יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אלבום פרטי
האי הבודד שלו נמצא באמצע חולון, אמנים מיוסרים מצחיקים אותו, ורק תנו לו לחזור לניינטיז. גיא לייבה ("אספר לך כשניפגש") עונה לשאלון האישי
קראתי בראיון איתה שאורלי קסטל-בלום לא אוהבת שמזכירים לה את "דולי סיטי", אז מצטער מראש. "דולי סיטי" הוא ספר כל כך מצחיק, וחכם, וחרדתי, וגאוני. האמא משתילה לילד שלה כליה, ובמקום להזדעזע אתה צוחק, ואז מרגיש קצת לא נעים, ואז אתה עוד פעם צוחק. אני לא חושב שאי פעם אגיע לרמה כזאת, אבל אנסה.
דיגיטלי. זה בעיקר יותר יעיל. הכל נכנס לך במכשיר אחד ואתה יכול לקרוא כל ספר בעולם. בעיניי זה מדהים.
הכי הרבה ארבע או חמש שעות. אני לא ממש אוהב לשבת לכתוב הרבה זמן ברצף. לא חושב שזה בריא. עדיף להיות ממוקד עד שעתיים וחצי.
פילוסופיה זה לא מקצוע, אבל זה מה שהייתי הולך ללמוד. אין סיכוי שאני שורד אפילו שעה בלימודים שיכניסו לי כסף כמו מדעי המחשב.
אני לא יודע להתמודד עם הצלחה, וכשטוב לי אני בחרדה. יאהבו את הספר? לא יאהבו? מה יגידו? אולי עדיף שלא יגידו כלום. ואם לא אומרים כלום אז אני חושב: נו למה אין תגובות?
מי אני שאקבע? אבל אם מתעקשים אז מרגרט אטווד היא הסופרת הכי גדולה וחשובה כרגע. אייקון.
הייתי רוצה לפגוש את אתגר קרת, לעבור איתו סיפור אחרי סיפור בכל הספרים שלו ולשאול על מה הוא כתב אותם. אני חייב לדעת.
שנה כלשהי בניינטיז, 1994-1996 בערך. בא לי לחזור להסתובב ב'ענק הווידאו' ולהשאיל סרטים, לחוות את "סיינפלד" בלייב ובמיוחד לחיות בתקופה שאשכרה חשבנו שהנבחרת יכולה לעלות למונדיאל.
רק אם אני מככב בתפקיד הראשי ושר כמה שירים בלי פלייבק. מתי אנשים יברחו מהאולם?
מתאמן שלוש פעמים בשבוע עם מאמן אישי. אין לי ברירה. בלי מאמן אני לא יוצא מהמיטה.
ברור, גם תמורת עשרות אלפי שקלים. צריך להתפרנס ולקנות בית.
סקס. בוא'נה, אני אצא אדם שלא ממש אוהב לכתוב, אה?
אוכל גובר על הכל.
אני אהיה מבסוט ממנו, אלא אם כן יהיה "אמן מיוסר", מאלה שסובלים מהכתיבה שלהם אבל זה הדבר היחיד שהם יודעים לעשות. אוי, אתם מתפרנסים מכתיבה אבל קשה לכם? ממש בא לי לבכות.
בין 50 ל-75 שקלים. אף אחד לא מעריך ספר שהוא קנה ב-20 שקל במבצע. ספר לא יכול לעלות כמו מנת פלאפל, כמו שכרטיס לקולנוע לא עולה כמו מנת פלאפל (אלא אם כן זה ספר יד שנייה).
לעזוב את מה שאני כותב עד שיהיה לי כוח לכתוב שוב. אף תרגיל לא עובד בשבילי ואני לא מחפש השראה באף מקום. זה לא עובד עלי. לא יוצא כלום? לא בכוח.
הסיוט הכי גדול שלי זה להיות באי בודד בלי קליטה סלולרית אז עדיף שהוא יהיה באמצע חולון ליד ההורים.
"הפיתוי להיות מאושרים" של לורנצו מרונה. זה ספר מאוד מאוד מצחיק שלדעתי מהלל את הזקנה. אתה מגיע לאיזשהו גיל ופשוט לא אכפת לך מכלום, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה ולחיות איך שבא לך. נשמע נהדר
רק אחד, מין קומדיית פשע כזאת על סטודנט שמתחיל למכור סמים כדי להתפרנס, אבל הבנתי שאני לא בשל לכתוב דברים מורכבים כאלה ואשאיר את עולם הפשע למרטין סקורסזה ואנשים שיודעים מה לעשות איתו. זה גם היה יותר מדי דומה ל'שובר שורות', אז פשוט ראיתי את הסדרה עוד פעם.
אך ורק בבית. אני צריך שלא יסתכלו עלי ולא יבחנו אותי. פעם ניסיתי לכתוב בבית קפה וכל הזמן פחדתי שמישהו מסתכל וצוחק עלי מאחורי הגב. זה מוזר.
יש לי כבוד למילה הכתובה ואני לא יכול להגיד שהם מבזבזים לי את הזמן. אני תומך בהרבה פרויקטים בהדסטארט ומקבל הרבה ספרים לא אפויים שמורכבים מפוסטים בפייסבוק. אני עושה את זה כי אני מניח שזאת התחלה בדרך ליצור משהו משמעותי יותר. גם אני התחלתי ככה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה