עכשיו זה כתוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עכשיו זה כתוב
הוספה למועדפים

עכשיו זה כתוב

4.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה, בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאי דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות. בעלי כבר לא יושב לי בתוך הווריד יותר וגם לא בתוך הכוס כמו שהוא קרא לוואגינה שלי. אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון. כל כלב בא יומו ויומו של בעלי בא לו ברומא".

פרק ראשון

נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות. בעלי כבר לא יושב לי בתוך הווריד יותר וגם לא בתוך הכּוּס כמו שהוא קרא לוואגינה שלי. אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון. כל כלב בא יומו ויומו של בעלי בא לו ברומא.
הפעם הראשונה שחשבתי ברצינות על רצח היתה לפני שנה וחצי. בישלתי ארוחת ערב וקראתי לבעלי ולילדים לבוא לשולחן. לא משנה מה, יתייבש הים, יעופו דגים בשמים, בעלי לא ויתר. כולם היו צריכים לשבת לשולחן. הכנתי מרק כרוב ותפוחי אדמה. נשמע אוכל של עניים? אבל זה דווקא טעים מאוד. זרקתי כמה עצמות של פרה שהיו לי בפריזר, בשביל להוסיף קצת טעם, וגם כוסברה זקנה שהירקן נתן לי בחינם. היה ריח טוב במטבח. כוסברה ועצמות אוהבות להיות יחד. בעלי עשה את הפרצוף שלו. עשיתי מאמץ להתעלם. לא רציתי שהבת תיכנס ללחץ בגללו. למחרת התחיל בית ספר. אבל לא רק בגללה. לא התחשק לי להיכנס אחרי האוכל לחדר שינה ולקבל את מה שמגיע לי. בעלי נהיה חרמן אחרי כל מריבה. הוא רק חיכה לרגע שאני אגיד לא. האמת שהוא אהב לקחת אותי בכוח. ידעתי שאם אני אתן לו הוא לא יצטרך לקחת בכוח. אבל אז כל הכיף שלו היה נגמר. בעלי לא הבין מה אני רוצה ממנו עם הדיבורים האלה.
הוא אמר לילדים שאני כבר לא מסוגלת להכין שום דבר כמו שצריך. ביקשתי ממנו שיפסיק. אמרתי שזה לא נעים לי. אבל הוא המשיך. אמר להם שלעת זקנה החלטתי להרעיל אותו עם כל התבלינים שאני שמה באוכל. אמר לי להכין מה שאני יודעת, לפני שאני אשכח גם את המעט הזה. רציתי שנאכל בשקט פעם אחת. אבל זה לא עזר. אמר שאני יודעת שהוא שונא כוסברה. שאני עושה לו את זה בכוונה. שאני לא אחשוב לעצמי שהוא לא שם לב. כמובן שהילדים לא ענו לו. הם גם לא חיכו שאני אענה לו. זה היה משהו שהיה צריך לבלוע ובלענו אותו בשקט.
אמא שלי אמרה לי, אולי אלף פעם, שגבר רעב לא שולט בעצמו. אמא שלי מבשלת אוכל טרי כל יום. אמא שלי יודעת איך להחזיק בגבר שלה. אישה צריכה לשבת בבית. להשגיח שלא יקרה שום דבר שלא צריך לקרות. אתן עם הקריירות שלכן, היא אמרה. לכל דבר יש מחיר. אמא שלי לא עבדה יום אחד מחוץ לבית. אבל לבעלי לא היה אכפת מאמא שלי. הזמנים השתנו הוא אמר. אני צריכה להגיד תודה שהוא מרשה לי לצאת לעבודה.
לא רציתי ליפול לתוך הפה שלו. אני יודעת שהרבה מריבות התחילו בגללי ולא בא לי להתחיל ויכוח. בעלי אהב להכניס מילים מלוכלכות לכל מה שעשיתי. לפני שבוע, הוא אמר לי שהתקשר אלי אחד יוֹני. ידעתי שהוא לא ישתוק על דבר כזה. תכף אמרתי לו שיוני שר איתי במקהלה. הוא שאל על איזו מקהלה אני מדברת לכל הרוחות. אמרתי לו, המקהלה של יום שישי בבוקר. העמדתי פנים שסיפרתי לו. אבל ההפתעה לא נמחקה לו מהפרצוף. המקהלה היתה כמעט בחינם. שבעים וחמישה שקלים לחודש בשביל קפה ועוגיות. הוא אמר שגם שבעים וחמישה שקלים זה כסף. שהמקהלה זה סתם כיסוי תחת שהמצאתי כדי להיפגש עם הנבלה הזה. הוא אמר שהוא בטח נותן לי בתחת כמו שאני אוהבת. שאני זונה כמו כל הנשים. נראית כמו זונה ומתלבשת כמו זונה. הוא האשים אותי כאילו אני בוגדת בו. הכול לפני הילדים. על המקום הוא אמר לי לצלצל ליוני. הוא רצה לדבר איתו, להראות לו מי כאן הגבר. אז קבענו כולנו להיפגש בקפה אולגה. בעלי היה צריך את הסיפורים האלה בשביל לגרות את עצמו. הכאילו בגידות שלי העמידו לו את הזין. מאז לא הראיתי את הפרצוף שלי במקהלה.
הילדים הסתכלו עלי ברחמים. לא תמיד הבנתי את העיניים שלהם. רציתי לדעת מה הם חושבים כשהוא פתח עלי את הג'ורה שלו. הבן אמר לי פעם שאני סמרטוט רצפה. הוא אמר לי שאני שפחה. הבת אמרה שאני מזוכיסטית. שאני אשמה בכל מה שקורה. שאין לי מודעות פמיניסטית. מה יכולתי להגיד לה, שאבא שלה עשה ממני כוכבת פורנו? שהוא תפס אותי כשהייתי צעירה ותמימה? בעלי חשב שכל הנשים בעולם מוכנות להתחלף איתי. רק אני עם הפה הגדול שלי הפכתי את החיים שלנו למשהו מלוכלך.
לא משנה. מה שבטוח, הילדים שלי ידעו מספיק. ילדים קולטים כל דבר והילדים שלי הם לא סתם ילדים. יש להם שכל בראש. הם שמעו אותי מתחננת לכסף. הם ידעו טוב מאוד שאנחנו חיים על תקציב שבועי. הם לא יכלו לבקש מה שהם רוצים. והם גם לא ביקשו. הם ראו אותי מאות פעמים נכנסת לחדר השינה ויוצאת עם דמעות בעיניים אבל גם עם כמה שטרות ביד. שטרות לכיסוי הצרכים שלהם.
קרה לנו הרבה פעמים שהתקציב נגמר על היום–יומיים הראשונים ולא היה לי עם מה לגמור את השבוע. נכון שבסוף הייתי עושה לו ביד או יורדת לו ואומרת כמה הוא גדול, כמה אני אוהבת אותו והוא היה הולך למכולת או לקצב, מה שהיינו צריכים. זה לא שהיינו רעבים ללחם כמו המסכנים בכתבות של מבט. אבל כשהוא היה זורק על השיש את העוף שהוא קנה או את הירקות, כבר לא היה לי חשק לבשל אותם. הם גם שמעו את הקללות המכוערות. בעלי לא ניסה להסתיר כלום. הוא אמר שילדים לומדים מכל דבר, גם מצעקות, ושהם יודעים כמה הוא אוהב אותי.
הבן שאל אותי פעם למה תמיד אין לי כסף. הוא רצה לדעת מה אני עושה עם כל הכסף שאני מרוויחה. לא היה לי נעים להגיד לו שאני נותנת הכול לאבא שלו. אז אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו. זה לא שהם לא שמו לב. הם ידעו שאני עובדת במשרה מלאה. לא יכולתי לספר להם שלי שיש לי חשבון סודי בבנק הדואר לצורכי חירום. שאני עושה שמיניות באוויר בשביל לתת להם כל מה שהם צריכים. זה היה מסוכן מדי. מילה אחת מיותרת ובעלי היה עולה עלי. פעם בכמה זמן הייתי מפקידה שם את הבונוסים שקיבלתי בעבודה. ולפעמים, כשהמצב היה קשה במיוחד, לימדתי פרטי מתמטיקה. אני אוהבת חשבון. כשהייתי קטנה נחשבתי לילדת פלא. חברה שלי נתנה לי את הבית שלה לשעתיים שלוש בשבוע. אצלה אין בעל שיגיד מה מותר ומה אסור. לא סיפרתי לה את האמת. אמרתי לה שבעלי לא מסכים שיסתובבו אצלנו בבית אנשים מהרחוב. אמרתי לה שהוא לא רוצה שאני אעבוד קשה מדי. כל פעם היה לי תירוץ אחר. היא לא האמינה לי. פעם אחת היא אפילו אמרה שהגיע הזמן לעשות משהו עם הנישואים שלי. כאילו הנישואים האלה הם עניינו של הציבור. זה לא יכול להיות שאני אמשיך לתת לבן אדם הזה לשלוט עלי. חשבתי שהכול מקנאה. זה מה שבעלי לימד אותי. שכל הנשים מקנאות בי. הוא אמר עליה שהיא זנזונת. כוס מהלך על שתיים. הוא אמר שהיא מופקרת. אישה שכל פעם הולכת עם גבר אחר. סלחתי לה. לא בא לי לעשות עניין משום דבר. אבל עמוק בלב ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שאני היא האישה האומללה שהיא מדברת עליה. כשבעלי נשאר איתי בבית בכל פעם שאני חולה, היא אמרה, זה לא בשביל לטפל בי, כמו שחשבתי, זה בשביל להשגיח עלי. המשפט הזה הרג אותי.
הסתכלתי על הבן שלי, ילד טוב של אמא, ידעתי שלא קל לו לשאול אותי את השאלות האלה. רציתי שהוא יֵדע שיש לו אמא עם ראש על הכתפיים, שאני לא סמרטוט רצפה כמו שהוא חושב. אבל במקום זה אמרתי שלאבא שלו היתה ילדות קשה, שאבא שלו מת כשהוא היה בן שמונה, שהוא מפחד שנישאר בלי כסף. לא התחשק לי לנפח את הסיפור. ידעתי שלבעלי קשה בעבודה. שלא נותנים לו את הכבוד שמגיע לו. היו לו חלומות גדולים להיות מהנדס אלקטרוניקה, אבל מה שיצא ממנו בסופו של דבר, זה מורה בתיכון מקצועי. וחוץ מזה היה לי חשוב לשמור על המשפחה. חשבתי שאני יכולה לספוג הכול. בילדים הוא לא נגע לרעה. קצת מריבות מדי פעם, לא יותר. עלבונות. אבל הוא לא נגע בהם. אני יודעת. הוא לא שלח אליהם את הידיים המטונפות שלו.
הבן שלי הסתכל עלי בעיניים החומות שלו. כמה חוכמה יש בעיניים האלה. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד משהו, אבל הוא שתק. עם כל הטענות שיש להם כלפי, האמת היא שגם הם פחדו ממנו ולא העזו להתווכח איתו. אולי גם זה באשמתי. בגלל החינוך שנתתי להם. לימדתי אותם להיות ותרנים. לסלוח לכל העולם. לחפש את שביל הזהב. העיקר שיהיה שקט. אבל אולי גם בגלל הפחד. גם עליהם הוא הרים את הקול בלי שהם עשו כלום. גם אותם הוא העליב בלי רחמים. היינו פח הזבל שלו. בדרך כלל הוא היה נרגע אחרי כמה דקות. אבל אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי תבוא ההתפרצות הבאה. הם לא ביקשו ממנו שום דבר. הכול עבר דרכי. את כל המלחמות שלהם אני נלחמתי.
בתקופה ההיא, הבן עוד היה חייל. הצבא שלו היה בקריה והוא היה מגיע הביתה כל יום. בעלי זלזל בו. לא עניינה אותו חוות הדעת של הרופא. לבן שלי יש בעיות בגב, עמוד שידרה עקום. הוא קרא לו משתמט, הוא קרא לו פחדן. דווקא הבן דומה לו שתי טיפות מים, במראה החיצוני אני מתכוונת. כשאני מסתכלת עליו, אני רואה את בעלי לפני עשרים שנה. גם הוא היה גבר יפה. אבל הדמיון הזה לא עזר לו הרבה ביחסים עם אבא שלו. מאחורי הגב בעלי קרא לו החרא הקטן. אני דווקא רציתי שהוא ישתחרר מהצבא. הבן שלי לא עשוי מחומרים של צבא. אבל הוא לא ויתר, שיחררו אותו והוא לא ויתר, התעקש לשרת את המדינה. חשבתי, מסכן. שלוש שנים בצבא נראות לו קלות יותר משיחה אחת עם אבא שלו. שמחתי שהוא בקריה, לא גידלתי אותו בשביל שיהרוג ערבים.
הבת גמרה את המרק וקמה לפנות את השולחן. ראו עליה שהיא צריכה לעשות משהו עם העצבים שלה. בעלי לא הוציא מילה גם כשהיא לקחה לו את הכף מהיד. היא לא סתומה הבת שלי, היא ידעה כמו כולנו שצריך לשים לב לדברים קטנים. אבל התחלק לה ככה. בלי מילים, כל אחד ידע את התפקיד שלו. אף אחד לא רצה בלגאנים ועם קצת תשומת לב הצלחנו רוב הזמן לשמור על השקט. בעלי אמר שרק טיפשים מאושרים, ואנחנו לא רצינו להיות טיפשים.
הבן המשיך לשבת עוד כמה דקות ותופף עם האצבעות על השולחן. בעלי אמר לו להפסיק והוא קם ונעלם בחדר שלו. הבת נשארה איתי עד שגמרנו לרחוץ כלים ולהחזיר לארון. בעלי אמר שכל הכבוד שהיא עוזרת לאמא שלה. ככה עוברת המסורת מאם לבת, חשבתי. אחר כך היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה והכינה לשתינו. ישבנו במטבח, רבע שעה לפחות, בלי להוציא מילה מהפה. גם הבת דומה לבעלי בהבדל אחד, יש לה שיער בהיר כמו שלי. חום דבש. בלונד ישראלי כמו שהספר שלי בחתונה אמר לי. אבל על הפנים יש לה עצב.
בעלי הלך לסלון והדליק את הטלוויזיה. לרגע חשבתי, הנה עוד יום עבר בלי ריב של ממש. הריבים האלה לא הובילו לשום מקום. אחרי החדשות הוא קרא לי לחדר השינה. הילדים כלאו את עצמם בחדרים שלהם. הבן השמיע מוזיקה בפול ווליום. הכרתי טוב מאוד את הקריאות האלה. אבל הפעם הרגשתי משהו שונה. היתה לי התרגשות רעה. בא לי לרצוח אותו. לא ידעתי להסביר לעצמי מה קרה פתאום. הערב הוא אפילו לא קילל. לא היתה קללה שלא שמעתי במשך החיים. הוא קרא לי זונה, מלוכלכת, מזדיינת, שרמוטה, חולת איידס, מסורטנת במוח.
גם האיומים היו דומים בדרך כלל. אם אני אמשיך ככה, אני לא אקבל כסף השבוע. איך ככה? על זה לא קיבלתי תשובה. וזה לא נגמר באיום. הלכתי לחדר השינה ונעמדתי בפתח. בעלי אמר לי לסגור את הדלת. סגרתי ואמרתי שהילדים בבית. ככה זה אצלי הוא אמר, כל הזמן מסרים כפולים. הייתי צריכה לדעת שדווקא זה מה שידליק אותו. הילדים בחדרים הסמוכים. בעלי אהב לראות אותי מודאגת. הוא אהב שאני כועסת. המשפטים המבולבלים שלי העמידו לו. הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי שבסדר. מספיק לשקר, אמר. רואים עלי שמשהו לא בסדר איתי. מה חשבתי לעצמי, שהוא לא ישים לב? הוא מכיר אותי כמו את הכ... אני יודעת כמו מה, אמרתי לו. שנאתי שהוא אומר את המילה הזאת. המילה הזאת לא מסתדרת איתי. אחר כך הוא אמר לי שאני יודעת כמה שהוא אוהב אותי. שהוא לא התכוון להרגיז אותי עם המרק. הוא פשוט שונא כוס...ברה, זה הכול. אני לא צריכה להיעלב מכל דבר קטן.
עמדתי מולו ולא רציתי לחשוב לאן כל זה מוביל. הוא אמר שאני יודעת שלא צריך הרבה בשביל לעשות אותו מאושר. חתיכת בשר במרק וקינוח. זה הכול. את יודעת מה, אמר, לעזאזל המרק, הכי חשוב הקינוח. ואז הוא שאל אם מתחשק לי לעשות משהו מתוק למישהו שאוהב אותי כל כך. עמדתי כמו גולם. לא היה לי חשק. אף פעם אין לי חשק. אם זה היה תלוי בי לא היו לנו חיי מין בכלל. אני יודעת שאני דפוקה. ושרק בעלי מסוגל לעזור לי. הוא הבריא אותי. הוא גרם לי להבין שסקס זה דבר טוב. הוא עשה ממני אישה. קיבל אותי ילדה וגידל אותי להיות פרח. הוא לקח לי את היד ושם לי אותה על איבר המין שלו כדי שאני ארגיש מה אני עושה לו. לא רציתי. היד שלי נהייתה קשה ולא זזה. בעלי לא אהב את הפרצוף שלי. הוא אמר לי להגיד תודה שהוא עוד רוצה אותי. אמרתי תודה.
היו פעמים, כשהילדים היו קטנים והבת עוד אכלה מבקבוק, שלא היה לי כסף לתחליף חלב. בעלי אמר שאם הייתי מניקה לא הייתי מכניסה את עצמי למצב הזה. אבל אני לא רציתי להיניק, הייתי לחוצה מכל הכיוונים וגם אם רציתי לא יכולתי. אחרי שלושה חודשים בבית חזרתי למשרד. היתה לי עבודה טובה בהנהלת חשבונות. בעלי אמר לי לשאוב. הרבה נשים שואבות חלב והולכות לעבודה. לא היה עם מי לדבר. כסף למטפלת הוא לא נתן. הייתי צריכה להסתדר עם אמא שלי איכשהו. בלאו הכי היא נמצאת כל היום בבית ואין לה מה לעשות. ואמא שלי באמת עזרה לי בשנה הראשונה. הבאתי לה את הבן לפני העבודה ואספתי אותו בדרך הביתה. זאת היתה שנה קשה. אבל לבוא בתלונות לא יכולתי. היא הצילה אותי. וחוץ מזה היא חשבה שבעלי קדוש.
כשמלאו לבן שנה הוא כבר היה במעון יום. בעלי התנגד כמובן, היה לו נוח שאמא שלי שומרת עליו. חוץ מזה הוא פחד שאני אקבל כל מיני רעיונות בנעמ״ת. בסוף הוא נכנע. לא היתה לו ברירה. באחד הבקרים קמתי הרבה לפניו ויצאתי מהבית. הורי היו בחוץ לארץ וידעתי שלא יהיה לו למי לפנות. באותו יום הוא רשם אותו למעון. עד היום אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע את מנהלת המעון לרשום אותו על המקום. יותר לא דיברנו על זה. כשהבת נולדה, הסיפור חזר על עצמו. אותה רשמנו כבר בגיל חצי שנה.
אחרי הלידה שלה דווקא רציתי לצאת לחופשה ללא תשלום. מנהל המשרד אמר שהוא ישמור לי על המקום. הייתי עובדת טובה. אבל בעלי לא הסכים. הוא אמר שאנחנו לא יכולים להסתדר עם משכורת אחת, שיש לנו הרבה הוצאות. ידעתי שזה לא נכון. בקושי הוצאנו כסף. אבל לא היה טעם להמשיך להתווכח. המשכתי לעבוד.
לא פעם וגם לא פעמיים דפקתי מרוב ייאוש בדלתות של השכנים כדי שילוו לי קצת כסף. אחר כך הייתי בוכה לאמא שלי שאני רוצה לקנות שמלה חדשה כדי להחזיר להם את החוב. אמרתי לה שבעלי מתרחק ממני ושאני מוכרחה להקסים אותו. אמא שלי תמכה מאוד בהקסמת בעלים. אישה צריכה לשמור על עצמה כדי לשמור על בעלה. בדרך כלל היא היתה נותנת לי קצת כסף, מספיק כדי לכסות את החובות.
אחרי שבעלי גמר יצאתי מחדר השינה. הוא הלך להתקלח. אחרי המקלחת הוא התלבש כאילו היום רק התחיל. שאלתי אותו לאן הוא הולך בשעה כזאת. אבל הוא אמר לי להתעסק בעניינים שלי. זאת התשובה שקיבלתי בכל פעם שהוא הלך לאחת מהחברות שלו.
לקראת חצות הטלפון צלצל. ישנתי כבר. הבת עוד לא חזרה הביתה וחשבתי על הנורא מכול. אמרתי הלו פעמיים, אבל אף אחד לא ענה. פתאום נשמעו קולות של בכי. אמרתי עוד הלו אחד. בחור צעיר אמר שקרה דבר נורא. איפה היא? שאלתי. הוא אמר שבעלי איבד את ההכרה. בבת אחת נרגעתי. הוא ביקש ממני להגיע הכי מהר שאני יכולה לכיכר הלבנה. לפסל של דני קרוון שקרוב לקריית התיכונים ביד אליהו. כמה ילדים הרביצו לו מכות רצח. רציתי לדעת למה הרביצו לו אבל השיחה נותקה.
חשבתי שהוא הלך אל התורנית שלו. זאת שגרה ליד התיכון שהוא מלמד בו. אחת שלמדה איתו ביסודי והתאלמנה לא מזמן. עצבן אותי שהוא בוגד בי. זה שיגע אותי. שנאתי את עצמי עוד יותר. הזמנתי מונית. הגן היה מואר בקושי. הנהג חיכה לי בכביש. הלכתי לפי ההנחיות שקיבלתי בטלפון. בעלי שכב מעולף על האבן הלבנה. קיוויתי שהוא מת מהתקף לב. שזה בא לי מהשמים. בעלי היה חולה לב, שמו לו שני סטנטים בצנתור האחרון. היו לו שריטות על הפנים וכתמי דם על החולצה. הסתכלתי סביבי, המקום היה נטוש. נתתי לו סטירה כדי שהוא יתעורר ולמזלי הרע זה הצליח. אמרתי לו שלא יזוז, שאני הולכת להזעיק עזרה. בעלי לא הסכים. הוא ביקש כמה דקות להתאושש ואמר שתכף הוא יקום. ידעתי שהוא מדבר שטויות. הוא לא נראה כמו אחד שתכף יקום. חזרתי לנהג המונית ואמרתי שבעלי פצוע. שאלתי אם הוא מוכן לעזור לי לגרור אותו למונית. הוא היה איש נחמד ולא עשה בעיות. השארנו את המונית בצד הכביש ומיהרנו פנימה להציל את בעלי. בינתיים הוא הצליח להתיישב איכשהו. הנהג הושיט לו יד. בעלי שתק. זה לא לכבודו שיעזרו לו. אבל הוא לא שאל שאלות ונתן לנו לעשות איתו מה שאנחנו רוצים. גררנו אותו למונית. הנהג שאל אם לנסוע לאיכילוב. בעלי אמר שייקח אותנו לרחוב רמז. ידעתי שאין טעם להתווכח איתו. לא כאב לי שהוא סובל.

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

עוד על הספר

עכשיו זה כתוב אילנה ברנשטיין
נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות. בעלי כבר לא יושב לי בתוך הווריד יותר וגם לא בתוך הכּוּס כמו שהוא קרא לוואגינה שלי. אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון. כל כלב בא יומו ויומו של בעלי בא לו ברומא.
הפעם הראשונה שחשבתי ברצינות על רצח היתה לפני שנה וחצי. בישלתי ארוחת ערב וקראתי לבעלי ולילדים לבוא לשולחן. לא משנה מה, יתייבש הים, יעופו דגים בשמים, בעלי לא ויתר. כולם היו צריכים לשבת לשולחן. הכנתי מרק כרוב ותפוחי אדמה. נשמע אוכל של עניים? אבל זה דווקא טעים מאוד. זרקתי כמה עצמות של פרה שהיו לי בפריזר, בשביל להוסיף קצת טעם, וגם כוסברה זקנה שהירקן נתן לי בחינם. היה ריח טוב במטבח. כוסברה ועצמות אוהבות להיות יחד. בעלי עשה את הפרצוף שלו. עשיתי מאמץ להתעלם. לא רציתי שהבת תיכנס ללחץ בגללו. למחרת התחיל בית ספר. אבל לא רק בגללה. לא התחשק לי להיכנס אחרי האוכל לחדר שינה ולקבל את מה שמגיע לי. בעלי נהיה חרמן אחרי כל מריבה. הוא רק חיכה לרגע שאני אגיד לא. האמת שהוא אהב לקחת אותי בכוח. ידעתי שאם אני אתן לו הוא לא יצטרך לקחת בכוח. אבל אז כל הכיף שלו היה נגמר. בעלי לא הבין מה אני רוצה ממנו עם הדיבורים האלה.
הוא אמר לילדים שאני כבר לא מסוגלת להכין שום דבר כמו שצריך. ביקשתי ממנו שיפסיק. אמרתי שזה לא נעים לי. אבל הוא המשיך. אמר להם שלעת זקנה החלטתי להרעיל אותו עם כל התבלינים שאני שמה באוכל. אמר לי להכין מה שאני יודעת, לפני שאני אשכח גם את המעט הזה. רציתי שנאכל בשקט פעם אחת. אבל זה לא עזר. אמר שאני יודעת שהוא שונא כוסברה. שאני עושה לו את זה בכוונה. שאני לא אחשוב לעצמי שהוא לא שם לב. כמובן שהילדים לא ענו לו. הם גם לא חיכו שאני אענה לו. זה היה משהו שהיה צריך לבלוע ובלענו אותו בשקט.
אמא שלי אמרה לי, אולי אלף פעם, שגבר רעב לא שולט בעצמו. אמא שלי מבשלת אוכל טרי כל יום. אמא שלי יודעת איך להחזיק בגבר שלה. אישה צריכה לשבת בבית. להשגיח שלא יקרה שום דבר שלא צריך לקרות. אתן עם הקריירות שלכן, היא אמרה. לכל דבר יש מחיר. אמא שלי לא עבדה יום אחד מחוץ לבית. אבל לבעלי לא היה אכפת מאמא שלי. הזמנים השתנו הוא אמר. אני צריכה להגיד תודה שהוא מרשה לי לצאת לעבודה.
לא רציתי ליפול לתוך הפה שלו. אני יודעת שהרבה מריבות התחילו בגללי ולא בא לי להתחיל ויכוח. בעלי אהב להכניס מילים מלוכלכות לכל מה שעשיתי. לפני שבוע, הוא אמר לי שהתקשר אלי אחד יוֹני. ידעתי שהוא לא ישתוק על דבר כזה. תכף אמרתי לו שיוני שר איתי במקהלה. הוא שאל על איזו מקהלה אני מדברת לכל הרוחות. אמרתי לו, המקהלה של יום שישי בבוקר. העמדתי פנים שסיפרתי לו. אבל ההפתעה לא נמחקה לו מהפרצוף. המקהלה היתה כמעט בחינם. שבעים וחמישה שקלים לחודש בשביל קפה ועוגיות. הוא אמר שגם שבעים וחמישה שקלים זה כסף. שהמקהלה זה סתם כיסוי תחת שהמצאתי כדי להיפגש עם הנבלה הזה. הוא אמר שהוא בטח נותן לי בתחת כמו שאני אוהבת. שאני זונה כמו כל הנשים. נראית כמו זונה ומתלבשת כמו זונה. הוא האשים אותי כאילו אני בוגדת בו. הכול לפני הילדים. על המקום הוא אמר לי לצלצל ליוני. הוא רצה לדבר איתו, להראות לו מי כאן הגבר. אז קבענו כולנו להיפגש בקפה אולגה. בעלי היה צריך את הסיפורים האלה בשביל לגרות את עצמו. הכאילו בגידות שלי העמידו לו את הזין. מאז לא הראיתי את הפרצוף שלי במקהלה.
הילדים הסתכלו עלי ברחמים. לא תמיד הבנתי את העיניים שלהם. רציתי לדעת מה הם חושבים כשהוא פתח עלי את הג'ורה שלו. הבן אמר לי פעם שאני סמרטוט רצפה. הוא אמר לי שאני שפחה. הבת אמרה שאני מזוכיסטית. שאני אשמה בכל מה שקורה. שאין לי מודעות פמיניסטית. מה יכולתי להגיד לה, שאבא שלה עשה ממני כוכבת פורנו? שהוא תפס אותי כשהייתי צעירה ותמימה? בעלי חשב שכל הנשים בעולם מוכנות להתחלף איתי. רק אני עם הפה הגדול שלי הפכתי את החיים שלנו למשהו מלוכלך.
לא משנה. מה שבטוח, הילדים שלי ידעו מספיק. ילדים קולטים כל דבר והילדים שלי הם לא סתם ילדים. יש להם שכל בראש. הם שמעו אותי מתחננת לכסף. הם ידעו טוב מאוד שאנחנו חיים על תקציב שבועי. הם לא יכלו לבקש מה שהם רוצים. והם גם לא ביקשו. הם ראו אותי מאות פעמים נכנסת לחדר השינה ויוצאת עם דמעות בעיניים אבל גם עם כמה שטרות ביד. שטרות לכיסוי הצרכים שלהם.
קרה לנו הרבה פעמים שהתקציב נגמר על היום–יומיים הראשונים ולא היה לי עם מה לגמור את השבוע. נכון שבסוף הייתי עושה לו ביד או יורדת לו ואומרת כמה הוא גדול, כמה אני אוהבת אותו והוא היה הולך למכולת או לקצב, מה שהיינו צריכים. זה לא שהיינו רעבים ללחם כמו המסכנים בכתבות של מבט. אבל כשהוא היה זורק על השיש את העוף שהוא קנה או את הירקות, כבר לא היה לי חשק לבשל אותם. הם גם שמעו את הקללות המכוערות. בעלי לא ניסה להסתיר כלום. הוא אמר שילדים לומדים מכל דבר, גם מצעקות, ושהם יודעים כמה הוא אוהב אותי.
הבן שאל אותי פעם למה תמיד אין לי כסף. הוא רצה לדעת מה אני עושה עם כל הכסף שאני מרוויחה. לא היה לי נעים להגיד לו שאני נותנת הכול לאבא שלו. אז אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו. זה לא שהם לא שמו לב. הם ידעו שאני עובדת במשרה מלאה. לא יכולתי לספר להם שלי שיש לי חשבון סודי בבנק הדואר לצורכי חירום. שאני עושה שמיניות באוויר בשביל לתת להם כל מה שהם צריכים. זה היה מסוכן מדי. מילה אחת מיותרת ובעלי היה עולה עלי. פעם בכמה זמן הייתי מפקידה שם את הבונוסים שקיבלתי בעבודה. ולפעמים, כשהמצב היה קשה במיוחד, לימדתי פרטי מתמטיקה. אני אוהבת חשבון. כשהייתי קטנה נחשבתי לילדת פלא. חברה שלי נתנה לי את הבית שלה לשעתיים שלוש בשבוע. אצלה אין בעל שיגיד מה מותר ומה אסור. לא סיפרתי לה את האמת. אמרתי לה שבעלי לא מסכים שיסתובבו אצלנו בבית אנשים מהרחוב. אמרתי לה שהוא לא רוצה שאני אעבוד קשה מדי. כל פעם היה לי תירוץ אחר. היא לא האמינה לי. פעם אחת היא אפילו אמרה שהגיע הזמן לעשות משהו עם הנישואים שלי. כאילו הנישואים האלה הם עניינו של הציבור. זה לא יכול להיות שאני אמשיך לתת לבן אדם הזה לשלוט עלי. חשבתי שהכול מקנאה. זה מה שבעלי לימד אותי. שכל הנשים מקנאות בי. הוא אמר עליה שהיא זנזונת. כוס מהלך על שתיים. הוא אמר שהיא מופקרת. אישה שכל פעם הולכת עם גבר אחר. סלחתי לה. לא בא לי לעשות עניין משום דבר. אבל עמוק בלב ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שאני היא האישה האומללה שהיא מדברת עליה. כשבעלי נשאר איתי בבית בכל פעם שאני חולה, היא אמרה, זה לא בשביל לטפל בי, כמו שחשבתי, זה בשביל להשגיח עלי. המשפט הזה הרג אותי.
הסתכלתי על הבן שלי, ילד טוב של אמא, ידעתי שלא קל לו לשאול אותי את השאלות האלה. רציתי שהוא יֵדע שיש לו אמא עם ראש על הכתפיים, שאני לא סמרטוט רצפה כמו שהוא חושב. אבל במקום זה אמרתי שלאבא שלו היתה ילדות קשה, שאבא שלו מת כשהוא היה בן שמונה, שהוא מפחד שנישאר בלי כסף. לא התחשק לי לנפח את הסיפור. ידעתי שלבעלי קשה בעבודה. שלא נותנים לו את הכבוד שמגיע לו. היו לו חלומות גדולים להיות מהנדס אלקטרוניקה, אבל מה שיצא ממנו בסופו של דבר, זה מורה בתיכון מקצועי. וחוץ מזה היה לי חשוב לשמור על המשפחה. חשבתי שאני יכולה לספוג הכול. בילדים הוא לא נגע לרעה. קצת מריבות מדי פעם, לא יותר. עלבונות. אבל הוא לא נגע בהם. אני יודעת. הוא לא שלח אליהם את הידיים המטונפות שלו.
הבן שלי הסתכל עלי בעיניים החומות שלו. כמה חוכמה יש בעיניים האלה. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד משהו, אבל הוא שתק. עם כל הטענות שיש להם כלפי, האמת היא שגם הם פחדו ממנו ולא העזו להתווכח איתו. אולי גם זה באשמתי. בגלל החינוך שנתתי להם. לימדתי אותם להיות ותרנים. לסלוח לכל העולם. לחפש את שביל הזהב. העיקר שיהיה שקט. אבל אולי גם בגלל הפחד. גם עליהם הוא הרים את הקול בלי שהם עשו כלום. גם אותם הוא העליב בלי רחמים. היינו פח הזבל שלו. בדרך כלל הוא היה נרגע אחרי כמה דקות. אבל אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי תבוא ההתפרצות הבאה. הם לא ביקשו ממנו שום דבר. הכול עבר דרכי. את כל המלחמות שלהם אני נלחמתי.
בתקופה ההיא, הבן עוד היה חייל. הצבא שלו היה בקריה והוא היה מגיע הביתה כל יום. בעלי זלזל בו. לא עניינה אותו חוות הדעת של הרופא. לבן שלי יש בעיות בגב, עמוד שידרה עקום. הוא קרא לו משתמט, הוא קרא לו פחדן. דווקא הבן דומה לו שתי טיפות מים, במראה החיצוני אני מתכוונת. כשאני מסתכלת עליו, אני רואה את בעלי לפני עשרים שנה. גם הוא היה גבר יפה. אבל הדמיון הזה לא עזר לו הרבה ביחסים עם אבא שלו. מאחורי הגב בעלי קרא לו החרא הקטן. אני דווקא רציתי שהוא ישתחרר מהצבא. הבן שלי לא עשוי מחומרים של צבא. אבל הוא לא ויתר, שיחררו אותו והוא לא ויתר, התעקש לשרת את המדינה. חשבתי, מסכן. שלוש שנים בצבא נראות לו קלות יותר משיחה אחת עם אבא שלו. שמחתי שהוא בקריה, לא גידלתי אותו בשביל שיהרוג ערבים.
הבת גמרה את המרק וקמה לפנות את השולחן. ראו עליה שהיא צריכה לעשות משהו עם העצבים שלה. בעלי לא הוציא מילה גם כשהיא לקחה לו את הכף מהיד. היא לא סתומה הבת שלי, היא ידעה כמו כולנו שצריך לשים לב לדברים קטנים. אבל התחלק לה ככה. בלי מילים, כל אחד ידע את התפקיד שלו. אף אחד לא רצה בלגאנים ועם קצת תשומת לב הצלחנו רוב הזמן לשמור על השקט. בעלי אמר שרק טיפשים מאושרים, ואנחנו לא רצינו להיות טיפשים.
הבן המשיך לשבת עוד כמה דקות ותופף עם האצבעות על השולחן. בעלי אמר לו להפסיק והוא קם ונעלם בחדר שלו. הבת נשארה איתי עד שגמרנו לרחוץ כלים ולהחזיר לארון. בעלי אמר שכל הכבוד שהיא עוזרת לאמא שלה. ככה עוברת המסורת מאם לבת, חשבתי. אחר כך היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה והכינה לשתינו. ישבנו במטבח, רבע שעה לפחות, בלי להוציא מילה מהפה. גם הבת דומה לבעלי בהבדל אחד, יש לה שיער בהיר כמו שלי. חום דבש. בלונד ישראלי כמו שהספר שלי בחתונה אמר לי. אבל על הפנים יש לה עצב.
בעלי הלך לסלון והדליק את הטלוויזיה. לרגע חשבתי, הנה עוד יום עבר בלי ריב של ממש. הריבים האלה לא הובילו לשום מקום. אחרי החדשות הוא קרא לי לחדר השינה. הילדים כלאו את עצמם בחדרים שלהם. הבן השמיע מוזיקה בפול ווליום. הכרתי טוב מאוד את הקריאות האלה. אבל הפעם הרגשתי משהו שונה. היתה לי התרגשות רעה. בא לי לרצוח אותו. לא ידעתי להסביר לעצמי מה קרה פתאום. הערב הוא אפילו לא קילל. לא היתה קללה שלא שמעתי במשך החיים. הוא קרא לי זונה, מלוכלכת, מזדיינת, שרמוטה, חולת איידס, מסורטנת במוח.
גם האיומים היו דומים בדרך כלל. אם אני אמשיך ככה, אני לא אקבל כסף השבוע. איך ככה? על זה לא קיבלתי תשובה. וזה לא נגמר באיום. הלכתי לחדר השינה ונעמדתי בפתח. בעלי אמר לי לסגור את הדלת. סגרתי ואמרתי שהילדים בבית. ככה זה אצלי הוא אמר, כל הזמן מסרים כפולים. הייתי צריכה לדעת שדווקא זה מה שידליק אותו. הילדים בחדרים הסמוכים. בעלי אהב לראות אותי מודאגת. הוא אהב שאני כועסת. המשפטים המבולבלים שלי העמידו לו. הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי שבסדר. מספיק לשקר, אמר. רואים עלי שמשהו לא בסדר איתי. מה חשבתי לעצמי, שהוא לא ישים לב? הוא מכיר אותי כמו את הכ... אני יודעת כמו מה, אמרתי לו. שנאתי שהוא אומר את המילה הזאת. המילה הזאת לא מסתדרת איתי. אחר כך הוא אמר לי שאני יודעת כמה שהוא אוהב אותי. שהוא לא התכוון להרגיז אותי עם המרק. הוא פשוט שונא כוס...ברה, זה הכול. אני לא צריכה להיעלב מכל דבר קטן.
עמדתי מולו ולא רציתי לחשוב לאן כל זה מוביל. הוא אמר שאני יודעת שלא צריך הרבה בשביל לעשות אותו מאושר. חתיכת בשר במרק וקינוח. זה הכול. את יודעת מה, אמר, לעזאזל המרק, הכי חשוב הקינוח. ואז הוא שאל אם מתחשק לי לעשות משהו מתוק למישהו שאוהב אותי כל כך. עמדתי כמו גולם. לא היה לי חשק. אף פעם אין לי חשק. אם זה היה תלוי בי לא היו לנו חיי מין בכלל. אני יודעת שאני דפוקה. ושרק בעלי מסוגל לעזור לי. הוא הבריא אותי. הוא גרם לי להבין שסקס זה דבר טוב. הוא עשה ממני אישה. קיבל אותי ילדה וגידל אותי להיות פרח. הוא לקח לי את היד ושם לי אותה על איבר המין שלו כדי שאני ארגיש מה אני עושה לו. לא רציתי. היד שלי נהייתה קשה ולא זזה. בעלי לא אהב את הפרצוף שלי. הוא אמר לי להגיד תודה שהוא עוד רוצה אותי. אמרתי תודה.
היו פעמים, כשהילדים היו קטנים והבת עוד אכלה מבקבוק, שלא היה לי כסף לתחליף חלב. בעלי אמר שאם הייתי מניקה לא הייתי מכניסה את עצמי למצב הזה. אבל אני לא רציתי להיניק, הייתי לחוצה מכל הכיוונים וגם אם רציתי לא יכולתי. אחרי שלושה חודשים בבית חזרתי למשרד. היתה לי עבודה טובה בהנהלת חשבונות. בעלי אמר לי לשאוב. הרבה נשים שואבות חלב והולכות לעבודה. לא היה עם מי לדבר. כסף למטפלת הוא לא נתן. הייתי צריכה להסתדר עם אמא שלי איכשהו. בלאו הכי היא נמצאת כל היום בבית ואין לה מה לעשות. ואמא שלי באמת עזרה לי בשנה הראשונה. הבאתי לה את הבן לפני העבודה ואספתי אותו בדרך הביתה. זאת היתה שנה קשה. אבל לבוא בתלונות לא יכולתי. היא הצילה אותי. וחוץ מזה היא חשבה שבעלי קדוש.
כשמלאו לבן שנה הוא כבר היה במעון יום. בעלי התנגד כמובן, היה לו נוח שאמא שלי שומרת עליו. חוץ מזה הוא פחד שאני אקבל כל מיני רעיונות בנעמ״ת. בסוף הוא נכנע. לא היתה לו ברירה. באחד הבקרים קמתי הרבה לפניו ויצאתי מהבית. הורי היו בחוץ לארץ וידעתי שלא יהיה לו למי לפנות. באותו יום הוא רשם אותו למעון. עד היום אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע את מנהלת המעון לרשום אותו על המקום. יותר לא דיברנו על זה. כשהבת נולדה, הסיפור חזר על עצמו. אותה רשמנו כבר בגיל חצי שנה.
אחרי הלידה שלה דווקא רציתי לצאת לחופשה ללא תשלום. מנהל המשרד אמר שהוא ישמור לי על המקום. הייתי עובדת טובה. אבל בעלי לא הסכים. הוא אמר שאנחנו לא יכולים להסתדר עם משכורת אחת, שיש לנו הרבה הוצאות. ידעתי שזה לא נכון. בקושי הוצאנו כסף. אבל לא היה טעם להמשיך להתווכח. המשכתי לעבוד.
לא פעם וגם לא פעמיים דפקתי מרוב ייאוש בדלתות של השכנים כדי שילוו לי קצת כסף. אחר כך הייתי בוכה לאמא שלי שאני רוצה לקנות שמלה חדשה כדי להחזיר להם את החוב. אמרתי לה שבעלי מתרחק ממני ושאני מוכרחה להקסים אותו. אמא שלי תמכה מאוד בהקסמת בעלים. אישה צריכה לשמור על עצמה כדי לשמור על בעלה. בדרך כלל היא היתה נותנת לי קצת כסף, מספיק כדי לכסות את החובות.
אחרי שבעלי גמר יצאתי מחדר השינה. הוא הלך להתקלח. אחרי המקלחת הוא התלבש כאילו היום רק התחיל. שאלתי אותו לאן הוא הולך בשעה כזאת. אבל הוא אמר לי להתעסק בעניינים שלי. זאת התשובה שקיבלתי בכל פעם שהוא הלך לאחת מהחברות שלו.
לקראת חצות הטלפון צלצל. ישנתי כבר. הבת עוד לא חזרה הביתה וחשבתי על הנורא מכול. אמרתי הלו פעמיים, אבל אף אחד לא ענה. פתאום נשמעו קולות של בכי. אמרתי עוד הלו אחד. בחור צעיר אמר שקרה דבר נורא. איפה היא? שאלתי. הוא אמר שבעלי איבד את ההכרה. בבת אחת נרגעתי. הוא ביקש ממני להגיע הכי מהר שאני יכולה לכיכר הלבנה. לפסל של דני קרוון שקרוב לקריית התיכונים ביד אליהו. כמה ילדים הרביצו לו מכות רצח. רציתי לדעת למה הרביצו לו אבל השיחה נותקה.
חשבתי שהוא הלך אל התורנית שלו. זאת שגרה ליד התיכון שהוא מלמד בו. אחת שלמדה איתו ביסודי והתאלמנה לא מזמן. עצבן אותי שהוא בוגד בי. זה שיגע אותי. שנאתי את עצמי עוד יותר. הזמנתי מונית. הגן היה מואר בקושי. הנהג חיכה לי בכביש. הלכתי לפי ההנחיות שקיבלתי בטלפון. בעלי שכב מעולף על האבן הלבנה. קיוויתי שהוא מת מהתקף לב. שזה בא לי מהשמים. בעלי היה חולה לב, שמו לו שני סטנטים בצנתור האחרון. היו לו שריטות על הפנים וכתמי דם על החולצה. הסתכלתי סביבי, המקום היה נטוש. נתתי לו סטירה כדי שהוא יתעורר ולמזלי הרע זה הצליח. אמרתי לו שלא יזוז, שאני הולכת להזעיק עזרה. בעלי לא הסכים. הוא ביקש כמה דקות להתאושש ואמר שתכף הוא יקום. ידעתי שהוא מדבר שטויות. הוא לא נראה כמו אחד שתכף יקום. חזרתי לנהג המונית ואמרתי שבעלי פצוע. שאלתי אם הוא מוכן לעזור לי לגרור אותו למונית. הוא היה איש נחמד ולא עשה בעיות. השארנו את המונית בצד הכביש ומיהרנו פנימה להציל את בעלי. בינתיים הוא הצליח להתיישב איכשהו. הנהג הושיט לו יד. בעלי שתק. זה לא לכבודו שיעזרו לו. אבל הוא לא שאל שאלות ונתן לנו לעשות איתו מה שאנחנו רוצים. גררנו אותו למונית. הנהג שאל אם לנסוע לאיכילוב. בעלי אמר שייקח אותנו לרחוב רמז. ידעתי שאין טעם להתווכח איתו. לא כאב לי שהוא סובל.