משפחה מיושנת
ותינוקת מפלצתית
היֹה היתה פעם משפחה בשם וילוֹבּי: משפחה מיושנת לכל הדעות, ולה ארבעה ילדים.
הבכור נקרא טימוֹתי; הוא היה בן שתים־עשרה. בַּרנָבּי ובַּרנָבּי היו תאומים בני עשר. איש לא הצליח להבחין ביניהם, וזה היה מבלבל במיוחד כי קראו להם באותו שם; לכן כינו אותם ברנבי א' וברנבי ב'. רוב האנשים, כולל הוריהם, קיצרו את הכינויים ל־א' ו־ב', ורבים בכלל לא ידעו שלתאומים יש שמות.
היתה גם ילדה, חששנית, יפה וקטנה שהרכיבה משקפיים והיה לה פוני. היא היתה הקטנה מכולם, רק בת שש וחצי, וקראו לה גֵ'יין.
הם גרו בבית גבוה וצר בעיר רגילה, ועשו מה שילדים בסיפורים מיושנים עושים. הם הלכו לבית הספר ולחוף הים. הם ערכו מסיבות יום הולדת. לפעמים לקחו אותם לקרקס או לגן החיות, אפילו שהם לא כל כך התעניינו בזה ורק הפילים מצאו חן בעיניהם.
אביהם, אדם חסר סבלנות ונרגן, יצא מדי יום לעבודתו בבנק, עם תיק מסמכים ומטרייה גם כשלא ירד גשם. אמם העצלנית ורעת המזג לא עבדה. גם כשהכינה את הארוחות, בחוסר רצון ניכר, היא ענדה את שרשרת הפנינים שלה. פעם היא קראה ספר, אבל הוא עורר בה סלידה כי היו בו שמות תואר. מדי פעם היא העיפה מבט במגזין.
לעתים קרובות שכחו ההורים של בני וילובי שיש להם ילדים, והם התרגזו למדי כשהזכירו להם.
לטים, הבכור, היה לב של זהב, בדומה לילדים רבים במשפחות מיושנות, אבל הוא הסתיר אותו מאחורי חזות שתלטנית. טים היה זה שהחליט מה יעשו הילדים: באיזה משחק הם ישחקו (״עכשיו נשחק שחמט,״ אמר לפעמים, ״ולפי הכללים רק לבנים מותר לשחק, והבת תגיש עוגיות בכל פעם שכלי משחק נופל בשבי״); איך הם יתנהגו בכנסייה (״כִּרעו ברך ושִמרו על הבעת פנים נעימה, אבל תחשבו רק על פילים,״ אמר להם פעם); אם יאכלו או לא יאכלו את מה שבישלה אמם (״אנחנו לא אוהבים את זה,״ עלול היה להכריז, וכולם נאלצו להניח את המזלגות ולסרב לפתוח פיות, גם אם הם היו רעבים מאוד).
פעם, אחרי ארוחה שהם סירבו לאכול, לחשה אחותו באוזנו, ״לי זה היה טעים.״
אבל טים הביט בה בזעף והשיב, ״זה כרוב ממולא. אסור לך לאהוב כרוב ממולא.״
״בסדר,״ אמרה ג'יין ונאנחה. היא הלכה לישון רעבה וחלמה, כפי שקרה לעתים קרובות, להיות גדולה יותר ובעלת ביטחון עצמי, כך שביום מן הימים תוכל לשחק בכל משחק שתרצה ולאכול מה שתבחר.
חייהם נמשכו כפי שהחיים נמשכים בסיפורים מיושנים.
יום אחד הם אפילו מצאו תינוקת על מפתן ביתם. זה קורה הרבה בסיפורים מיושנים. התאומים בּוֹבּסי, למשל, מצאו פעם תינוק בדיוק באותו המקום. אבל למשפחת וילובי זה לא קרה קודם לכן. התינוקת שכבה בסל נצרים, לבושה סוודר ורוד שאליו הוצמד פתק בסיכת ביטחון.
״מעניין למה אבא לא התייחס אליה כשהוא יצא לעבודה,״ אמר ברנבי א' והסתכל על הסל שחסם את מדרגות החזית והפריע לארבעת הילדים לצאת לטיול הבוקר בפארק הקרוב.
״אבא לא שם לב לפרטים — אתה יודע את זה,״ ציין טים. ״הוא פשוט מדלג מעל כל מכשול. הוא בטח הזיז אותה הצדה.״ הם הסתכלו על הסל ועל התינוקת הישנה.
הם דמיינו את אביהם עובר בצעד גדול מעל לסל אחרי שהזיז אותו מעט הצדה בעזרת המטרייה השחורה שלו.
״אפשר לשים את הסל ברחוב בשביל פועלי הזבל,״ הציע ברנבי ב'. ״אם תחזיק בידית אחת, א', ואני אחזיק בידית השנייה, אני מאמין שנצליח להוריד אותו במדרגות ללא קושי. תינוקות שוקלים הרבה?״
״אפשר בבקשה לקרוא את הפתק?״ שאלה ג'יין. היא ניסתה להשתמש בקול הסמכותי שהתאמנה עליו בחשאי.
הפתק היה מקופל כך שלא ראו מה כתוב בו.
״אני לא חושב שזה נחוץ,״ השיב טים.
״אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא את הפתק,״ אמר ברנבי ב'. ״יכול להיות שכָּתוב שם משהו חשוב.״
״אולי מציעים פרס למי שימצא את התינוקת,״ הציע ברנבי א'. ״או שזאת דרישת תשלום כופֶר.״
״טיפש!״ אמר לו טים. ״דרישת כופר שולחים אלו שמחזיקים בתינוקת.״
״אז אולי אנחנו יכולים לשלוח מכתב כזה,״ אמר ברנבי א'.
״אולי כתוב בו השם של התינוקת,״ אמרה ג'יין. ג'יין התעניינה מאוד בשמות, כי תמיד הרגישה ששמה לא הולם אותה; יש בו מעט מדי הברות. ״אני רוצה לדעת איך קוראים לה.״
התינוקת התנועעה ופקחה עיניים.
״כנראה יש בפתק הוראות לגבי תינוקות,״ אמר טים והציץ לעברו. ״אולי כתוב איפה צריך לשׂים תינוקת שמוצאים במקרה.״
התינוקת פלטה יבבה שמהר מאוד הפכה ליללות.
״או,״ אמר ברנבי ב' וסתם את אוזניו, ״איך לגרום לה להפסיק לצווח.״
״אם לא כתוב איך קוראים לה, אני יכולה לבחור לה שם?״ שאלה ג'יין.
״איך תקראי לה?״ שאל ברנבי א' בעניין.
ג'יין כיווצה גבות. ״שם עם שלוש הברות, אני חושבת,״ אמרה. ״מגיע לתינוקות שלוש הברות.״
״בּריטאני?״ שאל ברנבי א'.
״אולי,״ השיבה ג'יין.
״מָדוֹנה?״ הציע ברנבי ב'.
״לא,״ אמרה ג'יין. ״אני חושבת שטאפֶטָה.״
עכשיו התינוקת כבר נופפה באגרופיה, בעטה ברגליה השמנמנות ובכתה בקול רם מאוד. החתולה של משפחת וילובי הופיעה בכניסה לבית, העיפה מבט חטוף בסל, עיקמה את שפמה וברחה פנימה כאילו נלחצה מהבכי הרם. התינוקת באמת נשמעה כמו גור חתולים מיילל; אולי זאת הסיבה.
טים הושיט לבסוף יד והצליח לתלוש את הפתק מבין האגרופים הקטנים המשתוללים. הוא קרא אותו בדממה. ״כרגיל,״ אמר לאחרים. ״עלוב. בדיוק מה שחשבתי.״
הוא קרא אותו בקול. ״בחרתי את הבית הזה כי נראה לי שגָרה בו משפחה מאושרת ואוהבת, שיש לה מספיק כסף כדי להאכיל עוד ילדה. לרוע מזלי, אני ענייה מאוד. אני עוברת תקופה קשה ולא יכולה לטפל בתינוקת היקרה שלי. אנא, היו טובים אליה.״
״תחזיקו בידית, תאומים,״ אמר טים לאֶחיו. הוא אחז בידית הנגדית. ״ג'יין, קחי את הפתק. נכניס את הגועל נפש הזה פנימה.״
ג'יין לקחה את הפתק המקופל והלכה בעקבות אחיה שהרימו את הסל, הכניסו אותו למבואה של הבית והניחו אותו על השטיח הפרסי. אי אפשר היה להתעלם מהרעש שהקימה התינוקת.
אמם פתחה בכעס את הדלת שבקצה המסדרון הארוך. היא הגיחה מהמטבח. ״מה פשר הרעש הזה?״ שאלה. ״אני מנסה להיזכר במַתכון לקציצות ואני לא שומעת את עצמי חושבת.״
״אה, מישהו השאיר תינוקת מפלצתית בכניסה לבית שלנו,״ אמר טים.
״אלוהים אדירים, אנחנו לא רוצים תינוקת!״ אמרה אמם והתקרבה להעיף מבט. ״זה לא מוצא חן בעיני בכלל.״
״אני רוצה להשאיר אותה אצלנו,״ אמרה ג'יין בקול שקט. ״לדעתי היא חמודה.״
״לא, היא לא חמודה,״ אמר ברנבי א' והסתכל עליה.
״ממש לא חמודה,״ הסכים ברנבי ב'.
״יש לה תלתלים,״ אמרה ג'יין.
אמם הציצה בתינוקת ואז ניגשה אל קופסת התפירה ששמרה על שולחן המבואה. היא הוציאה זוג מספריים מוזהבים ופתחה וסגרה אותם כשמבט מלא משמעות על פניה. אחר כך רכנה אל הסל והשתמשה במספריים.
״עכשיו אין לה תלתלים,״ אמרה והחזירה את המספריים לקופסה.
ג'יין הסתכלה על התינוקת. פתאום היא הפסיקה לבכות והשיבה לה מבט פעור עיניים. ״אוי, היא לא חמודה בלי התלתלים,״ אמרה ג'יין. ״אני כבר לא רוצה אותה.״
״קחו אותה למקום אחר, ילדים,״ אמרה האם ופנתה חזרה למטבח. ״תזרקו אותה איפשהו. אני עסוקה עם הקציצות.״
ארבעת הילדים הוציאו את הסל החוצה. הם חשבו. הם דנו בבעיה. למעשה, ברנבי א' היה זה שהָגה תוכנית והסביר אותה לטים, מאחר שטים החליט בשביל כל החבורה.
״תביאו את המריצה,״ ציווה טים.
התאומים הביאו את המריצה ממקומה שמתחת למדרגות הבית, סמוך לאופניים. הבנים הכניסו את הסל לתוך המריצה, ואחותם צפתה בהם. ואז הם דחפו את המריצה לפי תור והסיעו את התינוקת שבסל לאורך הרחוב, חצו את הכביש (הם חיכו בסבלנות לאור ירוק), הלכו לאורך עוד שני רחובות ואז פנו מערבה, המשיכו עוד קצת עד שהגיעו ליעדם, ושם עצרו מול בית מפחיד מאוד שהיה ידוע כאחוזת מֶלָנוֹף. האדון שגר שם היה מיליונר. אולי אפילו מיליארדר. אבל הוא אף פעם לא יצא החוצה. הוא נשאר בבית מאחורי וילונות מעופשים וסגורים, סופר את כספו במצב רוח עוין. כמו במקרה של סְקְרוּג' — מסיפור מיושן שנכתב פעם, אירועים טרגיים בעבָרו גרמו לו לאבד עניין בחיים.
האחוזה היתה אמנם גדולה בהרבה משאר הבתים בשכונה, אבל היא היתה מוזנחת. גדר הברזל סביב החצר התעקמה ונטתה על צדה במקומות שונים, ובחצר עצמה היו פזורים חלקי רהיטים ישנים. אחדים מהחלונות היו שבורים ונחסמו בלוחות עץ, וחתול רזה יילל והתגרד במרפסת.
״חכה, א',״ אמר טים, כשאחיו החל לפתוח את שער הכניסה. ״אני צריך להוסיף משהו לפתק.״ הוא הושיט יד לג'יין ששמרה את הפתק המקופל בכיס שמלתה, והיא הגישה לו אותו.
״עיפרון,״ דרש טים, ואחד התאומים — הילדים הורגלו לשאת דברים שטים עשוי להזדקק להם — נתן לו עיפרון. ברנבי ב' הסתובב כדי שטים יוכל להשתמש בגבו כבשולחן.
״אתה יודע מה כתבתי, ב'?״ שאל טים את אחיו כשסיים.
״לא. הרגשתי רק קשקוש.״
״אתה מוכרח להשתפר בזה,״ ציין טים. ״אם הגב שלי היה השולחן, הייתי מצליח לדקלם כל מילה, גם את סימני הפיסוק. תדאג להתאמן בהזדמנות הראשונה.״ ברנבי ב' הנהן.
״גם אתה, א',״ אמר טים והביט בתאום השני.
״אני אתאמן,״ הבטיח ברנבי א'.
״גם אני,״ אמרה ג'יין.
״לא. את לא צריכה, כי את בת. אף פעם לא תידרשי לבצע עבודה חשובה,״ אמר לה טים.
ג'יין החלה לבכות קצת, אבל ממש בשקט, כדי שלא ישימו לב. היא נדרה, בין דמעותיה הקטנות והשקטות, שיום אחד היא תעמיד את טים על טעותו.
״זה מה שכתבתי,״ אמר טים והרים את הפתק. הוא קרא בקול. ״'נ.ב. אם יציעו פרס בתמורה לתינוקת המפלצתית הזאת, הוא מגיע למשפחת וילובי.'״
שאר הילדים הנהנו. הם חשבו שהתוספת היתה רעיון טוב.
״עדיף לכתוב שייך בִּמקום מגיע,״ הציע ברנבי ב'.
״רעיון טוב, ב'. תסתובב.״
ברנבי ב' הסתובב, וטים שוב השתמש בגב שלו כבשולחן. הוא מחק מילה אחת והחליף אותה באחרת, וברנבי ב' הרגיש שהוא הדגיש אותה בקו. ואז טים קרא בקול: ״'אם יציעו פרס בתמורה לתינוקת המפלצתית הזאת, הוא שייך למשפחת וילובי.'״
הוא קיפל את הפתק ורכן אל הסל. אבל אז עצר.
״תסתובב שוב, ב',״ ציווה. לאחר שאחיו נפנה שוב כדי להפוך לשולחן, כתב טים עוד משפט. הוא קיפל את הפתק וחיבר אותו בסיכה לסוודר של התינוקת.
״תפתחי את השער, ג'יין,״ אמר טים, והיא עשתה זאת. ״עכשיו, שלוש, ארבע ו־להרים!״ הבנים הרימו יחד את הסל עם התינוקת. הם נשאו אותו אל המרפסת המתפוררת והמאובקת של האחוזה והשאירו אותו שם.
בני משפחת וילובי הלכו הביתה.
״מה הוספת לפתק, טים?״ שאל ברנבי א'.
״עוד נ.ב.״
״ומה כתוב בו, טים?״ שאל ברנבי ב'.
״כתבתי, 'השם שלה הוא רוּת.'״
ג'יין הזעיפה פנים. ״למה?״ שאלה.
״יהירות, כמובן,״ אמר טים בחיוך ממזרי.
.jpg)
