יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: סלפי
כשיוצא לה ספר חדש היא שותה הרבה יין, היא הפסיקה לכתוב ספר כי הרגישה כאילו מישהי אחרת כתבה אותו, והיא חושבת שספר צריך לעלות כמו שעת עבודה אחת בשכר מינימום. אינה איזנברג ("גרסת הבמאי") עונה לשאלון האישי
'ילדי חצות' של סלמן רושדי
שניים. אחד מהם נקרא 'אנטי מערכתיות בחלב קוקוס' והסיפור פשוט לא הצליח לעמוד ברף שהציב השם. את השני, 'גלות', התחלתי לכתוב בקיץ האחרון, כשהייתי בהריון, ואני מחבבת את החומר שיש שם, אבל מרגישה שמישהי אחרת לגמרי כתבה את זה. אולי יום אחד ניפגש, נעשה כמה צ'ייסרים ונמשיך לכתוב אותו יחד. מקווה מאוד שזה יקרה.
'שר הטבעות' של טולקין. ייגזר גורלי לבלות את שארית ימי בלי דמויות נשיות טובות, אבל לפחות תמיד יהיו לצידי טוקים וברנדיבקים שמבינים שארוחת בוקר אחת ביום זו בדיחה גרועה.
מול החוף המזרחי של אוסטרליה.
עובד לשבור שגרה בצורה קיצונית (לא שאי פעם חוויתי שגרה רצינית מאז הצבא, אבל הכל בהתאמה), להזכיר לעצמי שאני בעצם כותבת כדי שמישהי אחת, איפשהו, אולי תרגיש פחות לבד, לצרוך אמנות מעולה ולטייל. לא עובד לבהות בסמן המהבהב ולטפח אשמה חריפה על כך שזה מה שאני עושה עם החיים שלי.
כמו שעת עבודה אחת בשכר מינימום. אולי אני סוציאליסטית שחיה בסרט, אבל זה מה שהייתי רוצה לראות.
מזכירה לה שאמא שלה סופרת ושלא תהיה לה ירושה, מחבקת אותה חזק ובוכה מהתרגשות.
אני בת למשפחת טוק, כאמור. תמיד ארוחה.
תלוי איזו כתיבה וכמה התמונה שאני עובדת עליה מרימה לי באותו יום.
בבית, לבד, בשעות הבוקר המאוחרות.
חלום שלי. וגם אז אלכס, הבת שלי, תוכל להיות סופרת בשקט.
כל עוד אני כותבת שותפה ודרמטורגית הפקה, הכי זורם!
למה מכונת הזמן שלך עובדת רק לאחור? לא מרוצה. אבל חוזרת ליום נפילת חומת ברלין. יש לי תחושה שנאגרה שם אופטימיות שלא תזיק לי בימים אלה.
מישהי שהייתה בחלל. לא אקרצץ, מי שתהיה פנויה.
רושדי. והוא גם האדם שלעולם לא ארצה לפגוש, כדי שאוכל להמשיך לחשוב ככה.
אני שותה יין, הרבה ואדום, עמוק בתוך תסמונת המתחזה. תיכף יעלו על זה שאני סתם. משעממת. הספר החדש שלי, 'גרסת הבמאי', נוגע בכל העצבים החשופים האלה שלי. לא ראויה, לא אמנית אמיתית, לא סובלת מספיק, לא חווה מספיק, לא עושה מספיק, ובעוד רגע יעלו עלי.
להפליג.
באזור העשר. זאת הייתה עבודת סמינר על הבית ברחוב פין 1 לקורס זכויות אדם בתואר הראשון, המרצה לא חיבבה אותי ונזכרתי שצריכה להגיש יום לפני.
וואי, סליחה על חוסר הפרסטיז', אבל דיגיטלי.
פילאטיס. ולפני שילדתי (לפני כמעט חמישה חודשים), הייתי גם מכורה להליכות יחפות בים. מתגעגעת לזה מאוד.
דיסטופיות YA. לעולם לא ימאסו עלי, וזה עדיף מעוד צפיה ב"אחת שיודעת". או שלא. אבל בכל אופן לא יכולה להפסיק.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
