כותבת תוך כדי החיים, מוטרדת מהאגו טריפ הפוקד כותבים מצליחים, חושבת שאין הרבה דמויות של גברים מעוררי השראה ברומנים, וגם שלא כותבים מספיק על סקס מגעיל. רוני גרוס ("עצם חשופה") עונה לשאלון האישי
"החתולה" של קולט. זה ספר אמיץ בצורה בלתי רגילה, כמו כל מה שקולט כתבה. בעולם שבו מצופה מאיתנו לוותר על הכל למען השידוך המוצלח, קולט לא התבלבלה ויישרה את סדרי העדיפויות כמו שצריך – העדפה של חתולה על פני אישה.
אפס. הספר שלי, "עצם חשופה", נכתב תוך כדי החיים, ואני מקווה שכל ספר בהמשך גם ייכתב באותו האופן.
"לב ההבנה" מאת תיך נאת האן. ספר דקיק על סוטרת הלב, אחת הסוטרות החשובות בבודהיזם, שאני יכולה לקרוא שוב ושוב ולהתמוגג מהשקט שהוא משרה עליי.
בערך (אבל בעצם, בדיוק) במנזר נשים בודהיסטי קסום ששוכן בלב שדות אורז ליד העיר דרמסאלה בהודו.
כשאני כותבת משהו שאני אוהבת, אני לא נתקעת. ואני נוטה לא לכתוב דברים שאני לא אוהבת.
פחות משנה כמה עולה הספר, יותר משנה כמה מגיע בסופו של דבר למי שכתבה אותו. כיום, את הרווחים גוזרים הרשתות, המפיצים וההוצאות. סופרת רואה שקלים בודדים מכל ספר. הלוואי שספר היה יכול להימכר בסכום שווה לכל כיס, ועדיין לתת לסופרים תמורה הוגנת על כל ההשקעה שלהם.
אקווה שלא יעלה לו לראש. לכתוב זה נהדר ומספק, אבל גם יכול להכניס אנשים שמצליחים בזה לאגו טריפ נוראי, ואלה לא חיים ששווה לחיות אותם.
אוכל טוב הוא בערך הדבר היחיד שיגרום לי לעזוב רצף טוב של כתיבה.
כתיבה על סקס טוב.
בכל מקום ובכל זמן. אני כותבת כשמתמקמת לי מחשבה או מתיישב לי משפט בראש שדורשים ניסוח, לא משנה מתי.
אם יסכימו לשלם לי את הסכום הזה גם אם אפסל על השעה הראשונה, בשמחה (כי תכלס, אני פשוט אפסל די מהר, מרוב שאין לי ראש לאינטריגות או הישרדות בתנאי קיצון. כמו כן, תודה על הפרגון של "וי.איי.פי").
זורמת, אבל מרחמת על מי שיצטרך לעבד את הטקסטים שלי לשירים קליטים.
לצערי אין הרבה דמויות של גברים מעוררי השראה ברומנים. אוותר על התענוג.
הייתי רוצה לחזור לשנה שבה אמא שלי היתה בת 18. אני חושבת שאם היינו מבלות יחד שנה אז, שתינו היינו לומדות הרבה על עצמנו.
פיבי וולר ברידג' (שחקנית, תסריטאית ובמאית מדהימה, יוצרת הסדרה "פליבאג"). נראה לי שיש לנו הרבה במשותף.
לא יודעת, אבל זו בוודאות סופרת.
סקס מגעיל. ג'יימס ג'ויס כתב לאהובתו ואשתו נורה מכתבי אהבה עם תיאורי סקס גרפיים במיוחד שלא אכנס לתיאורים שלהם, אבל הם בהחלט חורגים מהפנטזיות הסטנדרטיות. אלה מכתבים נהדרים והלוואי שיותר מזה ייכתב בספרים.
חצי מנהגי המוניות שיוצא לי לנסוע איתם.
חרדה אופורית. זה מפעיל את כל המערכות הרגשיות שלי, ודורש הרבה אנרגיה. זה מאוד משמח אבל גם לא פשוט להתמודד עם הרצון לקבל הכרה. תכלס אם היה לי כסף, הייתי נוסעת לקאריביים.
אני כבר לומדת את מה שאני רוצה ללמוד: ליווי רוחני, שהוא ליווי של אנשים בסוף חייהם או במצבי חולי קיצוניים. הליווי של אנשים לקראת המוות הוא אחת המתנות הגדולות שאני יכולה לתת לסביבה שלי.
5-6 שעות, בלחץ. אני לא מישהי עם לו"ז כתיבה קפדני. הכמות היא שולית, האיכות היא מה שחשוב.
נוסעת על האופניים שלי ברחבי העיר.
ספרים לא מבזבזים לי את הזמן, איזו מן מחשבה מצחיקה זו.