצח אצטער שלא למדתי משחק.
במהלך השבוע הראשון ליציאתו של הספר שלי הסתובבתי בקהות חושים. זה היה מוזר, לא הרגשתי כלום. זאת כנראה הייתה הדרך שלי להימנע מהתקף חרדה.
על חדרי מורות ומורים – מצע אינסופי לקונפליקטים וסיפורי חיים, על רקע של עליבות בצורת קפה נמס ומחסור בכפיות.
נתחיל בזה שחשוב לנסח את השאלה בלשון רב מגדרית, כי הנטייה המיידית היא לחשוב על גברים בהקשר של גדולה. בכל מקרה, זאת ככל הנראה אלנה פרנטה.
קמלה האריס. מהיכרותי עם עצמי, ארצה להישמע חכמה ולהרשים אותה, אבל כל מה שאצליח להוציא באותו רגע מהפה זו הערה סתמית על הסניקרס שלה.
סיקסטיז, וודסטוק. זה האירוע האחד שקשה לי להשלים עם כך שהוא התקיים ולא נכחתי בו.
אטיקוס פינץ', האבא ב"אל תיגע בזמיר" הוא ללא ספק הגבר המושלם. אבל האמת שמתאים לי יותר להתאהב במישהי שרוטה וכריזמטית כמו לילה מהרומנים הנפוליטנים.
יש לי בעיית ריכוז, גם הרצף אצלי קטוע. לא נראה לי שיותר משעה.
איפה חותמים?
שעות הערב במכונית. אנחנו משפחה רעשנית של חמש נפשות, בבית קטן וצפוף. המכונית היא מקום המפלט שלי.
אני אישה נהנתנית, ארוחה טובה תמיד מנצחת.
גאה בה ושמחה שהיא ממשיכה את השושלת (הוריי היו אנשי המילה הכתובה ואחותי היא סופרת) ועל הדרך גם מנסה לדחוף אותה ללימודי מדעי המחשב או משהו, כדי שתהיה לה עצמאות כלכלית.
הייתי רוצה להפוך את הכתיבה להרגל, שבו יש לי שעות קבועות שבהן אני יושבת מול המחשב וכותבת. בפועל, הכתיבה עדיין מגיעה אלי כמוזה שאני לא יודעת לחזות מראש, לפתע היא צצה ואם אין לי פנאי היא עלולה להיעלם באותה המהירות.
האמת שכבר הייתי בו והוא נמצא באיי אנדמן. היינו בו כמה אנשים בודדים בתנאי קמפינג. לא היה בו דבר בנוי, למעט באר מים. קוקוסים, ים טורקיז ביום ופלנקטון כסוף בלילה. המחדל היחיד היה שהוא פנה לצד של הזריחות ולא לצד של השקיעות.
את "הודו יומן דרכים" של עזריאל קרליבך. קראתי את הספר במסע הראשון שלי (מתוך ארבעה) בהודו. הייתי מאוהבת בהודו כמו שמאוהבים באדם והרגשתי שהספר מבטא במדויק את הרגשות שלי. בנוסף לתיאורים ולעלילת הספר, גם העברית שמתגלה בו היא מהיפות שקראתי. הייתי רוצה שהספר הזה יהיה לצידי בכל מקום אליו אלך ואי בודד זו הזדמנות מצוינת לקרוא בו שוב.
כל מילה כתובה היא פוטנציאל לספר, אז כנראה שמאות. הראשון היה בכיתה ג'.
עשור אחורה התשובה היא שאין שאלה בכלל, אני שם ולא רק בגלל הכסף. כיום אין סיכוי, לא הייתי שורדת שם דקה, לא מבחינת התנאים ולא מבחינה חברתית.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה