פלטפורמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלטפורמה
הוספה למועדפים

פלטפורמה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

תקציר

על גברים מאירופה ונשים מתאילנד, על תעשייה, תיירות, מין, תקשורת, כלכלה, אהבה, פוליטיקה. וולבק ממשיך לתעד את שקיעתו של האדם המערבי ומוסיף לקטלוג ההבלים של ההוה שלל מפגשים בלתי אפשריים שבין העולם הראשון ובין העולם השלישי.

פרק ראשון

1

אבא שלי מת לפני שנה. אני לא מאמין בתיאוריה הזאת שטוענת שאנחנו מתבגרים באמת רק במות הורינו; אנחנו אף פעם לא מתבגרים באמת.

ליד ארון הקבורה של הזקן, חלפו בראשי אי־אלו מחשבות מטרידות. הוא עשה חיים, הבנזונה הזקן; הוא הסתדר כמו גדול. "היו לך ילדים, יא חרא..." חשבתי לעצמי בהתלהבות; "תקעת את הזין הגדול שלך בכוס של אמא שלי." אחרי הכול הייתי קצת מתוח, כמובן; לא בכל יום מת לך מישהו במשפחה. סירבתי לראות את הגופה. אני בן 40, וכבר יצא לי לראות גופות; עכשיו, אני מעדיף להימנע מזה. זה מה שתמיד הניא אותי מלקנות חיית מחמד.

אני גם לא נשוי. היו לי כמה הזדמנויות; אבל בכל פעם דחיתי אותן על הסף. יחד עם זאת, אני אוהב נשים. זו קצת החמצה בחיים שלי, הרווקות. זה מעיק בעיקר בחופשות. אנשים לא נותנים אמון בגברים שהחל מגיל מסוים מבלים חופשה בגפם: הם מניחים שהם אנוכיים מאוד ובלי ספק גם קצת מושחתים; אני לא יכול לומר שהם טועים.

אחרי טכס הקבורה, חזרתי לבית שבו בילה אבי את שנות חייו האחרונות. הגופה התגלתה שבוע קודם לכן. ליד הרהיטים ובפינות החדרים כבר הצטבר קצת אבק; במפער אחד החלונות גיליתי קורי עכביש. הזמן, אם כן, האנטרופיה וכולי השתלטו אט־אט על המקום. תא ההקפאה של המקרר היה ריק. בארונות המטבח היו בעיקר ארוחות־ליחיד של שומרי משקל ארוזות בשקיות, קופסאות של חלבונים מתובלים וחטיפי אנרגיה. שוטטתי בחדרים שבקומת הקרקע וכרסמתי עוגיית מגנזיום. בחדר ההסקה רכבתי קצת על אופני־כושר. בגיל שבעים פלוס, אבא שלי היה במצב פיזי טוב בהרבה משלי. הוא התעמל במרץ במשך שעה מדי יום, ושחה בבריכה פעמיים בשבוע. בסופי־השבוע שיחק טניס ורכב על אופניים עם בני גילו; פגשתי כמה מהם בבית ההלוויות. "הוא סחף את כולנו!..." זעק איזה גניקולוג. "הוא היה מבוגר מאיתנו בעשר שנים, ולמרות זאת, בעליות של שני קילומטר הוא לקח אותנו בסיבוב." אבי, אבי, אמרתי לעצמי, מה רבה היתה רהבתנותך. מהזווית השמאלית של שדה הראייה שלי קלטתי ספסל אימונים ומשקולות. ראיתי מיד בדמיוני איזה אידיוט במכנסיים קצרים - פניו חרושי קמטים, ועם זאת מאוד דומים לשלי - מנפח את שרירי החזה שלו במרץ חסר תקווה. אבי, אמרתי בלבי, אבי, הקמת את ביתך על כרעי תרנגולת. המשכתי לדווש, אבל התחלתי להתנשף, הירכיים קצת כאבו לי; ועדיין הייתי רק ברמה 1. כשחזרתי וחשבתי על הטכס, הייתי מודע לכך שהרושם הכללי שיצרתי היה מצוין. אני תמיד מגולח למשעי, ויש לי כתפיים צרות; כשהתחלתי להקריח, לקראת גיל שלושים, החלטתי להסתפר קצר מאוד. לרוב אני לובש חליפות אפורות, עניבות בצבעים שקטים, ואינני נראה עליז במיוחד. אז בעודי עומד שם ככה, בשיער גזוז, במשקפיים דקיקים, בפרצוף חמוץ ובראש מורכן מעט כדי לשמוע מיקס של שירי הלוויה נוצריים, הרגשתי נינוח מאוד במעמד - הרבה יותר נינוח מאשר בחתונות, למשל. קבורות בהחלט היו הקטע שלי. חדלתי לדווש והשתעלתי קלות. הלילה ירד על השדות סביב. סמוך למבנה הבטון שבו היה קבוע דוד ההסקה, התגלה כתם חום שלא נוקה כהלכה. כאן מצאו את אבי, בגולגולת שבורה, לבוש במכנסיים קצרים ובסווטשרט ״איי לאב ניו יורק". לדברי הרופא הפתולוג, כשמצאו אותו, הוא היה ללא רוח חיים כבר שלושה ימים. במקרה הקיצוני, אפשר היה להסיק שמדובר בתאונה, הוא יכול היה להחליק על שלולית שמן, או משהו כזה, אבל החדר היה יבש לגמרי: הגולגולת היתה סדוקה במקומות אחדים, וקצת מוח התפזר גם על הרצפה; התקבל יותר על הדעת שמדובר במקרה רצח. סרן שוֹמוֹן ממשטרת שֵרְבּוּר אמור היה לסור אלי בערב.

 

כשחזרתי לחדר המגורים הדלקתי את הטלוויזיה, סוני 16/9, מסך 82 ס"מ, מוזיקה היקפית ודי.וי.די כלול. בערוץ 1 הוקרן פרק מתוך זינה הלוחמת, אחת הסדרות האהובות עלי; שתי נשים שריריות מאוד, עטויות מגיני זרועות ממתכת וחצאיות מיני מעור קראו תיגר זו על זו בחרבותיהן. "שלטונך ארך זמן רב מדי, טָגרַאטָה!" קראה בקול הבלונדינית; "אני זינה, הלוחמת משפלות המערב!" דפקו בדלת. הנמכתי את הקול.

בחוץ ירד הלילה. הרוח ניערה ברכות את הענפים הדולפים בגשם. בחורה כבת עשרים וחמש, מטיפוס צפון אפריקאי, עמדה בפתח. "קוראים לי עיישה," אמרה. "ניקיתי אצל מר רנו פעמיים בשבוע. באתי לקחת את החפצים שלי."

"טוב..." אמרתי, "טוב." עשיתי מחווה שנועדה להביע הכנסת אורחים, מעין מחווה. היא נכנסה, העיפה מבט חטוף במסך הטלוויזיה: שתי הלוחמות נאבקו עתה זו בזו בגופן, סמוך להר געש; אני מניח שבמחזה הזה יש איזה פן מגרה לגבי אי־אלו לסביות. "אני לא רוצה להפריע לך," אמרה עיישה, "באתי לחמש דקות."

"את לא מפריעה לי," אמרתי, "בעצם שום דבר לא מפריע לי." היא הנידה בראשה כמבינה, עיניה התעכבו לרגע על פני; היא בוודאי אמדה את הדמיון הפיזי ביני לבין אבי, ואולי הסיקה ממנו על איזו מידה של דמיון מוסרי. לאחר שבחנה אותי דקות אחדות, פנתה וטיפסה במדרגות שהובילו לחדרי השינה. "אל תמהרי," אמרתי בקול חנוק, "אל תמהרי..." היא לא השיבה, ולא חדלה מעלייתה; מן הסתם, אפילו לא שמעה אותי. חזרתי והתיישבתי על הספה, סחוט מהעימות. הייתי צריך להציע לה להסיר את המעיל, זה מה שמציעים לאנשים בדרך־כלל, להסיר את המעיל. אז שמתי לב שקר נורא בחדר - קור לח וחודר, קור של מערות קבורה. לא ידעתי איך מדליקים את ההסקה, לא התחשק לי לנסות, עכשיו היה אבא שלי ללא רוח חיים, ואני הייתי צריך לעזוב מיד. עברתי לערוץ 3 בדיוק בזמן לסיבוב האחרון של שאלות לאלוף, וברגע שנַאדֶז' מוָאל פוּרֶה הודיע לז'וליאן לֶפֶּר שזו הפעם השלישית שהוא מסכן את התואר שלו, הופיעה עיישה על גרם המדרגות, נושאת על כתפה תיק נסיעות קל. כיביתי את הטלוויזיה ונחפזתי לקראתה. "תמיד הערצתי את ז'וליאן לפּר," אמרתי לה. "גם אם הוא לא מכיר בדיוק את העיר או את הכפר שממנו בא המשתתף, הוא מצליח תמיד לומר משהו על המחוז ועל חבל־הארץ. יש לו מושג, לפחות בקירוב, על האקלים שלו, ועל נופיו המרהיבים. אבל, הוא בעיקר מכיר את החיים: מבחינתו המועמדים הם בני אדם, הוא מכיר את מצוקותיהם ואת שמחותיהם. דבר ממרכיבי המציאות האנושית של המועמדים אינו זר לו לגמרי או שנוא עליו. יהיה המועמד מי שיהיה, הוא תמיד מצליח לדובב אותו על עיסוקו, על משפחתו, על נטיות לבו - בקיצור על כל מה שעשוי לכונן חיים בעיניו. לעתים קרובות משתתפים המועמדים בתזמורת כלי נשיפה או במקהלה; הם משקיעים את כל מרצם בארגון חגיגה מקומית, או מתמסרים למטרה הומניטרית. על־פי־רוב, ילדיהם נוכחים באולם. תכופות, אתה מסיק מהתוכניות האלה שהאנשים מאושרים, ואתה עצמך מרגיש מאושר יותר וטוב־לב יותר. לא?״

היא הביטה בי בלי לחייך; שערה היה אסוף לפקעת, פניה היו מאופרות קלות, בגדיה צנועים למדי; בחורה רצינית. היא היססה שניות אחדות לפני שאמרה בקול נמוך שנצרד מעט מחמת הביישנות: "חיבבתי את אבא שלך." לא מצאתי כל מענה; זה נראה היה לי מוזר, אבל אחרי הכול, אפשרי. לזקן היו בוודאי סיפורים לספר: הוא טייל בקולומביה, בקניה, או השד יודע איפה; יצא לו לראות קרנפים במשקפת. בכל פעם שהתראינו, הוא הסתפק בכך ששם אותי ללעג על הסטטוס שלי כעובד מדינה, ועל הביטחון שנבע מכך. "מצאת ג'וב טוב..." חזר ואמר, בלי להסתיר את תיעובו. זה תמיד קצת מסובך במשפחה. "אני לומדת בבית ספר לאחיות," אמרה עיישה והוסיפה, "אבל מכיוון שעזבתי את בית הורי אני נאלצת לעבוד בניקיון." שברתי את הראש כדי למצוא תשובה הולמת: האם היה עלי לשאול אותה על מחירי השכירות של דירות בשרבּוּר? לבסוף בחרתי באיזה "כן, ככה זה..." תשובה שניסיתי להעביר באמצעותה הבנה מסוימת בחיים. נראה היה שזה הספיק לה, היא פנתה לעבר הדלת. הצמדתי את פני לזגוגית כדי לראות את הפולקסווגן פולו שלה כשעשתה סיבוב פרסה בשביל הבוצי. בערוץ 3 הוקרן סרט טלוויזיה כפרי שהתרחש כפי הנראה במאה ה-19, בהשתתפות צ'קי קאריו בתפקיד עובד אדמה. בין שני שיעורי פסנתר, התמזמזה קצת בתו של בעל הבית - בגילומו של ז'אן־פייר מריאל - עם הכפרי המצודד. ההתגפפויות התנהלו ברפת; שקעתי בתרדמה ברגע שצ'קי קאריו קרע מעליה במרץ את תחתוני האורגנזה שלה. הדבר האחרון ששמתי לב אליו היה חיתוך מצלמה אל קבוצה קטנה של חזירים.

 

הכאב והקור העירו אותי; כפי הנראה נרדמתי בתנוחה לא טובה, חוליות הצוואר שלי היו משותקות. השתעלתי שיעול קשה בשעה שקמתי, נשימתי מילאה את אוויר החדר הקפוא באדים. באופן מוזר, הטלוויזיה שידרה את דיג טוב מאוד, תוכנית של ערוץ 1; בוודאי התעוררתי, או לפחות הייתי ברמת תודעה מספקת להפעיל את השלט; לא זכרתי את זה. תוכנית הלילה היתה מוקדשת לשפמנונים בוגרים, דגי ענק נטולי קשקשים, המתפשטים יותר ויותר בנהרות צרפת, בעקבות התחממות האקלים; הם מעדיפים בעיקר את סביבת המרכזים הגרעיניים. מטרת הכתבה היתה לשפוך אור על אי־אלו מיתוסים: אכן, השפמנונים הבוגרים מגיעים לאורך 3 עד 4 מטרים; בדְרוֹם, אפשר למצוא גם זנים שאורכם עולה על 5 מטרים; כל זה אינו בלתי מתקבל על הדעת. לעומת זאת, לעולם לא תראו את הדגים האלה טורפים, או תוקפים את המתרחצים. נראה היה שהחשד הרווח שתלו בשפמנונים הגיע איכשהו גם לאלה שמתמסרים לדיג שלהם; המסדר הקטן של דייגי השפמנונים התקבל בסבר פנים רעות בקרב משפחת הדייגים המורחבת. הם סבלו מכך, וייחלו לנצל את התוכנית הזאת כדי לתקן את הדימוי השלילי. כמובן שהם לא יכלו להתפאר במניעים גסטרונומיים: בשר השפמנון בלתי אכיל לחלוטין. אבל מדובר בדיג נאה מאוד, חכם וספורטיבי כאחד, שיש לו קווי דמיון משותפים עם דיג זאב־הים, והוא ראוי לחסידים רבים יותר. צעדתי מעט בחדר בלי שעלה בידי להתחמם; לא יכולתי לסבול את הרעיון לשכב במיטתו של אבי. לבסוף עליתי לחפש כרים ושמיכות והתמקמתי לטוב ולרע על הספה. כיביתי את הטלוויזיה בדיוק אחרי הכותרות של השפמנון האגדה והמציאות. החשכה היתה אטומה; גם הדממה.

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

עוד על הספר

פלטפורמה מישל וולבק

1

אבא שלי מת לפני שנה. אני לא מאמין בתיאוריה הזאת שטוענת שאנחנו מתבגרים באמת רק במות הורינו; אנחנו אף פעם לא מתבגרים באמת.

ליד ארון הקבורה של הזקן, חלפו בראשי אי־אלו מחשבות מטרידות. הוא עשה חיים, הבנזונה הזקן; הוא הסתדר כמו גדול. "היו לך ילדים, יא חרא..." חשבתי לעצמי בהתלהבות; "תקעת את הזין הגדול שלך בכוס של אמא שלי." אחרי הכול הייתי קצת מתוח, כמובן; לא בכל יום מת לך מישהו במשפחה. סירבתי לראות את הגופה. אני בן 40, וכבר יצא לי לראות גופות; עכשיו, אני מעדיף להימנע מזה. זה מה שתמיד הניא אותי מלקנות חיית מחמד.

אני גם לא נשוי. היו לי כמה הזדמנויות; אבל בכל פעם דחיתי אותן על הסף. יחד עם זאת, אני אוהב נשים. זו קצת החמצה בחיים שלי, הרווקות. זה מעיק בעיקר בחופשות. אנשים לא נותנים אמון בגברים שהחל מגיל מסוים מבלים חופשה בגפם: הם מניחים שהם אנוכיים מאוד ובלי ספק גם קצת מושחתים; אני לא יכול לומר שהם טועים.

אחרי טכס הקבורה, חזרתי לבית שבו בילה אבי את שנות חייו האחרונות. הגופה התגלתה שבוע קודם לכן. ליד הרהיטים ובפינות החדרים כבר הצטבר קצת אבק; במפער אחד החלונות גיליתי קורי עכביש. הזמן, אם כן, האנטרופיה וכולי השתלטו אט־אט על המקום. תא ההקפאה של המקרר היה ריק. בארונות המטבח היו בעיקר ארוחות־ליחיד של שומרי משקל ארוזות בשקיות, קופסאות של חלבונים מתובלים וחטיפי אנרגיה. שוטטתי בחדרים שבקומת הקרקע וכרסמתי עוגיית מגנזיום. בחדר ההסקה רכבתי קצת על אופני־כושר. בגיל שבעים פלוס, אבא שלי היה במצב פיזי טוב בהרבה משלי. הוא התעמל במרץ במשך שעה מדי יום, ושחה בבריכה פעמיים בשבוע. בסופי־השבוע שיחק טניס ורכב על אופניים עם בני גילו; פגשתי כמה מהם בבית ההלוויות. "הוא סחף את כולנו!..." זעק איזה גניקולוג. "הוא היה מבוגר מאיתנו בעשר שנים, ולמרות זאת, בעליות של שני קילומטר הוא לקח אותנו בסיבוב." אבי, אבי, אמרתי לעצמי, מה רבה היתה רהבתנותך. מהזווית השמאלית של שדה הראייה שלי קלטתי ספסל אימונים ומשקולות. ראיתי מיד בדמיוני איזה אידיוט במכנסיים קצרים - פניו חרושי קמטים, ועם זאת מאוד דומים לשלי - מנפח את שרירי החזה שלו במרץ חסר תקווה. אבי, אמרתי בלבי, אבי, הקמת את ביתך על כרעי תרנגולת. המשכתי לדווש, אבל התחלתי להתנשף, הירכיים קצת כאבו לי; ועדיין הייתי רק ברמה 1. כשחזרתי וחשבתי על הטכס, הייתי מודע לכך שהרושם הכללי שיצרתי היה מצוין. אני תמיד מגולח למשעי, ויש לי כתפיים צרות; כשהתחלתי להקריח, לקראת גיל שלושים, החלטתי להסתפר קצר מאוד. לרוב אני לובש חליפות אפורות, עניבות בצבעים שקטים, ואינני נראה עליז במיוחד. אז בעודי עומד שם ככה, בשיער גזוז, במשקפיים דקיקים, בפרצוף חמוץ ובראש מורכן מעט כדי לשמוע מיקס של שירי הלוויה נוצריים, הרגשתי נינוח מאוד במעמד - הרבה יותר נינוח מאשר בחתונות, למשל. קבורות בהחלט היו הקטע שלי. חדלתי לדווש והשתעלתי קלות. הלילה ירד על השדות סביב. סמוך למבנה הבטון שבו היה קבוע דוד ההסקה, התגלה כתם חום שלא נוקה כהלכה. כאן מצאו את אבי, בגולגולת שבורה, לבוש במכנסיים קצרים ובסווטשרט ״איי לאב ניו יורק". לדברי הרופא הפתולוג, כשמצאו אותו, הוא היה ללא רוח חיים כבר שלושה ימים. במקרה הקיצוני, אפשר היה להסיק שמדובר בתאונה, הוא יכול היה להחליק על שלולית שמן, או משהו כזה, אבל החדר היה יבש לגמרי: הגולגולת היתה סדוקה במקומות אחדים, וקצת מוח התפזר גם על הרצפה; התקבל יותר על הדעת שמדובר במקרה רצח. סרן שוֹמוֹן ממשטרת שֵרְבּוּר אמור היה לסור אלי בערב.

 

כשחזרתי לחדר המגורים הדלקתי את הטלוויזיה, סוני 16/9, מסך 82 ס"מ, מוזיקה היקפית ודי.וי.די כלול. בערוץ 1 הוקרן פרק מתוך זינה הלוחמת, אחת הסדרות האהובות עלי; שתי נשים שריריות מאוד, עטויות מגיני זרועות ממתכת וחצאיות מיני מעור קראו תיגר זו על זו בחרבותיהן. "שלטונך ארך זמן רב מדי, טָגרַאטָה!" קראה בקול הבלונדינית; "אני זינה, הלוחמת משפלות המערב!" דפקו בדלת. הנמכתי את הקול.

בחוץ ירד הלילה. הרוח ניערה ברכות את הענפים הדולפים בגשם. בחורה כבת עשרים וחמש, מטיפוס צפון אפריקאי, עמדה בפתח. "קוראים לי עיישה," אמרה. "ניקיתי אצל מר רנו פעמיים בשבוע. באתי לקחת את החפצים שלי."

"טוב..." אמרתי, "טוב." עשיתי מחווה שנועדה להביע הכנסת אורחים, מעין מחווה. היא נכנסה, העיפה מבט חטוף במסך הטלוויזיה: שתי הלוחמות נאבקו עתה זו בזו בגופן, סמוך להר געש; אני מניח שבמחזה הזה יש איזה פן מגרה לגבי אי־אלו לסביות. "אני לא רוצה להפריע לך," אמרה עיישה, "באתי לחמש דקות."

"את לא מפריעה לי," אמרתי, "בעצם שום דבר לא מפריע לי." היא הנידה בראשה כמבינה, עיניה התעכבו לרגע על פני; היא בוודאי אמדה את הדמיון הפיזי ביני לבין אבי, ואולי הסיקה ממנו על איזו מידה של דמיון מוסרי. לאחר שבחנה אותי דקות אחדות, פנתה וטיפסה במדרגות שהובילו לחדרי השינה. "אל תמהרי," אמרתי בקול חנוק, "אל תמהרי..." היא לא השיבה, ולא חדלה מעלייתה; מן הסתם, אפילו לא שמעה אותי. חזרתי והתיישבתי על הספה, סחוט מהעימות. הייתי צריך להציע לה להסיר את המעיל, זה מה שמציעים לאנשים בדרך־כלל, להסיר את המעיל. אז שמתי לב שקר נורא בחדר - קור לח וחודר, קור של מערות קבורה. לא ידעתי איך מדליקים את ההסקה, לא התחשק לי לנסות, עכשיו היה אבא שלי ללא רוח חיים, ואני הייתי צריך לעזוב מיד. עברתי לערוץ 3 בדיוק בזמן לסיבוב האחרון של שאלות לאלוף, וברגע שנַאדֶז' מוָאל פוּרֶה הודיע לז'וליאן לֶפֶּר שזו הפעם השלישית שהוא מסכן את התואר שלו, הופיעה עיישה על גרם המדרגות, נושאת על כתפה תיק נסיעות קל. כיביתי את הטלוויזיה ונחפזתי לקראתה. "תמיד הערצתי את ז'וליאן לפּר," אמרתי לה. "גם אם הוא לא מכיר בדיוק את העיר או את הכפר שממנו בא המשתתף, הוא מצליח תמיד לומר משהו על המחוז ועל חבל־הארץ. יש לו מושג, לפחות בקירוב, על האקלים שלו, ועל נופיו המרהיבים. אבל, הוא בעיקר מכיר את החיים: מבחינתו המועמדים הם בני אדם, הוא מכיר את מצוקותיהם ואת שמחותיהם. דבר ממרכיבי המציאות האנושית של המועמדים אינו זר לו לגמרי או שנוא עליו. יהיה המועמד מי שיהיה, הוא תמיד מצליח לדובב אותו על עיסוקו, על משפחתו, על נטיות לבו - בקיצור על כל מה שעשוי לכונן חיים בעיניו. לעתים קרובות משתתפים המועמדים בתזמורת כלי נשיפה או במקהלה; הם משקיעים את כל מרצם בארגון חגיגה מקומית, או מתמסרים למטרה הומניטרית. על־פי־רוב, ילדיהם נוכחים באולם. תכופות, אתה מסיק מהתוכניות האלה שהאנשים מאושרים, ואתה עצמך מרגיש מאושר יותר וטוב־לב יותר. לא?״

היא הביטה בי בלי לחייך; שערה היה אסוף לפקעת, פניה היו מאופרות קלות, בגדיה צנועים למדי; בחורה רצינית. היא היססה שניות אחדות לפני שאמרה בקול נמוך שנצרד מעט מחמת הביישנות: "חיבבתי את אבא שלך." לא מצאתי כל מענה; זה נראה היה לי מוזר, אבל אחרי הכול, אפשרי. לזקן היו בוודאי סיפורים לספר: הוא טייל בקולומביה, בקניה, או השד יודע איפה; יצא לו לראות קרנפים במשקפת. בכל פעם שהתראינו, הוא הסתפק בכך ששם אותי ללעג על הסטטוס שלי כעובד מדינה, ועל הביטחון שנבע מכך. "מצאת ג'וב טוב..." חזר ואמר, בלי להסתיר את תיעובו. זה תמיד קצת מסובך במשפחה. "אני לומדת בבית ספר לאחיות," אמרה עיישה והוסיפה, "אבל מכיוון שעזבתי את בית הורי אני נאלצת לעבוד בניקיון." שברתי את הראש כדי למצוא תשובה הולמת: האם היה עלי לשאול אותה על מחירי השכירות של דירות בשרבּוּר? לבסוף בחרתי באיזה "כן, ככה זה..." תשובה שניסיתי להעביר באמצעותה הבנה מסוימת בחיים. נראה היה שזה הספיק לה, היא פנתה לעבר הדלת. הצמדתי את פני לזגוגית כדי לראות את הפולקסווגן פולו שלה כשעשתה סיבוב פרסה בשביל הבוצי. בערוץ 3 הוקרן סרט טלוויזיה כפרי שהתרחש כפי הנראה במאה ה-19, בהשתתפות צ'קי קאריו בתפקיד עובד אדמה. בין שני שיעורי פסנתר, התמזמזה קצת בתו של בעל הבית - בגילומו של ז'אן־פייר מריאל - עם הכפרי המצודד. ההתגפפויות התנהלו ברפת; שקעתי בתרדמה ברגע שצ'קי קאריו קרע מעליה במרץ את תחתוני האורגנזה שלה. הדבר האחרון ששמתי לב אליו היה חיתוך מצלמה אל קבוצה קטנה של חזירים.

 

הכאב והקור העירו אותי; כפי הנראה נרדמתי בתנוחה לא טובה, חוליות הצוואר שלי היו משותקות. השתעלתי שיעול קשה בשעה שקמתי, נשימתי מילאה את אוויר החדר הקפוא באדים. באופן מוזר, הטלוויזיה שידרה את דיג טוב מאוד, תוכנית של ערוץ 1; בוודאי התעוררתי, או לפחות הייתי ברמת תודעה מספקת להפעיל את השלט; לא זכרתי את זה. תוכנית הלילה היתה מוקדשת לשפמנונים בוגרים, דגי ענק נטולי קשקשים, המתפשטים יותר ויותר בנהרות צרפת, בעקבות התחממות האקלים; הם מעדיפים בעיקר את סביבת המרכזים הגרעיניים. מטרת הכתבה היתה לשפוך אור על אי־אלו מיתוסים: אכן, השפמנונים הבוגרים מגיעים לאורך 3 עד 4 מטרים; בדְרוֹם, אפשר למצוא גם זנים שאורכם עולה על 5 מטרים; כל זה אינו בלתי מתקבל על הדעת. לעומת זאת, לעולם לא תראו את הדגים האלה טורפים, או תוקפים את המתרחצים. נראה היה שהחשד הרווח שתלו בשפמנונים הגיע איכשהו גם לאלה שמתמסרים לדיג שלהם; המסדר הקטן של דייגי השפמנונים התקבל בסבר פנים רעות בקרב משפחת הדייגים המורחבת. הם סבלו מכך, וייחלו לנצל את התוכנית הזאת כדי לתקן את הדימוי השלילי. כמובן שהם לא יכלו להתפאר במניעים גסטרונומיים: בשר השפמנון בלתי אכיל לחלוטין. אבל מדובר בדיג נאה מאוד, חכם וספורטיבי כאחד, שיש לו קווי דמיון משותפים עם דיג זאב־הים, והוא ראוי לחסידים רבים יותר. צעדתי מעט בחדר בלי שעלה בידי להתחמם; לא יכולתי לסבול את הרעיון לשכב במיטתו של אבי. לבסוף עליתי לחפש כרים ושמיכות והתמקמתי לטוב ולרע על הספה. כיביתי את הטלוויזיה בדיוק אחרי הכותרות של השפמנון האגדה והמציאות. החשכה היתה אטומה; גם הדממה.