יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ערוץ הכנסת
מקפידה להתרחק ככל שניתן מאזורי הנוחות שלה, תשמח להחליף את האי הבודד באי מעץ במטבח, וחושבת שלא כותבים מספיק על הפריכיות שהיא מחבבת. סיוון שיקנאג'י ("88") עונה לשאלון האישי
אני לא חושבת שיש ספר שהוא הכי טוב בעיני, אבל לפעמים אני פוגשת ספרות שכל כך מדויקת במשפטים שלה עבורי, שזה מתקרב להגדרה הזו. נגיד הספר האחרון שעשה לי את המפגש הזה היה "נבדה" של מיטל זהר.
מלא. יש לי גם ספרים שסיימתי לכתוב ולא יראו אור לעולם. אני המבקרת הכי קשה של עצמי ובצדק: אני מתופפת על קדירה סדוקה מנגינות היאות להרקדת דובים, בעוד שהייתי רוצה לרגש עד דמעות את הכוכבים (ציטוט לא מדויק של פלובר).
אולי משהו של דאגלס אדמס. אני אצטרך קלילות כדי לצלוח אי בודד והספרים שלו גם עבים מספיק כדי להשתמש בהם להגנה עצמית.
שאלת האי נשמעת לי מאיימת, להיות לבד ומוקפת מים זה לא בחלומות שלי. אבל תמיד רציתי אי מעץ במטבח.
דדליין תמיד פועל אצלי. ובאופן כללי מה שעובד עבורי הכי טוב זה להציב מגבלות לכתיבה. זו יכולה להיות מגבלה מבנית, תחבירית, מגבלת תוכן ועוד. הכי חשוב לי להקפיד לא להיות באיזורים הנוחים שלי. כלומר לא לכתוב משהו שכבר עשיתי ואני יודעת היטב לעשות. ככה בדרך כלל אני לא נתקעת, כי מעניין לי.
הייתי שמחה שנעבוד עם פילוסופיית הקינטסוגי היפנית גם בספרים. ושהאסתטיקה של הישן והמשומש תעלה על הערך של החדש. אבל בלי להתפלסף, בשוק הקיים, ספר חדש צריך לעלות מחיר שיאפשר לסופרים, למו"לים, למפיצים ולחנויות להתפרנס ממנו ולהמשיך ליצור.
יש לי שתי בנות מעולות ומעניינות ואם הן יהיו סופרות או משוררות אז איזה כיף לעולם הספרות.
כמעט כל יום אני בוחרת כתיבה על פני ארוחה טובה ומטפטפת נשנושים מאולתרים על המקלדת.
תלוי עם מי.
בדרך כלל זה קורה מעט לפני שאני צריכה להפסיק לכתוב ולהתחיל לחיות. אני כותבת בעיקר בבית, יש לי את הפינה שלי. אבל התובנות הגדולות באות לי דווקא בחוץ – בתנועה - בנסיעות והליכות.
כנראה שהייתי מסרבת בשמחה.
תלוי בהמון דברים ובראש ובראשונה – מי רוצה להפוך ספר שלי למיוזיקל ואיזה ספר.
השאלה קשה לי מידי. עבור.
בתור תסריטאית אני אמורה לדעת שאסור להתעסק עם הזמן. אבל כנראה שלא הייתי מתאפקת וחוזרת שבע שנים אחורה. משתדלת לא לשנות כלום, רק להיפרד כמו שצריך מאמא שלי.
אדי וודר (אם אני לבד איתו בחדר) או נער הבודהה Ram Bahadur Bomjon (אם אני לא לבד איתו בחדר).
כל פעם שעולה לי שם של מישהו, קופצים לי איזה שלושה נוספים.
פריכיות עם חמאת בוטנים. אף אחד לא כותב על זה וחבל, כי זה באמת טעים יחד.
לפני כמה חודשים נפטרה ליעד סודאי בגיל 23. קראתי טקסטים שהיא כתבה בשנה א' במסגרת לימודי הכתיבה שלה וידעתי בידיעה ברורה שהעולם הפסיד את הסופרת שהילדה הזאת יכלה להיות.
כשיוצא לי ספר, אני מבועתת שאולי סיימתי וכרגע יצא לי הספר הכי טוב שאהיה חתומה עליו בחיי. אני נותנת להמולה (גם הפנימית) להירגע, ממשיכה לכתוב ומנסה להשתפר עוד יותר.
אני הולכת ללמוד איקבנה, שזה אמנות סידור פרחים יפנית. הייתי פותחת משתלת בוטיק (אומרים שעם המילה בוטיק מוכרים יותר) ופוגשת אנשים בנקודות השיא של חייהם (ימי הולדת, ימי אהבה, ימי נישואין ו...לוויות).
בתקופה שבה אני כותבת סדרה אני יכולה להגיע בקלות גם ל-12 שעות כתיבה ביום בלי הפסקות (כאמור, מטפטפת אוכל על המקלדת תוך כדי).
אני הולכת ברגל מלא, פעם הייתי מתאגרפת, לפעמים אני עושה יוגה או פילאטיס ואני גם מגדלת שתי ילדות שאוהבות גינות שעשועים.
לא נראה לי שיש כאלה. אני משתדלת לקרוא מה שאני יכולה ללמוד ממנו או ליהנות ממנו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה