בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות
בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות, נושרים עלי ערמון הבר. הם צונחים במהירות, פטוטרתם פונה מטה. ואז שומעים את הצליל: כאילו ציפור הכתה באדמה במקורה. ואילו פרי הערמון נושר בלי כל משב רוח, מעצמו, נופל כמו כוכב – בסחרור. עד שהוא נחבט בקרקע בזעקה עמומה. אין הוא נולד כציפור הבוקעת לאטה מהביצה, אלא בהתנפצות פתאומית של קליפתו השעירה, שמתוך פנימה הלבנבן מזנקים החוצה בני-תערובת דמויי שדים, כהי עור, שפניהם בוהקות כלחיי כושי צוחק. באחד התרמילים שוכנים תאומים; ובכל זאת, אפשר להבחין ביניהם: לאחד כתם על מצחו, בדומה לסוס. אמא תוכל אפוא תמיד להכירו – לפי הכוכב שעל מצחו.
הילד אוסף את ערמוני הבר החבויים בתוך שקערוריות הדשא וטומן אותם בכיסי לחייו. פיו מלא מרירות דביקה. הילד מחייך. צריך היה לטפס על הענף, לבחור באחד האשכולות ולחכות. לא לתת למלאך השינה להערים עליך. צריך היה לפחות שלושה ימים ושלושה לילות, בלי אוכל ושתייה, בלי שינה ומנוחה, להתבונן בפרי. כמו שמתבוננים במחוג הקטן על לוח השעון. הקוצים התקשחו וקצותיהם כהו. אם תיגע בהם בחוסר זהירות, הם ישאירו חור קטן באצבע שלך, וממנו יתחיל לזלוג דמך היפה, האדום. תצטרך אז למצוץ את האצבע המזוהמת, שלפני כן לַשְתָּ בה כדורים מבוץ וגללי סוסים. אתה עלול אפילו לפתח הרעלת דם. כשדבר כזה קורה, הילדים מתים. מניחים אותם בתוך ארונות קטנים מוזהבים ונושאים אל בית-הקברות, מוקפים ורדים. בראש התהלוכה נישא צלב, ואחרי הארון פוסעים אמו של הילד ואביו, וכמובן אחותו, אם היתה לו אחות. האם לובשת שחורים, פניה אינן נראות לעין. רק במקום שבו העיניים, המשי השחור לח מדמעות.
עלמה בהירת עור יושבת בסינר גימנזיסטית שחור בתוך מין אור גבישי החודר דרך התריסים המורדים למחצה. על בקבוקי הבושם הסגולים משרבטת השמש כוכבוני זהב.
והנה סוד ניחוח הסיגליות: העלמה, המוֹכֶרת תמונות פרפרים וחיות טרף, וגם בשָׂמים, אוהבת את ניחוח הסיגליות יותר מכל ריח אחר. והיא אכן עושה בו שימוש נדיב: על כפות הידיים, על שערה האדמוני השופע (אף שלשיער אדמוני היה מתאים יותר, כנראה, ריח מסוג אחר)…
צריך היה להלחין פוגה לתזמורת וללילך. להציב על הבימה באולם החשוך בקבוקים קטנים סגולים של ריחות אציליים.
מי שחֶרש, בלי קול זעקה, יאבד את ההכרה, יוּצא לאולם האחר, שבחללו רוחף ריח המרפא הילדותי של תִרזה ובבונג.
