יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אריק סולטן
גנז שני ספרים אחרי כתיבתם, לא נלחם במחסומי כתיבה, מת על טניס ויכול לכתוב 18 שעות ברציפות. יניב איצקוביץ' ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו") עונה לשאלון האישי
"דון קיחוטה", "עלובי החיים", "אנה קרנינה", "האחים קרמזוב", "גטסבי הגדול", "עידן התמימות", "ארץ פרומה", "הנכדה של מר לין", "סיפור על אהבה וחושך", ואני יכול להמשיך ולמנות עוד עשרות אבל רחמיי על הקוראים.
בדרך כלל כשאני מתחיל לכתוב ספר אני מסיים אותו, העניין הוא שלא תמיד אני מוציא אותו לאור. אחרי שאני כותב ספר אני לוקח ממנו הפסקה ארוכה, וכשאני חוזר אליו לפעמים מתעוררים ספקות לגבי נחיצותו, לגבי רמת הדיוק שלו ועוד. יש עד היום ארבע רומנים שפרסמתי, ועוד שניים שגנזתי.
מה העניין הזה עם ספרים לאיים בודדים? על מה זה מתבסס בדיוק? בכל אופן, לשאלתך, אם מדובר על חיים שלמים באי, אז התנ"ך. אם לתקופה קצרה יותר – ביוגרפיות עבות כרס.
שוב האי הזה? אני מצטער, אני לא עוזב לאי בודד רחוק בלי בת הזוג שלי והבנות שלי.
פעם הייתי נלחם במחסום כתיבה. יושב שעות מול המחשב ומחכה שמשהו יקרה. היום אני ממש מחכה למחסומי כתיבה, כי אז אני יכול לצאת לחופשה ולחזור רק כשהמצברים טעונים. לא טוב לכתוב ממצב של לחץ ועקשנות. האמינו לי. ניסיתי. מחסום כתיבה, אם מבינים אותו נכון, הוא הזדמנות מצוינת להקפיץ את רמת הכתיבה.
סכום שמכירת כמות נאה של עותקים ממנו תוכל לפרנס בכבוד את שרשרת היצירה של הספר, מהסופר ועד לעורך ועד להוצאה.
שואל אותו מה בנוגע.
אין תחרות. כתיבה.
אין תחרות. סקס.
בשעות הבוקר. בחדר העבודה שלי בבית. אחרי שהילדים מתפזרים להם במסגרות והרעש שלהם מתנדף ברוח.
הישרדות לא. גם לא תמורת מיליוני שקלים. קמפיין אופנה? הלוואי שיציעו. מוכן בחינם.
עף.
כל עוד ירדנו מהסיפור של האיים הבודדים, אני חוזר לסוף המאה ה-19, יהודי במזרח אירופה שמגלה את העולם שנמצא מעבר לשטעטל, מורד בדת, יוצא בשאלה, ומחפש את דרכו בעולם האפשרויות האינסופיות: אמריקה, פלשתינה, אודסה, וכיו"ב.
ברור שרוג'ר פדרר. השראה.
תחרות קשה בין פטריק מודיאנו, טוני מוריסון, קוטזי וקלודל.
אופוריה, חרדה, חופשה, ואחר.
הולך לאקדמיית הטניס של רפא נדאל כדי לשפר את הוולי שלי.
היה יום אחד שישבתי לכתוב ברצף 18 שעות כמעט בלי לקום מהכיסא. זה קרה כשסיימתי את "דופק", הספר הראשון שלי.
כמו שניתן להבין בין השיטין, טניס טניס וטניס. כמה שיותר, ובכל הכוח. אם אין טניס אני רץ. אם חם מדי, אני שוחה. בכל אופן, לא מתחבר לחדרי כושר.
ספרי עיון שאני משתמש בהם למחקר. לפעמים אני מוצא ש-90 אחוז מהזמן בזבזתי לריק כי התעניינתי במשהו, אבל הוא לא היה רלבנטי בשום צורה לספר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
