חושב שלא כותבים מספיק על "הרמוסים והכואבים". מאוהב במקצוע שלו - עורך דין קהילתי, ולא מבין את משמעות הביטוי "כושר גופני". יובל אלבשן ("הערעור האחרון", עם ליעד שהם) עונה לשאלון האישי
לעולם אקנא ב"אוהל הדוד תום" של הארייט ביצ'ר סטואו. מעבר לאיכויות הספרותיות שלו, העובדה שהספר גייס את ההמונים למלחמה בעבדות והיה הסיבה לפרוץ מלחמת האזרחים (הנשיא לינקולן אמר על סטואו ש"זוהי האישה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו") שהביאה לשחרור העבדים, גורמת לי להכתיר אותו בתואר הזה של "הספר הכי טוב", תרתי משמע.
אני מאוהב במקצוע שלי – במשפטים ובמיוחד בעריכת דין קהילתית. הייתי לומד זאת שוב בלי בעיה.
חרדה. ברור. שאני כפולני אפסיד הזמנות לדאוג קצת?
בעבודתי כעורך דין קהילתי. הרמוסים והכואבים.
אני יודע שהוא מת, אבל אני עדיין לא מעכל זאת, אז בשבילי עמוס עוז הוא הסופר העברי הגדול מכולם. הוא חסר לי ברמה כמעט יומיומית. "הערעור אחרון" הוא הספר הראשון שלי שיצא בלי שהוא ליווה אותי.
אותה תשובה. אבא שלי.
1982. להספיק להיפרד מאבא שלי שנפטר כשהייתי ילד, להודות לו על כל מה שהספיק בחייו הקצרים וגם להרגיע את היתום בן ה 12 שאני תמיד אהיה – שיהיה בסדר ושיפסיק לדאוג.
בשמחה. איזה כיף זה לקחת חלק במה שמפזר חיוכים בחיי אנשים אחרים. ברור.
פחות. לא בגלל שאני מוצא בזה משהו פחות. אלא שלי זה לא מתאים.
בכל מקום שמתאפשר לי. לרוב – בפינת האוכל בסלון. בערב ולפעמים בלילות. אחרי העבודה וכחלק מהנסיון לתקן את מה שבעבודתי כעורך דין קהילתי אני לא מצליח לרוב לעשות – להגיע לסוף טוב.
סקס ואני מאלה שאוהבים מ א ו ד לכתוב.
כתיבה ואני מאלה שאוהבים מ א ו ד לאכול.
אשמח. מאד. אין דבר מרפא יותר מאשר כתיבה. זה מביס כל ציפרלקס.
שאלה קשה. מחיר שמצד אחד יאפשר לכל אחד לרכוש אותו ומצד שני לסופר שכתב אותו פרנסה הגונה. קשה לי לכמת.
מוסיקה לא עברית שממסכת לי את הרעש מבחוץ. מה שלא עבד בשבילי זה לצאת לחופשות כתיבה. קיבלתי כמה מלגות כאלה ולא הצלחתי לכתוב מילה. אני זקוק לרעש של החיים עצמם כדי לכתוב כנראה. את רוב ספרי כתבתי בסלון כשהילדים סביבי נכנסים ויוצאים.
לא בערך. בדיוק. על הגג של הנוטרדאם בירושלים. משקיף על העיר העתיקה.
עמוס עוז, " סיפור על אהבה וחושך". הספר הכי ישראלי שקראתי.
לפחות עשרה. ואני מתכוון רק לכאלה שכבר הכילו כמה עשרות אלפי מילים. פתיחות של כמה אלפי מילים – יש לי עוד יותר. אני מנחם את עצמי שיום אחד אחזור לכל אלה ואסיים לכרוך אותם.
כבר יצא לי לשבת במשך 10 שעות בלי לקום אפילו למקרר וכל מי שמכיר אותי יודע שזה חריג ביותר....
לא מכיר את המושג. מה זה?