יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יאיר מלמד
כתבה כבר מאות התחלות של ספרים, מוכנה שספריה יימכרו בשקלים בודדים, ויש לה פתרון מאוד יצירתי לסוגיית הסקס והכתיבה. צביה גולן ("6,000 ק"מ של הבטחה" בהוצאת "קוראים") עונה לשאלון האישי
"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז.
יש לי מאות התחלות של ספרים, כך שהתשובה היא משהו בין 100 ל-200. אני מתחילה לכתוב, ואחרי הפרק הראשון אני קוראת בעצמי. על פי רוב, הפרק והרעיון נגנזים עמוק במגירה.
"רובינזון קרוזו" של דניאל דפו. אולי אמצא שם רעיונות כיצד לצאת מהאי הבודד.
אני לא חולמת על אי בודד. לעומת זאת, כשאני כותבת, בחדר העבודה שלי, אוי למי שיעז לצאת מחדרו ולגשת למטבח הסמוך לחדר העבודה. החדר הזה הוא האי הבודד שלי.
מה שעובד הוא בדרך כלל לקרוא את מה שכתבתי עד שנתקעתי ולהחליט אם זה מעניין. אם כן, סביר להניח שהרעיונות ימשיכו לבוא. בעיקרון, לא כותבת מתוך לחץ. לחץ אף פעם לא עובד טוב בשבילי.
הייתי מוכנה שימכרו את ספריי בשקלים בודדים. העיקר שאנשים יקראו אותי. אני סוחרת גרועה מאוד, אבל משתדלת להיות ריאלית. בניגוד לכך, אשלם מחיר גבוה בשביל לקנות ספר שאני רוצה לקרוא. לא מעניין אותי אם זה יהיה במבצע או לא. אם אני רוצה לקרוא – אקנה.
מאושרת עד הגג, ופותחת מיד תכנית חיסכון כדי שאוכל לקנות לו אוכל.
שאלה מצחיקה מבחינתי. ברור שכתיבה, מה גם שכל מה שקשור לאכילה הוא בעייתי עבורי, או להודות בכך שאני רוצה לאכול משהו. אוי, זה לא יקרה.
אפשר גם וגם? הסיטואציה נראית לי חביבה למדיי. אלחש לבן זוגי את הפרק הבא בספר שאני כותבת. מדליק, לא? האמת היא שהוא שותף לכתיבה שלי בכל מקרה. את הספר האחרון שלי, "6,000 ק"מ של הבטחה", הוא עבר ביחד איתי ועם הגיבור. המסע הרגלי הזה היה מתיש. היה מאוד נחמד לשלב אותו עם ההנאה שבחדר המיטות.
בשעות הלילה המאוחרות, כשיש דממה מוחלטת בבית, בחדר העבודה שלי בלבד. אני מקנאה באלה שיכולים לכתוב על חוף הים. מאחר ובספר האחרון שלי יש תחקיר היסטורי, לפעמים היה מאוד לא פשוט לכתוב בשעות הקטנות. כדי לפתור את הבעיה, עשיתי את התחקיר בשעות היום, הוצאתי חומר, מירקרתי ושמרתי כדי לעבד אותו בלילה. הספר הזה הוציא ממני דברים שבדרך כלל לא יוצאים, כמו שינויים בלוחות הזמנים. אני בת של ייקים. שינויים בלוח זמנים זו משימה לא פשוטה עבורי.
ממש לא. שרדתי לא מעט דברים בחיים, אבל לאכול ג'וקים? גם לא בשביל מאות אלפי שקלים. לא תודה.
זורמת?!? קופצת לתקרה מאושר.
פו הדוב.
1929 – שנת לידתו של אבי היקר ז"ל.
דויד גרוסמן.
דויד גרוסמן.
באופן כללי אין דבר כזה. כותבים על הכל ואת הכל.
המון אנשים שכותבים היטב, לא מעזים להוציא את כתב היד מן המגירה. יש רבים שכותבים היטב, אך לא מצליחים להתקבל להוצאה לאור – דבר שמקצץ להם את הכנפיים, והם מפסיקים לכתוב. הכרתי פעם בחורה כזו, בחוג לכתיבה יוצרת. היא קיבלה ביקורת שלילית ופשוט הפסיקה לכתוב. זה עולם קשה. כשאני פוגשת אנשים צעירים שאומרים לי "החלום שלי זה לכתוב" אני עונה: "תכתוב! תגשים את החלום!" בספר האחרון שלי, "6,000 ק"מ של הבטחה", כתבתי: "בשביל חלומות שלא נועדו להישאר בגדר חלום, כדאי לעבוד קשה, כי אז הם עשויים להתגשם."
חרדה, חרדה, חרדה, וגם אושר, אושר, אושר.
זה קצת too late עבורי. אני גמלאית של משרד החינוך, מאחורי 38 שנות וותק בחינוך המיוחד. עובדת היום בעמותת "אנוש" עם נפגעי נפש. לא הייתי בוחרת במשהו אחר. ניטשה אמר שרק אם ישאלו את האדם את השאלה: אילו חיית את חייך שוב, האם היית חי אותם באותה צורה בדיוק? והאדם ישיב – כן – רק אז הוא יוכל להיות בטוח שהוא אדם מאושר. אז נכון שלא הייתי בוחרת במקצוע אחר, אבל כן הייתי רצה ללמוד ספרות ברמה אקדמאית.
20 שעות, עם הפסקות קפה והכנת מקום בגוף לקפה הבא.
להפעיל את המוח זה תופס לגבי השאלה הזו? אהה - כנראה שלא. אז עושה הליכות בטיילת של נהריה - עירי היפה.
זה לא קורה, צר לי. הזמן שלי קצר. לא מרשה לעצמי לבזבז אותו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה