יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ משפחה
כשהיא תקועה בכתיבה היא מאזינה לבאך, לאי הבודד היא לוקחת מזוודה מלאה ספרים, היא חושבת שהכתיבה גורמת לסבל, אך גם להנאה, ומסרבת בתוקף לקמפיינים ולמיוזיקלס. רחל דנה פרוכטר ("הדפסים") עונה לשאלון האישי
יש כל כך הרבה ספרים כאלה. אחד מהם הוא "אלה תולדות", של אלזה מורנטה.
סיפורים קצרים רבים. ספר אחד.
"מולוי" של בקט. "רשימותיו של ליאורדיוס בריגה" של רילקה. אני מניחה שאני נמשכת לסופרים שהם על גבול השירה מצד אחד, ועם זאת הייתי לוקחת גם את "הנבחר" של תומאס מאן. מתלבטת מה משל עגנון, התנ"ך, את "ספר האי נחת" של פסואה ואת זה שאני קוראת עכשיו, הספר השלישי של קרל אובה קנאוסגורד, "ילדות", כי חייבת לסיים את כל הארבעה המתורגמים בינתיים לעברית. אה, כמובן את "אור יום" של צ'סלב מילוש בתרגומו הנפלא של דויד ויינפלד, את אדם זגייבסקי, דליה רביקוביץ. אוי, הרשימה מתארכת, אין לי אחד. אצטרך לקחת מזוודה בכל זאת.
רצועת החוף הפראית, כך אני מדמה אותה, של האוקיינוס האטלנטי במיין. בגלל ספר הילדים הנפלא "שרה פשוטה וגבוהה" של פטרישיה מקלקלן, שהקראתי לבתי ברציפות עשרות פעמים.
לעתים באך, קריאת שירה ולעתים עצימת עיניים לזמן מה. מה לא עובד? לפגוש אנשים.
40-50 שקל. שיהיה אפשר לקנות בקלות לא רק אחד.
אהיה חרדה לו. לבדידות. למצבי הרוח. אאחל לו שלא יהיה כל כך ביקורתי כלפי עצמו וגם שייהנה. כי לצד הסבל, הכתיבה מסבה גם הנאה.
כתיבה. ארוחה טובה זה בונוס ועניין של טעם והעדפה. אולי המצב האולטימטיבי הוא כריך ואספרסו לצד הדפים.
זו שאלה חתרנית והתשובה עליה נדמה לי לפחות באופן סובייקטיבי תלויית גיל. יש בזה כוחות מנוגדים.
בבית. נסיונות לכתוב בחוץ, בבתי קפה וכו', לא צלחו. השעות האהובות עלי ביותר הן השעות הקטנות של הלילה, כשהשקט החיצוני נוסך ריכוז מירבי. גם הבוקר הוא זמן כתיבה, אבל אז המאבק להתעלם מהעולם הרוחש גוזל זמן ואנרגיה.
לא. בשום אופן לא.
זה נראה לי לא אפשרי בעליל. הדמויות שלי, נדמה לי, לא בנויות לז'אנר הזה.
הייתי שמחה להציץ תחילה דרך החלון על פאריז של שנות העשרים ואולי אחר כך למהר לשנות הארבעים. היו אז לא מעט אינטלקטואלים ואחרים, אמיצים כולם, שפעלו ברזיסטאנס.
נראה לי שאצטרך קצת יותר משעה. אבחר בשני המנהיגים העתידיים של ישראל ושל הפלשתינאים. אפגש עימם בחדר סגור, אנעל את הדלת, אבהיר להם שגורלם של אנשים והדורות הבאים מונח כאן על הכף ולא אאפשר להם לצאת, עד שיעלה עשן ממקטרת השלום.
אני מסרבת להאמין שיש דבר כזה - הסופר החי האחד הגדול בעולם. אני נוטה להאמין שחוקי הספרות שונים מחוקי "כוכב נולד". מי יודע אם באיזה מקום רחוק או קרוב לכאן, נידח או לא, יושב כרגע סופר אחד, לבד, שכותב יצירת מופת נוספת בחולייה הזו, האינסופית, שנקראת ספרות.
חרדה ממשית ועמוקה לצד עצב הפרידה מהדמויות שליוו את ימי ולילותי כל כך הרבה זמן. עם זאת, הרגע הזה, של פתיחת החבילה מההוצאה, כשהספר נמצא בתוכה, הוא בהחלט רגע אחד צרוף של שמחה.
שפות, ללא ספק. ערבית תחילה. אחר כך איטלקית ופורטוגזית. ואנתרופולוגיה. שני התחומים הללו יפתחו בפני אינסוף עולמות נסתרים.
זה מעורבב לא פעם, הנטו והברוטו. הברוטו יום ולילה, עד לשחר. עם הפסקות של קפה, עצימת עיניים, מחיקות ומחיקות.
קשה לי עם ספורט וגם עם מסגרת. וככלל, אני מאמינה שיש לנו היונקים, כפי שקראתי באיזה מחקר, כמות מוגבלת של אנרגיה. שיטוט והליכות, ולעתים רכיבה על אופניים - שום דבר מאלה הוא לא במסגרת ספורט.
קשה לי עם הרעיון שספרים מבזבזים זמן. אפשר תמיד לעזוב ספר באמצע אם זו ההרגשה המתעוררת בעת הקריאה.
אני שונאת להצטלם. תמיד. אבל אם כבר, אז ברגע זה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה