יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
מגדיר את עצמו כאיש של לבטים, פוחד מאוקיינוסים ומרחקים, וכשהוא תקוע בכתיבה הוא אומר לעצמו "קום, עצלן!". יוסי אבני לוי ("הסתיו של מיכאלה") עונה לשאלון האישי
"והיום איננו כלה", צ'ינגיס אייטמטוב.
נדמה לי ששלוש שעות. לא יותר מזה.
אני חושב שכל אחד צריך ללמוד מה שהוא אוהב. לא מה שאמא אומרת. ולא מה שמכניס כסף.
חרדה, ודאי. מתחיל המרוץ המתסכל מכולם: מה יאמרו עליו? למי להתחנף כדי לקבל כתבה בולטת? איפה הכי כדאי להתראיין? איך להתפלל כדי שהספר לא ייפול לידי מבקר או מבקרת מרושעים במיוחד, שכותבים דברים טובים בעיקר על החברים שלהם? איך לסייע לספר להמריא? לא פשוט!
לא כותבים מספיק על סקס. וחבל מאוד. כולם חושבים על סקס אבל חוששים לכתוב עליו, או לא מצליחים. בעיני מרבית הסופרים, סקס (גם כפעולה מהנה וחיונית, גם כמניע פנימי להתנהגות הדמויות) הוא פעולה אינטימית מביכה שצריכה להישאר בחושך. חושך כמטאפורה. הפוריטניות הזאת היא צביעות, בעיני, ומעידה על מחסום פנימי. סקס איננו עשיית קקי. שגם היא, כמובן, פעולה חיונית, אבל מרתקת פחות. אנשים לא נוסעים לעיר אחרת בשביל קקי טוב. סופר שמתבייש לכתוב על אחד הדחפים החזקים ביותר שיש לכולנו, איננו סופר טוב באמת.
אין דבר כזה, הסופר הגדול מכולם. יש הבדל בין "מצליח", ו"מפורסם" לבין "טוב". יש ספרים של סופרים "גדולים" שאינני אוהב. תרבויות שונות מצמיחות סופרים מצוינים, וייתכן שאת הטובים שבהם לא קראתי משום שלא תורגמו לעברית. אני לא מסוגל לקרוא ספר בשפה אחרת חוץ מעברית.
תתפלאו, אבל באמא שלי. בגלל המגיפה הארורה, חיבקתי אותה בפעם האחרונה לפני 10 חודשים.
1939. ללא ספק. לראות את העולם הישן רגע לפני שחרב. לצעוק. להזהיר. להציל.
עם מרקו, גיבור "הסתיו של מיכאלה".
מדי פעם מבקר בחדר כושר כדי לראות חתיכים חסונים ולומר וואו, אני הולך לכתוב עליהם.
ודאי. נשמע נהדר! אבל זה עלול להיגמר במיוזיקל הכי עצוב אי פעם, כשגם הזמר וגם הקהל מייללים "אוי אוי".
בלילה. בחדר העבודה המבולגן והדחוס שלי. אחרי שהילדים נרדמים סופסוף.
סקס טוב. עם הבחור הכי חתיך בעולם.
כתיבה.
אני אשמח בטירוף! אקפוץ משמחה!
אני אומר לעצמי, "עכשיו תכתוב את הספר הכי טוב שלך. זה שעדיין לא כתבת. קום, עצלן אחד". זה בדרך כלל עוזר.
בין רודוס לכרתים, אני חושב. שלא יהיה רחוק מדי. אני פוחד ממים עמוקים, מאוקיינוס וממרחקים.
"נשים קטנות", לואיזה מיי אלקוט.
אחד. ספר על ענת, אישה בודדה שמחפשת אהבות נטושות בטרמפיאדות. קראתי לו "המלאך שלי", ואחרי לבטים (אני איש של לבטים) זנחתי אותו.
לא. זה דוחה אותי, מפחיד אותי ומביך אותי. חוץ מזה שמאות אלפי השקלים יבוזבזו אחר כך על טיפולים נפשיים ופיזיותרפיה.
אני קורא רק ספרים שמעניינים אותי. בהגדרה, אם אני קורא ספר, הוא לא מבזבז את הזמן שלי.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
