מסוגלת לכתוב 14 שעות ברציפות, סגרה 23 שנות לימוד, משקיעה בקרוספיט ולא מרשה לאף אחד לבזבז לה את הזמן. עמליה רוזנבלום ("זמן שאול") עונה לשאלון האישי
עידן התמימות, אדית וורטון.
אף אחד. כמובן שיש לי המון רעיונות לספרים שלא אכתוב לעולם. אני יודעת את זה ולכן לא מתחילה לכתוב אותם. במקום זאת אני כותבת את התקציר שלהם במייל לעצמי ואחר כך משתמשת בהם בתוך ספר אחר כשאני רוצה לתאר, ספר שאחת הדמויות קוראת או רוצה בעצמה לכתוב.
"איך לשרוד באי בודד"/ How to Survive on a Desert Island (Tough Guides) הספר מסביר איך למצוא מים ואוכל וגם איך להתמודד עם הבדידות.
אפשר להגיע אליו אם עפים עד הכוכב השני מימין, ואז ישר עד הבוקר.
אני תמיד משתדלת לעבוד על שלושה מסלולים: תחקיר, מבנה והכתיבה עצמה. אני כמובן נותנת עדיפות לכתיבה עצמה. כשזו נתקעת, אני עוברת לאחד המסלולים האחרים, ועושה תחקיר או עובדת על המבנה, עד שהתקיעות משתחררת. אני לא מתייחסת לשכתוב כדרך לשחרר את התקיעות. שכתוב רק מעודד את הקול הביקורתי ועלול להחמיר את המצב.
צריך להיות תשלום מדורג. אדם צריך לשלם 0.05 אחוז מהמשכורת שלו על ספר.
לא אתפלא.
שניהם, רק לא ביחד.
סקס טוב. בשביל כתיבה לא צריך אף אחד אחר.
אני צריכה רצפים ארוכים של זמן שבהם אני לא מתקשרת עם העולם. שלושה ימים זה אידיאלי. קמה ב 5 בבוקר, ויכולה לכתוב גם עד 7 בערב, עם הפסקות פיפי בלבד, שוקולד מריר, יוגורט, ובערב מלא קוניאק, עד שאני נרדמת שוב ב-9, וכך שוב למחרת.
Never say never
גדול.
וינה בין מלחמות העולם.
הדאלאי למה
פוטין
דואגת כמו מרים ששולחת את משה הקטן בתיבה על היאור.
תודה רבה, יש לי כבר 23 שנות לימוד.
14 זה לא נדיר.
פעמיים בשבוע קרוס פיט אצל ניסו המלך בשינקין, עם עוד מלא אנשים כמוני שהתגלגלו מהמיטה.
כמו עם אנשים, זה כבר קורה פחות ופחות.