יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
כותב בכל זמן ובכל מקום, ממלא פנקסים ברעיונות, נרתע מחוקי כתיבה ותמיד שמח לפגוש את אשתו. רועי חן ("נשמות", כתר, 2020) עונה לשאלון האישי
"פראני וזואי" של סלינג'ר.
בגיל 16 התחלתי לכתוב רומן היסטורי על פטרבורג הקרה במאה ה-19. העליתי אותו באש בתל-אביב החמה של המאה ה-20.
השאלה הקלאסית, אבל אם חושבים עליה ברצינות - מה בדיוק מהות הנסיעה הזאת לאי הבודד? איזו חברה מארגנת את זה? האם אני נוסע לבד? למה אני יכול לקחת איתי רק ספר אחד? למה בכלל אני נוסע לשם? האם אני לא מספיק בודד כאן ועכשיו?
האחרון שהכרתי שחלם על אי היה סאנצ'ו פאנסה והוא חלם למשול בו. אני בינתיים מנסה למשול בעצמי.
עוזר לי לכתוב כל בוקר, למלא פנקסים ברעיונות, לקבל באהבה את הטיוטה הנוראית הראשונה, לשתות תה איכותי, לקרוא ספרים מעוררי השראה, לקרוא בשפות אחרות, לחלוק את הסיפור בפני אדם עם אוזניים טובות. לא עובד – לחוקק לעצמי חוקים נוקשים לכתיבה, אני מיד מתמרד נגדם.
סכום שלא יאלץ נער או נערה לגנוב אותו.
אופתע, הוא כל כך אוהב לנגן בפסנתר.
כתיבה על ארוחה טובה. ואז ארוחה.
כתיבה על סקס טוב. ואז סקס.
את הרומן החדש שלי, "נשמות", כתבתי בשעות הבוקר בדירתי בתל-אביב, בקפה-ספרים "הנסיך הקטן", בגטו היהודי בוונציה, בבית הקברות במלאח היהודי בפאס שבמרוקו, בחדר מלון במוסקבה, בנמל יפו ועל ספסלים שונים למיניהם.
ביום שבו זה יותאם למשקפופרים אסתמטיים שאדישים למותגים ושונאים ריאליטי.
אם כבר מישהו יעשה את הטעות הפטאלית הזאת – זה יהיה אני.
לגטו היהודי בוונציה של המאה ה-17-18. אם נתעלם מגאווה, דעות קדומות וסיפיליס, מעניין אותי לפגוש את השילוב המדהים של יהודים מאמינים אדוקים שבו זמנית מלחינים מדריגלים, וכותבים פואמות ומחזות בעברית! המלצות: שיריה של שרה קופיו סולם, הפואמה "תפתה ערוך" מאת משה זכות או המחזה העברי "צחות בדיחותא דקידושין" מאת יהודה סומו.
אשתי.
לא אוהב להכתיר, אבל אציין שני סופרים נורווגיים שריגשו אותי מאוד: קרל אובה קנאוסגורד (סדרת המאבק שלי) ושל אסקילדסן (רשימותיו של תומס פ' למען הכלל). וגם: ספר השירה החדש של דורי מנור "נפש אחת אחריך" – מערבב מחשבות, מסחרר, חובה!
אני משתדל להיות ברגע, עם החרדות והשמחה והריקנות. אני הרי כותב כי אני מוכרח לכתוב, אחרת אני סובל, רק כך אני משליט סדר בתוהו שבתוכי, כך אני מצחיק ומרגש את עצמי. אני כמובן מקווה להצחיק ולרגש אחרים, אני כותב כדי שיקראו אותי, אבל לא אמות אם לא. הרומן "נשמות" ראה אור בשבוע מיוחד שבו הפכתי לאב גאה לתאומים לא זהים – מחזה ורומן. ממש במקביל עלתה בתיאטרון גשר הצגה על פי מחזה חדש שלי, "מי כמוני". אין קשר בין היצירות, אולי מלבד העובדה שהמחזה עוסק במחלקה סגורה לנוער וגיבור הרומן "נשמות" הוא בעצמו מחלקה סגורה של איש אחד.
ללמוד בכיתה זה משהו שלא עבד לי עוד מאז כיתה י', שם נפרדתי ממערכת החינוך הסטנדרטית. אבל מאז אני לומד לבדי ללא הרף, בעיקר שפות. המורים הטובים ביותר שפגשתי בחיי היו סופרים מתים. נטליה גינצבורג למשל היא מורה מצוינת לאיטלקית.
היו לא מעט ימים, בעיקר לקראת סיום הספר, שבהם כתבתי במשך עשר שעות. בדרך כלל אני מתפגר אחרי ארבע.
מקליד במהירות פנומנלית.
לא קורא ספרים שמבזבזים לי את הזמן.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
