רומן 11, ספר 18
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומן 11, ספר 18
הוספה למועדפים

רומן 11, ספר 18

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דאג סולסטד נולד ב-1941 בסנדפיורד שבנורווגיה. כתב סיפורים, רומנים ומחזות שזיכו אותו בפרסים רבים, לרבות פרס המבקרים הנורווגים שהוענק לו שלוש פעמים. כיום הוא מתגורר לסירוגין בברלין ובאוסלו. סולסטד נחשב אחד מגדולי הספרות הנורווגית.

    תקציר

    (נורווגיה, 1992)

    כיצד ניתן להימלט מכוחה המקרי, הצפוי והמשתק של היציבות? לביורן הַנסֶן מלאו זה עתה חמישים. הוא הגזבר של עיריית קונגסברג, עיר שדה נידחת. שמונה–עשרה שנה קודם שם קץ לנישואיו עם טינה קוּרפִּי ועזב אותה, את בנם בן השנתיים ואת אוסלו כדי להצטרף אל טוריד לַמֶרְס בקונגסברג. חלפו ארבע שנים מאז עזב את טוּרִיד לַמֶרְס, והוא נאלץ להודות בפליאה שהוא כבר אינו מסוגל להבין מדוע התאהב בה. הוא הגיע מאוסלו לקונגסברג ונתקע שם באשמת טוריד למרס. אלמלא היא והתאהבותו הנשכחת בה לא היה מגיע הנה לעולם. לעולם. כל חייו היו נראים אחרת.

    עכשיו, בפתח הסיפור הזה, בוקר אחד בסוף אוגוסט, הוא עומד בתחנת הרכבת של קוֹנְגְסְבֶּרְג ומחכה למישהו. מעשייה אקזיסטנציאליסטית שנונה וטורדת מנוחה זו זיכתה את מחברה בפעם השנייה בפרס המבקרים הנורווגי. בעיני רבים, דאג סולסטד הוא הסופר הנורווגי הבולט בזמננו; זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 

    פרק ראשון

    בפתח הסיפור הזה מלאו זה עתה לביורן הַנסֶן חמישים שנה והוא עומד בתחנת הרכבת של קוֹנְגְסְבֶּרְג ומחכה למישהו. חלפו ארבע שנים מאז עזב את ביתה של טוּרִיד לַמֶרְס, שאיתה התגורר במשך ארבע–עשרה שנה, מהרגע שהגיע לקונגסברג, עיר שבאותה עת בקושי התקיימה על המפה הפנימית שלו. עכשיו הוא גר בדירה מודרנית במרכז קונגסברג, במרחק יריקה מתחנת הרכבת. כשהגיע לקונגסברג לפני שמונה–עשרה שנה הביא איתו רק כמה חפצים אישיים, כגון בגדים ונעליים, וארגזים על גבי ארגזים של ספרים. גם כשעזב את הווילה של משפחת למרס לקח איתו רק כמה חפצים אישיים, כגון בגדים ונעליים, וארגזים על גבי ארגזים של ספרים. זה היה המטען שלו. דוסטוייבסקי. פושקין. תומס מאן. סלין. בורחס. תום קריסטיאנסן. מָרקֶס. פְּרוּסְט. זינגר. היינריך היינה. מָלרו, קפקא, קונדרה, פרויד, קירקגור, סרטר, קאמי, בוּטוׂר.
    בכל פעם שחשב על טוריד למרס בארבע השנים שחלפו מאז הפרידה, חש הקלה שהסיפור נגמר. בה בעת נאלץ להודות, בפליאה שגבלה בצער, שהוא כבר אינו מסוגל להבין מדוע התאהב בה בכלל ומדוע אינו מסוגל לחוות מחדש את הרגע שבו התאהב בה. עם זאת, בכך שהיה מאוהב בה לא היה לו ספק. אחרת מדוע שם קץ לנישואיו עם טינה קוּרפִּי ועזב אותה ואת בנם בן השנתיים כדי להצטרף אל טוריד בקונגסברג, מתוך תקווה נסתרת שהיא תרצה בו? הוא הגיע לקונגסברג ונתקע שם באשמת טוריד למרס. אלמלא היא, והתאהבותו הנשכחת בה, לא היה מגיע הנה לעולם. לעולם. כל חייו היו נראים אחרת. לעולם לא היה מעלה על דעתו להגיש מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג. למען האמת, הוא לא היה חולם להגיש מועמדות למשרת גזבר כלשהי. סביר להניח שהיה ממשיך במשרד, עושה שם קריירה סבירה והיום כבר היה מנהל אגף, או שהיה עובר לתפקיד בכיר בחברת התקשורת הארצית או בחברת הרכבות, או משהו כזה. אבל לעולם לא גזבר. לעולם לא בקונגסברג.
    הִדאיגה אותו אי–יכולתו לחוות מחדש את התאהבותו הראשונית בטוריד למרס. אישה עצבנית וכחושה, כך זכר אותה. הוא פגש אותה מיד בשובה מצרפת, שם חיה שבע שנים עד התפרקות נישואיה. היא התיישבה באוסלו ומיד לקחה לה מאהב. המאהב היה הוא. עצבים של נשים ־ יש להם מין השפעה כזאת על הסביבה, הייתכן אפוא שבגללם התאהב בה ונפל ברשתה? הטלטלות חסרות המנוחה בנפשה? אחרי חצי שנה מת אביה והיא חזרה לקונגסברג, עיר המחוז ממנה באה. שם התיישבה בווילה עתיקה, קיבלה על עצמה ניהול של חנות פרחים יחד עם אחותה הגדולה, והחלה לעבוד כמורה בגימנסיה של קונגסברג, שבה לימדה צרפתית, אנגלית ודרמה.
    אביה מת בספטמבר. היא נסעה הביתה, להלוויה ולפתיחת הצוואה, וחזרה לאוסלו כעבור שבוע. במשך חודש המשיכה לחיות את חייה כבעבר, אבל פתאום החליטה לחזור לגור בקונגסברג. ביום רביעי בערב סיפרה את זה למאהב שלה, וביום ראשון כבר נסעה. כשאמרה שבכוונתה לעזוב חש תחילה הקלה. סוף–סוף יוכל להשיב את הסדר בחייו על כנו. הוא היה נשוי לטינה קורפי והיה להם ילד משותף בן שנתיים. הוא לא סיפר לטינה על טוריד, זה היה רומן סודי. למען האמת טוב שהיא נוסעת עכשיו, לקונגסברג, הרחק מחייו, בלי להשאיר דבר בתודעתו מלבד זיכרון של אושר גנוב.
    אבל פתאום עלה על דעתו שאסור לו לאכזב. שהוא חייב לנסוע לקונגסברג, אליה, אחרת יתחרט כל חייו. ואכן, הוודאות הגמורה בעניין חרטתו העתידית לא איפשרה לו לחזור אל טינה ואל בנם ולהמשיך את חייהם המשותפים ללא מאהבת סודית. לכן חשף את סודו בפני אשתו ושם קץ לנישואיהם.
    כי לתחושת ההקלה שחש תחילה, כשטוריד סיפרה שבכוונתה לשוב אל עיר הולדתה, נוספה גם ההבנה שזה לא יוכל להימשך. כבר אז ראה בבירור את מה שיוביל אותו לעזיבתה כעבור ארבע–עשרה שנה. הוא לא השלה את עצמו שהיא האישה שתעניק לו את האושר. אבל כשהתחוור לו שבאמת נסעה הוא התגעגע אליה כל כך, עד שנתקף דחף מוסרי ממש להיות בקרבת האישה הזאת, שכל הזמן שלחה לסביבותיה אותות עצבניים, שמעולם לא ישבה בשקט, ששפעה רעיונות מוזרים כל הזמן, בכל שעה משעות היממה.
    ייתכן שאמר לטינה שפגש את אהבת חייו ושאינו יכול להתכחש לה. סביר להניח שזה מה שאמר. הִטרידה אותו העובדה שלא הצליח לזכור דבר על טוריד למרס של אותם ימים, שיצדיק את המילים הגדולות האלה. חוץ משתיים–שלוש אפיזודות חסרות משמעות, כמו זו שבה הוא וטוריד פוסעים על המדרכה שלובי זרוע. טוריד מַבחינה פתאום בקליפת בננה היישר לפניה על המדרכה. היא מתכופפת בלי לשמוט את זרועו ומרימה את הקליפה. אחר כך היא זורקת אותה לכביש ואומרת בעליזות: הלוואי שהמכוניות יחליקו עליה. אלוהים אדירים! חשב באותו רגע (או אחר כך), זאת הדרך שלה לפתור בעיות. הוא עבד במשרד ממשלתי, שבו הועסק מאז שסיים תואר בכלכלה שש שנים קודם לכן. למעשה הוא קוּדם לתפקיד מנהל אגף בגיל שלושים ושתיים בלבד. המאהבת שלו ־ גם היא בת שלושים ושתיים, ומורה בתיכון ־ הרימה פתאום את קליפת הבננה מהמדרכה ופשוט זרקה אותה הלאה. למכוניות. מטורף לגמרי, וזה כנראה הקסים אותו. אבל גם הִדאיג, על כל פנים במחשבה על חיים משותפים איתה (אבל זה כנראה היה אחר כך). האם בגלל אפיזודות כאלה אמר לטינה שפגש את אהבת חייו ואסור לו לאכזב אותה? האפשרות האחרת היתה לומר שהוא מנהל הרפתקת אהבים ואינו יכול לוותר עליה. אולם לא ייתכן שזה מה שאמר, אף שזה היה תיאור מדויק לגמרי של הסיבה שבעטיה עזב ביורן הנסן, בחור עני מעיירת חוף נורווגית, אותו פקיד צעיר ומוצלח באחד ממשרדי הממשלה שלנו, את אשתו ואת בנם בן השנתיים ונסע לקונגסברג אל עתיד לא נודע. ההרפתקה עצמה, ולא אהבתו לטוריד למרס, היא שהקסימה אותו ושאבה אותו בעוצמה שהקשתה עליו לנשום. הפיתוי שבדבר. בסתר לבו ידע ביורן הנסן שהאושר הרגעי הוא הנחשק ביותר בעולם הזה, ועתה חווה אותו כשביקר בחשאי בדירתה הקטנה של טוריד למרס בסַנְקְט הַנְסהַאוּגֶן באוסלו. מימיו לא חווה עוצמות שכאלה, וזאת משום שידע שהוא נמצא בחדר שבו אסור לו להישאר זמן רב. הוא נטל סיכון גדול. אושר גנוב. ומאחר שטוריד למרס היתה מושאו של כל האושר הגנוב הזה הוא גם אמר, לעצמו, שאהבתו אליה היא–היא הדבר שאסור לו לאכזב. אבל זו לא היתה האהבה. טוריד למרס לא היתה שום דבר מעבר להרפתקה, מעבר לנסיבות שאפפו את הרומן שלהם. המימיקה שלה, מבטיה, תנועות הידיים שלה, כל אלה יכלו להעביר בו צמרמורת. פרקי היד הצרים האלה! יפים וצרפתיים כל כך בחִנָם, הליכתה, הכול זהר באור הנסיבות שאפפו את הרומן ביניהם. הוא ידע את כל זה. למען האמת זה היה ברור לו לחלוטין. הוא שיחק את המשחק הזה לגמרי במודע, וטיפח את הרגעים הגנובים האלה. היה עליו לומר לאשתו: אין לי שום אפשרות לדעת אם זאת אהבה כי אני מכיר אותה רק בקושי. אני מכיר אותה רק במצבים שבהם היא מושא ההיקסמות שלי. אבל המצבים האלה מממשים כל כך הרבה מהכמיהות הנסתרות שלי, ואף חלק מהציפיות שיש לי מהחיים, ולכן אם היא תעזוב עכשיו ותמנע את קיומם של המצבים האלה אהיה מוכרח לנסוע בעקבותיה ולנסות למצוא אותה שוב.
    הדבר היחיד שעליו התחרט בקשר לפרידה הזאת היה שלא סיפר לאשתו, במישרין, מהם פני הדברים. מעבר לזה הוא השלים עם כך שהכול קרה כפי שקרה. חלפו שמונה–עשרה שנה והוא עדיין הצדיק את החלטתו לעזוב את אשתו, שלא חשדה בדבר, ואת ילדו הקטן ששכב וישן בחדר הסמוך, ולחפש את זו שייצגה בשבילו את ההרפתקה, אף שידע שההרפתקה כבר הסתיימה ברגע שפירק את נישואיו ונסע בעקבות טוריד למרס. לא היתה לו שום תקווה לעורר מחדש את מה שהיה, אבל הוא רצה לשמור את הזיכרונות, כלומר אותה, לנשום באותו חדר שבו היא נמצאת. אסור לו לאכזב. בבגידה המודעת הזאת הוא מצא עוצמות ומתח שבדרך כלל נתקל בהם רק באמנות ובספרות. הוא נהג להתבונן בהם מוקסם אבל בלי שיצליח להבין עד הסוף.
    הוא נסע אפוא. אחרי שסיפר לטינה קורפי שהוא שבוי של האהבה ועליו להישמע לקולה. טינה קורפי נראתה בהלם. היא ישבה כמו משותקת בכיסאה ובהתה בו תוך שהיא חוזרת ואומרת: אז זאת הסיבה, הייתי צריכה לדעת. הוא חשש מסצנות קורעות לב, ובאותם רגעים חשש שהם יצעקו זה על זה בקולי קולות ויעירו את בנם ששכב בחדר הסמוך, ייאלצו להיכנס אליו ולנחמו, והוא, אולי, יצטרך לשאתו בזרועותיו. אבל זה לא קרה. ביורן הנסן ארז כמה חפצים אישיים, הכניס אותם למכוניתו ועשה כמה סיבובים באזור בזמן שהיא ישבה בכיסאה, עדיין משותקת, ובכל פעם ששב חזרה על מילותיה המייבבות: ״אז זאת הסיבה.״ לבסוף היה מוכן ויצא לדרכו.
    הוא נסע לדְרָמֶן תחת האורות הכתומים של הפנסים התלויים מעל כביש 18, המשיך לאורך הגדה המזרחית של נהר דרמן ואחר כך עלה לכיוון הוּקְסוּנְד, מוסיף להתקדם לאורך הגדה המזרחית של נהר דרמן. ליד הוקסונד התפצל הכביש לשניים, ואחת השלוחות חצתה את נהר דרמן והובילה לקונגסברג, נוּטוּדֶן, נוּמֶדָל, אֶברֶה טֶלֶמָרְק ־ בכביש הזה עליו לנסוע. אבל לפני כן עצר בפונדק דרכים השוכן ממש לפני התמרור באַייקֶרסְטוּאֶה, ונכנס פנימה. זו היתה שעת ערב מאוחרת, אבל במקום היו עדיין אורחים שאכלו כריכים פתוחים עם קציצות ושתו קפה. הם היו נהגים כמוהו, או נהגי משאיות, שהטריילרים הכבדים שלהם התנשאו כהרים בחניון שמול פונדק הדרכים. ביורן הנסן ניגש ישר לטלפון הציבורי וחייג את מספרה של טוריד למרס. הוא הרגיש עצבני מאוד כשהכניס את המטבעות למכשיר הטלפון וחייג את המספר, משום שלא הודיע מראש שהוא בדרכו אליה (אני לא רוצָה להיות מאהבת של גבר נשוי, אמרה טוריד למרס בנימה מפוכחת לגמרי כשעברה לגור בקונגסברג, נימה שלא הותירה לו שום סיבה להאמין שהיא רוצה שהוא יתרום את חלקו לכך שלא תהיה מאהבת של גבר נשוי). הוא שמע את קולה ובה בעת שמע את המטבעות מחליקים במהירות לתוך המכשיר, ומכאן שהוא יכול לדבר ולדעת שהיא שומעת. הוא סיפר מה קרה ושהוא נמצא בפונדק דרכים כעשרים קילומטרים מצפון לדרמן, ליד התמרור המכוון את הנוסעים לקונגסברג. הוא שאל אם יוכל לבוא, והיא השיבה בחיוב.
    הוא התיישב במכונית ונסע לעבר קונגסברג. בבת אחת מצא את עצמו בלב נורווגיה, נורווגיה העוינת, המיוערת, המרוחקת והנידחת (בעיני כל מי שאינו מתגורר שם), וזאת על אף שהיה במרחק של שבעים קילומטרים בלבד מבירת המדינה. זה היה באמצע החורף ושלג כבד ירד. הכביש היה צר למרות היותו כביש ראשי, וחָלָק ומפותל. תִלי שלג גבוהים משני צדדיו, שלג קר ודחוס. שדות, שטוחים, קבורים תחת עלטה לבנה, בקעים וגומות. חוות חקלאיות פזורות. יערות אשוחיות. פנס בודד בלילה, תלוי על קיר של בית מגורים מודרני בן קומה אחת שמיקומו אקראי, והשלג הלבן מסתחרר סביבו. אגמים קפואים. נהרות שהגלידו. אשוחיות סתורות עלווה. נטיפי קרח תלויים מהצוקים התלולים מעל נתיב הנהיגה; פנסיה הקדמיים של מכוניתו של ביורן הנסן האירו אותם כשחלף על פניהם. הנסיעה ארכה הרבה יותר זמן מכפי שהעריך, משום שהיה עליו לנסוע לאט בנוף החורפי הזה, שבו הלך והתחפר עמוק יותר ככל שהתקדם בכביש הצר, המפותל והחלק, עד שלפתע, במדרון תלול, הבין שהוא נמצא בפאתי עיר, ומיד אחר כך ירד מהכביש הראשי ונכנס לתוך העיר המוארת, קונגסברג.
    למרבה ההפתעה הָמוּ הרחובות אדם למרות השעה המאוחרת, אחת–עֶשרֵה ועשרה ־ הצגת הקולנוע האחרונה הסתיימה זה עתה. הוא הסתובב קצת באקראי וחיפש תחנת מוניות, עד שמצא את מבוקשו ממש ליד תחנת הרכבת. הוא החנה את מכוניתו, ניגש לנהג מונית שישב במכוניתו וחיכה לנוסעים, והקריא לו מתוך פתק את כתובתה של טוריד למרס. נהג המונית נתן לו הסבר מפורט על מסלול הנסיעה. חמש דקות אחר כך חנה מחוץ לווילה גדולה אבל מוזנחת משהו, שלפי כתובתה היתה מקום מגוריה של טוריד למרס.
    היא לא עמדה בפתח הדלת בציפייה. הוא צלצל בדלת, ועד שפתחה אותה חש שזמן רב חלף. אבל כשפתחה, נראתה שמחה לראותו. היא הכינה מראש אוכל ומשקה עבורו, והדליקה אש באח. היא נראתה רגועה ונינוחה, הרבה יותר נינוחה מכפי שציפה למצוא אותה, בווילה הגדולה שהרוחות מנשבות בה, הווילה שֶׁיָרשה.
    בווילה הזאת הוא יגור במשך ארבע–עשרה שנה. כבן זוגה של טוריד למרס. ועכשיו הוא עדיין גר בקונגסברג. בתקופה הראשונה הוסיף לנסוע בבוקר לאוסלו, לעבודתו במשרד, ושב לקונגסברג בערב. מי היתה טוריד למרס? באוסלו היא היתה אישה מושכת בהמולת העיר הגדולה, אישה שפגש במקרה והתאהב בה. עכשיו שבה לעיר הולדתה ואף חזרה לגור בבית ילדותה, וחיה בתוך מסגרות שבעבר התקיימו בה רק כמאפיינים פזורים (ומקסימים למדי). כמאהב שלה באוסלו נמשך בעיקר לעברה הצרפתי, לשבע השנים שעשתה בצרפת, שנים שהקנו לה חוכמה (כך הניח) ובה בעת שיוו לתנועותיה את החן הנרכש הזה, שהוא (בשל היותה הרפתקה–מהצד, הרפתקה שהעניקה להן את זוהרן) לא היה יכול לחיות בלעדיהן. במיוחד בלי תנועות הידיים. השימוש הים–תיכוני הזה בידיים כאבזר אסתטי המתלווה למילים שהפה מבטא, הִקסים אותו באופן ילדותי כמעט, עד כדי כך שבקושי הקשיב לדבריה, כה מרותק היה לאופן שבו ביטאה אותם. וכך נחשף רק בדרך אגב לצדדיה הקרתניים, ואלה לא חרגו ממסגרת הביטויים הדרום–אירופיים האקזוטיים שלה. האישה הצרפתייה שדיברה על אחותה הבעייתית בקונגסברג. אבל עכשיו הפך כל זה למציאות חייה של טוריד למרס, ולפיכך למציאות חייו שלו. מחצית קונגסברג וסביבותיה היתה בזמנו רכושה של משפחת למרס. יערות, שדות, חנויות, מגרשים, מפעלי נגרות וכיוצא באלה. אבל עם מותו של אביה נשארו רק חנות פרחים ותחנת דלק, נוסף על וילת למרס העתיקה. האחות קיבלה את תחנת הדלק הרווחית שבעלה ניהל, טוריד ־ אחרי משא ומתן ממושך ־ קיבלה את הווילה, ואילו ניהול חנות הפרחים התחלק בין שתי האחיות. כל זה הוביל למריבות שלא נפסקו גם אחרי שביורן הנסן, מקץ ארבע–עשרה שנה, עזב בסופו של דבר את וילת למרס ומצא דירה משלו. השאלה היתה מי בעצם מייצג את הירושה שלהם, את השם למרס, בצורה הנכונה ביותר.
    למראית עין דברים כאלה היו הרבה מתחת לכבודה של טוריד למרס, ותקופה ארוכה האמין בכך גם בן זוגה, ביורן הנסן. כל מהותה אמרה סלידה מהבורגנות; היא בזה להתעסקות קטנונית בכספים ולחמדנות שבה אחותה ניכסה לעצמה דברים, כפי שניסחה זאת, והיא התכוונה לזה בכנות, וכשכד–רוטב בן מאתיים שנה נפל מידיה והתנפץ על הרצפה והרוטב ניגר בין שברי החרסינה באחת מארוחות הערב שערכו בווילת למרס היא צחקה, ועיניה ממש זהרו כשקראה: זהו רגע היסטורי! מאתיים שנה החליקו לי מהידיים והיו לעפר ואפר! לקול תשואות האורחים שקמו על רגליהם. אבל ביורן הנסן ידע שמראה כד הרוטב השבור מייסר אותה. כי אותה תקרית התרחשה לאחר שכבר חי איתה, כבן זוגה, במשך שנתיים.
    אולם הידע הזה עוד לא היה ברשותו כשחזר ערב אחד מהמשרד באוסלו, ובעיצומה של ארוחת הערב המאוחרת שלהם היא זרקה לעברו את מהדורת לוֹגֶנְדָלְספּוֹסְטֶן של אותו היום והצביעה על מודעה. ביורן הנסן ראה עצמו כאדם כבד, מופנם ולא ספונטני. במודעה התפרסמה משרה: משרת הגזבר בעיריית קונגסברג התפנתה, והיא פתוחה למועמדים מתאימים. ביורן הנסן קרא את המודעה ואחר כך הביט בטוריד בפליאה. האם משהו בנוסח המודעה עורר את חוש ההומור האנטי–ביורוקרטי שלה? אבל טוריד שבה והצביעה על המודעה ואמרה: ״פוׂר יוּ, מַיי דִיר. גזבר העירייה, זה יכול להתאים לך.״ ביורן הנסן הביט בה שוב. הוא צחק: ״כן, למה לא?״
    כן, למה לא? למה שלא יגיש את מועמדותו למשרת גזבר עיריית קונגסברג אם הוא ממילא גר בעיר הזאת? אמר ועשה. ביורן הנסן הגיש בחגיגיות מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג.
    מה עושה גזבר העירייה? תפקידו לגבות מסים. הוא האחראי לכך שהמיסים והחובות ישולמו למדינה ולשלטון המקומי בזמן, ולנקיטת האמצעים הדרושים כשזה לא קורה. גובה המסים היה בעבר תפקיד ציבורי נכבד ביותר. פקיד המחוז הוא שהיה אמון על המשימה הזאת, והוא היה מאנשי המלך, שישב בקופנהגן. לימים הוטל התפקיד על הגזבר. הוא היה פקיד עירוני שזכה לאמון ולכבוד, אבל החזיק במשרה שצמחה מתוך החברה העירונית, והעובדה שגובה המסים הפך מפקיד מחוז לגזבר עירוני יכולה להתפרש כביטוי לכך שהמדינה שינתה את אופיה משלטון ריכוזי ־ שפקידיו, מרביתם דֶנים ואף גרמנים, מנהלים את המחוזות השונים ־ למדינה המבוססת על דמוקרטיה מקומית נרחבת. גזבר העיר הקטנה במאה העשרים לא היה עובד מדינה. הוא גויס כחלק משִׁגרת העיר הנורווגית שבה עבד. לרוב האנשים האלה לא היתה השכלה אקדמית; הם למדו בבית ספר למסחר או במכללה לעסקים, וטיפסו בסולם הדרגות בלשכת הגזבר.
    מבחינת מנגנוני השלטון, הגשת המועמדות לא היתה מעשה חביב מצדו של ביורן הנסן. עם התואר האוניברסיטאי שלו והניסיון שצבר במשרד הממשלתי בו עבד, כישוריו היו למעשה גבוהים מדי לתפקיד, ובכך עקף שני עובדים אחרים מהלשכה, בעלי ניסיון של שנים, שבזמן האחרון החליפו ביניהם מבטים נזעמים משום שכל אחד מהם סבר שהוא מתאים יותר מחברו להגיע לפסגה. ביורן הנסן חטף מהם את המשרה ממש מתחת לאף. השניים התאחדו נגדו מיד ־ נגד הזר שזה מקרוב בא, האיש שהתגורר עם טוריד למרס בווילת למרס, סנוב בן שלושים ושתיים עם תעודת בגרות מפוארת מדי, בן הדור הצעיר והמפונק ־ ברגע שזה בא והעיף לראשונה מבט בלשכתו ובעמיתיו.
    הוא העתיק את מגוריו לקונגסברג, ועכשיו הציג את מועמדותו לתפקיד גזבר העירייה, מתוך גחמה, וזכה בתפקיד. האמת היא שעשה זאת באדישות. למה לו, לכל הרוחות, להיות גזבר העירייה? ולמה דווקא גזבר? זו היתה חתיכת גחמה, חשב בהפתעה. אבל טוריד הסתובבה בין חדרי וילת למרס ושָׁרָה: בעלי הוא גזבר העירייה. בעלי הוא גזבר העירייה. אני גרה עם גזבר העירייה. אני גרה עם גזבר העירייה. ביורן הנסן הביט בה בהערצה. הוא לא התאפק ופרץ בצחוק.
    אותו ממד נועז בעליצותה של טוריד למרס הקסים אותו. מעודָד ואדיש למדי יצא לעמל יומו. האם חשב שמבחינת הקריירה שלו המשרה הזאת היא מבוי סתום, אם לומר זאת בעדינות? ובכן, הוא ידע זאת, אבל כאמור משך בכתפיו. היה לו חשוב יותר להשיג עבודה בקונגסברג, כי הוא התחיל להתעייף מהנסיעות לאוסלו (שגם פגעו ביחסים ביניהם). לא היתה לו שום בעיה להמשיך במשרד הממשלתי אילולא גר בקונגסברג. ועכשיו הוא גר בקונגסברג, זו היתה עובדה.
    ביורן הנסן גדל בעיירה השוכנת לגדת הפיורד של אוסלו, בן להורים חסרי אמצעים. הוא היה נער עני. אף על פי כן, מאחר שהיה לו ראש על הכתפיים, היה זה אך טבעי בעיניו להשלים את לימודיו בגימנסיה. בגיל תשע–עשרה קיבל תעודת בגרות, ואחרי שירות צבאי של שישה–עשר חודשים היה עליו להחליט מה יעשה בחייו. ביורן הנסן החליט לנסוע לאוסלו ללמוד. האמת היא שיותר מכל התעניין באמנות ובספרות, בפילוסופיה ובמשמעות החיים, אבל הוא בחר ללמוד כלכלה. זאת משום שתמיד היה טוב בחשבון ובמתמטיקה, אבל גם משום שהיתה לו תחושה מעורפלת שהוא צריך להתקדם בחיים כדי שלא ייקלע לעוני כמו הוריו. על כל פנים, הוא רצה להתרחק מעמל ויגיעה, וגם אם אמנות וספרות, פילוסופיה ומשמעות החיים לא הצטיירו לו כעמל ויגיעה, הרי שנלוותה להם הילה של לוקסוס מוגזם בשבילו, פשוטו כמשמעו. הוא חש שלימודי אמנות וספרות אינם בשבילו; אלה תחומי עניין שאפשר לטפח בשעות הפנאי ולא אמצעי להשגת משרה, כפי שהוא, בהיגיון בריא עממי של ממש, התייחס ללימודים. לכן בחר בכלכלה. אבל יש שתי דרכים ללמוד כלכלה ־ אפשר ללמוד לתואר במנהל עסקים (באוניברסיטת ברגן) ואפשר ללמוד לתואר בכלכלה (באוסלו). ביורן הנסן הרגיש שהוא חייב לבחור בכלכלה. לימודי מנהל עסקים מובילים לחיי מסחר במגזר הפרטי, לג'ונגל הזה שהוא בוודאי מרגש, אבל מרוחק כל כך מנקודת המוצא של ביורן הנסן, מאמות המוסר שלו, מהאינטליגנציה החברתית שלו וכו', שזה בכלל לא בא בחשבון. מתוך סוג של מודעוּת חברתית בחר בכלכלה, ולפיכך גם במשרה קבועה במִנהל הציבורי. במילים אחרות, הוא בחר לשרת את המדינה, וזאת בהעדר אפשרויות אחרות.
    כשפגש את טוריד למרס כבר השלים שש שנות עבודה במשרד (ביורן הנסן אמר תמיד, עבדתי במשרד, ובמשך שמונה–עשרה השנים שחלפו מאז שהגיע לקונגסברג מעולם לא אמר באיזה משרד), ואם מישהו שאל אותו באיזה משרד היה משיב: אֵה, אחד המשרדים, אני כבר לא זוכר בדיוק, ולא היה אפשר לשכנעו לפרט, גם אם כולם ידעו שהוא עומד מולם ומשקר, ושאף עמד לטפס בסולם הדרגות. לזה לא היתה לו שום התנגדות, בעיניו זה היה טבעי לגמרי, והוא בהחלט היה מסכים לשמש כמנהל אגף או כמנכ״ל. היה לו טוב במשרד, הוא נהנה לערוך חישובי תקציב ואף היה מודע לכך שלחישובי התקציב שהציג, בגרסאות שונות, תהיה משמעות מעשית לחיי היום–יום של מאות אלפי נורווגים ־ מחשבה שכלל וכלל אינה תורמת לאובדן העניין בעבודה. ביורן הנסן ביצע עבודה הגיונית, וממש לא היה מתנגד להמשיך בה. אבל כשטוריד המצחקקת הציבה לו אתגר ־ להגיש מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג ־ לא היתה לו שום בעיה להיפרד מהקריירה שלו במשרד הממשלתי, ובשמונה–עשרה השנים שחלפו מאז הוא מעולם לא התגעגע אליה.
    האם הפך לגזבר העירייה למען טוריד? על כל פנים הוא לא היה הופך לגזבר העירייה אלמלא היתה מעודדת אותו לעשות זאת. בלי העליזות שהתעוררה בה למחשבה על כך שבן זוגה יתמנה לגזבר העירייה. זה היה מטורף למדי. עיניה של טוריד נצצו, והוא חשב: אעשה את זה! בטח שאעשה את זה, ובאותו רגע חש סיפוק פראי לנוכח הידיעה שהוא אכן יעשה את זה. זו תהיה הפרידה הסופית מכל מה שהיה בעבר, והצעד הזה יקשור אותו סוף–סוף לטוריד למרס. לעיר הזאת. למערכת היחסים שלהם כאן בווילת למרס הגדולה והמוזנחת. להרפתקה שכבר אז נוספו לה סממנים מגוחכים רבים כל כך, ושהוסיפה להקסים אותו באותה המידה.
    אבל להפתעתה של טוריד (ולמען האמת גם להפתעתו), הוא הקדיש את עצמו לעבודתו ברצינות, כמעט בלהט, מהרגע הראשון. בין השאר משום שחש כיצד הִתנגדותם של השניים שלא קודמו בלשכת הגזבר מכה בו. למען האמת, הוא הרגיש שהיה קצת מגעיל כלפיהם. הרי בעצם זו היתה המשרה שלהם, הם היו צריכים להתחרות עליה, וזה שלא היה מקבל אותה היה נוטר לאחֵר טינת נצח, ופועל נגדו במרץ, בחשאי, בכל תחבולה ערמומית אפשרית, במקום המצב הנוכחי שבו הם התאחדו כמו חברים, בקשר שהלך והתחזק בהדרגה, נגדו, הגזבר החדש, בכל רשעותם. הוא, שפשוט נכנס ישר לתפקיד הבכיר הזה (הוא היה ממונה על שישה–עשר אנשים), נאלץ להתמודד עם לא מעט אתגרים: תככים ותעלולים נבזיים. אי אפשר לתאר כמה תעלולים נבזיים מסוגל להמציא עובד כבן חמישים בלשכת גזבר העירייה, כשהוא חש שנפל קורבן למעשה קונדס כשלא קוּדם לנקודת השיא הטבעית שלו כגזבר העירייה. ולעתים, מאחר ששני אלה היו צמד חמד ־ קורצו מאותו חומר, כמו שאומרים ־ היתה משתררת בלשכת הגזבר אווירה מתוחה ביותר. בפינות הלשכה לא הצטבר אבק ־ כפי שמקובל לחשוב על משרדים שבהם מבלים אנשי סמכות יבשושיים החורקים את ימיהם ־ להפך, בערה שם דלקת גלויה. אבל האווירה הזאת חישלה אותו, ואם לא כאדם הרי שחישלה אותו כגזבר, ובמקרה הנ״ל זה מה שחשוב.
    סיבה נוספת לכך שמהרגע הראשון מילא ביורן הנסן את תפקידו כגזבר בעיריית קונגסברג ברצינות שעשויה להזכיר להט היא שזו היתה עבודתו. הוא הציג את מועמדותו לתפקיד והתקבל. זה לא היה יעודו בחיים, אבל זו היתה עבודתו. לפי השקפתו של ביורן הנסן, העבודה היא הרע במיעוטו. כפי ששמענו קודם לכן, הוא בחר את תחום הלימודים שבו יתמחה על סמך היותו הרע במיעוטו. עם סיום העבודה יוכל להתמסר לתוכנם האמיתי של החיים, שֶׁעבוּר ביורן הנסן היה, כך מסתבר, אישה. לחיות עם אישה, טוריד למרס. אבל לפני כן עליו להשתתף במאמץ ההתנדבותי המשותף והרשמי ־ הלא הוא העבודה ־ כדי שהגלגלים בכלל ינועו וכך יאפשרו לחברה לתפקד כדי שלקַצָּב יהיה בשר בקר, לילדים ולנוער יהיו בתי ספר, בגדים ללבוש, מתגי תאורה באולם, מים זורמים בברז, רדיו ־ שמישהו קיבל על עצמו לדבר בו, אחֵר להפיק, ואדם נוסף שייסע לחנות, שמישהו קיבל על עצמו לנהל, וכשהרדיו מתקלקל יש מישהו שהתחייב לתקנו, כך מסתובבים הגלגלים, וכשהשלג הכבד יורד על קונגסברג בולעים הדחפורים לקרבם את ערימות השלג הדחוסות כדי ששלג טרי יצטבר בצדי הדרכים, ייערם בידי המפלסות, כדי שהגלגלים יסתובבו. בתוך כל זה נטל על עצמו ביורן הנסן את המשימה לעמוד בראש המשרד האחראי על גביית ההון השוטף ההכרחי לתפקודן של המועצה המקומית והמדינה. הוא הפך לגובה המסים האכזרי והבלתי נלאה של הממשל בעיר המחוז הזאת. משרתה התקיף של המדינה.
    קונגסברג שוכנת בלב נורווגיה, לגדת נהר לוֹגֶן, הזורם בעיר בפיתול יפה וחוצץ בין קונגסברג העתיקה לקונגסברג החדשה. גשר מפואר חיבר בין שתי הערים, והיה מקושט בפסלים ריאליסטיים שהיללו מקצועות של עבודה גופנית כגון כריית מחצבים והשטת גזעי עצים כרותים במורד הנהר. המרכז המודרני דמה לשאר מרכזי הערים בנורווגיה, עם רחובות ראשיים וחנויות שבהן אפשר לקנות, בשפע, את מה שלתרבות המודרנית יש להציע, ממסרגות ועד למחשבים מתקדמים. כאן אפשר היה למצוא את הדוחק וההמולה. במרכז הישן שכנו מרבית מוסדות השלטון, מוקפים בבנייני עץ מטים לנפול מימים עברו. זה היה בתחילת שנות השבעים. כנסייה מהודרת בראש גבעה. תחנת משטרה מכובדת מאוד בווילת אצולה עתיקה. בית כלא קודר. כל אלה היו ממוקמים סביב כיכר הכנסייה. וגם תחנת כיבוי האש, ובל נשכח את בית העירייה על תפקידיו השונים.
    העיר צמחה סביב מכרות הכסף. מכרות הכסף היחידים בממלכת דנמרק–נורווגיה נכרו כאן, והמלך כריסטיאן הרביעי הקים אפוא את העיר במאה ה—17. אלפי פועלים ומומחי כרייה גרמנים, וכן פקידי מדינה דנים שהו בה. מיקומה של העיר יפה, היא מוקפת רכסים שצבעם ירוק מהאביב ועד הסתיו ולבן בחורף. הנהר היה כחול מהאביב עד הסתיו ולבן, מקרח, בחורף. כאן שכנו מפעל הנשק של קונגסברג והמטבעה המלכותית, שגם כיום מייצרת מטבעות נורווגיים. היו כאן גם תעשיות נוספות, ובתי עסק, פונקציונרים, מוכרות בחנויות, מזכירות, מורים, פקידי עירייה ־ ופועלים. ועל כולם לשלם מסים.
    ביורן הנסן השתלב בעיר הזאת במהירות מפתיעה. גם כגזבר העירייה. תוך זמן קצר התחיל לברך לשלום ברחוב מספר לא–מבוטל של אנשים שפגש בדרכו מווילת למרס לבית העירייה, שם שכנה לשכת הגזבר. פעמיים ביום עשה את המסלול הזה, תחילה בבוקר, למשרד, ואחר הצהריים, מהמשרד. את מרבית יום העבודה בילה במשרד, ומדי פעם יצא לפגישות עם מנכ״ל העירייה והציג לו דו״חות על ההכנסות ממסים עד כה, וכיצד הן מתיישבות עם הצֶפי המפורט בתקציב. אלה היו חיים נעימים. העבודה היתה כרוכה באחריות, אבל לא דרשה ממנו מאמץ רב מדי. באופן כללי הימים חזרו על עצמם, וברגע שהכיר את השגרה התנהלה עבודתו פחות או יותר מאליה. אף פעם לא לקח איתו עבודה הביתה. הוא חש שבכל מקום מקבלים את פניו בחביבות. דומה שאך מעטים ראו בו סמכות מעוררת יראה המייצגת את הממשל, דמות המענישה ביד קשה על פיגור בתשלום המסים ואי תשלום מע״מ. דומה שאך מעטים חשבו שכשהוא כותב את שמו, את חתימתו, על נייר מכתבים רשמי, פירוש הדבר שהמדינה דורשת בזאת את המגיע לה, ואין מקום לוויכוח. כשהשם ביורן הנסן, גזבר העירייה, בתחתית הגיליון, יצאו הכפופים לו למלאכתם, צלצלו בדלתות של בתים פרטיים, נכנסו כבני תרבות ולקחו איתם ־ בלי לשמוע ולו מילת מחאה אחת ־ מכשירי טלוויזיה, רהיטים, ציורים, שהמדינה עיקלה על חשבון מסים שלא שולמו. הוא אפילו הכריז על פשיטת רגל של בתי עסק ומפעלים, תהליך שפגע לא רק בבעלים האומללים כי אם גם באותה מידה, כך התברר, באלה שעבדו בזיעת אפם בבתי העסק ובמפעלים האלה. אבל כשפסע ברחובות בירכו אותו הבריות בחביבות, והוא השיב להם ברכת שלום. למרות השמועות על המאבקים הפנימיים בלשכת הגזבר, שם הוא, הזר שמקרוב בא, התמודד מול שני תושבי קונגסברג נכבדים ונאמנים שעבדו קשה כל השנים, רבִּים מן התושבים בירכו את הגזבר החדש לשלום במנוד ראש. בין השאר נבע הדבר מכך שעבודתו הביאה אותו במגע עם רבים מתושבי העיר, במיוחד עם מנהלי עסקים ועם אנשים שהחזיקו במשרות ציבוריות, אבל הסיבה העיקרית היתה העובדה שרבים מהאנשים שבירך לשלום היו חברים באגודה שהוא עצמו היה חבר בה, הלא היא אגודת התיאטרון של קונגסברג.
    כי הוא הצטרף לאגודת התיאטרון של קונגסברג, ולמען האמת היה חבר נלהב. טוריד למרס היא שגררה אותו לזה. בצעירותה השתתפה בתיאטרון חובבים ועתה, משחזרה למקום ממנו באה, הצטרפה שוב, עד מהרה, לאגודת התיאטרון של קונגסברג, שעם חבריה עדיין נמנו רבים מידידי הנעורים שלה. טוריד למרס התפתחה בשנות העדרותה. היא למדה תיאטרון, גם בנורווגיה וגם בצרפת, ולימדה עכשיו דרמה בגימנסיה של קונגסברג, נוסף על המקצועות השגרתיים יותר ־ אנגלית וצרפתית. היא כבר הפכה לנכס והתקבלה בזרועות פתוחות, ותוך זמן קצר ניסתה לשכנע את ביורן הנסן להצטרף. הוא סירב ואמר שיש דברים רבים אחרים שיוכל לעשות, הרי בראש ובראשונה מדובר במעגל חברתי, וביורן הנסן סבר שהואיל ואינו שחקן הוא יהפוך במעגל זה למעין אדם סוג ב', ובזה לא רצה. טוריד מחתה בקול ואמרה שהיא בטוחה שהוא יכול להיות שחקן טוב, הוא פשוט לא ניסה. חוץ מזה כולם שווים באגודת התיאטרון של קונגסברג, זה עניין של עיקרון; מתחלפים במילוי התפקידים הראשיים ומשלבים את כולם, הרי לא ייאמן כמה דברים צריך לעשות בשביל להפיק מופע של ערב שלם. ביורן הנסן הצטרף בסופו של דבר. הוא נלווה אל בת זוגו בחזרות, הוציא כרטיס חבר והפך לחלק מהאגודה.
    אגודת התיאטרון של קונגסברג העלתה הצגה אחת בשנה, וזה היה הארוע השנתי. הם הציגו אותה שש פעמים, בקולנוע קונגסברג, בשלהי הסתיו, אחרי שעבדו על המופע מאז חג המולד של השנה הקודמת. בהפקה הראשונה שימש ביורן הנסן כמין כולבויניק ופועל במה. הוא התרוצץ בין כל מיני משימות, סידר טופסי בקשה, עזר לארגן את מכירת הכרטיסים, שימש כקופאי וסייע בהכנת תקציב, פירסם בהתלהבות את ההצגה המתקרבת בלשכת הגזבר ובשאר משרדי העירייה, וכשהגיע יום ההצגה מצא את עצמו מאחורי הקלעים, עסוק בהעברת תפאורה ובהחלפתה בין מערכה למערכה, כשהמסך מורד, והקהל הרב באולם יכול היה לשמוע גרירת רהיטים כבדים על פני הבמה, וחבטה כבדה כשביורן הנסן המיוזע הניח כורסה על הרצפה. ומיד אחר כך, עם עליית המסך בשנית, שוב היה מאחורי הקלעים, דרוך לקראת הסצנה הבאה ־ איך תתפתח, ואם הקהל עוקב, ואם רופא השיניים המזמר הרמן בּוּסְק יתעלה על עצמו הערב בעודו עושה את הצעדים האחרונים והעצבניים לעבר אורות הבמה, חולף על פני ביורן הנסן הנרגש שלוחש לו בהצלחה, קולו חרישי כל כך עד שרק הוא שומע אותו.
    כן, הוא נסחף פנימה. הוא אהב את החוג החברתי שנוצר סביב תיאטרון החובבים. הוא הכיר אנשים חדשים. לטוריד ולו היה עכשיו תחביב משותף, שהפך כמעט לתשוקה. טוריד היתה לכוח מניע באגודת התיאטרון, הרי בהיותה מורה לדרמה היא נחשבה למקצוענית כמעט. היא אהבה לשחק בתיאטרון וידעה איך לשלוט בקהל שבאולם. ביורן הנסן עמד מאחורי הקלעים וראה כיצד תושבי קונגסברג מניחים לבת זוגו, האישה שלמענה בא לכאן, להקסים אותם, וחש גאווה גדולה. הוא בחן אותה כשירדה מהבמה אחרי שכבשה את הקהל, כל גופה רועד, ועל פניה הבעה חולמנית, מופנמת. נפלא, לחש, והיא זינקה בבהלה ואז מיהרה הלאה, לחדר ההלבשה ולהכנות לקראת הכניסה הבאה. אכן, שובה של טוריד למרס לעיירה בהחלט הועיל לאגודת התיאטרון של קונגסברג. היא הפכה לדמות המרכזית בה. היא ידעה הכול, הן מאחורי הקלעים והן על הבמה. אבל היא לא היתה פרימדונה. למעשה היא מעולם לא נטלה לה את התפקיד הראשי, אותו השאירה לאחרים. היא בחרה להתבלט בתפקידים משניים, אמנם תפקידים משניים מרכזיים, אבל לא בתפקיד הראשי. האחרים תמיד עודדו אותה לקבל את התפקיד הראשי. אבל היא לא רצתה. זה לא יהיה נכון מצדי, אמרה. אבל מחוץ לבמה התפקיד הראשי היה שלה, והרעיונות שלה לגבי תלבושות תמיד התקבלו. בחירת הבדים היתה בסופו של הבחירה שלה. ואם הבמאי המיועד לא היה לטעמה של טוריד למרס, הרי שבסופו של דבר לא קיבל את תפקיד הבמאי. וילת למרס הפכה למוקד הטבעי של ההכנות למופעי אגודת התיאטרון. כאן נתפרו תלבושות, כאן נולדו רעיונות, כאן נערכו חגיגות. החברים מאגודת התיאטרון של קונגסברג באו ויצאו כרצונם, בכל שעה משעות היממה. לכאן בא יאן גְרוּטְמוּל, אדוניס שעבד ברכבת. לכאן בא בריאן סמית', מהנדס במפעל הנשק של קונגסברג והצלחה בטוחה בזכות הבס העמוק שלו והנורווגית הרצוצה שלו. וגברת סמית', שידעה רק אנגלית, אבל היתה מורה מוסמכת למלאכת יד (סריגת תחרה). לכאן באו דוקטור שֶץ מבית החולים, וסַנדְסְבּרוֹטֶן, מנהלו הזקן של סניף הדואר. לכאן באו הנשים היפות שלהן השאירה טוריד למרס את התפקידים הראשיים, והן היו אסירות תודה לנצח. לכאן בא רופא השיניים הרמן בוסק, שלימים יהיה חברו הטוב של ביורן הנסן, לכאן באו מוכרים זקנים, סטודנטים צעירים, גננים, רתכים וכמובן אין ספור מורים, בכל הגילים, משני המינים, שלימדו בכל בתי הספר באזור קונגסברג, וכן נציגים משירותי הבריאות. ושני פועלים.
    זו היתה חבורה נלהבת, אבל היתה לה נטייה ליוהרה. חברי האגודה תפסו את עצמם כאנשים בעלי אנרגיות יוצאות דופן והתייחסו לתחביב הזה כייעוד, משום שהכוח המעניק–חיים, הקיים בכל האנשים, מדוכא ומרוסן במקרים רבים, ואילו אצלם הוא מבוטא בחופשיות בתיאטרון, בהצגה, במשחק. האדם המשחֵק, או הומו לוּדֶנְס, כפי שנהגו לומר, הוא האידאל שלהם, וכאמור, גם ביורן הנסן נועד להיות נציגו בעולם הזה. כי הוא כבר הפך לחלק מזה, אמנם בתור בן זוגה של טוריד למרס, אבל גם משום שכמותם הוקסם גם הוא מהאפשרות לעמוד לפני ההופעה מאחורי המסך ולהציץ לאולם מבעד לחרך קטן כדי לראות את הצופים, מלאֵי ציפייה, ממהרים למקומותיהם באולם הקולנוע המואר הזה, ממש לפני עליית המסך. הם הציגו מחזות קומיים ואופרטות, ומדי שנה התלקח ויכוח באגודת התיאטרון אם להעלות פארסות, במיוחד קומדיות–של–טעויות שהצלחתן מובטחת, ואם להעז להעלות אופרטה, או מחזמר, שהם סוגות מקיפות יותר, ובדרך כלל הוכרעה הכף לטובת אופרטה או מחזמר. ״גברתי הנאווה״. ״קיץ בטירול״, על פי הסרט הדני. ״אוקלהומה״. ״בֶּר בֶּרסֶן״, קומדיה מוזיקלית המבוססת על ספרו של יוּהָן פָלקֶבֶּרגֶה. זה היה בשנות השבעים. הופעת הבכורה של ביורן הנסן היתה ב״אוקלהומה״, כניצב. הוא שיחק בוקר, השתתף במקהלה ורקד על הבמה בבגדי בוקרים אחרי שלמד כמה תעלולי ריקוד פשוטים, ושר בקולו הצנוע. זה היה מוצלח. לאחר מכן השתתף במופע מדי שנה, ויכול היה לומר עם יד על הלב שמעטים הנורווגים ששרו בפומבי יותר פזמונים של שירי מחזות זמר ממנו. והוא עשה זאת בהצלחה אף שמעולם לא עמד קודם על במה. הוא היה כמעט המום, אבל טוריד למרס אמרה שאינה מופתעת, והוסיפה שאלמלא חיו יחד כבעל ואישה היתה ממליצה עליו לתפקיד גדול ממש בשנה הבאה.
    כך, עם הזמן, נראו חיי היום–יום של ביורן הנסן. אלה היו חייו. בקונגסברג. עם טוריד למרס, האישה שנאלץ לחיות עמה משום שחשש שאחרת יתחרט על הכול. טוריד למרס היתה מוקד המעגל החברתי הזה. יופיה סִנוור את כולם, וכך גם עידוּנה. מדוע לא התחתנו? משום שביורן הנסן הניח שטוריד למרס תתייחס להצעת נישואין שלו כאילו היא מתחת לכבודו. האם לא עזב הכול ובא לקונגסברג, אליה, כדי לחיות איתה בלי שום ערובה? לחברי המעגל האחרים היתה נוכחותו של ביורן הנסן בווילת–למרס טבעית לגמרי. הוא היה הגבר שזכה בהזדמנות לעזוב הכול למען טוריד למרס. כשראה ביורן הנסן כיצד פורחת טוריד למרס בחוגי אגודת התיאטרון של קונגסברג גם הוא חשב ככה. אבל הוא הבחין אצלה בדבר נוסף: נטייתה להתייחס כל הזמן לדבר מה שקרס כבר מזמן, שלא התקיים עוד. טוריד למרס לא הלכה לשום מקום; לא היה שום כיוון לחייה, וכל שנותר לה היה להיות מי שהיא, ולזהור. כל ההתלהבות הזאת, כל התוכניות האלה, כל האנרגיה הזאת שהשתחררה בכל שעה משעות היום ־ בגימנסיה, בחנות הפרחים, באגודת התיאטרון, בחיים המשותפים עם ביורן הנסן ־ לכל אלה היתה רק מטרה אחת: הרגע עצמו.
    האם זה היה הימור מסוכן? על כל פנים, לילה אחד התעורר ולא מצא אותה לצדו במיטה. זה קרה בערך שנה אחרי בואו לקונגסברג. הוא כבר התרגל לחייו החדשים. כעת ראה שאינה לצדו. הוא הביט בשעון. ארבע. היא יצאה בערב, לחזרה. הוא לא הצליח להירדם, רק שכב והתפתל במיטה. כשחזרה היתה השעה חמש וחצי. איפה היתה? איפה היתה? מה, האם אינה אדם חופשי? בנסיבות הנוכחיות לא היה לביורן הנסן כוח להיכנס לדיון על האדם והחופש, והוא שכב לישון. כשקם שעתיים לאחר מכן מצא אותה יושבת ליד שולחן ארוחת הבוקר, כרגיל. היא סיפרה שישבה כל הלילה ודיברה עם יאן, אצלו, בחדרו השכור. ביורן הנסן הנהן. יאן היה איש הרכבת יפה התואר, שגילם את תפקיד סיגיסְמוּנְד ב״קיץ בטירול״, המחזמר שעליו ערכו חזרות, והיתה לו סצנה משותפת עם טוריד למרס. בסדר, אמר. מה בסדר, מה בסדר, זאת סיבה לקנא? טוריד למרס צחקה. בקול רם, שחצני. היא המשיכה ככה עד שביורן הנסן הודה שקינא, ושכל המחשבות הטורדניות שעלו במוחו נגעו לכך שבילתה עם יאן.
    וזאת היתה האמת. הוא אכן קינא. הוא ידע שיאן משתתף באותה חזרה, וכשהתעורר וראה שהשעה ארבע והיא אינה ישנה לצדו חשב שאולי היא ישנה במקום אחר, עם אדוניס מהרכבת, אותו הומו לודנס, שעורר לפתע את תשוקתה הכמוסה ביותר. הוא הרגיש נטוש וחשש לאבד אותה. טוריד היתה מרוצה מהודאתו. היא טענה שעליו להתבייש בקִנאתו, ושלמען האמת זה גם עלבון כלפיה. לא קרה שום דבר, ועליו לדעת זאת. היא שקעה בשיחה עם יאן. השעות חלפו במהירות כי יאן סיפר על ציפיותיו מהחיים, והיא הקשיבה. היא הקשיבה לגבר צעיר שעדיין האמין שבעצם יש לחיות את החיים במקומות שונים לגמרי מהמקום הזה, מקומות שאליהם השתוקק להגיע, והיא נפעמה כל כך מהפתיחות הפתאומית הזאת מצד הגבר הזה, שהיה גם יפה כל כך, ושחלם על מקומות רחוקים, עד ששכחה לגמרי מה השעה. לו ידעה שמאוחר כל כך, ושביורן הנסן התעורר וחשב מחשבות מטרידות כאלה, היתה חוזרת מזמן. ביורן הנסן האמין לה משום מה, ומעתה ואילך האמין לה בכל פעם שאמרה שלא קרה דבר.
    כי קרה שטוריד למרס שבה הביתה בנסיבות דומות, רק לפנות בוקר, אחרי חזרה שבה היא השתתפה אבל הוא לא, וקרה גם שבאי–חשק גדול עזבה חזרה ששניהם השתתפו בה, או מסיבה ־ מסיבות רבות נערכו בחוגי אגודת התיאטרון ־ ושבה איתו הביתה משום שרצה ללכת, אבל לא היא, כי היא ישבה בתלבושת התיאטרון שלה וזהרה מול גבר כלשהו, הומו לודנס אמיתי ומודע לעצמו, אשר הציג בהשראת נוכחותה, כפי שקרה הפעם, רפרטואר שבו הוא דוחף את עצמו עד לקצה, עם טקסט משונן שנולד בזה הרגע וקרס עכשיו, משום שהיה עליה לקום ולהתלוות אל בן זוגה הביתה, כי לשכת הגזבר נפתחת בשעה תשע בבוקר ומסיבה תמוהה כלשהי תחדל לתפקד אם גזבר העירייה לא יזכה לשעות שינה מספקות, שמספרן נקבע על דעת גזבר העירייה בלבד. בלתי נתפס. הרי הגימנסיה של קונגסברג מוסיפה לעמוד על תלה גם אם הגברת למרס עוברת ישר ממסיבה לדוכן המורה, והתעודות של תלמידיה של הגברת למרס מוכיחות זאת בבירור. אפילו חנות הפרחים של האחיות למרס נפתחת בשעה תשע בבוקר בדיוק, והמוכרות יתייצבו לעבודתן, והלקוחות לא יוכלו שלא לבוא גם אם האחות הצעירה לבית למרס הורשתה לרקוד כל הלילה עד עלות השחר במקום להיסחב הביתה בידי בן זוג קנאי. במקרים כאלה היה ביורן הנסן הולך לצדה נוקשה וזקוף. אבל הוא האמין להבטחותיה, והאמין שהפחד שלו לאבדה הנו חסר יסוד לחלוטין.
    אז למה הוא נתקף קנאה? למה חזר הביתה מהמסיבה כשהוא פוסע לצדה נוקשה וזקוף? למה רעד מזעם כבוש אחרי שהאורחים השמחים מאגודת התיאטרון עזבו את וילת למרס בתום המסיבה, ומדוע צרח באוזניה את המסר האמיתי שלו, את תחושתו שכעת איבד אותה לעד? כל זה חזר על עצמו שוב ושוב. טוריד למרס היתה המוקד המסנוור. מוקפת מעגל מעריצים. ביניהם בן זוגה, ביורן הנסן. העובדה שטוריד היתה המוקד אין פירושה שישבה באמצע; להפך, אחד המרכיבים בחִנה של טוריד למרס היה צניעותה. לא רק את התפקידים הראשיים הִשאירה לאחרים, אלא גם את נקודת האמצע הגיאומטרית, והיא עצמה נהנתה לשבת ליד השולחנות הקטנים בשוליים, שם ישבה תחילה מוקפת גברים ונשים גם יחד, ובהמשך מוקפת בשלושה גברים, לעתים שניים, ולבסוף לבד עם גבר שהחל פתאום לדקלם את כתב היד המשונן שלו, קריאה ראשונה, מורה עם תעודת הוראה מהסמינר באַייק שהציג עכשיו את הטקסט המבריק שלו על הקסם שהילכו עליו ההרים באיזור קונגסברג, כי סוף–סוף השיג לעצמו את הקהל שכל שחקן חובב רוצה בו בשביל המונולוג שלו שטרם נולד ושתמיד יישאר כזה: זוג עיניים נוצצות, פה מלא ציפייה, אישה עם תנועות ידיים צרפתיות, מרוחקת ובה בעת קרובה, והוא לא שם לב שכל המונולוג הסודי שלו, שנועד למופע בדלתיים סגורות, רק לכבודה, בשולחן צדדי דיסקרטי, הופך להצגה המונית, שבה הוא מייצג את כולם כניצב יחיד, כורע ברך מול טוריד למרס המתפעלת, והאם כולם מלכסנים עכשיו מבט לעבר ביורן הנסן? לא, רק החדשים שהצטרפו מדי פעם לאגודה לכסנו לעברו מבט, בתקופה הראשונה. אבל לא בהמשך. כי כולם ידעו שטוריד למרס נאמנה לביורן שלה, מה שרק הגביר את ההערצה כלפיה, בעודה יושבת נטולת כל עכבות ומניחה לנבחר היושב לשולחנה כמכושף להעריצה ואף לכבוש אותה, אף שגם הוא ידע שלבסוף יקום מהשולחן ויילך הביתה לבדו (וגם אם לא יילך הביתה לבדו, על כל פנים יִשן לבדו, כי טוריד למרס תמיד עזבה את ביתו של הנבחר או את דירתו או את חדרו השכור בלי להניח לו לנשקה בתשוקה. לכל היותר הניחה לו לתת לה נשיקה רכה ומלאת מתיקות, כן, זה אכן קרה, הודתה בפתיחות באוזני ביורן הנסן, גם אם לפעמים חלף לילה שלם לפני שזה קרה). גם ביורן הנסן ידע זאת. ולכן הצליח להחזיק פאסון. אבל ברגע שחברי אגודת התיאטרון יצאו מהבית היה מתפוצץ, וכל קנאתו היתה פורצת החוצה. כך חשבה טוריד למרס. האמת היא שזו היתה רק העמדת פנים מצדו. הוא עשה את זה למענה.
    משום שלא העז לחשוב על האפשרות שטוריד תחשוף את כל קסמה הנשי מול חָבֵר אגודת התיאטרון הנבחר של הערב בלי שהדבר יוביל לכך שבן זוגה ייצא מדעתו מרוב קנאה. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שיכאיב לה כל כך. כי מה יקרה אז? נכון, אחרי שיאן עגב עליה במשך שלוש שעות הוא קם והלך, עם האורחים האחרים. היא לבדה. בן זוגה יושב וקורא רומן בחדר צדדי, ועכשיו הוא נכנס אליה ושואל בחביבות: רוצה כוס תה? אם יעשה זאת מוטב כבר שיארוז את חפציו ויעזוב את הבית. את וילת למרס. ייסע הרחק מקונגסברג. הדבר שקשר ביניהם יתפוגג כלא היה.
    ביורן הנסן שמר אפוא על אהובתו. קודר מקנאה ישב ושמר עליה כשישבה ושוחחה עם השופט הזוטר סְטַבֶּנפֶלְדְט, או עם פֶּר בְּרֶנוּם המשוגע לתיאטרון, שהיה פועל אמיתי. בדרכה המתחנחנת פלירטטה איתו זמן מה וגם בילתה עמו שעות בלילות בדירתו המיועדת להריסה במרכז קונגסברג העתיקה. אבל האמת היא שלביורן הנסן לא היה אכפת מזה. הוא לא האמין שטוריד למרס בוגדת בו. בחלומותיו הפרועים ביותר לא היה מסוגל להעלות זאת על דעתו, שהרי אילו בגדה היתה מספרת לו.
    אבל היו לו התקפי קנאה והוא הפגין את כל התסמינים הקלסיים. והוא גם לא העמיד פנים, הוא הרגיש את מבוכי הקנאה האפלים בתוכו, את תחושת הנטישה העמוקה ואת הזעם הקודר, הדחייה והמיאוס. כל הרגשות הללו התרוצצו בתוכו, חשוכים, עמוקים ורוטטים. אבל זו היתה רק העמדת פנים. כל אותו הזמן ישב והתבונן בעצמו בקור רוח, פסע אנה ואנה ובייאושו הטיח בה את האשמותיו, שאותן היא קיבלה בהתרגשות. כך רומם את רוחה. כך נשא אותה על כפיים.
    משמע שהוא ידע את זה. הוא ידע מה הוא עושה. הוא החליט לחיות אצל טוריד למרס. בקונגסברג. גזבר עיריית קונגסברג. בזמנו החופשי עסק בתיאטרון חובבים. אהבתו אליה היתה גדולה כל כך, עד שהיה עלול להשתגע מרוב קנאה. האם לא עזב הכול כדי שיוכל לסגוד לדבר המפתה הזה בכל עוצמתו, כי ללא העוצמה הזאת, מה נשאר? אבל הוא כאמור ידע את זה. הוא ידע מה הוא עושה. הוא היה מודע לגמרי לעובדה שאחרי שבע שנים של מגורים משותפים עמה, תרומתו החשובה ביותר לשמירה על יחסיהם היתה שורה של התפרצויות–קנאה מעושות. הוא כבר הכיר אותה לפני ולפנים. לא היו לא שום אשליות לגביה.
    החיים. הוא חי עם טוריד למרס שבע שנים, ובקרוב ימלאו לו ארבעים והוא יהיה לגבר בגיל העמידה. מה הפיק מהחיים? הוא שימש גזבר עיריית קונגסברג ־ זה משהו, לא? הוא השתכנע בכישרונו כשחקן חובב, ומדי סתיו עמד שישה ערבים בשבוע על קרשי הבמה של קולנוע קונגסברג והדבר הסב לו שמחה. כן, הדבר הסב לו שמחה. שמחה מוזרה ואמיתית. אחרי שבע שנים כבן זוגה של טוריד למרס בווילת–למרס הוא ידע הכול על השמחה שאמור היה לחוש כשהצטרף לשני המורים ולדוקטור שץ מבית החולים והחל לשיר איתם את אותו הבית ־ באותה שנייה בדיוק, באותה נימה בדיוק ־ כשבה בעת רקעו ארבעתם ברצפה בעקבם השמאלי באותה עוצמה בדיוק ובאותה שנייה בדיוק, באווירה הלוהטת ששררה על הבמה בקולנוע קונגסברג, לאור הזרקורים, ומול הקהל שהצטופף אי שם בחשכה לרגליהם. הרטט שעבר בגופו, ההנאה החושית שהסב לו הדיוק. מול החשכה שלרגליהם, אלף הפיות, אלפיים העיניים שהתחבאו בעלטה והביטו בהם, גם בארבעת הניצבים שהופיעו שם למעלה. כן, הוא באמת אהב את זה, באמת אהב להתייצב כך מול הקהל וגם להשתתף בהצלחתה של הפקה שלמה ולהיות חלק מהאחווה ששררה בין אחיו ואחיותיו לאגודה. אבל האם אלה החיים האמיתיים? שאל ביורן הנסן את עצמו, ולעתים קרובות יותר ויותר נמלט אל ספריו, שבחיקם יכול היה לנשום ולשקוע בהרהורים. מיהי טוריד למרס? היא ראתה שביורן הנסן שואל את עצמו שאלות, ושהוא קורא עד שעת לילה מאוחרת. היא רצתה לחלוק איתו את חוויית הקריאה, אך הבינה שאינו שש לזה במיוחד. גם היא התקרבה לגיל ארבעים, אבל עדיין היתה מסוגלת לסובב גבר על האצבע הקטנה, כמו שאומרים.
    הוא הביט בה. בזמן שהוסיף לשמור עליה ולהפגין את קנאתו הוא גם התבונן בה. המוקד הטבעי הזה של אגודת התיאטרון של קונגסברג, אוסף של חובבים נלהבים שמילאו את חייהם בהפקות קפדניות של האופרטות הפופולריות ביותר של תקופתנו, עמן הופיעו בשש הצגות שנתיות. בפני הציבור הרחב. על הבמה. לאור הזרקורים. במשך שבע שנים היה ביורן הנסן אחד מאותם חובבים נלהבים. גזבר בַּיום, חובבן נלהב בערב. האם די בזה? הייתכן שאין יותר מזה? ביורן הנסן התקרב לשנתו הארבעים, והוא השתוקק למשהו נוסף. הוא התחיל לרמוז שאולי עליהם לנסות משהו נעלה יותר. כל ההתלהבות הזאת, כל הניסיון הזה בהופעה על במה, אולי כל השמחה הזאת על הדיוק ועל ההתפתחות האישית יוכלו לשמש למשהו נעלה יותר מהפקת אופרטות, שעל אף תכונתן להצית עליזות בנפשם של המשתתפים ולא פחות חשוב מכך בקרב הקהל, בכל זאת לפעמים מַשְׁרוֹת קצת ייאוש, אפילו לאוּת, בשל מה שהוא בסופו של דבר הריקנות המחשבתית המאפיינת אותן, אחרי שהאורות נדלקו באולם, הקהל הלך הביתה, והם ישבו בחדר ההלבשה והסירו את האיפור. מה אם יניפו את עצמם לרמה שבה מנשבת רוח החיים המצמררת? מה אם ינסו להציג את איבסן?
    במשך שנתיים רמז ביורן הנסן שעליהם לנסות להציג את איבסן. בלי לעורר הדים רבים. כושל במיוחד היה ניסיונו לעורר את התלהבותם באמצעות הדגשת תחושת הריקנות המשתלטת על השחקנים בתום מופע של אופרטה מרוקנת ממחשבות. זו היתה מתקפה על כל מה שהם מייצגים, וטיפשי היה מצדו לציין זאת, אם כי אכן הרגישו את הייאוש הזה, על כל פנים כמה מהם. אבל שניים מחברי אגודת התיאטרון תמכו בביורן הנסן, ולא סתם שניים; אחד מהם היה רופא השיניים המזמר, הרמן בוסק.
    להרמן בוסק היה קול בריטון נדיר ביופיו, ורבים סברו שהקול הזה נועד להדהד מעל בימות חשובות יותר מזו של קולנוע קונגסברג שש פעמים בשנה. הוא השתייך לגורמים המובילים באגודת התיאטרון, וכאשר לא גילם את התפקיד הראשי קיבל תמיד את התפקיד הגברי השני בחשיבותו. אבל דווקא בחזרות הִרשים יותר מכול, ובדרך כלל בשירים שלא היו כלולים בתוכנית. פעמים רבות פצח פתאום ־ כשהחברים כבר ארזו את חפציהם ועמדו ללכת ־ בשיר שעליו שמעו אותו מתאמן כל הערב. הכול היה מושלם. כל החזרות הקפדניות הניבו בבת אחת תוצאות. הם האזינו לו כמכושפים, וכולם חשבו: זה יהיה קטע פיצוץ על הבמה. ובאמת כך היה, אבל אולי לא מוצלח עד כדי כך, כפי שחשבו. אולי הציפיות היו גבוהות מדי, כי הרמן בוסק מעולם לא ממש נסק לגבהים כשעמד על הבמה עצמה. הוא אמנם היה טוב למדי, מספיק מוצלח כדי להצדיק את שם החיבה שלו, רופא השיניים המזמר; הוא הצטיין ־ אבל לא הצטיין מספיק כדי לעמוד בציפיות שהתעוררו בחדרי חזרות צפופים, עם יד על הדלת, בדרך החוצה אל הערב החשוך והרחובות הריקים מאדם. ואילו עכשיו הביע הרמן בוסק עניין בכך שאגודת התיאטרון תציג את איבסן, ולא היה אפשר להוסיף ולדחות על הסף את הרעיון של ביורן הנסן. עמדתו המפתיעה העמיקה את ההיכרות בין הרמן בוסק וביורן הנסן. לעתים היו יושבים שעות ומשוחחים. התרקמה ביניהם חברות אמיצה, ולמען האמת, ביורן הנסן חש שהרמן בוסק הוא חברו הטוב ביותר.
    התומכת השנייה שלו היתה טוריד למרס. זה הפתיע אותו, כי לטוריד לא היה שום יחס מיוחד לאיבסן. מובן שהיא דיברה עליו יפה, והתייחסה אליו כמחבר קלאסי, אבל היא לא התעניינה במיוחד במחזות שלו. ביורן הנסן ידע את זה, כי לא פעם ביקרו בתיאטרון הלאומי בבירה וראו הצגות של איבסן, אבל היא השתעממה בהן, אם כי בצורה מכובדת. והוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שעכשיו תפעל במרץ למען הפקת ״ברווז הפרא״ באגודת התיאטרון היקרה שלה. למען האמת, כצופה גם היא לא התעניינה כל כך באופרטות. אחרי הכול זה היה בנאלי מדי בשבילה. נכון שהיתה להוטה לנסוע איתו לאוסלו כשהתיאטרון הנורווגי הציג את אחד ממחזות הזמר השנתיים שלו, אבל זאת רק מתוך תקווה ללמוד כמה טריקים. ולמרות זאת, אופרטות היו הדבר הקרוב ביותר ללבה. תחילה חשב שתיאטרון אוונגרד הוא התיאטרון שלה, כפי שהיה בהיותו המאהב הנשוי שלה באוסלו, אבל כשחזרה לקונגסברג ולאגודת התיאטרון לא דובר עוד על תיאטרון אוונגרד. הם עסקו באופרטות, אבל לתיאטרון אוונגרד ולאופרטות היה בעיניה מכנה משותף מסוים, והוא שלתוכֵן לא היתה שום משמעות; העמדת הפנים, ההתחפשות, היתה חזות הכול. המסכות של תיאטרון האוונגרד, ולא שום דבר אחר, הן ששבו את לבה.
    לא נולדו להם ילדים משותפים. טוריד למרס לא היתה לאֵם. לעתים היתה מספרת בקוקטיוּת על כך שלא נולדו לה ילדים, וקראה לזה הטרגדיה של חייה. אבל האמת היא שטוריד למרס לא רצתה ילדים, היא לא היתה מוכנה לזה. לא עכשיו. לו רצתה ילד היתה צריכה ללדת אותו לבעלה הראשון, בצרפת, בשנות השישים. לפעמים היה מדמיין אותה עוזבת את צרפת בחיפזון רב, ילדהּ הקטן בזרועותיה, בגאר דו נורד, ממתינה שרכבת הלילה לקופנהגן (ומשם הלאה לאוסלו) תהיה ערוכה לנסיעה. אבל אחרי שבע שנים בפריז היא חזרה לאוסלו בלי ילד. כאישה בודדה, חופשייה, חסרת מנוחה, שלקחה לעצמה מאהב ומאוחר יותר קשרה אותו אליה ולקחה אותו איתה כשחזרה להתגורר בעיר ילדותה. לטוריד למרס לא היו ילדים, והיא תישאר ללא ילדים. בסתר לבה רצתה להיות האחרונה בשושלת. אופרטות היו בשבילה תירוץ נהדר לעיסוק במה שבעיני טוריד למרס היה התיאטרון: תחפושות, מסכות, פאות, חילופים מהירים, קצב, קצב. אבל עכשיו היא תמכה בהצעה של בן זוגה להעלות באגודת התיאטרון של קונגסברג את ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן, ותמכה בו באופן פעיל. האם עשתה זאת כדי להפגין לו את נאמנותה? לו, ולאחרים? האם רצתה להצטייר כבת זוגו הנאמנה של ביורן הנסן, המוכנה להילחם כדי שיזכה להגשים את התוכנית שבערה כאש בעצמותיו, ועכשיו גם בעצמותיה, מאחר שזו היתה התוכנית שלו, וזאת על אף שכולם הבינו שבעצם לא מזיז לה בכלל, אלא שבן זוגה להוט כל כך להעלות באגודת התיאטרון של קונגסברג הצגה שתרומם את כולם, ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן.
    תמיכתה של טוריד למרס היתה כאמור יפה, מחווה של רצון טוב מצד מי שעמדה במרכז החוג כלפי בן זוגה האנונימי למדי ברגע שהיה זקוק לה. לשם שינוי. הכבוד כלפי טוריד למרס רק גדל, אבל כטיעון בעד העלאת ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן דומה שפעל פעולה הפוכה. יש גבול לכל דבר. רק משום שבן זוגה של טוריד למרס החליט פתאום שהם צריכים לרומם את עצמם, הם יציגו מחזה שהם בכלל לא מיומנים להציג? כך רטנו בפינות החדר, אבל מאחר שעם תומכי הרעיון נמנו גורמים מובילים כמו הרמן בוסק, וגם כמה אחרים שאף חשו בעצמם בריקנות שהצגת אופרטה מוצלחת מותירה בנפשם עם רדת המסך, ושהיו מוכנים פעם אחת, לשם לשינוי, לנסות ולשאוף לעבר הבלתי אפשרי, הוחלט שההצגה הבאה שתעלה אגודת התיאטרון של קונגסברג תהיה ״ברווז הבר״ מאת הנריק איבסן.
    וכשטוריד למרס הציעה שביורן הנסן עצמו יגלם את תפקיד יָאלמָר אֶקדָל, איש לא מחה. חוץ מביורן הנסן. הוא לא חשב לשמור לעצמו את התפקיד הראשי. לא בגלל זה הציע את המחזה, זה כלל לא עלה על דעתו. אבל מחאותיו, שדרך אגב היו די קלושות, נדחו על הסף. מובן שביורן הנסן יגלם את יאלמר אקדל. רבים תמכו ברעיון דווקא כדי למסמר אותו לכישלון החרוץ הממשמש ובא כדי שירגיש אותו על בשרו, למעלה על הבמה, ברגעי הכישלון. הוא הבין זאת ולכן נטל על עצמו את המשימה. הרמן בוסק אמור היה לגלם את התפקיד הגדול של גְרֶגֶרְס וֶרלֶה, אבל רופא השיניים המזמר סירב. התפקיד גדול עליו, טען. לעומת זאת הוא ישמח לגלם את אקדל הזקן, אם לא ימצאו מישהו מתאים יותר לתפקיד. בריאן סמית' נבחר אפוא לגלם את דמותו של גרגרס ורלה. עם הנורווגית הרצוצה שלו יעניק המהנדס האנגלי הזה ממפעל הנשק של קונגסברג ממד חדש לבנו הבלתי מתפשר של הסיטונאי השייך לעולם המחשבות האיבְּסֶניאני. דוקטור שץ יגלם את דוקטור רֶלינְג. גם את ההצעה הזאת העלתה טוריד למרס, וברור היה שזהו ניסיון לחזר אחר הקהל. רופא מבית החולים של קונגסברג מגלם רופא במחזה, ועוד של הנריק איבסן. דוקטור שץ בתפקיד דוקטור רלינג, הרופא השתוי הרואה נכוחה. אבל דוקטור שץ לא רצה. טוריד הפעילה את כל קסמיה כדי לשכנעו, אבל דוקטור שץ לא רצה. מיהו דוקטור שץ? איש אינו ידע. הוא היה בין חמוּרֵי הסבר, הבלתי נגישים והמסוגרים ביותר בקרב חבורת נציגי ההומו לודנס שהרכיבה את אגודת התיאטרון של קונגסברג. איש בחלוק רופאים, גבוה ורזה. בעל אצבעות רגישות, פסנתרן? לא ככל הידוע להם, אבל הוא נהג להתחרות בסקי למרחקים ארוכים. בשעות הבוקר המוקדמות, בחודשי החורף, הוא נצפה למעלה ברכסים המקיפים את העיר, שועט במרחבים על מגלשיים מתאימים למרחקים ארוכים. בתיאטרון גילם תמיד תפקידי ניצב. הוא החליף משמרות בבית החולים כדי להופיע ברקע כמַר–אף–אחד בכל האופרטות שהעלו. אבל להיות דוקטור רלינג הוא לא רצה. ואילו זו שנבחרה לגלם את הֶדְוויג לא סירבה. אחות בת 21 התבלטה כמועמדת הולמת לתפקיד הדוויג, במיוחד משום שהיו לה פנים מתוקות וילדותיות מאוד. גם שמה של טוריד למרס נוסף לרשימת התפקידים. היא תגלם את רעייתו של יאלמר אקדל ואמה של הדוויג: גינָה אקדל.
    הבמאי בא מהבירה. היה מקובל להזמין במאים מבחוץ, היו במאים רבים שנדדו כך ברחבי הארץ והעלו אופרטות ופארסות בתיאטראות–חובבים מקומיים. אבל למצוא במאי נודד שכזה למחזה של איבסן לא היה קל כל כך. לבסוף מצאו במאי מובטל מאוסלו. הוא בא לקונגסברג, נכח בחזרות, שתה בכבדות, וקשה להאמין שזכר משהו מכל זה. לעומת זאת יאלמר אקדל, הידוע גם בשם ביורן הנסן, זכר גם זכר.
    ובקיצור נמרץ: זה היה כישלון חרוץ ומהדהד. זו היתה הצגה רעה באמת, וששת המופעים המתוכננים צומצמו לארבעה, ובמופע הרביעי והאחרון צפו רק 18 רוכשי כרטיסים. נכון שהם קיבלו במאי שתיין שהוצא לגימלאות, אבל ביורן הנסן ידע שאינם יכולים להאשים את הבמאי, שרק המחיש שלא מרצונו את מצבם הנוכחי, ואת מצבם בכלל. הם פשוט מאוד לא הצליחו. ביורן הנסן למד את המחזה של איבסן בקפידה, הדגיש משפטים והאמין שהבין אותו לעומק, עד כדי כך שהזדהה לגמרי עם כאב החיים של יאלמר אקדל. אבל ללא הועיל. הוא הלא ידע איך צריך לעשות את זה, אבל כשעשה את זה התקבל משהו שונה לגמרי מכפי שתכנן. התוצאה היתה מגושמת ותפלה. הוי, הנאיביות הזאת של יאלמר אקדל, שהיתה מוכרת לביורן הנסן ־ הוא האמין שאימץ אותה לעצמו, והוא רצה להגן עליה ולהציג אותה כפי שלא הוצגה מעולם, משום שהיתה מבוססת על כאב גדול כל כך עד שלא העז להביט לאמת בעיניים. קטנותו של יאלמר התבססה על מעורבותו בטרגדיה גדולה שנקלע אליה שלא באשמתו. אבל דבר מכל הדברים האלה לא בא לידי ביטוי במשחקו של ביורן הנסן. דבר מכל זה לא ניכר בגופו על הבמה. זה לא הלך. אלה היו רק דיבורים. הוא היה רק גוף קודר ומשמים על במה. הוא הקצין את התנהגותו, ללא הועיל. בדיוק כמו האחרים. כמו גרגרס ורלה, כמו אקדל הזקן, כמו הדוויג, הדוויג הקטנה שיאלמר אקדל אהב בכל לבו עד כי לא לא היה מסוגל עוד לראותה. ביורן הנסן עמד על הבמה והציג. קצת מטופש, חשב לפעמים לעצמו. הקהל לא צחק ולא גירש אותו מהבמה, ברור שלא. הם ניסו לעודדו באמצעות הפגנת עניין, בכך שלא פיהקו, ומדי פעם אפילו עלו תשואות קלושות מהקהל. אבל לא היה די בזה.
    האתגר הזה היה מעבר לכוחותיהם. היה ברור למדי שאין להם הכישורים למשימה הזאת. ביורן הנסן לא ניחן בכריזמה שתאפשר לו לבטא על הבמה את כאבו של יאלמר אקדל. זו היתה האמת המרה. יכולות המשחק הטכניות שלו היו מוגבלות, ולפיכך גם לא היתה לו כריזמה. לא די להרגיש בתוכך. הדבר הזה הומחש עכשיו, בתיאטרון קונגסברג, ארבע פעמים בשלהי הסתיו של 1983 (אז זה היה, לא?)
    והוא ידע זאת כל הזמן. הוא ידע שזה בלתי אפשרי, איש לא יוכל להכחיש. הוא ידע הרבה כל כך על אמנות המשחק, על כך שזהו מקצוע, שמדובר באמנות וכולי וכולי... ולכן ידע שאין לו שום אפשרות לגלם את יאלמר אקדל. אבל לעזאזל, כמיהתו לגלם אותו היתה חזקה כל כך שהוא לא היה מסוגל להתחשב בעובדה הזאת, המובנת מאליה.
    כל זה היה תקף גם לגבי האחרים. לא היתה להם שום אפשרות ־ לא כבודדים ולא כקבוצה ־ להעלות את המחזה המכובד הזה השייך לקלאסיקת הדרמה העולמית. אם יאלמר אקדל היה מַשְׁמִים על הבמה הרי שהמהנדס האנגלי בריאן סמית' לא היה טוב ממנו כגרגרס ורלה, והנורווגית הרצוצה שלו לא רוממה כלל את האינטראקציה בינו ובין יאלמר אקדל ־ ההפך הוא הנכון ־ והדוויג הקטנה שאמנם היתה מתוקה, אבל למרבה הצער לא יכלה להעניק חיים לדמות השברירית הזאת המטפסת לעליית הגג, היתה תיאטרלית כל כך שיאלמר אקדל התאבן מרוב בהלה בשניות הרגישות של הסצנה הגדולה והריקה, כשעמדו שניהם לבדם על הבמה.
    לאחר מכן היו שניהם אומללים באותה מידה. השחקנים האחרים קיבלו את התבוסה בקור רוח, ורק ביורן הנסן והדוויג הקטנה התעצבו. ביורן הנסן התעצב אף שידע שתחושת ההתעלות הגדולה שעליה דיבר בלהט כזה במשך שנתיים לא היתה בת ביצוע, מסיבות הברורות מאליהן. הדוויג הקטנה חוותה זאת אחרת, היא האמינה שזה בר ביצוע. היא היתה בת 21, סטודנטית בשנה השנייה ללימודיה בבית הספר לאחיות בדְרָמֶן. מדי יום אחר הצהריים נסעה ברכבת לקונגסברג להשתתף בחזרות, ואחר כך ישבה בתחנה וחיכתה לרכבת האחרונה שתיקח אותה בחזרה לחדרה השכור בדרמן. מה שלא ידעו ־ אבל התברר ביום המחרת ־ הוא שלקחה חופשה של חצי שנה מלימודי הסיעוד והשקיעה את הלוואת הלימודים שלה בגובה 15,000 קרונות כדי להתוודע לנפשה של הדוויג. התוצאה היתה הרת אסון. היא אמנם נשבתה בקסמה של נשמת הנערה הדמיונית הזאת בת הארבע–עשרה, ככל הנראה משום שבאמצעותה גילתה כמה דברים מעמיקים בנפשה שלה, דברים שבהיותם רחוקים כל כך מהדיבור היום–יומי לא היתה מסוגלת לספר עליהם לאיש, לא לחברתה הטובה ולא לאחרים, ועתה התברר לה שהם משפיעים עמוקות עליה, וגם על יחסיה עם הוריה שלא התאפיינו בקונפליקטים, ולמרות זאת הצליחה להרוס הכול במשחק תיאטרלי מזעזע, והיא אפילו לא הבינה מה השתבש, אף שהכול אכן השתבש, ואחרי כל אחת מארבע ההצגות היא בכתה על כתפיו מוכות הצער של יאלמר אקדל. היא הוסיפה להתגורר בחדר שכור בדרמן, גם בזמן החזרות וגם בזמן ההצגות, משום שלא העזה לספר להוריה, שגרו בקונגסברג, בבית שבו חדרה עמד מוכן לרשותה, עד כמה גדול הסיכון שנטלה כדי שתשרה עליה הרוח ־ לא פחות ולא יותר ־ בעומדה על הבמה כהדוויג ב״ברווז הבר״ של הנריק איבסן, ולכן חזרה כמו ילדה טובה לדרמן ול״לימודי הסיעוד״ אחרי כל הצגה ־ גם אחרי הצגת הבכורה, ולפני מסיבת הבכורה.
    בשעה שהדוויג הקטנה בכתה על כתפו של ביורן הנסן בחדר ההלבשה, אחרי רדת המסך בערב הבכורה, נכנסה גינה אקדל לחדר, קורנת כולה. לגינה אקדל, הלא היא טוריד למרס, היתה סיבה לזרוח, כי היא, אפשר לומר, היא שהצילה את מה שנשאר להציל מההצגה הזאת. היא הביטה בביורן הנסן מוכה הצער ובהדוויג הבוכה ואמרה: אבל הרי זה הלך טוב, התשואות החזירו אותנו שוב ושוב לבמה וכל זה. אך העידוד המאולץ שלה לא הועיל. מבחינתה ההופעה היתה מוצלחת, היא כבשה את הקהל בסערה. הדבר רומם את רוחה, והיא בקושי שמה לב לכך שאישה צעירה ומתוקה בת 21 מניחה את ראשה על כתפו של בן זוגה, כי השחקנים האחרים, והצוות מאחורי הקלעים, התגודדו סביבה והחמיאו לה על משחקה, שכאמור הציל את הערב כולו, בלי שכלל יעלו על דעתם שמה שהציל את הערב והפך אותה להצלחה היה העובדה שהיא למעשה בגדה בהצגה כולה בכך ששיחקה בצורה מנוגדת למשחקם של שאר חברי הלהקה. טוריד למרס היתה לגמרי מודעת לכך שעליה להציג דמות נשית במחזה של איבסן, דמות שאולי נושאת סוד קודר אשר ימוטט את חייהם של כל האחרים. בנאמנות ניסתה להדגיש את כובד משקלו של הסוד בחייה של גינה אקדל, אך התוצאה היתה שטחית בלבד ־ במובן זה היא יישרה קו עם שאר שחקני הלהקה. אבל כשהבחינה בהעדר התגובה מן האולם התפרצה והוסיפה לדמות חן שעורר את הקהל וגרם לו לצחקק בסיפוק. טוריד גילמה את גינה אקדל במחוות מוגזמות, בתרגילים זולים. היא ממש כשכשה בזנב והקסימה את הקהל המקומי ששמח להניח לה לכבוש אותו לשעה קלה.
    ביורן הנסן עמד שם עם יאלמר אקדל המשמים שלו והיה עד לכל זה. על הבמה. יחד עם גינה אקדל. רק שניהם היו שם. בתמונה הלפני אחרונה. גם עכשיו, כשהכישלון היה ברור, הוא השתוקק להציג את הדמות המגוחכת הזאת של יאלמר אקדל, כי ידע שהדמות הזאת נושאת טרגדיה גדולה כל כך, שחייבת לבוא לידי ביטוי. יאלמר אקדל הוא קנה מידה הפותח את השאלות המסחררות באמת, גורלו הוא גורל שיש להציגו כך שבאמת יוכל להתמודד עם משפט הסיום של גרגרס ורלה ולכן אם עכשיו, אחרי מותה של הדוויג, בתמונה האחרונה, לא יצליח להוציא מעצמו אלא קטעי דקלום, הרי שהחיים אינם שווים דבר, לא פחות מזה. אך כאמור, כשביקש עכשיו להציגו כך נחל ביורן הנסן תבוסה צורבת, ולצדו קרנה גינה אקדל בגופה של טוריד למרס. הוא שקע לקרקעית, אבל היא סירבה לשקוע איתו. במקום זאת כשכשה בזנבה, ולשעה קלה שכח הקהל את המשחק נטול הכישרון והניח לטוריד למרס לפתותו. היא גנבה את הבמה. ביורן הנסן הוסיף לשחק במסירות במסעו לעבר קץ הפרויקט שלו בשעה שטוריד שיחקה במלוא חִנה. היא עמדה שם, באורם החנון של הזרקורים, שִׁכבה עבה של איפור על פניה, ורוחה מרוממת כי כבשה את הקהל בסערה. היא ממש רעדה כולה, וביורן, שעמד קרוב מאוד אליה, ראה זאת בבירור. טוריד בגדה בכול. ברעיון שעמד מאחורי ההצגה, ובו, כדי להציל את מה שניתן להציל. קסמה של טוריד למרס אמור היה לעמעם את רצינותו הכושלת של ביורן הנסן.
    זו היתה הפרה של ההסכמות הקודמות ביניהם, וביורן הנסן אמור היה לחוש כאב מפלח של תדהמה על הסכין שננעצה בגבו. היה עליו להאשים אותה, לשאול את עצמו במרירות, בסתר לבו, בשעה שכל זה התרחש: למה, למה את עושה לי את זה? אבל הוא לא שאל. הוא לא שאל את עצמו ולו פעם אחת מדוע היא עושה מה שהיא עושה. הוא הרגיש רק הקלה. לא משום שניסתה להציל את מה שנשאר להציל, אלא משום שלא רצתה לשקוע איתו לקרקעית.
    כי למען האמת הוא נתקף דאגה לנוכח תמיכתה הנלהבת בפרויקט שמטרתו להגיע להתעלוּת הגדולה הזאת. משהו בנאמנותה חנק אותו, כבל אותו אליה, וזאת בתקופה שבה עמד ביורן הנסן להשתחרר ממנה. כי טוריד למרס קמלה. מלאו לה 44, וכבר מזמן היה ברור שפגעי הזמן הותירו את חותמם בפניה, ובגופה. פניה נעשו מחודדות, משופשפות, קשות. כמה התגעגע לרכּוּת שהיתה בהן! אבל זו נעלמה לבלי שוב, ואיתה רבות מהנחות היסוד שעליהן בנה את מהלך חייו. הוא מצא את עצמו כאן. בקונגסברג. לצד טוריד למרס. הוא עזב הכול משום שחשש שכל חייו יתחרט אם לא יבחר ללכת בעקבות הפיתוי שעלה מפניה ומגופה. עתה לא נראו בפנים האלה ובגוף הזה אלא זיכרונות ממשהו שאבד לנצח, וכל זה היה בלתי נסבל. מזה זמן רב חש כך.
    טוריד למרס הוסיפה להיות המוקד הטבעי בחוג החברתי שלה ושל ביורן למרס. המעגל סביב אגודת התיאטרון של קונגסברג היה סגור למדי, והגרעין שלו הכיל פחות או יותר את אותם האנשים שהכיל כשביורן הנסן עבר הנה לפני שתים–עשרה שנה, גם אם בשינויים קלים: אחדים פרשו, אחרים הצטרפו. כמו הוותיקים, גם החברים החדשים למדו להתייחס אל טוריד למרס כאל המוקד הטבעי. אבל היא מילאה את התפקיד הזה באופן שונה מבעבר, הן עבור הגרעין הישן ־ בין אם היו מודעים לכך בין אם לאו ־ והן עבור החדשים. הם הוסיפו להתגודד סביב שולחנה שעדיין היה ממוקם בשוליים, אבל אם בעבר היה הערב מסתיים תמיד כשהיא יושבת לבדה עם גבר אחד, ומנהלת עמו מה שנראה (לו) שיחה מסחררת בארבע עיניים, אף על פי שהוא (והאחרים) ידעו שאין לכך שום משמעות מלבד העובדה שהוא שיושב שם באותו רגע, ושאינו יכול לקוות שמשהו יקרה, אבל היה די בכך, כן, די בכך ־ הרי שעכשיו, כשביורן הנסן היה ניגש לשולחנה כדי להציע שיילכו הביתה, ישבו לשולחנה שניים ושלושה אדונים שקועים בשיחה נינוחה ועליזה. לפעמים היו אלה צירופים אחרים כמו גבר ושתי נשים (נוסף על טוריד), או שני גברים ושתי נשים וכולי וכולי. ואם בעבר נהגו הגברים להביט בה, עתה הסתפקו בדיבור עליה, גם אם בהערצה גדולה. כן, הם אף דיברו אליה ישירות, בהערצה גלויה למה שהיא מייצגת, ולמה שהיא, ולחשיבותה ובמיוחד לחשיבותה בעבר לאגודת התיאטרון של קונגסברג. הם ־ גברים ונשים, חברים ותיקים וחדשים ־ המטירו עליה מחמאות. הם פנו גם אל ביורן הנסן, הרי הוא בן זוגה לחיים. הם התוודו באוזניו שטוריד למרס היא אישה מדהימה בעיניהם. איזו התלהבות! איזו יוזמה! בתחילה היה ביורן הנסן נבוך במקצת. הוא הביט בעיניו הכנות של מהנדס בן 30 שזה עתה התוודה באוזניו שטוריד למרס היא אישה מדהימה בעיניו. כל כך מוכשרת! מישהו אף אמר שהיא אמיצה. ומשעשעת. וצעירה כל כך ברוחה.
    לכל זה נאלץ ביורן הנסן להקשיב, ולא בלי שייתקף בתחושת בדידות נוראית. אולי בכלל לא הבחינו בכך, אבל ביורן הנסן הבין שהם מתייחסים לעובדה המוגמרת שהשנִים הותירו את חותמן בפניה של בת זוגו לחיים, ולפיכך הם יכולים לדבר עליה באופן המעיד על כך שקסמי העבר שלה הם עכשיו פרק חתום בתולדותיה ובתולדות החוג שבו נעה, ושלא צריך לעשות מזה עניין גדול. הוא הרגיש שהם נטשו אותו. אלה היו אנשים מְשַחֲקים, הומו לודנס, הם הריעו לגברת למרס, החמיאו לה על התספורת שלה, על שמלותיה העליזות, על חשיבותה לחוג החברתי, על תמיכתה ועל התלהבותה, אבל למען האמת הם לא התייחסו לזה בכובד ראש; להפך, יחסם היה קליל למדי אף על פי שהם כאמור גילו זאת. שהיא קמלה. אבל זה לא שינה להם דבר, השנים חולפות כידוע, ובמשיכת כתף השאירו לביורן הנסן את החיים במחיצתה.
    אולם טוריד המשיכה להופיע כבעבר. היא נותרה כשהיתה. עשתה את אותן תנועות ידיים צרפתיות ומוכרות שאימצה לה, ועדיין היתה מסוגלת לשאוב אליה בעיניה גבר ולהיות איתו, כאן בהווה, רק שניהם. אי אפשר לומר שאיבדה את קסמה, והיא עדיין הכירה את הכללים הבסיסיים הנדרשים כדי ללכוד את תשומת לבו של גבר. אבל הגבר כבר לא התעניין בתשומת הלב הזאת באותה מידה. אם אותו גבר היה שייך לגרעין הפנימי הוותיק היה משתף פעולה למראית עין, אבל עושה זאת בתיאטרליות והופך את המעמד לקומי, כמעט פתטי. הדבר גרם לגברים החדשים אי נוחות. הם למדו לכבד את טוריד כמורה לדרמה מהשורה הראשונה, אבל לא ידעו כיצד להתייחס אל אישיותה הטבעית והמלבבת, שהרי זו עשתה רושם מזמין, ובעבר איש לא הצליח להתרחק ממנה חרף כל מאמציו. פעם ידעו כולם שגם אם טוריד למרס מפלרטטת היא אינה נכנעת, היא נאמנה (לביורן), ולמרות זאת היתה מושכת כל כך, שגברים התנהגו כלפיה כאילו הם בעיצומה של הרפתקת חייהם. ואילו עכשיו כשהיתה מפלרטטת היה חשדם של הגברים החדשים מתעורר. הם בעצם חשבו שהיא מנסה להתחיל איתם, וביקשו להתרחק. ביורן הנסן הבחין בזה פעם אחר פעם. גם בביתם, בווילת למרס. עכשיו כבעבר גררה טוריד למרס גברים הביתה כדי להתאמן על קטעי השירה. עכשיו כבעבר היה ביורן הנסן חוזר לעתים הביתה מלשכת הגזבר בשעות אחר הצהריים ושומע פזמוני אופרטה מתחנחנים מבעד לדלת הסלון, שם עמד הפסנתר, ואחר כך נכנס לחדר ומוצא את טוריד למרס עם אחד מחברי האגודה שהוא עצמו חבר בה. עכשיו כבעבר היה רואה את התנהגותה הקוקטית של טוריד למרס, את ניסיונותיה ליצור קשר עין, קִרבה, למשל כשהיתה מלטפת את הגבר בחיבה על שרוול הז'קט שלו כדי לעודד קִרבה ־ תרגיל ישן שלה, או אולי הרגל ־ אבל השנים חלפו, והמהנדס בן השלושים קרן עכשיו מאושר על בואו של ביורן הנסן כי ראה בו את מושיעו, דיבר בשצף קצף על חשיבות התיאטרון בחייו, על תרומתו להגשמה העצמית שלו בעולם ממוחשב קשה וחומרני, חטף את דפי התווים שלו מהכַּן שעל הפסנתר וברח כל עוד נפשו בו. ביורן הנסן נשאר במקומו חסר אונים, עם טוריד שלו. כמה השתוקק שהמהנדס הזה יסתחרר כל כך מהעובדה שטוריד למרס ישבה על שרפרף הפסנתר, הטתה את ראשה לאחור בזמן שהביטה היישר לתוך עיניו, ובעודו מבולבל ונלהב עדיין מכך שבאמת העבירה את אצבעותיה בזהירות על שרוול הז'קט שלו לא יגלה שהוא, ביורן הנסן, נכנס לחדר, או שיראה אותו נכנס אך יחליט להעמיד פנים שלא ראה זאת כדי להמשיך לחיות בהווה בחברת האישה הזאת עוד כמה שניות גנובות. לו עשה זאת לא היה ביורן הנסן עומד עכשיו בודד נורא ביחד עם טוריד למרס ורואה בבירור איך הסנטר הכפול הקטן שלה, קמטיה הברורים והעור היבש על זרועותיה הרכות לשעבר הרחיקו אותה ממנו לתמיד.
    וטוריד? היא לא הבינה זאת? שזה נגמר, לתמיד? היא בוודאי הבינה זאת, אבל העמידה פנים שדבר לא קרה. גם כשמהנדס בן 30 שרחש לה הערצה עצומה כמורָה לדרמה נמלט על נפשו, מאוּשר משום שסוף–סוף צצה הזדמנות לברוח, היא העמידה פנים שדבר לא קרה. אמנם שניהם היו קצת נבוכים, אבל הם העמידו פנים שדבר לא קרה. מה כבר אפשר לעשות? טוריד למרס בחרה להתנהג כבעבר. כמוקד החבורה. למען האמת זה היה קל לה, כי בכל שתים–עשרה השנים האלה היה לה רק גבר אחד, כלומר הוא, ביורן הנסן. האם מסיבה זו, ובמפתיע, תמכה בו כשרצה שנציגי ההומו לודנס בקונגסברג יציגו את איבסן במקום מחזות זמר? נראה שחשה שהוא ויתר כבר מזמן על כל תקווה להרגיש בבית בחוג של הומו לודנס, ושתחושת הזרוּת שלו כשעמד במקהלה ושר פזמוני אופרטות היתה עזה כל כך, עד כי רצה לנפץ את האשליה הזאת שנמשכה יותר מעשור מהחיים היחידים שהיו לו. היא ידעה שההצעה שלו, אם תצא לפועל ואם תצליח, פירושה שאגודת התיאטרון של קונגסברג תתפצל בין אלה שירצו להמשיך במה שביורן הנסן כינה ״הִתעלות גדולה״ לבין אלה שירצו להמשיך להתפתח עד אין קץ באופן קצבי ומוזיקלי ופופולרי. היא עצמה חפצה בכל מאודה באפשרות השנייה, אבל עמדה לצדו של ביורן הנסן ותמכה בהעלאת מחזהו של איבסן. היא המשיכה להתנהג כבעבר, כמוקד החבורה, ובה בעת ידעה שזה נגמר. הלא מדי בוקר ראתה את פניה הלא מאופרות במראה. האם מסיבה זו חזרה ואמרה שוב ושוב באוזני נשים אחרות שמעולם לא הרגישה צעירה כמו עכשיו, משום שבצעירותה חסר לה האומץ להיות צעירה ואילו לביורן, ולגברים אחרים, אמרה שבתוך תוכה היא עדיין נערה צעירה. כאמור, הוא זכה לתמיכה מצד אישה שחזרה וטענה, כמו לחש קסמים, שבתוך תוכה היא עדיין נערה צעירה, אם כי את זה, חשב ביורן (באכזריות, חשב) איש אינו יכול לראות. אבל אולי היא האמינה שאפשר לחוש בזה, בתנועותיה, שהוסיפו להיות בריאות בזכות הרבה תרגול ומיומנות (אם כי נטולות חן לחלוטין, ובהשוואה לחן אמיתי הן נחלו כישלון ונראו כתנועות צעקניות ופתטיות שאישה בשנות הארבעים שלה עושה כדי לחקות נעורים אבודים, איך היא לא רואה את זה?) או בכמיהות הבדויות שלה כשליטפה שרוול–ז'קט של גבר ממש כמו באביב נעוריה, הגבר הזה בוודאי מקיש מהתנועה הזאת על מקור התנועה, אולי חשבה, אבל כאמור לשווא, ואת השווא הזה לא היתה מוכנה לקבל. עם זאת היא הבינה שהפסידה בקרב. לכן תמכה בביורן הנסן. אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי. מובן ששמח על התמיכה הזאת, גם משום שהגדילה בבירור את הסיכויים למימוש הרעיון שלו על ההתעלות הגדולה, אבל גם משום שרמזה לכך שמערכת היחסים ביניהם תוכל להימשך, בשלווה ובהשלמה, בהתבסס על נאמנות ולא על היופי שאחריו אנו רודפים. על כל פנים הוא השתדל לראות זאת כך. אבל בה בעת הוא ראה גם את הדבר האחר. את הבדידות הנוראית הזאת בחברת יפהפייה שקמלה. אישה שהאחרים השאירו לו בשמחה אחרי שהמטירו עליה מחמאות כנות ולא מחייבות. טוב שטוריד איתנו, וטוב שביורן איתנו, ביורן שקיבל על עצמו לחיות איתה, בצמוד אליה. ביורן הנסן היה מוטרד מהתווים הנוקשים בפניה של טוריד, מהקווים המתוחים, נטולי הרכּוּת, שנלוותה להם הצהרה צורמת, או ציוץ ־ בתוך תוכי אני עדיין נערה צעירה, מעולם לא הייתי צעירה כמו עכשיו ־ הצהרה שגרמה למהנדס בן שלושים להפנות להם את גבו ולהסתלק מביתם בתחושת הקלה כשביורן הנסן הופיע סוף–סוף כדי לספק את שארה, כסותה ועונתה, לטפל בה, לשמור אותה לעצמו כדי שהוא, המהנדס שכל החיים לפניו, יוכל להימלט על נפשו, משוחרר מהאפשרות האיומה שיסיים את הערב בזרועותיה המיובשות, הזרועות שביורן הנסן עודנו נתון בהן בשל אירועים שהתרחשו לפני שתים–עשרה שנה.
    נאמנותו המוחלטת קשרה אותו אליה. הוא חווה אותה כִּלְפיתה, אך לא יכול היה לעשות דבר בנדון. והוא שמח על התמיכה, גם אם עוררה את חשדו. אך כשטוריד המשיכה לקדם בלהט את הרעיון שאגודת התיאטרון של קונגסברג תשאף באמת ובאומץ להתעלוּת באמצעות הצגת מחזה של איבסן, ואחר כך, במהלך החזרות, שיננה בהתלהבות את תפקידה כגינה אקדל, בלי שום סממנים של זוהר או חגיגיות, שָכַך חשדוֹ. עכשיו ראה לנגד עיניו את שיתוף הפעולה, את הרעוּת השוררת ביניהם, רעות שהיתה לעתים עמוקה כל כך שיכלה לשכך את הכאב שנגרם לו כשהתעורר בבוקר לצדה וראה את פניה החרבות, הנקיות מאיפור. כן, הוא ראה שהיא מהמרת על זה, הוא ראה זאת במו עיניו, ולכן החליט לנסות גם הוא. חיים של רצינוּת ורעות במסגרת של חבורת תיאטרון חובבים, נציגיו של הומו לודנס בקונגסברג, עיר המחוז שכוחת האל, שם ינסו להגיע להתעלות גדולה באמת. בטרם יתברר שהפרויקט עצמו נידון לכישלון (ולעולם לא יוכל להצליח) הצליח ביורן, בחייו המשותפים עם טוריד למרס, להבחין בקווי המתאר של חיי–השלמה בשלים, שלמען האמת לא פיתו אותו, אבל היה ביכולתם לשכך את הכאבים האחרים, את המראה הבלתי נסבל ואת הידיעה שכל חייו היו מרדף אחר משהו שהתפורר ונמוג בשל אכזריותו של הטבע. הוא שמח על נאמנותה הכנועה והבלתי נלאית של טוריד למרס, אותה הציגה טוריד בקסמה המיומן והבלתי רגיל. אבל האמת היא שהוא השתוקק להיות הרחק משם. זה מה שרצה. הוא ידע שלא יוכל לשכך את הכאב. אבל הוא היה כבול אליה.
    ופתאום היא עשתה את זה, התפרצה ובגדה בו בגלוי על הבמה, בתואנה שזה מה שיציל את מה שעוד אפשר להציל מהצגת החובבים הזאת. האם זה שווה את המחיר? האם ידעה מה היא עושה? רוחה של טוריד היתה מרוממת כל כך ברגע הרה גורל זה. הרעד בגופה, שֶׁרק ביורן הנסן בתפקיד יאלמר אקדל המשמים הבחין בו משום שעמד קרוב כל כך אליה על הבמה. הברכיים הרוטטות, הפנים הנרגשות ששואפות אל קרבן את ריח חסדו של הקהל לשעה קלה. מכונסת בעצמה, נרגשת, היא היתה אפופה בהצלחה הזולה שלה, זו היתה טוריד למרס, מבקשת בכל מחיר להיראות נסערת, שיכורה. זו היתה ההנאה שלה. ביורן הנסן השתחרר ממנה סוף–סוף. ברגעיה הגדולים, ובהם הרגע הנוכחי, ידע שלא ירצה להוסיף לחיות איתה בשום פנים ואופן.
    ולמרות זאת יחלפו שנתיים עד הפרידה הסופית. כי מה יכול היה לומר לה? שהוא מרגיש שהחיים פוסחים עליו משום שכבר אינו נמשך לפניה ולגופה? שאינו מצליח להשלים עם העובדה שיופיה הרך נטש אותה לתמיד והותיר במיטה לצדו אישה שכלפיה הוא אינו מרגיש דבר? יחס כזה מצד גבר לאשתו היה בלתי נסבל והותיר אותו מוכה אלם. כך נשאר לצדה. השנתיים שחלפו עד שהצליח להינתק ממנה היו סיוט אמיתי שנעבור עליו כאן בשתיקה.
    אבל בסופו של דבר הוא ארז את מיטלטליו הארציים ועבר לדירה בבניין מגורים מודרני במרכז קונגסברג. סוף–סוף היה לבדו. הוא יכול היה לנשום לרווחה, להסתובב בסלון ביתו וליהנות משלוות החיים. דירתו שכנה בקומה הרביעית, וכשהסתכל היישר למטה מהמרפסת ראה את תחנת הרכבת משמאל. את בניין התחנה, עם המסילות שעד מהרה נעלמו משדה הראייה שלו כשהתמזגו, גם בצפון וגם בדרום, והקיפו את קונגסברג בקשת יפה. במובן מסוים היתה קונגסברג כלואה בתוך מסילת הרכבת שעליה נסעו הקרונות, רכבות הנוסעים המהירות בדרכן לקְריסטִיאָנסָנְד ולסְטָוָנגֶר בכיוון האחד ולאוסלו באחר. מדי לילה ממש לפני חצות עצרה בתחנה רכבת הלילה לקריסטיאנסנד ולסטוָנגר. הרכבת השקטה על וילונותיה המגולגלים כלפי מטה. שום צליל לא עלה אז מהתחנה, בניגוד לשעות היום שבהן עצרו הרכבות בתחנה והרמקולים הכריזו על בואן, צליל שנשמע בבירור בסלון דירתו של ביורן הנסן, גם בימי ראשון. כשעמד ביורן הנסן על המרפסת שלו היה רואה מימינו קטע קטן מהנהר שחצה את העיר. לנהר קוראים לוֹגֶן, ומאחר שמוצאוֹ אי שם למעלה בערבות נוּמֶדָל, הוא נקרא נוּמֶדָלְסְלוֹגֶן. קונגסברג שוכנת בלב הארץ, אבל נומדלסלוגן שזורם דרך העיר מוסיף לזרום, בפיתולים ובזיגזג, עשרות קילומטרים, עד שהוא מגיע סוף–סוף לחוף, ליד לָרְוִיק. הקטע הקצר שביורן הנסן ראה ממרפסתו היה מיוחד למדי, כי שם בדיוק שכנו שלושה איים מיניאטוריים ששטחם מכוסה באורנים גבוהים. הנוף הזה היה אהוב מאוד על ביורן הנסן, אבל יותר מכול רצה להשקיף על אחד המפלים הגדולים שנומדלסלוגן יוצר בדיוק באזורים שבהם הוא חולף על פני קונגסברג העתיקה, גם כאן, דרך אגב, בקשת יפה. יפה במיוחד הקשת שהנהר משרטט כשהוא חולף על פני קונגסברג העתיקה, שבה ניצבת על גבעה כנסייה מהמאה ה—17 ולצדה צלליותיהן של שלוש–ארבע אחוזות אצילים מסוף המאה ה—18. הנוף הזה נראה יפה במיוחד מגשר הרכבת שעליו שביל הולכי רגל לצד המסילות, ושאותו נהג ביורן הנסן לחצות בטיולי יום ראשון שלו, כמעט בלי קשר לשאר מסלולו של הטיול. אז היה לפעמים רוכן מעל גדר התיל החלודה, מביט למטה על הנהר, על המים השחורים, ומתבונן בהשתקפויות ובאדוות.
    את הטיולים האלה בימי ראשון ערך ביורן הנסן לעתים קרובות בחברת הרמן בוסק, רופא השיניים המזמר. הם שוטטו להם בקונגברגסמָרקָה, ברמה מעל העיר, שם פסעו בשבילים שהובילו לפסגות, למשל לבקתת ההרים הפופולרית קְנוּטֶהיטָה.
    שניהם לבשו מעילי רוח ומכנסי ספורט המגיעים עד מתחת לברך, כפי שהיה נהוג פעם, וטיילו להם בטבע, שקועים בשיחה. שניהם היו גברים מכובדים בגיל העמידה השייכים לחברה שבה מזמן מצאו שניהם את מקומם. הרמן בוסק כרופא שיניים, ביורן הנסן כגזבר העירייה. יום ראשון היה יום הטיולים בטבע. המוני אנשים לאורך השביל ברמה מעל עיר מכרות–הכסף העתיקה. טיילים. ביורן הנסן והרמן בוסק פגשו כל הזמן אנשים שהכירו, בירכו אותם לשלום והמשיכו בדרכם, או עצרו לידם, ואחד מהם היה מחליף עמם כמה מילים, בין אם היה זה הרמן בוסק או ביורן הנסן, בעוד השני עומד ומחכה בצד. לפעמים היה זה מכר משותף מאגודת התיאטרון, או אנשים שביורן הנסן הכיר מעבודתו כגזבר העירייה, או אנשים שהיו מטופלים של הרמן בוסק. כשחזרו העירה אחרי הטיול הלכו לעתים קרובות לביתו של הרמן בוסק, שם המתינה להם גברת בֶּריט עם ארוחת יום ראשון. בערך פעם בחודש הוזמן ביורן הנסן לארוחת יום ראשון אצל משפחת בוסק. הוא העריך את זה, כי אין כמו לחזור אחרי טיול ארוך ביערות ובשדות ולהיכנס לחדר המבוא בביתו של הרמן בוסק ולהריח את ניחוח הצלי של יום ראשון מרחף לתוך הנחיריים, וביורן הנסן אף ביטא את הערכתו בקול, באופן ששימח את בריט, אשתו של הרמן בוסק. אבל גם לא היה אכפת לו לאכול לבדו. בימי ראשון אכל לעתים בגְרָנְד הוטל כי האוכל במסעדה שם היה מעולה, טוב יותר מהאוכל בפונדק הישן של קונגסברג, שלא הגיע לשיאי העבר אחרי השיפוץ שנערך כמה שנים קודם לכן בעקבות השריפה. בימי ראשון אהב לאכול במסעדה לבדו. שירת אותו מלצר מנומס שהכיר אותו משום שאכל שם לעתים קרובות כל כך. ביורן הנסן היה יושב אז ומהרהר בדברים שעליהם דיבר עם הרמן בוסק בשעה שטיילו בשבילים ברמה שמעל העיר. הם שוחחו על ספרות, כי שניהם היו אנשים קוראים, אם כי טעמם היה שונה למדי. הרמן העדיף רומנים רחבי היקף ושגרתיים למדי, במיוחד אלה שהופצו באמצעות מועדון הספר, ואילו ביורן הנסן קנה את מרבית ספריו במכירת החיסול השנתית בחנויות הספרים, שם אפשר למצוא את הדברים הטובים באמת. מבחינה זו רק לעתים רחוקות יכלו לנהל שיחה מועילה על יצירות ספציפיות, מאחר שהרמן בוסק לא קרא את הספרים שביורן הנסן קרא, וביורן הנסן לא התעניין בספרים שהרמן בוסק קרא. אבל הוא אהב לשמוע את הרמן בוסק מספר עליהם, במיוחד כשהסביר מדוע הוא מעריך אותם, אולי לא כל כך בגלל הטיעונים או המילים שבהן השתמש ויותר בגלל נימת הדיבור, שהעידה שיש להם מסגרת התייחסות משותפת, גם אם כל אחד מהם עבר לבדו את חוויות הקריאה הגדולות בתוך מסגרת ההתייחסות המשותפת הזאת. מאותה סיבה ידע ביורן הנסן שהרמן בוסק מבין אותו כשיום ראשון אחד בשלהי הסתיו, כשהעלים נשרו מהעצים והשבילים התמלאו עלים צהובים, כמו מרבד ־ או אשפה, למי שמעדיף לראות זאת כך ־ הודיע בגאווה שקמילו חוסה סלה זכה עתה בפרס נובל לספרות. עוד מזמן קרא רומן של סלה שנקרא ״משפחתו של פסקואל דוארטה״. הוא מצא את הספר במכירת חיסול לפני שבע שנים, עותק בודד שרק הוא התעניין בו ושאותו רכש אותו בפרוטות ממש. רק מעטים בנורווגיה שמעו על קמילו חוסה סלה. הרומן מכר מאתיים עותקים לכל היותר, על אף שהשתתף במכירת החיסול, וביורן היה כאמור אחד מהמאתיים שרכשו אותו. מראיונות שקרא אחרי שסלה זכה בפרס הבין ביורן הנסן שרק מעטים מאנשי הספרות החשובים שרואיינו קראו משהו מכתביו. אבל כאמור, איש אחד בקונגסברג הכיר אותו. גזבר עיריית קונגסברג גילה את הרומן הזה שנבדה במוחו של סופר ספרדי ממדרגה ראשונה, וזה בטח אומר משהו, לא? איפה היו מאתיים הקוראים האחרים? מרביתם ודאי היו בשלוש הערים הגדולות שלנו ־ אוסלו, ברגן וטרונדהיים ־ ובין המאתיים היו בוודאי גם דוברי ספרדית המתגוררים פה ושם בארצנו הארוכה, שקראו אותו בנורווגית כדי לבדוק את התרגום, אבל אם מישהו היה משרטט תמונה מדויקת של הקוראים, אין ספק שהיתה מצפה לו הפתעה. אחד מהם נמצא בקונגסברג, אבל ביורן הנסן היה משוכנע שבמקום כלשהו בנורווגיה, מקום קטן ומאוכלס בצפיפות, ניתן למצוא מקבץ של קוראי סלה, למשל ביַיִטְהוּס. ייטהוס? למה לא? ייתכן בהחלט שישנם 15 קוראי סלה בייטהוס, ככה זה, קריאתם של רומנים מסוימם מתפשטת כמו מגיפה בקנה מידה מזערי, מגיפה סודית שמתפרצת לפתע במקומות המשונים ביותר, אך פוסחת על מרבית הבתים. זה לא היה כך בעבר, אבל עכשיו זה ככה, אמר ביורן הנסן ודיבר בחיוניות משום שהיה גאה על השתייכותו למאתיים החברים הנבחרים באחווה הסודית הזאת שקראו את הרומן של קמילו חוסה סלה, ״משפחתו של פסקואל דוארטה״. רומן קודר, דרך אגב, הוסיף ביורן הנסן. הוא עוסק באנאלפבית שרוצח בדם קר, אגדה ספרדית שחושפת משהו על הנסיבות שבהן אנשים גדלים בנופה החרוך והמבוקע של אקסטרמדורה בספרד, אבל, הוסיף בנימה מהורהרת, האם הוא קודר דיו, זאת אומרת, אהבתי את הספר, אבל האם חדר די עמוק, זאת אומרת, די עמוק בקיום שלי? אחרי שאמר זאת השתתק, והרמן בוסק אף הוא לא ידע מה לומר. הם פסעו מחרישים זה לצד זה. בדרך כלל פסעו כך, שטף המילים של ביורן הנסן על אודות זכייתו של סלה בפרס נובל היה היוצא מן הכלל, הם שוחחו כשצצה הזדמנות לכך ולרוב במונולוגים מעין זה, אבל בדרך כלל פסעו זה לצד זה, שניהם שקועים במחשבותיהם, שהופרעו רק כשהיה עליהם להשיב על הנהוניהם החביבים של החולפים על פניהם. אבל בתקופה שבה זכה סלה בפרס נובל היה ביורן הנסן שתקן יותר מן הרגיל, כי היתה לו צרה שהדאיגה אותו: שיניו החלו לכאוב. אמנם לא היה בטוח שהחלו לכאוב, יכול להיות שכאבו מזה זמן רב, אבל הוא שם לב לזה רק לאחרונה משום שהיה עליו להתעמת עם העובדה שבקרוב ימלאו לו חמישים והוא הגיע לפסגה ומעכשיו תתחיל ההידרדרות. אבל שיניו באמת הדאיגו אותו, הן כאבו. על כל פנים הוא חש אי נוחות. התחשק לו להגיד את זה להרמן בוסק, אבל הוא הגיע למסקנה שאינו רוצה להטריח אותו. פעם אחת בשנה זימן אותו רופא השיניים בוסק לביקורת השנתית ובדק את שיניו ביסודיות. מעבר לכך לא דיברו על שיניים. אבל עכשיו הן החלו לכאוב, והבדיקה הבאה תתקיים רק בעוד תשעה חודשים לפחות. ביורן הנסן היה באמת מודאג ־ לא כל כך מהכאבים, בהם עמד בקלות, אלא מפִּשרם האפשרי. הוא פחד שהכאבים משמעם ששיניו עומדות לנשור, להשתחרר מהחניכיים ופשוט לנשור בזו אחר זו. היה עליו להתאמץ ממש כדי לא להתוודות באוזניו של הרמן בוסק על דאגותיו. וזאת על אף שידע, על כל פנים האמין, שהרמן יתרגז אם יידע שהוא מסתובב עם חששות כאלה ולמרות זאת בוחר להסתירם מהרמן בוסק, שמיד היה קובע לו תור כבר ליום שני. אבל זה בטח שום דבר, חשב. רק נדמה לי, טיפשי להטריח חבר בזמנו החופשי בבעיות הדמיוניות שלי, חשב. כך פסעו שותקים זה לצד זה, מטיילים בשבילי קונגסברגמרקה ברמה שמעל העיר. שתיקתם מופרת על ידי משפט קצר, או שטף דיבור ממושך יותר. אם ביורן הנסן שקל ביסודיות בעד ונגד בטרם יביע את דאגותיו לשיניו, ולבסוף בחר שלא להטריד בהן את רופא השיניים בוסק, הרי שכשמדובר היה בנושאים אחרים לא היסס לתת דרור למחשבותיו והניח למילים לזרום בעקבותיהן, ולעתים קרובות אף אמר דברים שהפתיעו את הרמן בוסק. כמו למשל כשגזבר העירייה אמר פתאום שכמעט כל הספרים שאהב היו ספרים אכזריים שהראו שהחיים בלתי אפשריים, והתאפיינו בהומור שחור ועוקצני. בזאת אין כל פסול, והרמן בוסק אף זיהה את התכונות האלה בחברו. אבל כשזה הוסיף, ״הם מתחילים להימאס עלי עכשיו,״ ומיד הסביר זאת בכך שמה שהוא רוצה לקרוא עכשיו הוא רומן שמראה שהחיים הם בלתי אפשריים אבל ללא שמץ של הומור, לא שחור ולא מכל סוג אחר, הופתע הרמן ולא ידע מה לומר, הוא רק ציין שיש הלא ספרים רבים שאין בהם שמץ של הומור, ובתגובה מיתן ביורן הנסן את דבריו ואמר כמובן, מובן שיש כאלה, והם כולם משעממים למדי. בינתיים הגיעו בחזרה העירה, עלו על גשר הרכבת הישן, עמדו זה לצד זה שעונים על המעקה והביטו בנהר שלמטה בטרם ימשיכו בשביל הולכי הרגל המקביל למסילת הרכבת. הם ירדו ממנו ועשו קיצור דרך באזור מגורים צפוף עד שהגיעו לפינת הרחוב, שם היו נפרדים איש לדרכו או ממשיכים שניהם יחדיו בדרך לביתו של הרמן בוסק, שבו הִמתינה להם גברת בריט עם הצלי של יום ראשון.
    מלאו לו 50. את היום חגג בדממה, בחברת עצמו, בבידוד מזהיר בדירה בבניין קומות בקונגסברג. מראש הודיע שאינו מעוניין בתשומת לב כלשהי, ומכריו כיבדו את בקשתו. מהעיתון היומי ״אָפְטֶנפּוׂסטֶן״ קיבל הצעה לציון יום הולדתו, אם ישלח תמונה וימסור את קורות חייו החיוניים, כפי שניסח זאת כשסיפר על ההצעה להרמן בוסק. גם מהמקומון ״לוֹגֶנדָלְסְפּוׂסטֶן״ התקשרו אליו וביקשו לערוך עמו ראיון, אבל הוא ממש התחנן עד שהבינו שכשאמר שאינו רוצה שיכתבו עליו מילה בעיתון התכוון לכך באמת, והניחו לו לנפשו.
    הוא התחיל לסבול מכאבי בטן. מחושים אחרי האוכל. זה הדאיג אותו, והוא חשב שהוא מוכרח ללכת לרופא. אבל הוא קיווה שהכאבים יחלפו מאליהם, ולכן לא הלך לרופא. אבל הם לא חלפו. מצד שני, האם הכאבים היו באמת חזקים כל כך? הוא ניסה לברר עם עצמו. אפשר לומר שהוא חש אי נוחות. אי נוחות בשיניים, ואי נוחות בבטן. ואי הנוחות לא פסקה. אבל הוא לא רצה לגשת לרופא השיניים שלו, חברו הטוב הרמן בוסק, כשצריך וכשלא צריך, והעדיף לחכות לביקורת השנתית. במקום זאת החליט ללכת לרופא כללי. הוא התקשר לדוקטור שץ מבית החולים, כפי שנהג לעשות. הוא הרי הכיר את דוקטור שץ במידת מה, שניהם שימשו ניצבים במחזות זמר שונים שהעלתה אגודת התיאטרון של קונגסברג, וגם אם חלפו מאז ארבע שנים הוא יכול להמשיך להשתמש בשרותיו כרופא. דוקטור שץ קבע לו מיד תור.
    הוא התייצב בבית החולים בשעה שנקבעה והתבקש להיכנס למשרדו של דוקטור שץ. דוקטור שץ ישב מאחורי שולחן כתיבה בחלוק רופאים ושאל שאלות, כפי שרופאים עושים בדרך כלל. ביורן הנסן סיפר ודוקטור שולץ הנהן. הוא מישש את בטנו ושאל אם כואב כאן כשהוא לוחץ. לא, לא במיוחד, אמר ביורן הנסן. דוקטור שץ כתב הפניה לבדיקת רנטגן בזמן שפטפט על ימים עברו, וסיפר בדרך אגב שגם הוא עזב את אגודת התיאטרון. השנים חולפות, כפי שאמר. אני מעדיף לשבת בבית ולהאזין למוצרט שלי. גם בעיני ביורן הנסן העיסוק הזה הִתאים יותר לרופא הגבוה והשקט בעל אצבעות הפסנתרן.
    כעבור זמן מה התקשר אליו דוקטור שץ. הוא ביקש ממנו לבוא אליו לבית החולים. תוצאות בדיקת הרנטגן הגיעו. ביורן הנסן החוויר ונסע לשם מיד. התבקש להיכנס למשרדו של דוקטור שץ, שישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו כמו בפעם הקודמת. הוא בחן את תצלום הרנטגן. אי אפשר למצוא שום דבר, אמר. נצטרך לעשות עוד בדיקות. אנחנו נרד לעומק העניין הזה. ביורן הנסן הנהן. דוקטור שץ הקשיב לחזהו של ביורן הנסן בסטטוסקופ שלו. שקט, מרוחק, כמו תמיד. אבל פתאום הוא אמר: כמה חולים אתה חושב שהיו לי? בכל חיי? ביורן הנסן הניד בראשו, מופתע מהשאלה. הוא לא ידע מה לומר. דוקטור שץ נעץ בו לפתע את עיניו במבט עז אבל מפוזר כתמיד, שהכול פירשו כביטוי לריסון ולביישנות. לקבל חולה שהוא בריא כמו שור, לזה אי אפשר לקרוא סיפוק מקצועי מנקודת מבטו של רופא, מה? הרבה יותר מספק לקבל איש חולה ביותר, הרי הרופא יכול לרפא אנשים חולים. אתה לא מסכים איתי?
    ביורן הנסן נתקף אי נוחות. כל כך מוזר כאן. דוקטור שץ הפך לאדם אחר, וזה היה לגמרי לא צפוי. הדברים שאמר היו שונים, לא האופן שבו התנהג; התנהגותו נותרה כפי שביורן הנסן זכר אותה מאז ומתמיד. פתאום הוא, ביורן הנסן, הבין הכול. האיש הזה מכור לסמים. איך לא הבין את זה קודם. דוקטור שץ על הבמה בקולנוע קונגסברג, שניהם, ביורן הנסן והוא, במקהלה, רוקדים ושרים את הפזמון לבושים כבוקרים או בחליפות מלחים או מה שזה לא יהיה. תמיד פזור דעת. אף פעם לא ממש ״בעניין״, אף על פי שהתפקע מאנרגיה חסרת מנוחה, ושר בקול מהדהד, אבל על שפתיו תמיד היה מרוח חיוך שקט ומטופש. כן, זה היה דוקטור שץ, הנרקומן השקט. ביורן הנסן נתקף סחרחורת. איך אף אחד לא ראה את זה. הרי זה ברור כל כך. על כל פנים זה היה ברור עכשיו, רק מפני שדוקטור שץ דיבר בשפה הנלהבת הזאת. במילים אחרות, ביורן הנסן הבין זאת עכשיו רק מפני שדוקטור שץ נתן לו הזדמנות להבין זאת.
    הדבר עשה עליו רושם עז כל כך, שהוא בקושי ידע מה הוא עושה. הוא הסתכל נדהם בדוקטור שץ, שישב מאחורי שולחן הכתיבה בחלוק הרופאים שלו, מבטו רך ומפוזר, ושיחק בסטטוסקופ באצבעותיו הדקיקות. הייתכן? למה אני? למה דוקטור שץ רוצה לגלות את זה דווקא לי? אבל דוקטור שץ לא נתן שום תשובה, רק המשיך לשבת במקומו מאחורי שולחן הכתיבה, מרוחק ושקט. פתאום שמע את עצמו אומר: ״מה שמטריד אותי הוא שחיי כל כך חסרי משמעות,״ וזאת מעולם לא אמר לאיש, אפילו לא לעצמו, אף על פי שכבר שנים רבות עמדו המילים האלה על קצה לשונו, כל הזמן, בעצם, ועכשיו כאמור ביטא אותן. כשאמר זאת הביט מופתע בדוקטור שץ. עיניו המפוזרות של דוקטור שץ התרוצצו בחוריהן כפי שקורה לאדם השומע דברים שנוגעים ללבו בלי שירצה להראות שנגעו ללבו. עיניים מתרוצצות בחוריהן, מבט מפוזר, עמוק שם בפנים. ולמרות זאת נותרו לי עוד שלושים שנה, או משהו כזה, או לפחות שבע–עשרה עד שאצא לגמלאות. נדמה לי שאין לי שום אשליות. הוא שמע את עצמו מדבר בקול רם, נימתו תמימה להפליא, מה זה, לכל הרוחות? עיניו של דוקטור שץ שוב התרוצצו בחוריהן. לבסוף חייך, חיוך לבבי, הקשר ניתק.
    הוא חש אי נוחות בבטנו. דוקטור שץ ביקש לגלות מה הגורם לכך. הוא נטה להאמין שהכאבים בבטן הם סימפטום למשהו אחר, וערך בדיקות נוספות. כל התוצאות היו שליליות, או חיוביות, תלוי מה מחפשים. פירוש הדבר שביורן הנסן בא פעם אחר פעם לביקור חוזר אצל הרופא המכובד הזה בבית החולים. שם יכול היה לשמוע את עצמו מדבר על דברים שמעולם לא דיבר עליהם אפילו עם עצמו, והרופא הקשיב לו במצב רוח מרומם. מסומם קלות, סביר להניח. ״אני אדיש לגמרי כמעט לכל דבר,״ היה ביורן הנסן שומע את עצמו אומר. הזמן עובר, החדגוניוּת נשארת. מילים שגרמו לדוקטור שץ שמחה כנה, כך הבחין, בזמן שהרופא ערך את בדיקותיו. הייתכן שזה הגרון? תפתח פה גדול. הייתכן שאלה האוזניים? מה הקשר בין האוזניים לבטן? נו, תגיד לי אתה.
    ״אתה יודע שאני בעיר הזאת לגמרי במקרה, היא מעולם לא היתה חשובה לי. גם לגמרי במקרה הפכתי לגזבר העירייה כאן. אבל אלמלא הייתי כאן הייתי במקום אחר וסגנון חיי היה זהה. ועם זה אני לא יכול להשלים. אני ממש נסער כשאני חושב על זה,״ אמר ביורן הנסן, ושוב הזדעזע עד עמקי נשמתו על שהוא מתנסח כך בנוכחות אדם נוסף. ״החיים מעולם לא ענו על השאלות שלי,״ הוסיף. ״תאר לעצמך שאחיה חיים שלמים, ועוד את חיי שלי, בלי שאתקרב אפילו לשביל שבו הצרכים העמוקים ביותר שלי יֵרָאו ויִשָמעו. אמות בדממה, זה מפחיד אותי, בלי שום מילה בפי, כי אין מה לומר,״ אמר, ובעצמו שמע את הקריאה הנואשת שבאמירתו. שהושמעה באוזני מי שכבר מזמן הפסיק לתפקד כאדם, שהיה לקליפה חיצונית ריקה ותו לא במגעו עם החברה שבה החזיק תפקיד נישא וחשוב. הוי, השמש מבעד לווילונות המוסדיים במשרד הרופא הזה בבית החולים של קונגסברג! קרני השמש המעיקות על אדן החלון. הזכוכית השקופה בזגוגיות החלון המלבניות, שנוקו מדי יום בתרסיס כחלק מתחושת הביטחון שבית החולים אמור להשרות בחברה כמו שלנו. הוא התבייש קצת במילותיו שלו, כי גבר בן יותר מחמישים המדבר על המוות נראה לו דבר דוחה, ועכשיו הוא עשה את זה בעצמו, בקול רם וברור. גבר בן שלושים יכול לעשות את זה, כי המוות שלו הוא אסון מכל זווית אפשרית, אם יילקח לפתע, בחטף, ממסלול חייו; אבל עבורו, שלא מזמן מלאו לו חמישים, המוות יהיה רק סופו של תהליך טבעי, גם אם יתרחש מעט מוקדם מדי מבחינה סטטיסטית, ולכן עליו פשוט להשלים עם הכול, בלי להתבכיין, את הנעשה אין להשיב, והמרוץ ממשיך הלאה לעבר סיומו הטבעי. ולמרות זאת הביע אימה לנוכח המחשבה שנגזר עליו למות בלי שתהיה לו מילה להגיד בנדון, אפילו לא לעצמו. בשבילו זה היה ונותר בלתי נסבל.
    ומה אמר דוקטור שץ על כל זה? לא הרבה. רוחו פשוט היתה מרוממת. הוא ערך את בדיקותיו, אטם את מבחנות הדם ושלח אותן למעבדה, קיבל את התוצאות, זימן את ביורן הנסן לתור נוסף, וערך בדיקות נוספות. ובינתיים דיבר ביורן הנסן על נושאים כגון זה. דומה שנכנס לחלל חדש לגמרי ברגע שבא לקראת דוקטור שץ, שעמד או ישב, מבטו מפוזר ורך ועיניו מתרוצצות מדי פעם בחוריהן בשמחה דוממת על שמישהו בא כך לקראתו. לעתים היה מתייחס להתמכרות שלו לסמים, ותמיד היה מתייחס אליה כאל גורל. ״עִם הגורל שלי,״ היה אומר לפעמים, ״לא כל כך קל להגיב לדברים. אפילו הפעילויות היומיומיות ביותר גורמות לי סבל. מוזר, אבל לא כשאני עושה אותן, אלא כשאני חושב עליהן, לפני או אחרי.״ לבסוף ערך דוקטור שץ בדיקה מקפת לגופו של ביורן הנסן ולא מצא דבר. ״הכול בסדר אצלך,״ אמר, ״אני מוכן להבטיח לך,״ הוסיף וצחקק. זה היה מנהג מגונה שהרופא אימץ לו בשעות הקבלה שלו, כשביורן הנסן ביקר אצלו כחולה. צחקוק כבוש, שלא מצא חן בעיני ביורן הנסן, אבל הוא נאלץ לקבלו משום שהיה ביטוי לכך שדוקטור שץ רחש לו עכשיו אמון כה גדול, עד כי הרשה לעצמו לחשוף את העובדה שהוא מסומם קלות באופן תמידי, עובדה אשר בדרך כלל היה עליו להישמר פן תיפלט מתוכו, מהעולם הפנימי שבו חי את חייו, לעצמו בלבד, בתוך עצמו, אדיש לחלוטין לכל דבר שאינו ההתמכרות הזאת, אשר ברוגע גדול הִשחיתה את עורקיו הבלתי נראים. ובכך הסתיים תפקידו של ביורן הנסן כחולה. הוא אמר תודה ושלום ועזב את בית החולים, מעט מופתע מכך שזה נגמר, ושכל המפגשים המוזרים האלה הפכו לנחלת העבר.
    ואילו עתה החל דוקטור שץ לבקר את ביורן הנסן באופן פרטי. בדירתו. בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת, ולעתים קרובות מסומם יותר משהיה לרוב במשרדו. הוא לא בא לעתים קרובות, אולי פעם בשבוע, לרוב בתדירות פחותה. אבל שיחותיהם נמשכו. ביורן הנסן דיבר, ודוקטור שץ התייחס לגורלו, ושמח על האפשרות להתבטא בטבעיות ובמישרין. כשדוקטור שץ הלך היה ביורן הנסן ממשיך לשוחח עם הרופא כבן שיחה דמיוני. כך הלך ושקע בחשיבה גלויה בשפה שעתה התמסר לה. זה היה קשור בתחושתו שהוא אינו מוכן להשלים עם כך שזה הכול. זה קומם אותו. הוא לא היה מוכן להסכים לזה. הוא היה מוכרח להראות בדרך כלשהי שהוא מסרב להשלים עם זה. וכך צצה במוחו תוכנית. פרויקט מטורף שחשב להציג בפני דוקטור שץ בפעם הבאה שיבוא.
    זו היתה התוכנית שבה הוא יממש את ה״לא״ שלו, או את ה״לאו״ הגדול שלו, כפי שהתחיל לכנותו, באמצעות מעשה בלתי הפיך. באמצעות מעשה אחד ויחיד יטיל את עצמו לתוך דבר מה שממנו אין אפשרות לסגת, ויקשור אותו לאותו מעשה יחיד ומטורף לשארית חייו. הוא השתוקק לתאר זאת בפני דוקטור שץ, מה גם שביצוע התוכנית היה תלוי בשיתוף הפעולה של הרופא באופן הקושר את השניים זה לזה ומשלים את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם. הוא ציפה אפוא בכליון עיניים לבואו של דוקטור שץ, וכשסוף–סוף צלצל הרופא בדלת יום אחד בשעת ערב מאוחרת, מרוחק מאי פעם, בעולם שמעבר, כך אפשר לומר בביטחון, שמע ביורן הנסן הד ייחודי ומלא ציפייה בקולו שלו כשאמר: ״אָה, זה אתה, היכנס, היכנס.״ דוקטור שץ התיישב וביורן הנסן התחיל מיד להסביר בקצרה את תוכניתו. מהי מהותה, מה ביורן הנסן יעשה ולאיזו מטרה, ואיפה דוקטור שץ נכנס לתמונה. דוקטור שץ אמר מיד שהוא לא רוצה ליטול בה חלק. היא מסוכנת מדי. אבל דוקטור שץ היה חיוני ביותר, בלעדיו לא היתה התוכנית בת–מימוש. ביורן הנסן הופתע מתגובותיו השליליות של הרופא, הן העידו על כך שתפס את התוכנית כ״מציאות״ ולא כ״רעיון״, כפי שהיתה כוונתו של ביורן הנסן, אך כדי ש״רעיון״ יהיה ״רעיון״ המוביל למסקנתו ההגיונית יש להכריז עליו כ״מציאות״, ובזה, כאמור, סירב דוקטור שץ להשתתף. אולי הרעיון רע מדי, חשב ביורן הנסן והתחיל לפרטו באוזני הרופא. הוא חש שהדבר אינו עולה בידו. הוא האמין ב״רעיון״, או בחזון, בכל לבו, אבל התקשה להתנסח. לא לגבי האמור להתרחש אלא מדוע לכל הרוחות עלה הרעיון בכלל על דעתו, ואפילו רק כמשחק. לבסוף נאלץ פשוט להודות: ״אני לא מצליח להסביר למה אני חושב כמו שאני חושב,״ אמר. ״אבל ככה אני חושב,״ הוסיף, וצחק, נבוך קצת מדבריו שלו. זמן קצר אחר כך אמר דוקטור שץ ״לילה טוב״ והלך.
    אבל הוא בא שוב. אחרי שההחלטה גמלה בלבו. ״אני רוצה חצי מדמי הביטוח,״ אמר, וביורן הנסן הסכים לזה בשמחה. ״כי אתה נוטל סיכון גדול,״ אמר. דוקטור שץ משך בכתפיו.
    לאחר מכן התעמק הרופא בתוכנית. היה לו הידע המקצועי והוא עלה מיד על שלוש נקודות תורפה. ״זירת ההתרחשות לא יכולה להיות כאן,״ אמר. ״היא חייבת להיות במקום אחר לגמרי. מזרח אירופה, אולי. יש לך אפשרות כלשהי לנסוע לשם באמתלה מתקבלת על הדעת?״ ביורן הנסן הרהר בשאלה. ״דווקא כן,״ אמר, ״אני חושב שכן.״ והיה גם דבר אחד שיש להימנע ממנו. אסור לערב אנשים נוספים. אם יצליחו בכך הכול יתנהל כשורה. ״באלה שיתמודדו עם הבעיה ביום–יום לא יתעורר ולו החשד הקל ביותר, זה טבעו של האדם,״ אמר הרופא. ״לא יחשפו אותנו אם לא תישבר.״ אבל ביורן הנסן לא יישבר. אם לא מכל סיבה אחרת אזי מתוך התחשבות בדוקטור שץ. אם יתעורר בו צורך להתוודות הרי שיהיה עליו להתחשב באדם נוסף, והדבר יעצור בעדו, אמר בלהיטות, ושוב ראה שדבריו נגעו ללבו של דוקטור שץ.
    אחרי שדוקטור שץ בחן בקפידה את הנושא הפך ה״רעיון״ המטורף הזה למבצע קליני שיש להתייחס לנקודות המעשיות שבו ולסקור ביסודיות את האפשרויות והמכשולים השונים העלולים לצוץ. כי עכשיו, משהחליט דוקטור שץ להשתתף במשחק באופן פעיל, הוא הפך אותו למוחשי ביותר. מה שמלכתחילה היה רק ביטוי למשיכתו העזה של ביורן הנסן למשהו בלתי נמנע, הפך עתה לפרויקט בר ביצוע במסגרת מערכת הבריאות, פרויקט שעיקרו ניצול האפשרות לחורר מבפנים חורים קטנים, דקים וחשוכים, בתוך כל מערכת חשיבה וכן בתוך כל רשת חברתית.
    עבור ביורן הנסן, הצטרפותו של דוקטור שץ לפרויקט שלו פירושה היה שהוא, הפרויקט, נעשה נעים פחות ומסקרן יותר. עד מהרה לא ידע אם זה משחק או מציאות. הוא עצמו סבר, כמובן, שזה משחק, יציר חולני של מחשבתו, כמובן, כך כינה אותו, את הגיון הטירוף במוחו שלו, שהקסים אותו כל כך, ושאותו חלק עם דוקטור שץ כסוג של הכרזת אמון. אבל בהדרגה, כשמילה רדפה מילה והוא ציין בפני דוקטור שץ שזה ״משחק״, הדגיש זאת שוב ושוב, גם אם בדיסקרטיות גדולה, בעקיפין, נתן בו דוקטור שץ מבט מלגלג, כאילו ביקש לומר שהוא איתן בדעתו ואינו מבין לְמה מתכוון ביורן הנסן בדבְּרו על מעין ״משחק״. את התוכנית יש לממש. היא היתה עכשיו מוחשית לגמרי. חסרה רק זירת ההתרחשות, וזו תתגלה בהזדמנות הראשונה. דוקטור שץ לא שיחק. ביורן הנסן הרגיש שחבל נכרך על צווארו. האם אינו גזבר עיריית קונגסברג? האם דוקטור שץ אינו רופא מכובד ביותר בבית החולים של קונגסברג? מה קורה פה? משחק, שגם בתור משחק אסור שיגיע לאוזניהם של אחרים, זה מביך מדי. הגזבר והרופא. אבל דוקטור שץ היה מכור לסמים. הוא היה זקוק לשותף לדבר עבירה ולא רק ל״משחק״. הוא נטל סיכון אישי כדי להגיע לאדם ״בריא״ שדיבר את שפת ה״חולים״, ברצינות, כמו שותף לדבר עבירה. דוקטור שץ לא היסס לערוך הסכם עסקי עם אח שכזה.
    יחסו של ביורן הנסן לתוכנית ולדוקטור שץ נעשה אמביוולנטי יותר ככל שהרופא התעמק בתכנון. הביטויים הקליניים שבהם השתמש הרופא הרגיזו אותו כשזה דיבר על אירוע עתידי שישנה את חייו של ביורן הנסן באופן מהותי, באופן הרסני, אפשר לומר. מדובר היה בשקיעה אל תוך הלא נודע והבלתי הפיך לחלוטין, וכאשר חשד בו שהוא מתלהב מהתוכנית הזאת אף על פי שהוא, הרופא, חייב לראות שהיא טיפשית והרסנית, כן, אפילו ״חולנית״, פירוש הדבר חייב להיות שהוא מנסה לגרום לו ״ליפול״, כי רק כך יוכלו שני הגברים הללו להיות שווי ערך, מחוץ לכול, איש איש וסִבלו הסודי. ולמרות זאת הוקסם כל כך מן התוכנית, ובמיוחד מביצועה האפשרי, ששוב ושוב אמר לעצמו: אעשה את זה. שאלוהים יעזור לי, אני אעשה את זה. בסופו של דבר איש לא יוכל לעצור בעדי. אבל: הרי זה מטורף, מפתה עד טירוף, אבל זה שיגעון. ולבסוף, כשהבין שהוא ממש משחק בחייו כשהוא שוקל ברצינות לממש את היוזמה הזאת, היה מתפרץ בקול, אם היה לבדו בחדר: לא, לא, זה לא ייתכן! זה לא אני!
    אך לפתע קיבל מכתב מבנו. הוא הגיע בסוף מאי ובא לגמרי בהפתעה. הוא לא ראה את בנו מאז שזה היה בן 14. פֶּטֶר, שגר אצל אמו ואביו החורג בנָרוִיק, הפסיק לבקרו בקיץ מאחר שביקורים אלה לא התאימו לתוכניות האחרות, והמלהיבות יותר, של הנער. אבל הקשר ביניהם לא נותק לחלוטין. הם שוחחו בטלפון כמה פעמים בשנה, בחג המולד ובימי הולדת. לעתים אף התקשר אליו פטר כשהיו לו חדשות משמחות לספר, למשל כשקיבל ציונים טובים במיוחד בבית הספר, או כשהנבחרת שלו, או הוא עצמו, הצטיינו במיוחד במגרש הספורט. אבל זו הפעם הראשונה שקיבל ממנו מכתב.
    פטר קורפי הנסן היה עתה בן עשרים. הוא שירת בצבא בשירות חובה ועמד להשתחרר בעוד כמה שבועות, בתחילת יוני. המכתב נשלח בדואר צבאי, ובצדה האחורי של המעטפה רשם הבן את מספרו הצבאי לפני שמו, וכן את הפלוגה והכיתה שלהן השתייך. הוא כתב שבסתיו יתחיל את לימודיו במכללה להנדסה בקונגסברג, שם התקבל למגמת אופטיקה. בהקשר זה תהה אם יוכל לגור אצל אביו בסמסטר הראשון או על כל פנים עד שימצא לו חדר מתאים במחיר סביר.
    מילותיו נגעו ללבו של ביורן הנסן. הוא התיישב מיד לשולחן הכתיבה והשיב על המכתב. מובן שפטר יכול לגור אצלו, אין דבר שישמח אותו יותר, יש לו די מקום ולכן הוא לא צריך לחפש לו חדר, אלא אם כן הוא מעדיף לגור במקום אחר ולא אצל אביו, ובמקרה כזה הוא ־ אביו ־ לא ייפגע, כי הוא יודע שגברים צעירים רבים מעדיפים זאת.
    לאחר מכן, ומשום שהמכתב נראה לו קצת קצר מדי, הוסיף כמה שורות על חיי היום–יום שלו כגזבר העירייה בקונגסברג. סיפר איך הזמנים הקשים הגדילו את נטל העבודה שלו מאחר שאנשים חיו מעבר ליכולותיהם הכספיות בזמנים הטובים ועכשיו, כשהמגמה השתנתה, לא יכלו לעמוד בהתחייבותיהם ולפיכך גדל מספר פשיטות הרגל באופן ניכר ־ למרבה הצער, כמובן, אבל הוא לא יכול לעשות דבר בעניין. אבל שלא תחשוב שנעים לי לחתום את שמי בתחתית המסמך שגוזל מאנשים רגילים את דירתם, מאנשים רגילים שלא מסוגלים עוד לעמוד בהתחייבויותיהם. למען האמת זה צובט לי בלב, אבל איש לא רואה את זה עלי, כי הרגשות שלי בין כה וכה לא יכולים לעזור לנוגעים בדבר.
    אחרי שהוסיף עוד כמה מילים על כך שהוא מצפה לראות את פטר כאן בקונגסברג, חתם ״אביך״, הכניס את המכתב למעטפה וסגר אותה בדבק. הוא הביט סביבו. הדירה היתה מרווחת למדי לאדם אחד. היו בה ארבעה חדרים. חדר מגורים ענקי, ששימש הן כסלון והן כחדר אוכל, ובו דלת הזזה רחבה המובילה למרפסת חביבה שהשמש מאירה בערב. היה לו מטבח עם כל אמצעי העזר המודרניים, חוץ מתנור מיקרוגל, שבו מכינים רק זבל. נוסף על כך היו בדירה שני חדרי שינה גדולים, שאת אחד מהם סידר ביורן הנסן כספרייה, ובו ישב עכשיו וכתב לבנו. כדי לשמור על ניקיון הדירה העסיק נערה שלמדה בשנתה הלפני–אחרונה בגימנסיה. היא היתה בתה של גברת יוהנסן מלשכת הגזבר, וקראו לה מארי אן. למען האמת הוא יכול היה לשמור על הסדר בדירתו בכוחות עצמו. אבל גברת יוהנסן התלוננה על הלחץ הגדול שמופעל בימינו על הצעירים, הם צריכים את זה וגם את זה, ציוד ספורט יקר ובגדי מותגים, ולכן מרביתם עבדו קצת לצד הלימודים, חוץ ממארי אן שלה, דבר שגרם לה להרגיש מחוץ לעניינים, ובתגובה אמר ביורן הנסן, הבוס שלה, שהבת תוכל להרוויח כמה פרוטות אם תבוא לנקות את דירתו.
    ומארי אן באה וניקתה את ביתו. היא קיבלה מפתחות ובאה מתי שהתאים לה. לוֹ לא משנה מתי היא באה, כל עוד באה פעם בשבוע ועושה את העבודה שעליה הוא משלם לה. לפעמים היתה בדירה כשחזר אחר הצהריים. היא עמדה כפופה מעל לדלי. אדיו החריפים של סבון האשלגן עלו מהדלי. היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים. הוא נכנס לסלון והיא עמדה שם, כפופה, וסחטה את הסחבה. היא עמדה שם שקועה בעבודתה והציגה לפניו את ישבן הנערה העגלגל שלה. כלל לא הפריע לה שהוא נכנס לחדר והתבונן בה. היא רק אמרה ״היי,״ בלי להרים את עיניה. ביורן הנסן לא התאפק וחייך (קצת בעצב?) לנוכח שוויון הנפש והתמימות הרעננה הזאת, על כל פנים שוויון נפש למבט ששלח לעברה, מבט שדרך אגב מיהר להסיט הצדה. בתקופה הראשונה היתה מצפונית ויסודית מאוד, ולפיכך נדרש לה זמן רב להשלים את העבודה, אבל לאחר זמן מה החלה להתרשל. יום אחד גער בה על כך. הוא ציין שהפינות לא נשטפו ביסודיות מספקת, הרי שם מתאסף האבק. וגם לא תחת הספה. היא הסמיקה. גון אדום עז התפשט על לחייה עד לתנוכי האוזניים. המראה היה מוזר, וביורן הנסן נתקף מבוכה. בה בעת החל לחשוש שהיא תספר על כך לאמה, ולא ידע כיצד יתמודד אם כך יקרה. על כן אמר שלא התכוון להיות דקדקן וקשה, אבל הוא פשוט חושב שהדירה לא תהיה נקייה אם לא ישטפו את כל שטח הרצפה, אז קדימה, הוא יעזור לה להזיז את הספה. כך עשו, אבל הסומק לא נעלם מתנוכי אוזניה. עם זאת הוא סבר שלא אמרה דבר בבית, על כל פנים הוא לא שם לב לשום שינוי בהתנהגותה של גברת יוהנסן במשרד.
    כבר ארבע שנים גר לבדו. בדירה הזאת. עכשיו יהיה עליו לערוך שינויים. ראשית יש להפוך את הספרייה לחדר לבנו. פירוש הדבר שיהיה עליו להעביר את הספרים לסלון, וגם למצוא שם מקום שבו יוכל לשבת ולקרוא. כמה ממדפי הספרים יכולים להישאר במקומם בשביל הספרים של פטר. חוץ מזה יהיה עליו לקנות מיטה, או אולי מוטב שירכוש ספת שינה, כדי שהחדר ישמש מעין סלון שבו יוכל בנו לקבל את אורחיו. לא, זה עלול לגרום אי הבנה. בנו יוכל כמובן לקבל את אורחיו בחדר המגורים הענקי, והוא ייגש לחדר השינה שלו, שם יסדר לו פינת קריאה ויבנה ספרייה קטנה בזעיר אנפין. כן, זה מה שצריך לעשות. ויחד עם זאת, מוטב שבכל זאת יקנה לבנו ספת שינה, לכל הרוחות, הרי הוא יכול לארח את חבריו בחדר המגורים גם אם יש לו ספת שינה. מיטה תשווה לחדר מראה של קיטון. ויהיה עליו לשקול לקנות תנור מיקרוגל, למרות הכול. אמנם הוא עמד על דעתו שאוכל אמיתי אי אפשר להכין בתנור מיקרוגל, אבל בשביל סטודנט צעיר ועסוק שבטח ירצה לחטוף בזריזות משהו לאכול זו בוודאי המצאה מצוינת, חשב. כך הסתובב בדירתו ותכנן את השינויים שכפתה עליו העובדה שבנו עומד לבוא לגור איתו. רוחו היתה מרוממת. זאת תהיה מהפכה בחייו. כי למעשה יש לו בן שעומד לבוא לגור איתו. נפל בחלקו אושר שלא היה ראוי לו, והוא הבין שעליו להעריך זאת. הוא פירק את מדפי הספרים בספרייתו היקרה, חוץ מאחד, שחשב שיתאים בדיוק לספרים של פטר. החל להרכיב את המדפים בחדר המגורים. גם סידר את פינת הקריאה המתוכננת בחדר השינה שלו, עם מדף ספרים לאורך אחד הקירות וכורסה טובה לשבת בה. חדרו של הבן היה עתה מלא בספרים, בערימות על הרצפה. בטרם יסדר אותם במדפים, בחדר המגורים ובחדר השינה שלו, קפץ העירה לחפש ספת שינה טובה. ותנור מיקרוגל. הוא חזר, וסידר את הספרים על המדפים. תוך כמה ימים הגיעה ספת השינה. ביורן הנסן הסתובב בדירתו ותהה אם שכח משהו, משהו שסטודנט צעיר פשוט חייב שיהיה לו בחדר השינה הפרטי שלו, שאולי אף ישמש לו כחדר לימודים. ״סוף–סוף משהו לְצפות לקראתו!״ קרא פתאום. בחיי. לזה לא ציפיתי. לחשוב שהוא יגור כאן בעוד שבועות ספורים בלבד! איזה מזל שהוא רוצה להיות אופטיקאי! ושהתקבל ללימודים! זאת מהפכה שתשנה את חיי מהקצה אל הקצה! קרא.
    הוא עמד להתאחד עם בנו. פטר הוא שהפסיק לבקר את אביו, אבל הוא גם זה שנטל עכשיו יוזמה וחידש את הקשר. ביורן הנסן ידע שעלול להיות קשה. חלפו שש שנים מאז שראה את פטר לאחרונה. בנו היה אז ילד, ועכשיו הוא מבוגר. הוא אפילו לא ידע איך הוא נראה. אולי הבן לא רצה לקטוע את הקשר עם אביו כשהיה בן 14. גם אם מדי קיץ מצא תירוץ לא לבוא. אולי קיווה שאביו יכרע ברך ויתחנן שיבוא. והוא לא עשה זאת, כי חלק מהמחיר ששילם על כך שנטש את בנו הקטן בן השנתיים, ואת אמו, היה להשלים עם כך שישמע את בנו זה, משמלאו לו 14, אומר לאביו שיש לו תוכניות אחרות לגמרי לקיץ והוא לא יבוא לבקרו, ושהדבר יחזור על עצמו כשימלאו לבן 15, 16, 17, 18. ככל שהתקרב מועד בואו של פטר התחוור לו עד כמה הוא מודאג וחושש מפני הפגישה הזאת. הוא חש זאת באופן שבו דיבר על בואו עם אחרים. עם בריט והרמן בוסק, למשל. הוא דיבר על פטר כאָב רגיל לגמרי. הוא אמר, כמו בדרך אגב, שהוא מתאר לעצמו שלא קל עם בחור צעיר בבית, ולפעמים הביע דאגה אבהית ותהה אם לימודי אופטיקה הם ״מספיק טובים״ בשבילו. דומה שהוא עשה חזרות לתפקיד שאף לא היה קרוב למלא במשך שמונה–עשרה שנה, וביקש להשלות את עצמו ואת כולם שהתפקיד אכן שלו. אבל מארי אן בת ה—18, שניקתה את דירתו, חשפה אותו. בשל השינויים שערך בדירתו הוא סיפר לה שהוא מצפה לבנו שיגיע בראשית הסתיו. היא גילתה פתאום עניין ושאלה ־ ובעצם, אך טבעי שתשאל ־ אם יש לו תצלום של הבן. אבל לא היה לו! התמונה המאוחרת ביותר של בנו צולמה ביום קיץ בשנה שבה מלאו לפטר 11. מארי אן פערה את פיה בתדהמה. למרבה הרוגז ראה אחר כך ביורן הנסן שהיא מנסה להסתיר מה היא באמת חושבת על גבר בן 50 שיש לו בן שממנו כנראה לא אכפת לו במיוחד. ניכר שהנערה סברה שזכותה המלאה לגנותו גינוי מוסרי, שחומרתו לא פחתה כשהתאמצה להעמיד פנים שדבר לא קרה, וזאת אחרי תגובתה הראשונית הנדהמת, משום שלא העזה להראות מה היא באמת חושבת עליו, הרי הוא זה שנותן לה דמי כיס, וחוץ מזה הוא מבוגר כמו אחד מעמודי התווך של החברה, והוא גם הבוס של אמא שלה, נוסף לכול.
    כי למען האמת לא היה לו שום צורך בתצלומים של פטר כשזה הלך ובגר. אילו היה מקבלם היה שמח, אבל מאחר שלא קיבל אותם לא התעורר בו שום חסך. לא בער בו הצורך לדעת איך בנו נראה ביום הולדתו ה—18, או ביום שסיים את בחינות הבגרות, או ביום שהתגייס לצבא. היה לו בן, הוא הסתפק בזה, וכמעט לא חש צורך לתהות לגבי מראהו. הוא לא ראה שום סיבה לקֶשֶר קרוב עם בנו משום שלא חי איתו בהווה ־ ולמעט תקופה קצרה גם לא בעבר ־ כבן משפחה. אבל הוא בנו. הוא היה גאה בכך שיש לו בן, אבל בשל הנסיבות לא הרגיש צורך לראות את פרצופו של בנו לנגד עיניו או לשלוף תצלום שלו ולהתבונן בו. והוא לא מוכן שאיזו זאטוטה בת 18 תסתכל עליו כאילו הוא איזו מפלצת רק בגלל זה.
    כל השנים האלה חשב רבות על בנו. לא יום ולילה, ואף פעם לא שכב ער ותהה מה שלומו. הוא הניח שבנו רוצה לחיות את חייו, בלעדיו, ולהפוך מילד לגבר בלי שאביו יהיה בקרבתו כדי לתקן את הטעויות שלו. הוא אהב את המחשבה על בנו המתרוצץ ברחובות נָרוִיק וגדֵל לו. בתקופה שפטר עדיין ביקר אותו בקיץ תמיד שמח לקראתו, ובילה עמו ארבעה–עשר יום שהיו מלאים רגעי שיא, אבל בתום ארבעה–עשר הימים הסיע אותו בתחושה עגמומית קלה ובפירוש לא בצער לשדה התעופה פוֹרְנֶבּוּ וליווה אותו למטוס שייקח אותו בחזרה לביתו בנרוִיק. אם לומר את האמת הוא אף חש הקלה מסוימת כשהביקור הסתיים, ושעבר בשלום, ושהוא יכול עכשיו לחזור לחייו הרגילים. אבל ארבעה–עשר ימי הקיץ השנתיים האלה מאז שפטר היה קטן הם שקשרו אותו אליו ישירות. הוא ידע היטב שפטר היה עכשיו לגבר צעיר, מרוחק מפטר הקטן של ימי הילדות, אותם ימים שאם יזכירו לו אותם בוודאי אף יביכו את הגבר הצעיר. בגופו של ביורן הנסן לא היה פטר אלא צרור של זיכרונות. כמו העוויתות שחלפו בידו של הילד הקטן למראה כלב רחוב גדול היישר מולם, עוויתות שביורן הנסן חש משום שהחזיק בידו של פטר. הילד שנעצר לפתע ולפת את ידו של אביו כדי לעצור אותו. את חרדתו של הילד מול כלב רחוב גדול קָשַר לידיעה שזה משהו שיהיה על הילד ללמוד לשלוט בו, או על כל פנים להסתיר, כמו אביו, שאומר שהכלב לא מסוכן, בוא, נלך. הוא שמח שהעווית הזאת ביד נשארה בתוכו. למרבה המזל, חשב ביורן הנסן, היא בתוכו. אבל במה היא תועיל בפגישה עם הגבר הצעיר והזר שהיה בדרכו לקונגסברג ללמוד אופטיקה, ושיגור אצלו, על כל פנים באופן זמני? אותו בחור בן 20 שאת פניו מעולם לא ראה? שיצוץ פתאום. כאן. כדי לגור אצל אביו.
    והנה הוא עומד כאן, בוקר אחד בסוף אוגוסט. בתחנת הרכבת של קונגסברג. מחכה לרכבת. מחכה לבנו הלא–מוכר. הוא הקדים לצאת מביתו, עמד על הרציף וחיכה. לפתע פתאום הבחין בדוקטור שץ. גם דוקטור שץ חיכה לרכבת, שתביא עמה תכשירים ותרופות עבור בית החולים. ביורן הנסן חשב שקצת מוזר שדוקטור שץ מביא בעצמו את התרופות לבית החולים, אבל הניח שהוא עושה זאת משום שרצה להתאוורר קצת. ביורן הנסן סיפר שהוא ממתין לבנו, שעומד להתחיל לימודי אופטיקה במכללה להנדסה בקונגסברג. ״הבן שלך? לא ידעתי שיש לך בן. כמה נחמד,״ הוסיף, וביורן הנסן שאל את עצמו אם התגובה הזו מסתירה בתוכה נימה אירונית. אבל לא היה לו זמן להרהר בזה כי הרכבת מאוסלו הופיעה על מסילת הברזל המקומרת בחן. הרכבת הארוכה נעה באטיות לתוך התחנה ונעצרה. זאת היתה הרכבת המהירה של סֶרְלַנְד ־ חבל הארץ הדרומי בנורווגיה ־ שעצרה לזמן קצר בקונגסברג בטרם תמשיך הלאה אל לב הארץ, תחצה את טֶלֶמָרְק עד שתגיע לבסוף לחוף, לקריסטיאנסנד שבקצה המדינה הדרומי. ביורן הנסן מתח את צווארו כי הנוסעים ירדו עכשיו מן הרכבת, ופילס לו דרך בין אלה שעמדו וחיכו לעלות אליה.
    ביורן הנסן נדהם לגלות שמרבית היורדים היום מהרכבת המהירה של סרלנד בקונגסברג הם אנשים צעירים, בעיקר גברים. כולם עם מטען. הסיבה כמובן היתה ששנת לימודים חדשה עומדת בפתח ושהסטודנטים מגיעים עתה לקונגסברג אחרי חופשה שבהחלט הגיעה להם, או בפעם הראשונה. אבל בשביל ביורן הנסן זה היה מכשול לא צפוי, כי איך יזהה עכשיו את בנו בהמון האדם הזה, המורכב כולו מסטודנטים צעירים? ברגע שראה אותם מתקדמים על הרציף לעבר המקום שבו עמד נתקף פתאום פחד עז שמא יפנה לאחד מהם ויגלה שטעה. שיבחר לעצמו בן לא נכון. בנוכחות דוקטור שץ. זה פשוט יפיל אותו לקרשים, כמו שאומרים, כלומר, כאילו ברק יבזיק פתאום מהשמים הבהירים ויכה בו, בכוונה. ״הנה הוא,״ שמע את דוקטור שץ אומר. ״דומה לך כמו שתי טיפות מים,״ שמע את הדוקטור מוסיף.
    הנה הוא. מבין חבורת הגברים הצעירים שעשו את דרכם לעברו ולעבר דוקטור שץ היה הוא היחיד שצעד בנחרצות, גורר אחריו שתי מזוודות כבדות ומתקדם היישר אליו. כמובן! פטר זיהה אותו, הרי הוא לא השתנה כל כך במהלך השנים האלה. הוא ראה את צעדיו הנחושים של בנו ואת מבטו המכוון אליו ויצא לקראתו כדי להיות במרחק מה מדוקטור שץ בקבלו את פני בנו. וברגע שפסע לעברו נעצר פטר, הניח את המזוודות על הארץ וחייך. ביורן הנסן נבהל. זו היתה מהדורה צעירה שלו עצמו. אבל איזה פרצוף חשוף, חשב. בשר מבשרי. פרצוף חשוף כל כך! זה כמעט מגונה.
    ביורן הנסן הגיע עכשיו עד אליו. הם עמדו זה מול זה. הוא הושיט בנחישות את ידו כדי לברך את פטר לשלום. הוא ביקש ללחוץ את יד בנו. זאת משום שפחד שפטר הניח את המזוודות כדי שידיו יהיו חופשיות לחבק את אביו, ומזה רצה ביורן הנסן להימנע. בנו הופיע בפתאומיות כזאת! חיבוק יהיה פעולה אינטימית מדי. הוא הושיט אפוא את ידו. פטר אחז בה. ״ברוך בואך,״ אמר האב. ״היי,״ אמר הבן, והוסיף לחייך.
    הם הביטו זה בזה. חוץ מהיותו העתק צעיר של אביו, פטר קורפי הנסן לא נבדל כהוא זה מהסטודנטים האחרים שירדו מהרכבת כאן בקונגסברג, ואלמלא ניווט בנחרצות לעבר ביורן הנסן ובמקום זאת היה חולף על פניו כמו האחרים, לא בטוח שביורן הנסן היה יודע לסמנו כבן שבא לפגוש. הוא לבש חולצת טריקו ומעליה ז'קט קליל מבד סינתטי דק, ששיווה לו מראה נינוח ולא רשמי. על חולצת הטריקו היו מודפסות כמה אותיות, ממש כמו על כל שאר חולצות הטריקו בימינו. על החולצה של פטר היה כתוב: Voice of Europe. מוזר, אבל ביורן הנסן ידע שזהו שמה של יצרנית נורווגית של אופנת נוער, והוא ידע זאת משום שכגזבר העירייה שימש לעתים קרובות כנציג המדינה והשלטון המקומי בוועדות לניהול נכסים בהליכי פשיטת רגל, וגם בין חנויות האופנה בקונגסברג היו בשנה האחרונה לא מעט פשיטות רגל, הוא הכיר אפוא את Voice of Europe משום שתביעותיה של החברה הוגשו נגד פושט הרגל בקונגסברג, ותפקידו של ביורן הנסן היה להבטיח שהמדינה תקבל את המגיע לה לפי החוק. כמעט תמיד מדובר היה בחובות מע״מ שלא נפרעו, ואלה נגבו לפני שהנושים הפרטיים קיבלו את חלקם, כך שבמובן מסוים היה מתחרה של החברה שבנוֹ, בתמימותו הרבה, פרסם על חזהו, אבל לפטר כמובן לא היה שום מושג על כך, חשב ביורן הנסן בחיוך פנימי קטן. הוא התבונן בבנו הצעיר והמודרני, שנוסף על חולצתו לבש גם מכנסיים קיציים אפורים מבד רך וקצת פלומתי. הם נראו נוחים ונעימים, את זה יכול היה לראות אפילו מתבונן שאינו בקי בענף הזה כמו ביורן הנסן. לרגליו נעל נעלי ריצה מגושמות ורברבניות.
    הגבר הצעיר הזה עשה על ביורן הנסן רושם עצום משום שהיה בנו. נעוריו הכו בו עד שהתקשה לנשום. שנות הנעורים ונפלאותיהן! פרסים שיש לקטוף, חיים שיש לחיות, כל אלה מיוצגים באופן מודע כל כך בבגדיו של בנו. ביורן הנסן ידע כמובן שבנו מצטייר כסטריאוטיפ צעיר. הוא היה לבוש כמו כל הגברים הצעירים בימינו. בחורים צעירים כמו פטר קורפי הנסן יש בלי סוף. מכולם קרנו אותן נונשלנטיוּת מבוסמת, חופשיוּת והתמכרות לסיפוק תאוותיהם האישיות. ואף על פי כן היה מוזר לראות את כל אלה בבנו שלו. היה לו בן השייך לצעירים. הוא התאים את עצמו לדורו שלו, על כל הצעירוּת המשתמעת מכך.
    פטר החל מיד לספר על נסיעתו הארוכה. היא נמשכה יותר משתי יממות, באוטובוסים וברכבות. בדרכו חצה כמעט את כל נורווגיה. בלילה, ברכבת, התרווח בכיסא הנוח וחש במקצב הלילי הייחודי לרכבת. דרך נופים משתנים ביום. פסגות וצלעות הרים. אגמים ויישובים קטנים. אבל דבר מכל אלה לא העסיק אותו עכשיו. ניכר היה שהנסיעה לא היתה חוויה גדולה במיוחד. הוא דיבר בקול חזק ודידקטי למדי, חשב אביו. פטר סיפר שחש מבוזה בדרך. הוא לא אמר מבוזה אלא השתמש במילה אחרת, צעירה יותר. ניסו לעשות לו תרגיל, זה בטוח. זה היה החלק האחרון של הנסיעה, מאוסלו לקונגסברג. מישהו תפס לו את המקום. את המקום השמור שלו. אביו רכן אל המזוודות ואמר: ״טוב, בוא נלך.״ הוא אחז בשתי המזוודות ופטר לא מחה. הדבר היה קצת מוזר בעיניו, אבל הוא הניח שבנו חשב שהוא יסחוב את המזוודות רק עד המכונית, היישר מחוץ לתחנת הרכבת. אולם כשאמר ״לא הבאתי את המכונית כי זה ממש קרוב,״ לא הראה בנו שום כוונה ליטול ממנו את אחת המזוודות והניח לו לשאת את שתיהן ־ דרך אגב, הן לא היו כבדות כפי שחשש ־ בעוד בנו ממשיך לדבר על הביזיון שעבר. כן, כשעלה על הרכבת באוסלו וניגש לקרון ולמושב שהיו מסומנים על כרטיסו, ישבה שם אישה אחת. ליתר ביטחון בדק את הכרטיס פעם נוספת לפני שאמר לה שהמקום הזה תפוס. אבל האישה אמרה שזה לא נכון. הוא הראה לה את הכרטיס שלו, אבל היא עמדה על שלה. הרכבת יצאה לדרכה ופטר עמד שם, בלי מקום ישיבה. האישה סירבה לזוז. היא אמרה שמקומות שמורים מסומנים על גב המושב. ועל גב המושב הזה לא היה שום סימן, משמע שהמקום לא שמור, ולכן יש לה זכות לשבת שם מאחר שהיתה שם קודם. פטר החליט לא לנהוג רחמים בדין. הוא עמד זקוף ליד האישה, שישבה במקום שלו, וחיכה לכרטיסן. לבסוף, כשהרכבת עמדה להיכנס לתחנה בדְרָמֶן, בא הכרטיסן. הוא מסר את הכרטיס שלו, וציין שהזמין מקום מראש. הכרטיסן הביט בכרטיס ואמר נכון, באמת הזמנת מקום. אבל למה לא תשב במקום אחר, הרי יש הרבה מקומות פנויים? פטר נעץ בכרטיסן מבט מופתע. הוא שמע טוב? כן, הוא שמע טוב. לא נותר לו אלא לשבת במקום אחר. הרי היו שם מושבים פנויים. אבל זה המקום שלי. עליו שילמתי. הכרטיסן הביט בו ברוגז. תקשיב לי, לא צריך לעשות מזה עניין. שב שם או שתמשיך לעמוד. נשארה רק חצי שעה לנסיעה שלך. תעשה מה שאתה רוצה. אמר והלך. האישה שתפסה לפטר את המקום טלטלה את ראשה מצד לצד. אבל פטר הוסיף לעמוד. עד לקונגסברג. בלי לשבת. ליד המושב שלו. הכרטיסן עבר שוב בקרון הארוך. פטר עמד שם. הכרטיסן חלף על פניו בלי להוציא הגה. האישה חייכה לכרטיסן, ופטר ראה שהכרטיסן החזיר לה חיוך. אבל הוא עמד.
    כן, הוא עמד. עמד זקוף. בתלבושת הנערית המשוחררת שלו, חופשי ומכור לסיפוק תאוותיו האישיות, ועם תווי הפנים שלי, חשב ביורן הנסן. הביזיון. פטר דיבר על הביזיון הזה ללא הפסקה כשחצו את הכביש לעבר הבניין שבו גר ביורן הנסן. אביו גרר את שתי המזוודות הכבדות, וכשפתח את דלת הכניסה והם עברו על פני תיבת המכתבים, הוציא ממנה את הדואר שלו בחטף, ניגש למעלית ולחץ על הכפתור ־ הבן דיבר, ודיבר גם כשהמעלית הגיעה, וכשנכנסו לתוכה וכשהיא הובילה אותם למעלה בפִּיר הפרטי שלו, וכשהגיעו לקומה השלישית, עד שביורן הנסן פתח את דלת הדירה והם נכנסו למסדרון והאב הניח שם את שתי המזוודות.
    ביורן הנסן הראה לפטר את הדירה. תחילה את חדר המגורים הגדול עם המרפסת הפונה מערבה, אליה פתח את הדלת. לאחר מכן את המטבח ואחריו את חדר השינה שלו, שאת דלתו פתח לכדי חריץ. הוא הניח לבנו לבחון את חדר האמבטיה ולבסוף פתח לרווחה את דלת החדר שהכין לפטר. כל אותו זמן הנהן בנו בסיפוק לנוכח מה שראה, וכך גם לגבי החדר האחרון שבו ספת שינה, כוננית ספרים, שולחן כתיבה וכיסא, שידה וארון וגם כורסה. הוא אומר שהוא בהחלט רואה את עצמו גר כאן. כל הסתיו. וטוב שלא יצטרך להסתובב ולנסות למצוא חדר להשכרה. מזל שיש לו החדר הזה. אבל.
    ״כמה אתה רוצה?״
    ״סליחה?״
    ״נו, בחודש.״
    האב: שום דבר.
    הבן: אם ככה אני מרוצה. זה מתאים לי. אנחנו חיים בעולם קשה.
    את המשפט האחרון אמר בקולו החזק הרגיל, בלי להביט בשום דבר מסוים, ובנימה הדידקטית, שביורן הנסן הבין שהיא דרכו של בנו להתבטא. אבל למשפט האחרון הזה נתווסף דבר מה, מעין המתקת סוד. זו לא היתה נימה דידקטית שמטרתה ללמד משהו, אלא דרך להודיע לאביו על דבר מה שהוא מעורב בו, ושלביורן הנסן אין כל מושג לגביו. כשאמר ש״אנחנו חיים בעולם קשה״ אסור היה לביורן הנסן בשום פנים ואופן לחשוב שיכול גם היה לומר ״אנחנו חיים בעולם קשה, אתה יודע,״ לא, שתי האמירות האלה שונות זו מזו כמו אש ומים, ובאופן שבו מסר הבן את הצופן שלו היתה גם גאווה ייחודית, שרק יודעי ח״ן מבינים.
    פטר אמר שהוא רוצה לפרוק מיד את המזוודות, ויצא לפרוזדור להביאן. הוא הניח תחילה אחת מהן ואז את האחרת על ספת השינה ורוקן את תכולתן. אף על פי שהבן הביא איתו שתי מזוודות ענקיות, בשעה שפרק אותן וסידר את חפציו בקפידה במקומם הבחין ביורן הנסן, לפליאתו הגוברת, שבנו כמעט לא הביא איתו דבר. כלומר, חפצים אישיים כביכול. במזוודה האחת היו כמעט רק מצעים, וביניהם התבלטה שמיכת פוך איכותית ואדירת ממדים, שתפסה את מרבית המקום. במזוודה האחרת היו כמעט רק בגדים. הבן מיין את בגדיו לפי תכלית השימוש בהם וסידר אותם בשימת לב בארון ובמגרות השידה. תחתונים, גרביים דקים, גרביים עבים, ממחטות כיס, עניבות, כפפות עור וכפפות וצמר ־ כל אחד מהסיווגים במגרה נפרדת בשידה. חולצות, צבעוניות ולבנות, בשני תאים נפרדים בחלקו השמאלי של ארון הבגדים, חולצות טריקו בתא שלישי וסוודרים בתא רביעי בחלקו השמאלי של ארון הבגדים, ומכנסיים ובגדי ספורט על קולבים בחלקו הימני של ארון הבגדים. מעילים ביקש לתלות בארון הבגדים בכניסה, ועשה זאת מיד, ובאותה הזדמנות אף מיקם שם את נעליו, חוץ משני זוגות נעלי התעמלות שהביא בנוסף לזוג שנעל, ואשר הניח למטה בחלקו הימני של ארון הבגדים. הוא הביא איתו גם תיק כלי רחצה ענקי וביקש להניחו בחדר האמבטיה, שם נמצא לו מקום בדוחק על המדף, שהיה צר מדי לעידן החדש.
    עד כמה שאביו יכול היה לראות, חפצים אישיים הביא עמו רק שלושה, ואליהם התייחס הבן במסירות גדולה, ועם זאת כל השלושה הפתיעו את ביורן הנסן מאוד. תחילה הוציא מזכרת מהעיר שבה גדל, נָרוִיק. חפץ זול בעל בסיס מחיקוי כסף וממנו מזדקר מוט דק, גם הוא מחיקוי כסף, ומהמוט הזה התנוסס דגל העיר נרוִיק. פטר השקיע זמן רב במציאת מקום הולם לחפץ הזה, ואחרי היסוסים רבים החליט להציבו בראש מדף הספרים. אחר כך הוציא מהמזוודה כוס בירה שהסתתרה בין הבגדים (הבן פרק את שני החפצים האלה לפני שהוציא וסידר את בגדיו, אבל אחרי שפרק את המזוודה עם שמיכת הפוך ושאר המצעים). לכוס הבירה הזאת היתה צורה ייחודית ־ היא היתה העתק מדויק, בזכוכית, של מגף. שני ליטרים, הודיע הבן, והאב הבין שמאחר שהביא עמו את כוס הבירה הזאת ־ שעליה ראה האב כיתוב המודיע שהכוס מקורה במסעדה ביישוב שבו שהה הבן בעת שירות החובה שלו, יישוב מרוחק שאליו מגיעים ברכבות ובאוטובוסים החוצים את מרבית נורווגיה ־ היא ודאי קשורה לסיפור אישי כלשהו. הבן אמנם לא גילה מהו הסיפור, אבל ביורן הנסן סבר שמדובר באחת משתי אפשרויות. או שפטר גנב את הכוס, לצהלתם הקולנית של חבריו ליחידה, אחרי ערב משולהב בפונדק המקומי; או שפטר הרשים את כולם כששתה בלגימה אחת וללא הפסקה את תכולתה של כוס הבירה הזאת, שני ליטרים כאמור, או ששתה את הבירה מהר יותר מהאחרים וכך זכה בה כגביע. או שקיבל את מגף הבירה או שהיחידה הצבאית שלו החרימה אותו, בתור גביע מנצחים. ביורן הנסן לא רצה לשאול אותו ישירות אבל ניסה לדובב אותו, בהפגינו עניין גדול ומעושה בכוס, עניין אשר החמיא לבן, כך הבחין, אבל התוצאה היחידה היתה שהבן נעשה נחוש עוד יותר לשמור על הסודיות האופפת את הימצאותו של מגף הבירה הזה, המכיל שני ליטרים, בין חפציו של פטר קורפי הנסן. וכך, בארשת של חשיבות עצמית אדירה, ביקש למצוא את המקום המתאים ביותר לגביע הבירה אשר, אחרי היסוסים רבים נוספים, הגיע בסופו של דבר גם הוא למדף העליון, ליד דגל העיר נרוִיק.
    ממש בסוף, אחרי שרוקן את שתי המזדוות, שלף פטר את החפץ האישי השלישי והאחרון שיקשט את חדרו הפרטי בחייו החדשים כסטודנט במכללה להנדסה בקונגסברג. הוא הוציא גליל ופרש כרזה. את הכרזה תלה על הקיר, היישר מעל ספת השינה. אחרי שתלה אותה בעזרת נעצים שביורן הנסן מיהר להביא ממגירת המטבח, צעד שני צעדים לאחור והתפעל מהכרזה. כן, הוא ממש התפעל ממנה. ביורן הנסן נאלץ גם הוא ולבוא ולהתבונן ביצירה.
    זו היתה כרזה ענקית של מכונית ספורט אדומה. עיצוב איטלקי. פרארי. ליד המכונית, שעוּן על הדלת כשידו מלטפת בביטחון עצמי את השלדה, עמד גבר במשקפי שמש. סמל הבעלוּת. לבוש בבגדי ספורט. המכונית צולמה כשהיא פתוחה לגמרי, כלומר גגה הנפתח היה מקופל לאחור. הרקע, שהיה מעומעם משהו, הזכיר קצת מדבר, הוא היה חוׂלי והבליט את צבעה של מכונית הספורט שהיה מעודן ביותר. התמונה היתה כרזת פרסומת ותו לא, המציגה לראווה את יופיה של מכונית הספורט ואת ממדיה. בהבעתו של הגבר העומד לידה לא היה שמץ אירוניה, דבר נדיר בעולם הפרסום המודרני, כשם שגם התמונה כולה היתה נטולת כל אירוניה. היא הבליטה את עושרה של המכונית, ולפיכך את כוחו של הגבר, שיכול להישען עליה. שום דבר אחר. העדר האירוניה הדגיש את המסר לפיו באווירה סביבנו אין כל צורך לעשות הצגות או לבקש סליחה בהעוויית פנים מקסימה. יופיו המובן מאליו של העושר. הכרזה היתה יפה, ובנאלית. עלתה רק שאלה אחת: מדוע בנוֹ הביא אותה ותלה אותה על הקיר שלו?
    אולם האב לא שאל. ופטר לא נתן שום הסבר, ככל הנראה משום שסבר שהכרזה מדברת בעד עצמה. במקום זאת הצביע על השעון. הוא חשב לגשת למכללה להנדסה כדי לבחון את התנאים השוררים שם, כפי שאמר. להציץ קצת סביב ובכל מקרה לקפוץ למשרד מגמת האופטומטריה ולהודיע על הגעתו ועל כוונתו לקבל את מקום הלימודים שביקש ושהוצע לו. אביו שאל אם אולי יאכלו יחדיו ארוחת ערב מוקדמת, כאן, בדירה, מאחר שזה יומו הראשון, אבל פטר אמר שהוא אינו יכול. יש לו יותר מדי דברים לעשות, אמר, והוא לא יודע מתי יחזור. הבן יצא, וזמן קצר אחריו יצא גם ביורן הנסן. ללשכה. הוא שב הביתה בשעה הרגילה. הכין ארוחת ערב, אכל, הניח את הכלים המלוכלכים במדיח והתיישב לקרוא ספר. מובן מאליו שהיה במצב רוח משונה, חסר מנוחה, מחשבותיו התרוצצו ללא נקודות אחיזה שיעזרו לו להתמודד עם הדבר החדש שללא כל ספק התרחש בחייו.
    בנו חזר הביתה מוקדם מכפי שביורן הנסן ציפה. השעה לא היתה אפילו שבע וחצי. אביו ישב אז בחדר המגורים וקרא בספר. ״על מושג החרדה״ מאת סרן קירקגור, ושוב נדהם מאיש הרוח הדני הזה של ראשית המאה ה—19, שבאמצעות עיבודם של מיתוסים תנ״כיים ברצינות תהומית, ממש כאילו אדם וחוה באמת חיו פעם, כפי שסרן קירקגור האמין ־ ובזה לא היתה לביורן הנסן שום סיבה לפקפק ־ הצליח הפילוסוף הדני הזה להפיח רוח חיים במושגי יסוד דוגמטיים עתיקים, שלמעשה היו כבר מזמן לאבן שאין לה הופכין בעיני ביורן הנסן. הוא חש בנוכחות ובעוצמה העולות כאד מדפי הספר ואוחזות בנפשו של גובה מסים כופר בעיירת מחוז נורווגית לקראת סוף המאה העשרים. כלומר, עלטה היסטורית בת 150 שנה, מחסום אטום שאור מפלח בעדו ומגיע אל אותו גובה מסים מקונגסברג. זה היה משונה. אם כי אולי לא מוזר כל כך, כי מבחינה היסטורית הוא שימש בתפקיד שירד מגדולתו. המקצוע שלו עבר מהפך וחל פיחות בערכו ־ מפקיד מלכותי בכיר לעובד בשירות המדינה, המאפשר לו לשבת עכשיו לחוות את סרן קירקגור, האאוטסיידר שבז לפקידי המלך, כשותף סודי למשחק, גם אם ביום–יום כמובן לא חש כלל בירידת ערכו של מקור הפרנסה שלו כתוצאה מהתהליך ההיסטורי, אבל הדבר איפשר לו להקשיב ברוב קשב למוזיקליוּת של סרן קירקגור הקודח חורים במושגים הדוגמטיים שעבורו היו אמיתיים לגמרי. המהדורה שברשותו היתה משנת 1962, משמע שקרא את הספר לראשונה כסטודנט צעיר, משפטים רבים הודגשו בקו תחתי ומדי פעם לא התאפק וחייך כשראה אותם. מדי פעם התפלא, בחיי, האם בגיל 21 ־ כלומר גילו של פטר עכשיו ־ הוא באמת חשב שזה חשוב כל כך שהוא מוכרח להדגיש את זה, והאם כמותו הסתובב בפרצוף חשוף, וזאת על אף שקרא את הספר הזה בזמנו החופשי, מתוך אהבה, כלומר לא כחלק מתוכנית הלימודים, שהיתה כאמור בתחום הכלכלה, תחום שבו התעסקו בשיטות ובמושגים שונים בתכלית? נשמע רחש בדלת ופטר נכנס הביתה, דקות ספורות לפני מהדורת חדשות הערב. ביורן הנסן קם ממקומו והדליק את הטלוויזיה. בנו נכנס לסלון ושם ישבו שניהם וצפו בחדשות. דומה היה שהפכו למעין משפחה, הרי ישבו כך יחדיו מול מכשיר הטלוויזיה וחדשות היום, כמו עשרות אלפי משפחות ברחבי נורווגיה. ביורן הנסן ובנו הבוגר, שבקושי הכיר, אבל עכשיו ישב שם, בבגדיו העכשוויים, עושה את צעדיו הראשונים בחיים, את השלב הראשון בדרך שתקשור אותו למקצוע שאיתו וממנו יתפרנס כל חייו, כלומר הבן שעשה את הצעדים הראשונים בדרך שתהפוך אותו לגבר ובבוא הזמן ככל הנראה לראש משפחה, אשר במשך שמונה שעות מדי יום יֵשב רכון מעל מכשירים שנועדו לתקן עין שנחלשה על מנת שתתפקד כעין נורמלית, גבר, ככל הנראה ראש משפחה, בחלוק לבן רכון מעל מכשירים אופטיים, משייף זכוכית המתאימה במדויק לרעיון של העין האידאלית. מוזר היה לשבת כך באידיליה משפחתית בחברת גבר צעיר וזר שבקושי הכיר, אולם הוא ידע שזה בנו, בשר מבשרו.
    פטר לעומתו לא התרגש במיוחד מהרגע החגיגי שבו הוא ואביו מקיימים לראשונה יחדיו את הטקס המשפחתי המסורתי, היום–יומי הזה. הוא חזר לדירה עם שקית מלאה ספרים, ניירות, מחברות וחוברות ונכנס מיד לחדרו. יצא משם, התיישב על הספה וצפה קצת בחדשות, נכנס שוב לחדרו, יצא, התיישב על הספה וצפה בחדשות עד סופן. הוא נראה נסער וקצת חסר–מנוחה.
    בסוף המהדורה שאל אותו אביו אם אפשר לכבות את הטלוויזיה. פטר הנהן, מצדו זה בסדר. הם ישבו זמן מה בדממה עד שפתאום אמר הבן: ״אָלגוּט לא הגיע.״ ביורן הנסן שאל מיהו אלגוט, ופטר השיב שאלגוט הוא חברו, והוא גם הנפש הטובה שלו. את דבריו האחרונים אמר בפשטות ובישירות ואביו קצת נבהל, משום שמימיו לא שמע מישהו מתאר את חברו כנפש הטובה שלו. אף על פי שהחליט לא להציק לבנו בשאלות, לא לחקור ולחפור בלי הרף, הוא לא התאפק והחל לחקור ולחפור כדי לדעת כמה שיותר על אלגוט זה ועל יחסיו עם פטר.
    פטר פגש את אלגוט בשירותו הצבאי. הם שירתו באותה פלוגה וגרו באותו חדר במהלך כל השירות. חברות קרובה נרקמה ביניהם, ואלגוט הוא ששכנע את פטר לנסות להתקבל למגמה לאופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג. כי הרעיון הזה בכלל לא עלה על דעתו של פטר, הוא בקושי ידע מה זה אופטיקה. הוא לא ידע מה הוא רוצה להיות, אבל שקל כל מיני מקצועות. אולי מחשבים, תקשורת גם היא אפשרות, ואלה רק שתי דוגמאות. כן, הוא התחיל ללמוד מחשבים בהתכתבות, הצבא מציע אפשרויות רבות וטובות לקורסים בהתכתבות, והוא נרשם למחשבים, כמו רבים אחרים. ואילו אלגוט אמר: מחשבים? יש עכשיו ייצור–יתר של אנשים שהולכים על מחשבים, אני חושב שבעוד כמה שני נראה תורים ענקיים של יועצי מחשבים, מהנדסי מחשבים וטכנאי מחשבים בתחילת שנות השלושים לחייהם, עומדים ממורמרים מול אשנבי האחראים להסבה מקצועית בלשכות התעסוקה. לא, תשכח מזה. אלגוט עצמו התכוון לרכוש מקצוע כאופטיקאי. זה לא היה מפתיע במיוחד מאחר ששמו המלא היה אלגוט בלום, ואלגוט בלום הוא שמה של רשת אופטיקה באוסלו עם כמה סניפים בבירה ותוכניות לפתוח חנויות בכמה ערים נוספות ברחבי המדינה. מובן שאלגוט בלום ילמד אופטיקה, הרי הוא היה יורש של אימפריה שלמה בתחום האופטיקה. אבל הוא גם שכנע את פטר ללמוד את התחום. האופן שבו דיבר על המקצוע עורר את עניינו של פטר. כי יש בו עתיד. זה לא מקצוע רק לאלה שאבא שלהם מנהל חנות אופטיקה בעיר מגוריו, בכלל לא, בשנים הבאות יתעורר צורך אדיר במהנדסים שזהו תחום ההתמחות שלהם. אלגוט השתמש בביטוי הזה. אופטיקה כמומחיות במסגרת אמנות ההנדסה. אלגוט אף שכנע את פטר לעשות שניים–שלושה קורסים בהתכתבות שיכולים להיחשב כמבוא ללימודי האופטיקה. על אופטיקה באופן כללי. זה היה בתחילת השירות הצבאי, ואלגוט בחר גם הוא באותו הקורס, הם למדו אותו יחד, רק שניהם, ומאחר שאלגוט ידע מראש הרבה על הנושא, הכול הלך להם בקלות. ובאביב, כשאלגוט הגיש בקשה להתקבל למגמת האופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג בכוונה להתחיל את לימודיו בסתיו, עשה פטר כמותו. מקצוע שעד לפני חודשים ספורים מעולם לא עלה בדעתו ואילו עכשיו נראה לו אך טבעי לנסות וללמוד אותו ולהפוך אותו לדרך החיים שלו עד סוף ימיו. אפשר בהחלט לדבר על יד המקרה, אבל זו היתה בחירה חכמה. ואכן עד מהרה יתברר למי שרוכש השכלה בתחום מצומצם זה, שאינו לגמרי ״אִינִי״ אך יש בו פוטנציאל גדול לעתיד, שבחירתו היתה נבונה, בניגוד לזה שמתנפל על כל המקצועות שכולם מדברים עליהם, כי כמו תמיד, הראשון שרואה את הפוטנציאל בתחום לימודים כלשהו ומעז להמר עליו הוא זה שייהנה מפירותיו כשיום אחד יהפוך ל״אִינִי״. ולפטר לא היה כל ספק שאופטיקה תהפוך למקצוע ״אִינִי״. אמנם לא אמר זאת במישרין, אבל אביו הבין שפטר הביא בחשבון את חברותו עם אלגוט בְּלוּם כשבחר את תחום לימודיו. לא רק שבחר תחום לימודים אשר מתישהו בזמן הקרוב יהפוך לפופולרי ביותר; כאופטיקאי מוסמך, ועם זרם של אופטיקאים חדשים מאחוריו, יפיק תועלת רבה מחברותו עם אלגוט. כי ברשת האופטיקה ״אלגוט בלום״ היו יותר חנויות מכפי שאלגוט עצמו יוכל לנהל. המחשבה שבעוד כמה שנים ינהל חנות אופטיקה גדולה באוסלו, או יישלח בשם אלגוט בלום לנהל חנות אופטיקה בקְריסטִיאָנסָנְד או בסְטָוָנגֶר, למשל, לא היתה זרה לו. אמנם כך יהפוך אלגוט לבוס שלו, אך הדבר לא הטריד אותו כלל, משום שהיו חברים. הם דבקו זה בזה באש ובמים במשך כל שירותם הצבאי. גם בתוך המחנה וגם כשיצאו העירה לחופשה. הדברים שהשניים חוו יחדיו בעיר יוכלו למלא רומן שלם, צחק פטר. מצחיקים במיוחד היו כל הסיפורים על האופן שבו התגנבו חזרה פנימה בלי שיראו אותם אחרי שאיחרו לחזור לבסיס, אם סוֹפר אמיתי יתאר אותם. כשהשתחררו היו כמעט עצובים. אבל הרי הם התכוונו ללמוד יחד מהסתיו. הוא שמע מאלגוט בקיץ. הם קבעו להיפגש בקונגסברג היום. הם לא קבעו שעה או מקום מסוימים, הרי העיר אינה גדולה במיוחד והם בטוח ייתקלו זה בזה, כמו שאלגוט אמר. אבל עכשיו הוא לא מצא אותו. לא במכללה להנדסה. לא ברחוב. לא בכל המסעדות והפאבים הרבים שניגש אליהם. נראה לו שהעיר מלאה בסטודנטים, אלף לפחות, שהציפו היום את רחובות העיר ואת הפאבים שלה. אבל שום אלגוט. הוא חיפש אותו כל היום. בעצם הוא כבר חיפש אותו בתחנת הרכבת המרכזית באוסלו הבוקר, במקרה שגם אלגוט יבוא ברכבת, אם כי לא באמת חשב כך, לאלגוט בטח יש מכונית פרטית. זה קצת מוזר. הרי הלימודים מתחילים מחר. ״הוא בטח יבוא ברגע האחרון,״ אמר האב, ״יש הרבה אנשים כאלה.״ ״אבל הרי קבענו להיפגש,״ אמר פטר, פגוע מעט. ״אולי שינה את דעתו,״ אמר האב. ״אולי חשב שתועיל לו שנת התמחות באחת מחנויות המשפחה. חשבת על זה?״ ״אבל הוא מופיע ברשימה,״ אמר פטר בעקשנות. ״שאלתי אם הוא ברשימה, והם חיפשו את שמו ואמרו שהוא מופיע בה. אז הוא יבוא.״
    לביורן הנסן היה עכשיו בן בבית. הבן בא להתגורר איתו. הוא פרק את חפציו. יצא לראות את המכללה שתהיה כרטיס הכניסה שלו למילוי החובות החיוניים של עולם המבוגרים, שהם–הם היסוד אשר סביבו נבנים ״החיים״, כפי שאנחנו מכנים אותם. על סף החיים. היום הראשון. והנפש הטובה שלו, אלגוט, לא באה. אף על פי שקבעו להיפגש. כשבחור בן עשרים מספר לאביו שאנחנו חיים בעולם קשה, מה פירוש הדבר? ובה בעת הוא מעלה על נס כרזת פרסום למכונית ספורט אדומה כאילו זו אמנות? ערב ירד על קונגסברג. ערב בסלון של גזבר העירייה. ערב באוגוסט. נעים וחשוך. דלת המרפסת היתה פתוחה לכדי חריץ ומעט מהרוח הקלילה והצוננת חדר לסלון. ובכן, פטר בחר ללמוד אופטיקה משום שיש לו חבר שעמד ללמוד אופטיקה, חשב האב. אלמלא החבר לעולם לא היה שוקל לעשות זאת. החיים באמת מלאים צירופי מקרים, והבחירות שלנו, במיוחד בכל הנוגע ללימודים, מושפעות לעתים מהדברים המוזרים ביותר. אבל החבר הוא שבחר בשבילו. זה העניין. אולי זה לא חשוב כל כך, אבל אני דואג לו, חשב ביורן הנסן. במיוחד מפני ש... אבל כאן נקטעו מחשבותיו, כי הוא נזכר בקולו החזק מדי של בנו, שהרגיז והטריד אותו כל הזמן, והדבר היה בעיניו בלתי הוגן ביותר ובה בעת מפחיד.
    הבן יצא למרפסת. עמד בחוץ ושאף אוויר. ביורן הנסן יצא אחרי פטר ונעמד לידו. ערב אוגוסט רך, חשוך. שמים חשוכים. אוויר חשוך. חושך העולה מהרכסים התלולים המקיפים את קונגסברג. בין הרכסים שכנה העיר והאירה באורות פזורים ועמומים. כאן למטה, כאן בחוץ. אורות עמומים מחלונות הראווה, ומפנסי רחוב. מתחנת הדלק שלרגליהם, קצת משמאל, על משטח האספלט האדיר וחסר החיים שלה, מאיר באור עמום, ומחלון בודד בקומה החמישית של מלון יִלְדֶנְלֵבֶה. תחנת הרכבת, בלי רכבות, באור עמום, מעל הרציף, אור עמום מפנס רחוב מאיר מונית בודדה החונה מחוץ לתחנה. כמעט שום צליל לא עלה מהעיר עצמה, היישר מולם ולרגליהם. אבל בכל זאת נשמע זמזום בלתי פוסק. הוא בא מרחוק, משולי שדה הראייה שלהם על המרפסת, ומשני הצדדים. בשדה הראייה משמאל היו המכוניות בכביש הראשי לאוסלו, ובשדה הראייה מימין המכוניות העושות את דרכן ליַיְלוּ, ולברגן. שני הכבישים הראשיים האלה הקיפו את קונגסברג במעגל, עם כביש ראשי שלישי ־ זה המוביל לנוּטוּדֶן, חוצה את הַאוּקֶלִיפְיֶל וממשיך עד לוֶסְטְלָנדֶה, הלא הוא חוֹפה המערבי של נורווגיה. אבל כביש זה לא היה בשדה הראייה או השמיעה של השניים שעמדו על המרפסת. ואילו שני הכבישים הראשיים שכן היו ־ גם אם רק באופן חלקי ־ היו מוארים באורות חזקים, חזקים בהרבה מאורות העיר, אשר התעממו והתפזרו כנגד הזרקורים החזקים שהטילו את אורם על נתיבי הכביש, שלאורכו נסעו המכוניות עם פנסיהן המתנועעים, קטנים וצהובים, תוך זמזום בלתי פוסק. מהעיר שמולם, ולרגליהם, ושלמעשה נמצאו בלבה, בקושי עלה צליל. מפעם לפעם דלת מכונית נטרקת ואחריה מנוע מתחמם ומאיץ. צחוק פתאומי שנקטע. מכונית שנוסעת באיטיות ברחוב, במרחק שני בלוקים מהם, ופס אור שניות לפני שהיא מגיעה לפינה, אותו הם קולטים בשדה הראייה שלהם מהמרפסת. אחר כך צעדים על האספלט, היישר מתחתם. ונהר לוגן ־ הקטע הקטן ממנו שנראה מימין להם, ממש לפני הכביש המהיר המואר בחוזקה לכיוון יַיְלו וברגן ־ היה שקט לגמרי, רק חלל כהה בנוף הנשקף מהמרפסת. ״תראה,״ אמר פטר והצביע. הוא הצביע על שלט נאון מצדה האחר של תחנת הרכבת, השלט שהודיע על מיקומו של מרכול בשם סיטי. אבל לא העובדה שמרכול שוכן שם העסיקה את פטר כי אם השלט שלו. הסמל המאיר בפנסי נאון אדומים. סיטי. ״אנחו בסיטי,״ אמר בהתלהבות, אבל שאריות הנימה הדידקטית נשמעו עדיין בקולו. ״בלב הסיטי. תראה,״ אמר והצביע. הפעם על שלט מאיר אחר, גם הוא בנאון אדום. הוא היה תלוי בראש עמוד ארוך שגובהו כמעט כגובה המרפסת שעליה עמדו. טויוטה, האיר. ״נפלא,״ אמר פטר. ״זה חזק. אני מרגיש שיהיה לי טוב כאן, זה בוער בדמי,״ הכריז. ״ומחר אלגוט יבוא.״
    לפתע התנתק מהנוף הלילי של קונגסברג ונכנס לסלון. האב חשב שבנו קיבל השראה וצלל ישר לעולם הדיסקוטקים, שגם בקונגסברג התקיים במרתפים שבהם מוזיקה רועשת ואורות מהבהבים בקצב מסחרחר שילהבו את הנוער, אבל מאחר שכל זה התחולל למטה במרתפים, מאחורי דלתות מאובטחות, בין השאר במעמקי האדמה מתחת לגרנד הוטל, שום צליל משָׁם לא הגיע לאוזניהם של השניים שעמדו על המרפסת בקומה הרביעית של בניין המגורים המודרני הזה בלב לבה של קונגסברג. אבל העולם הזה קיים, וביורן הנסן האמין שהוא מפתה עתה את פטר לרדת אליו. אבל לא. הבן רצה לשכב לישון. עליו לקום מוקדם בבוקר. הוא זקוק לשנת לילה טובה. העיר ומקצביה המהירים ייאלצו לחכות. עד שאלגוט והוא ייכנסו אליה יחדיו. הבן נכנס לחדר האמבטיה כדי להתארגן לקראת השינה. זה בדיוק מה שאביו חשב. ״להתארגן לקראת השינה״, כי הוא הבחין בתיק כלי הרחצה הענקי שפטר הביא איתו. מה יש בו, לכל הרוחות? והוא החליט שלא משנה עד כמה יסתקרן לגבי מעשיו של בנו, הוא אף פעם, לעולם, לעולם לא יציץ לתוך תיק הרחצה, כי הוא היה משוכנע שמסתתרים בו סודות שהוא אינו חפץ לגלות. מצד שני, הבן לא הסתיר אותו. הוא יכול היה להחזיקו בחדרו, אבל הוא הניח אותו על מדף הזכוכית בחדר האמבטיה. והוא עדיין היה מונח שם כשסוף–סוף יצא משם. לבוש בחלוק בית. לבוש בחלוק בית פסע בצעדים רכים ושלווים לחדרו וסגר אחריו את הדלת אחרי ברכת לילה טוב קצרה לאביו. ג'נטלמן, חשב ביורן הנסן, בני הוא ג'נטלמן צעיר ומודרני. נו, ניחא. על כל פנים הוא כאן עכשיו. כאורח בחיי, חשב.
    אבל אלגוט לא בא. ביורן הנסן ראה את בנו הצעיר יוצא ליום הלימודים הראשון שלו, נרגש, מעט עצבני, עם ספרים חדשים בתיק, עטים כדוריים, דפדפות, קלסרים. על סף החיים, מוכן לספוג ידע. בחולצת טריקו חדשה שעליה מודפס הכיתוב BIK BOK, כשמה של רשת הביגוד. אבל כשחזר בערב היו פניו נפולות, אף על פי שהתאמץ להסתיר זאת. ביורן הנסן לא יכול היה שלא לראות זאת. בנו נכנס הביתה ומיהר לחדרו כשלפתע נעצר, מתוך תחושת חובה, כדי להחליף כמה מילים עם אביו, מאחר שאביו ידע שזה היה יומו הראשון כסטודנט. ״אנחנו ארבעים חבר'ה,״ אמר, ״בשנה הראשונה. נבחרנו בקפידה,״ הוסיף, ״מכל מדינות סקנדינביה, אפילו מאיסלנד. אחד המורים הוא פרופסור מאנגליה. הוא לא גר כאן אלא טס הנה פעם בשבוע ללמד אותנו. מהמכון הטכנולוגי בטרונדהיים ישלחו מומחה מהמעבדה לטכנולוגיית האור ברגע שנזדקק לו. הכול בנוי בצורה מאוד מקצועית, אני חייב להגיד.״ הוא דיבר מעל ראשו של אביו כשפניו מוסבות הצדה. לאחר מכן אמר שהוא צריך ללמוד, ומיהר לחדרו. שם בילה כמה שעות. בשעת ערב מאוחרת יצא לבוש בחלוק בית וניגש לחדר האמבטיה. התמהמה שם זמן רב. יצא משם וגרר את רגליו בצעדים רכים בחזרה לחדרו. ״אלגוט לא בא,״ אמר כשפתח את הדלת. ״אבל הוא בטח יופיע מחר,״ הוסיף.
    אבל הוא לא הופיע. פטר חזר הביתה מוקדם אחר הצהריים, כשאביו עוד ישב ואכל את ארוחתו, ואביו שאל אם ירצה להצטרף אליו, אבל פטר הניד בראשו. הוא לא רעב. עם זאת הוא רתח מזעם. ״אלגוט לא יבוא,״ אמר. ״ובמכללה אף אחד לא שם זין. המקום שלו פשוט נשאר פנוי. כי הם לא קיבלו שום הודעה.״ ״אם ככה הוא בטח יגיע,״ אמר ביורן הנסן, ״הוא פשוט מאחר כמה ימים.״ ״לא נכון,״ אמר פטר, ״כי נודע לי שאלגוט בלונדון.״
    את המשפט האחרון אמר בנימה שופעת בוז, שבעיני ביורן הנסן לא הלמה את בנו. כי בנו סידר את העניינים. קורפי הנסן הצעיר נטל על עצמו לברר את המידע שהמכללה לא הצליחה להשיג. כשפטר נכנס לכיתה בשיעור הראשון הוא התייצב מול הסטודנטים וסקר אותם במבטו. ציפה לראות את אלגוט, שלוּ היה שם היה קורץ אליו, או מציין את נוכחותו בדרך כלשהי: עכשיו, עכשיו הגעתי, ליום הלימודים השני, לא רע, אָה? אבל אלגוט לא היה שם. פטר עמד וסקר את הכיתה כשהוא סופר בלבו את כל הנוכחים, כולל את עצמו: 39. היינו אמורים להיות 40. לבסוף התיישב והקשיב לשיעור הראשון, שיעור פיזיולוגיה, אבל התקשה להתרכז. ברגע שהחלה ההפסקה הוא רץ למשרד. הם זיהו אותו מאתמול. שוב שאל אם הם באמת לא שמעו שום דבר מאלגוט בלום. קצת בייאוש השיבו לו שלא, לא שמעו. ״אבל הוא לא הגיע!״ התפרץ פטר. ״נכון, נכון, אבל לא הודיעו לנו שום דבר.״ ״את בטוחה לגמרי?״ שאל פטר. ״אולי תבדקי עוד פעם?״ אבל המזכירה סירבה. פטר התרגז, אבל למרבה המזל משל ברוחו. הוא רק הסתובב בזעם ומיהר החוצה. הוא לא נכנס לשיעור הבא, שכבר החל, אלא למשרד הדואר. שם פתח את ספר הטלפונים של אוסלו באות ב', רפרף על פני הדפים (באצבעות זועמות ונסערות, חשב אביו) עד שמצא את כתובתו הפרטית של אלגוט בלום. פטר הניח שזו בעצם כתובתם של הוריו. הוא נכנס לתא טלפון וחייג את המספר. אין תשובה. אחר כך חיפש את מספרו של הסניף המרכזי של רשת אלגוט בלום. נכנס שוב לתא וחייג את המספר. ביקש לדבר עם מנהל החנות, אולם זה היה עסוק באותו רגע, והקול בשפופרת, קול של גבר, שאל במה יוכל לעזור. ״זה בנוגע לאלגוט בלום הצעיר,״ אמר פטר, ״אני חבר קרוב שלו. אתה יודע איך אוכל להשיג אותו? כלומר, אתם יודעים איפה הוא נמצא ברגע זה?״ ״אלגוט הצעיר,״ אמר הקול, ״אלגוט הצעיר נסע שלשום ללונדון.״ ״ומתי הוא חוזר?״ ״בחג המולד,״ השיב הקול. ״ככל הידוע לי. בתחילת חופשת חג המולד.״ ״אני מבין,״ אמר פטר. ״אז בסופו של דבר הוא החליט ללמוד אופטומטריה בלונדון?״ ״זהו בדיוק,״ אמר הקול, ״בשבילו רק הטוב ביותר, אתה יודע.״ פטר הניח את השפופרת.
    אחר כך התחרט שמיהר לנתק את השיחה. הוא יכול היה לבקש את כתובתו של אלגוט ואת מספר הטלפון שלו, אבל נתקף בלבול גדול. מאחר שהציג את עצמו כחבר של אלגוט, ואכן היה חברו, לא יכול היה להעמיד פנים שאין לו מושג שאלגוט נסע ללונדון ללמוד אופטומטריה. הוא לא אמר על כך דבר לפטר. נתראה בקונגסברג בסתיו, אמר, אבל במקום זאת נסע ללמוד במגמת האופטומטריה הנודעת יותר בסיטי יוניברסיטי בלונדון. פטר חזר מיד למשרד. הוא לא אמר שאלגוט בלונדון אלא רק חזר על בקשתו לבדוק אם אלגוט בלום הצעיר השאיר הודעה כלשהי שתסביר מדוע לא הופיע ללימודי האופטומטריה, מאחר שהשיעורים החלו כבר מזמן. אבל המזכירה סירבה, וכך גם הממונה עליה, גבר שהופיע במקום ברגע שפטר נעמד וחזר על שאלתו. כן, הוא מתעקש שהם יבדקו. יכול להיות שהם לא הבחינו בהודעתו. אולי כתב והודיע שהוא מוותר על מקום הלימודים שלו. משמע שיש מקום פנוי. הם לא מבינים את זה? שאם אלגוט בלום כתב שהוא מוותר על המקום שלו יוכל אחֵר לקבל אותו, ואתם לא מתארים לעצמכם כמה ישמח אותו בחור, שנשאר עכשיו בלי מקום לימודים, כשיוודע לו פתאום שאם הוא רוצה הוא יכול לבוא מיד, יש מקום פנוי במגמת אופטומטריה בקונגסברג. פטר חזר על דבריו בעקשנות, אבל ללא הועיל. הם לא טרחו לבדוק פעם נוספת. לבסוף נאלץ פטר לוותר. אחרי הכול הוא היה סטודנט מתחיל ולא רצה להתבלט כאדם בעייתי. אבל גם לשוויון נפש צריך להיות גבול.
    פטר סיפר את הסיפור הזה בפרטי פרטים ובדקדקנות מופרזת, בלי להשמיט ולו תנועה אחת מתנועותיו במהלך פעולת הבירור. הוא רתח מזעם. על הנהלת המכללה, לא על אלגוט, שפשוט הסתלק, נעלם, מותיר אחריו מקום ריק, שהנהלת בית הספר לא מוכנה להטריח את עצמה במילויו. ביורן הנסן נתקף אי נוחות. הוא לא אהב את הסיפור שפטר סיפר, לא את האופן שבו סופר, ולא את מה שהשתמע ממנו על בנו שלו ועל סיכוייו לעתיד. אלה הדאיגו אותו במיוחד. מה יקרה לבנו עכשיו? הגורם לכך שבנו בא לקונגסברג ללמוד אופטומטריה יצא עכשיו מהתמונה. הבן נמצא עכשיו בקונגסברג על סמך הבטחות שהכזיבו.
    אולם בנו החל בלימודים כאילו שום דבר גורלי לא קרה. הוא לא הזכיר עוד את שמו של אלגוט. אלגוט היה למקום ריק בתודעתו, והבן הביט קדימה, לעתיד. לא חלפו ימים רבים וביורן הנסן החל לראות בבנו גבר צעיר הנאחז בחיים בציפורניו. ״הוא נאחז בחיים בציפורניו.״ הוא לא אהב את בנו בסיפור שבנו סיפר. ואף על פי שהתאמץ לראות את בנו באור אוהד ככל האפשר, הדבר לא עלה בידו. שוב ושוב צצו ניסוחים מוזרים במוחו, נתקעו ולא עזבו. לדוגמה: ״פטר אוכל מהאוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה.״
    מדוע חשב מחשבות כאלה? על בנו שלו? ״פטר אוכל מהאוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה״? נקודת המוצא למחשבה הזאת היתה זו: ביורן הנסן ובנו פטר גרים יחד בדירת ארבעה חדרים במרכז קונגסברג. זאת משום שפטר לומד במכללה להנדסה בקונגסברג וגר אצל אביו במקום לשכור חדר. ביורן הנסן המשיך לחיות את חייו הרגילים, בדיוק כמו קודם. פטר חי את חייו. הם התראו רק בבקרים, וגם זה בקושי, ובערבים, כשפטר חזר הביתה. כשהיה בבית נהג פטר לשבת בחדרו. אם יצא לסלון היה זה כדי לצפות בטלוויזיה, ותמיד שאל אם זה בסדר שידליק אותה. ארוחת בוקר אכלו יחד, או על כל פנים באותו זמן. אם פטר קם ראשון היה נכנס תחילה לחדר האמבטיה ולאחר מכן ניגש למטבח, פורס כמה פרוסות לחם ומכין לעצמו ארוחת בוקר, מרתיח מים לקפה, שהיה כבר מוכן כשאביו יצא מחדרו לאכול ארוחת בוקר. לעתים אכלו יחד ליד השולחן, אבל לא פעם ולא פעמיים לקח הבן את פרוסות הלחם ואת ספל הקפה שלו לחדרו כדי להתכונן ללימודי היום בשקט ובנחת, כפי שאמר. אם התעורר האב ראשון, היה מכין קפה ויושב לשולחן לאכול את ארוחת הבוקר כשבנו נכנס למטבח להכין לעצמו ארוחת בוקר בטרם יתיישב גם הוא לשולחן או ייעלם שוב בחדרו. אבל האוכל היה משותף כי ביורן הנסן אמר שאין זה מעשי שכל אחד מהם יקנה לעצמו לחם, חלב וכו' וכו' ואולי אפילו יפעילו שני קומקומי קפה; שהרי בין כה וכה גרו באותה הדירה והשתמשו באותו מקרר ובאותו תנור בישול, ופטר לא הביע שום התנגדות. את הארוחה הגדולה של היום אכלו בנפרד מאחר שפטר לא יכול היה להתחייב לחזור הביתה בשעה קבועה. חוץ מזה הוא כמובן רצה לבלות במחיצת חבריו ללימודים זמן רב ככל האפשר, ובמיוחד לאכול בחברתם, הרי זו הדרך הטובה ביותר להכיר אנשים. על כן אכל הרבה בחוץ, בקפטריה במכללה. אבל קרה גם שחזר הביתה בערב אחרי שלא היה לו פנאי לאכול כל היום, כפי שאמר, והיה לוקח לעצמו פרוסת לחם במטבח. הדבר קרה לעתים קרובות יותר ויותר. ביורן הנסן החל אפוא להכין מנה כפולה מהאוכל שבישל לעצמו, ובנו אכל את שאריות ארוחת הערב של אביו כשחזר הביתה. בהדרגה החל פטר לעשות זאת באופן קבוע וקנה לעצמו רק לחמנייה או מאפה שמרים או לפעמים רק כוס קפה כשהצטרף לסטודנטים האחרים שניגשו לאכול בקפטריה. אבל בימי ראשון נאלץ פטר להסתדר בכוחות עצמו. ביורן הנסן אכל אז אצל בריט והרמן בוסק או בגרנד הוטל, ופטר היה אז בדרך כלל מטגן לעצמו קציצה ־ ביורן הנסן ידע זאת לפי הריח שעמד בדירה בשובו הביתה.
    אלה, כאמור, היו מנהגי האכילה שלהם. במצבם ־ בן סטודנט שמתגורר אצל אביו ־ לא היה בהם שום דבר מיוחד או יוצא דופן. זה היה אך טבעי, מובן מאליו שביורן הנסן יקנה ממרחים, גבינות ונקניק, חלב וכו', וכשהוא מכין ארוחה יכין מנות כפולות, במקרה שבנו יחזור הביתה רעב אחרי יום ארוך של הרצאות ולימודים. טבעי לא פחות היה שהאב יאכל ארוחת בוקר במטבח, ואילו הבן יאכל לעתים קרובות בחדרו כדי להתכונן בשקט ובנחת לקראת המערכת היומית, ושהאב יאכל ארוחת ערב בתום יום העבודה שלו והבן בתום יום הלימודים. כל אלה ביטאו למעשה מערכת יחסים טובה וטבעית בין אב ובנו. אילו היה המצב הפוך לא היה זה טבעי ־ שהבן יתיישב לשולחנו של האב אף שבעצם היה צריך להציץ קצת ברשימות מההרצאות של אתמול, שלהן יזדקק היום, או שהבן יחזור מדי יום ב—17:00 לארוחת הערב. במקרה כזה יתחילו לצוץ שאלות לגבי הבן. או האב, לו היה מציע שיתחלקו בהוצאות משק הבית, כולל ארוחת הערב המחוממת. ולמרות זאת לא חלף זמן רב והאב החל לחשוב: ״פטר אוכל את האוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה.״ האם הדבר נבע מכך שבסתר לבו נפגע מכך שפטר לא הציע להשתתף בהוצאות משק הבית? לא, משום שלוּ היה מציע, ביורן הנסן באמת היה נפגע. האם נבע הדבר מכך שפטר התייחס לכל הדברים האלה ־ חדר חינם, אוכל חינם ושימוש חופשי בכל החללים המשותפים בדירה ־ כאילו היו מובנים מאליהם? לא, משום שפטר לא התייחס אליהם כאל מובנים מאליהם. להפך, במצבים כאלה היה בהתנהגותו כלפי ביורן הנסן משהו דו–משמעי, חמקני.
    כאשר לא הוזמן אל בני הזוג בוסק בימי ראשון אכל ביורן הנסן, כאמור, בגרנד הוטל. כששב הביתה ידע שבנו טיגן לו קציצה, או נקניקיות, וחשב: ״הלא יכולתי להזמין אותו לבוא איתי לגרנד.״ תחילה חשב להזמינו להצטרף לטיול של יום ראשון עם הרמן בוסק ואיתו, ואחר כך לבוא איתו לגרנד, או לביתו של הרמן בוסק. אבל הרמן בוסק כבר הזמין אותו. הרמן פגש את בנו פעם אחת. זה היה בביתו של ביורן הנסן. ובאותה הזדמנות אמר לפטר שהוא ורעייתו ישמחו מאוד אם יבוא עם אביו לארוחה של יום ראשון. אבל פטר אמר שהוא לא יכול. לצערו הוא לא יכול לבזבז את ימי ראשון על דברים כאלה. אין כל פסול בתשובה הזאת, בעצם, גבר צעיר ותאב חיים יכול בהחלט לחשוב על דרכים נעימות יותר לבלות את ימי ראשון מאשר לאכול ארוחת ערב בחברת אביו המזדקן וחברו המזדקן ורעייתו של אותו חבר. אבל משהו בנימת קולו לא מצא חן בעיני ביורן הנסן. היא היתה שחצנית כל כך. ולא היה בה ולו שמץ של הבנה לכך שחברו של אביו מזמין אותו כדי להפגין כלפיו את אותה הכנסת אורחים שהפגין תמיד כלפי ביורן הנסן, וביקש עתה להחילה גם על בנו. הצהרתו הרברבנית של פטר על כך שיש לו דברים אחרים לעשות בימי ראשון נשמעה אפוא לביורן הנסן לא כדחיית הזמנתו של הרמן בוסק כי אם דחייה שלו עצמו, ועוד בנוכחותו של הרמן בוסק, חברו, שנאלץ לעמוד ולשמוע את הבן מסרב ליטול על עצמו כל חובה שבן עשוי למלא כלפי אביו, אפילו אם שכר לו חדר בביתו של ביורן הנסן.
    זה היה מיותר כל כך בעיניו. מדוע סבר שהעונג הזה לא מגיע לאביו? להביא את בנו עמו לארוחת יום ראשון אצל בריט והרמן בוסק, ולו רק פעם אחת. הוא יכול היה להפגין עניין עקרוני, להודות בנימוס ולומר שיבוא ברצון. הרי הוא לא התחייב לבוא. בבוא הזמן יוכל למצוא תירוץ. בשל התקרית הזאת נטר ביורן הנסן טינה לפטר. ״הוא נאחז בחיים בציפורניו,״ חשב פעם נוספת, בלי שידע בדיוק כיצד המאורע הזה מבטא את אותה היאחזות. ועל כן, כשהריח את ריח הקציצות בדירה כשחזר מסעודתו בגרנד הוטל, היה לפעמים חושב: ״מגיע לו.״ פעם אחת קפץ הביתה לקחת דבר מה לפני שיצא לאכול בגרנד הוטל. כשנכנס לדירה ראה את פטר עומד במטבח ומטגן נקניקיות. יום ראשון אחר הצהריים. פטר לבש בגדים מודרניים לשעות הפנאי, בגדים קלילים, מרווחים ודקים, זהים לבגדים שהנוער לובש כשהוא יוצא בזמנו החופשי לבילוי בריא בטבע, באוויר הפתוח. בבגדים האלה עמד וטיגן נקניקיות. אני לא מזמין אותו לבוא איתי, אני לא מזמין אותו, שיישאר עם הנקניקיות שלו. הוא החליף כמה מילים עם בנו ואמר שהוא יוצא. בנו ידע היטב שהוא בדרכו למסעדה לאכול ארוחה טובה יותר, לבוש במעיל הרוח המיושן שלו, ולכן כשאמר שהוא יוצא הבין פטר שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא יוצא לאכול, וזאת, כמובן, כדי שלא יצטרך להזמינו להצטרף ־ אותו, שעמד שם מעל ארבע נקניקיות עלובות וחרוכות מבשר מעושן. מובן שלאחר מכן, כשישב בגרנד הוטל ועיין בתפריט, התחרט.
    כי דמותו של פטר שבה ועלתה לנגד עיניו של ביורן הנסן. במטבח, לבוש בבגדיו המודרניים לשעות הפנאי ומטגן נקניקיות. לבדו. ביום ראשון. למה אינו אוכל בחוץ עם האחרים, חשב. וככה זה בכל יום ראשון. ריח הקציצות שעמד באוויר בשובו לדירה הִסגיר זאת, כמו גם הצלחת הבודדה בכיור. הוא מבלה כל כך הרבה לבד, חשב. הוא לא ידע הרבה על פטר. הוא הכיר אותו רק על סמך מה שסיפר על עצמו ועל חייו, כשמפעם לפעם היה מתיישב בסלון וצופה בטלוויזיה בחברת אביו. ומעבר לכך רק המעט שראה ושמע ממנו בדירה עצמה. בימות השבוע בא הביתה מוקדם מדי ערב. בדרך כלל בסביבות השעה שש, שש וחצי. ואם לא, הרי שבא קצת אחרי תשע, או קצת אחרי אחת–עשרה, מיד בתום הצגת הקולנוע הראשונה או השנייה, והלך מיד הביתה, מרחק של כמאתיים מטרים מבית הקולנוע הנהדר של קונגסברג לדירתו של ביורן הנסן. לעתים קם מהספה אחרי שצפה בטלוויזיה, ויצא לטיול. אבל אף פעם לא טיול ארוך, ככל הנראה רק סיבוב של ערב.
    מדוע אינו מבלה בחברת הסטודנטים האחרים? חשב. הוא דווקא מבלה, חָלַק על עצמו. בימי שבת. אז הוא חוזר רק בשעת לילה מאוחרת. הוא ראה את בנו בעיני רוחו. שוהה שעה ארוכה בחדר האמבטיה עד שהוא יוצא סוף–סוף בבגדיו הנעריים והמרושלים, שסודרו בקפידה. חולף על פני אביו היושב על הספה, ובטלטול ראש אגבי יוצא לדיסקוטק של הסטודנטים, מוכן ומזומן לכבוש את החיים בקונגסברג בשבת בערב בחודש אוקטובר, ביחד עם האחרים בעיצומם של נעורים קדחתניים, וחוזר לדירה רק באמצע הלילה. אבל מה עם ימי ראשון? חשב. מדוע הוא לבד כל כך בימי ראשון? למה אינו אוכל איתם ארוחת ערב? שוב ראה את בנו לנגד עיניו. כה בודד נראה בעומדו כך. לבד עד כאב בכל נעוריו הסטריאוטיפיים. אולי אינו יכול להרשות לעצמו לאכול איתם, חשב. בני הוא חסכן מאוד מטבעו. לכן הוא אוכל לבדו בבית. הוא בטח בילה איתם מוקדם יותר היום. יצא לטייל עם אחד או כמה מהם ואחר כך, כשהאחרים הולכים לבילויים הבזבזניים שלהם, הוא הולך הביתה, כי הוא היחיד שבאפשרותו לבשל לעצמו אוכל בבית.
    הרי הוא היה בקשר איתם. ביורן הנסן הסיק זאת מהעובדה שפטר הזכיר לעתים קרובות רבִּים מחבריו ללימודים. למעשה ביורן הנסן אף ידע בעצמו את שמותיהם של רבים מהם. השמות נחרתו בזיכרונו משום שפטר הִרבה לדבר עליהם. קָרְסְטֶן לָרסֶן שבא מניבֶּרְגְסוּנְד. יאן פֶלְטסְקוּג משִיאֶן, שהתחיל עם הסטודנטית האיסלנדית בכיתה שלהם והשניים הפכו לזוג, ונהגו לשבת ליד השולחן בקפטריה בידיים שלובות (צחק פטר). ואוׂקֶה סְוֶנסוֹן, השוודי מאָרוִיקָה. במיוחד הוא. ביורן הנסן התרשם שפטר ואוקה השוודי מבלים יחד במשך כל יום הלימודים, על כל פנים הם ישבו זה ליד זה בשיעורים ועמדו זה לצד זה בהדגמות של ציוד טכני שנערכו באֶסילוּר אַסְפִּיט, היצרן הגדול במדינה של אמצעי עזר לראייה (כך סיפר פטר), שבמפעליו התנהל חלק גדול מהלימוד המעשי. נוסף על כך ישב פטר ליד אוקה בשולחן בקפטריה, כשזה אכל את ארוחת הצהריים שלו (ופטר שתה את הקפה שלו ואולי הוסיף לו איזה מאפה), וביורן הנסן היה תחת הרושם העז שליד אותו שולחן ישבו גם יאן פלטסקוג והחברה שלו ושילבו ידיים.
    אבל כשאחזור הביתה עכשיו הוא יהיה שם, חשב ביורן הנסן. הוא תמיד שם. מדי יום ראשון. ולמה הוא אף פעם לא מספר עם מי יצא לטיול? כשאני שואל מה עשה, הוא רק אומר שהיה בטיול. מה, אוקה סוֶנסון לא יוצא לטיולים, ולמה לכל הרוחות הם לא יכולים לצאת לטיול יחד ביערות שסביב קונגסברג, הרי מנהלים שיחות טובות כל כך תוך כדי הליכה? יש להם דברים רבים כל כך לדבר עליהם, את זה ביורן הנסן הבין מפטר. אבל פטר לא סיפר דבר על הטיולים, וגם לא על מה שאוקה, או האחרים, אמרו או עשו. רק משום שאינו מספר דבר על הטיולים אין זה אומר בהכרח שיצא לטייל לבדו, לא, זה לא בהכרח משתמע מכך. אבל התעורר בו חשד שבנו נמצא לבד יותר מדי.
    על כן שמח כשפטר בא יום אחד ושאל אם יוכל לשאול את מכוניתו. קבוצת חברים מהמכללה להנדסה נוסעת בשבת לקונצרט רוק באוסלו, וכשהתברר שאין להם מספיק כלי רכב אמר פטר שיוכל להשיג מכונית. ביורן הנסן נתן לו את מפתחות המכונית מיד, ובשמחה. לא רק משום שזו היתה עדות נוספת לכך שחשדוֹ כי בנו מתבודד יותר מדי, כמו איזה תמהוני, היה חסר כל בסיס, אלא גם משום שפטר, בכך שביקש לשאול את המכונית, התנהג כלפיו כמו ״בן״, ולא רק התייחס אליו כאל בעל בית חביב, כפי שחש לעתים קרובות, ושעליו פשוט להשלים עם יחסו זה של פטר בלי שיוכל לעשות דבר בעניין, לא לטוב ולא לרע, משום שהתקשה כל כך לחשוף את עצמו בפני בנו עכשיו, אחרי פרידה ממושכת כל כך. הבן נסע לדרכו, מילא את הגרוטאה הישנה של אביו בארבעה חברים ללימודים, ונסע לקונצרט רוק בעיר הבירה, נסיעה של שעה וחצי בכל כיוון.
    פטר החזיר את המפתחות בארוחת הבוקר, וביורן הנסן שאל איך היה הקונצרט. ״טוב,״ אמר פטר. ״אבל זה עלה ביוקר. כי מילאתי את מכל הדלק, וכשחזרנו לקונגסברג ורציתי שנתחלק בהוצאות הם סירבו לשלם. כולם. ואני הסעתי אותם כל הערב. אחרי הקונצרט הם ישבו ושתו בירות בשרשרת, בזמן שאני ישבתי עם בקבוק מיץ תפוזים מוגז. ובסוף הם אפילו לא הסכימו לשלם.״ ״למה לא?״ שאל ביורן הנסן. פטר משך בכתפיו. ״לא יודע,״ אמר, ״הם הפכו את זה לבדיחה.״
    ובכן, פטר לא יודע מדוע חבריו לא רוצים להתחלק בהוצאות הדלק. כי הם הפכו את זה לבדיחה. ביורן הנסן היה מוכן לתת הרבה כדי לדעת באיזה אופן הפכו את זה לבדיחה, אבל הוא לא יכול היה לשאול, לא אם בנו אינו רוצה לפרט. אבל הוא נמלא כעס. הוא הניח שזה מעשה נבזי ולא מקובל במיוחד. מה יש בו בבנו המאפשר לשלושה חברים להתייחס כך לחבר הרביעי? שהם חברים טובים כל כך שהבדיחה היא אכן רק בדיחה, והנחת היסוד מאחוריה היא ההבטחה שבפעם הבאה קרסטן ינהג ופטר יהיה הנוסע, קרסטן יהיה אחראי על הדלק וישמש נהג תורן שנאלץ להתנחם בבקבוק מיץ תפוזים מוגז?
    ״אבל אז זרקתי אותם החוצה,״ אמר פטר בקולו הרגיל, החזק מדי. ״שיילכו הביתה ברגל, ולהָלווׂר מוֹרְק יש לפחות ארבעה קילומטרים ללכת, אבל הוא יילך אותם ברגל בגלל שלא שילם. הרי עצרתי בכיכר רק כדי להסדיר את החשבון ועמדתי להסיע אותם כל אחד לביתו. לעזאזל, זה היה באמצע הלילה, השעה היתה ארבע בבוקר והם עוד חשבו שאני, אחרי שנהגתי כל הערב, גם אסיע אותם הביתה בלי שאפילו ישלמו על הדלק. אז הם זחלו החוצה, ניגשו לתחנת המוניות ולקחו מונית הביתה, על כל פנים הלווׂר נסע במונית, אני לא יודע מה האחרים עשו, אבל מונית עולה יותר ממה שהיו צריכים לשלם לי על הדלק.״
    ביורן הנסן נתקף אי נוחות. המצב לא מצא חן בעיניו. זאת לא היתה סתם בדיחה, זה היה משהו אחר לגמרי. השלושה היו נגד פטר, שלושת החברים ללימודים נגד הבן שלו. למה לא הסכימו לשלם על הדלק והעדיפו לנסוע במונית? משמע שלא מדובר בכסף, אלא במשהו אחר. אבל מה? מדוע התנהגו כך כלפי בנו, אחרי שפטר הציע תחילה להשיג מכונית ובכך פתר להם בעיה קשה, ואחר כך הסיע אותם לאוסלו ובחזרה פחות או יותר רק כדי לשבת ולחכות בזמן ששלושת החברים ניצלו את ההזדמנות לבילוי לילי בעיר הבירה?
    אל תגזים בתגובתך, הזהיר ביורן הנסן את עצמו. קח את זה בקלות. זאת סתם תקרית לא נעימה, ופטר ייאלץ ליטול על עצמו את מרבית האשמה. ארבעה חברים שנסעו יחד לאוסלו לקונצרט רוק, ופטר, לשם שינוי, הוא שהשיג רכב. בפעם הבאה זה אולי יהיה קרסטן, או השלישי, אותו הלווֹר מורק. זו הנחת היסוד, מעין תנאי מוקדם, ולכן סברו שלושת האחרים שהתנהגותו של פטר גובלת בחוסר טקט כשהתחיל לנדנד על תשלום, בארבע לפנות בוקר. תחשוב בעצמך, לשלוף את הארנקים, להתחיל לחפש שטרות ומטבעות, ניג'וּס נוראי עם העודף, לא, נוּ כבר, פטר, תסיע אותנו הביתה ונסדיר את זה אחר כך, לעזאזל. כן, זה בוודאי מה שקרה, ערב נחמד ביותר שנגמר בצורה קצת מטופשת משום שפטר נוטה לפעמים להיות קצת קשה ומגושם, כלומר מבחינה חברתית, כן, שמתי לב לזה פעמים רבות, חשב ביורן הנסן. וחוץ מזה פטר לא נראה שבור, רק קצת מרוגז. ובערב הוא יצא לפונדק הסטודנטים וחזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה מאחר שהיה יום שבת.
    אם אפשר לקרוא לזה השעות הקטנות של הלילה. לשם שינוי הביט בשעון כשהתעורר מהרעש שעשה פטר בכניסתו לדירה. עשרים וחמישה לאחת. בשבת שלאחר מכן התעורר לאותם הצלילים. הוא שמע את בנו פותח את הדלת וחוצה את הדירה בצעדים חרישיים. הוא הביט בשעון. קרוב לשתים–עשרה וחצי. גם בשבת שלאחר מכן התעורר. הוא לא רצה להביט בשעון, אבל בכל זאת הביט בו. חבל שעשה זאת. השעה היתה עשרים וחמישה לאחת. כלומר: בנוֹ חזר בעשרים וחמישה לאחת כשהיה עליו להתבדר מחוץ לבית. ואלה לא בדיוק היו ״השעות הקטנות של הלילה״. להפך, זו היתה השעה ה״טבעית״ המוקדמת ביותר שבה גבר צעיר יכול להרשות לעצמו לחזור הביתה אחרי שיצא לבלות בשבת בלילה.
    ביורן הנסן הבין. הוא לא יכול עוד להכחיש זאת. זו ההוכחה. איש לא רצה לבלות בחברת בנו, על כל פנים לא יותר מכפי שצריך. צעדיו של הבן בעשרים וחמישה לאחת בשבת בלילה, קבועים כל כך עד כי יכול היה לכוון על פיהם את השעון, העידו על כך. והוא, כלומר בנו, יודע את זה. זה היה הנורא מכול, אחרת זה לא היה משנה, בעצם. הוא מנסה להסתיר את זה, במיוחד מפנַי, חשב ביורן הנסן. אלוהים אדירים! פרצה קריאה מגרונו. אבל ביורן הנסן ידע זאת עכשיו. שלבנו אין חברים. ברור שאיש אינו מחבב אותו במיוחד.
    אפילו לא אלגוט, החבר שפטר תיאר כנפש הטובה שלו. החבר שפטר דבק בו באש ובמים בזמן שירותם הצבאי. נכון, אלגוט בוודאי הרשה לו לדבוק בו באש ובמים, ועל כן רצה בנו ללמוד את אותו המקצוע כמו אלגוט, באותה מכללה, כדי שיורשה להמשיך לדבוק בו באש ובמים. כן, פטר חלם לדבוק באלגוט באש ובמים כל חייו, כמו מנהל החנות הנאמן של אלגוט בלום. אבל אלגוט אפילו לא טרח להודיע לפטר ששינה את דעתו. ועכשיו הזדנב פטר אחר חבריו לכיתה, שרצו לנסוע לקונצרט רוק באוסלו. מפתה אותם בהבטחה להשיג מכונית, ומסיע אותם, כנהג פרטי, הלוך ושוב, והם רק בקושי מואילים בטובם ומאפשרים לו להסיעם משום שזה פוטר אותם מדאגות לגבי המכונית. אבל כשהבחור דורש שהם גם ישלמו על זה, הוא עובר מבחינתם את הגבול. עשרים וחמישה לאחת. הוא תמיד נכנס לדירה בעשרים וחמישה לאחת.
    הנורא מכול היה שהוא, ביורן הנסן, הבין ללבם של חבריו של פטר. בנו לא הצליח להתחבב על אחרים ־ שנרתעו אפילו מקולו הרם, המחריש את דבריהם בעוצמתו... בקלות ראה לנגד עיניו את בנו בקפטריה של המכללה להנדסה. עם מאפה השמרים הנצחי שלו וספל הקפה, מספר שוב ושוב שהוא אוכל את ארוחת הערב שלו בבית וכך חוסך בהוצאות, והאחרים נאלצים לשבת ולהקשיב לו בזמן שהם אוכלים את ארוחתם. סביר להניח שראו אותו מתקרב, בידו ספל קפה וצלוחית עם מאפה, וקיוו שיתיישב בשולחן אחר. זה פשוט איום ונורא, חשב. הרי הבן שלי לא רוצה אלא ליטול חלק בחיים רגילים לגמרי כסטודנט. ובהחלט, שיבושם לו, רק שלא יישב בשולחן שלהם.
    מעתה החל ביורן הנסן לחוש כאב בכל פעם שבנו דיבר בהתלהבות על העידן שלו. הוא חש כאב כשהקשיב לפטר מסביר על קצבו הקדחתני של הזמן, במיוחד בשל הנימה המתנשאת שבה פנה אל ביורן הנסן, כי ביורן הנסן היטיב להבין. אבל פטר לא הבין שביורן הנסן מבין, ועל כן המשיך כמו קודם. הוא דיבר בהתלהבות על העידן שלו המתחולל אי שם בחוץ. על עוצמת היללה המחושמלת במרתף הדיסקוטק, צליל כמעט קדוש. על הסטודנטים התכליתיים של ימינו, הגוורדיה החדשה של האופטומטריה, שלא תניח לאיש לרמוס אותה ובהדרגה, כאשר נציגיה יחלו לפעול ברחבי נורווגיה ובסקנדינביה כולה, תהפוך את שימושיה המעשיים של האופטיקה למשהו שונה בתכלית מכפי שהם היום. ביורן הנסן חש צביטה בלב כל אימת ששמע אותו מדבר על חבריו ללימודים בחיבה רבה, לעתים אף בהערצה. על החיים כאן בקונגסברג, תחת שלט הנאון של ״סיטי״, עיר של תרבות, ולא סתם תרבות כי אם תרבות של טכנולוגיה מתקדמת כאן בלב נורווגיה הישנה והטובה. על כך שהעידן שלנו הוא עידן אכזרי, הפולט מקרבו את כל החריגים, ובצדק. כאן התכוון פטר קורפי הנסן שוב לאנשים הצעירים שמתמסרים למקצועות הלימודים שהיו אופנתיים אתמול, וכשהם יוצאים אחר כך לחפש עבודה הדלת נטרקת בפרצופם. אבל עם תעודה מהמכללה היחידה בסקנדינביה שבה מכשירים אופטיקאים הוא ניצב בשורה הראשונה. פטר לא הסתיר את פיקחותו הרבה שאיפשרה לו להימצא כאן, במגמת אופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג, אבל הוסיף שרק מתוך מזל לא הלך ללמוד תקשורת במכללה בווֹלְדָה. כן, ככה זה, לעתים קרובות צירופי המקרים הם שקובעים. אבל לא רק הם, הוסיף בלהט. כי ברגע שהובילו אותי לכיוון האופטיקה אמרתי שלום לכל המחשבות על לימודי תקשורת. לא היה לי שום ספק מהו הדבר הנכון, אמר, וביורן הנסן נאלץ שוב לשמוע את קולו השחצני של בנו ממלא את סלון דירתו ומחריש את הטלוויזיה הדולקת.
    במקרים כאלה לא התאפק ביורן הנסן והחל לתהות מה היה קורה לוּ ידע פטר שאביו יודע מהו מצבו של בנו לאשורו. לתדהמתו התחוור לו שזה לא ישנה לו כלל. פטר היה מספר את אותם הדברים בדיוק, ובאותה נימת דיבור שחצנית מתעכב על אותן הנקודות. הגבר הצעיר הזה, שאחרי הכול היה מיותר ודחוי, גילה למעשה התלהבות כנה מהעידן שבו הוא חי ומבני גילו, שעמם טיפח אחווה בבגדים, במוזיקה, בנימת הדיבור ובחזונות לעתיד. אבל הרי אתה בודד כל כך, בני, היה ביורן הנסן עשוי לומר, ובנו היה מחייך בהתנשאות. בודד. בטח, היה אומר. זו מהות הנעורים. לא שמעת את המוזיקה שלנו? הרי האחווה שהיא יוצרת בינינו מבוססת על כך שהיא, המוזיקה, מבטאת באופן גלוי את הבדידות הארורה שבמעמקיה שרויה כל נפש מודרנית. בקול חזק, כמו צעקה, אנחנו יכולים לזרוק אותה לחלל האוויר ולהקיא אותה על הקירות, השיב פטר בדמיונו של ביורן הנסן. למען האמת אך טבעי הדבר שגבר צעיר יהיה בודד, אבא, היה יכול להוסיף, חשב ביורן הנסן, אבל באותו רגע חש ביורן הנסן דקירה בלבו משום שהבין שבשני החודשים שבנו מתגורר אצלו מעולם לא שמע אותו מסיים אף משפט אחד במילה ״אבא״.
    ביורן הנסן יכול היה לעמתו עם העובדה שהאחרים מבקשים להימנע מכל קשר איתו. הוא יכול היה להזכיר את התקרית שהתרחשה כשפטר הסיע אותם לאוסלו, הלוך ושוב, ובמהלכה לעגו לו וטענו שברוב חוצפתו הוא עוד דורש להתחלק בהוצאות הדלק, כאילו היו קבוצת חבר'ה שנוסעים יחד לאוסלו. גם לזה בוודאי היתה לפטר תשובה. ״נכון שבהתחלה לא תכננו לצרף אותי. ושהם גילו עניין רק כשאמרתי שאוכל לשאול את המכונית שלך. אבל אז מה? לעתים קרובות ככה זה בחיים. צריך להשתמש באמצעים שעומדים לרשותך. אני השתמשתי במכונית שלך, והצעתי להסיע אותם. לזה אתה קורא 'להזדנב אחריהם'? יכול להיות, אבל התחשק לי להזדנב. מצד שני, לא אסכים לכל דבר רק בגלל שאני נאלץ להזדנב, ולא מוזמן בדרכים אחרות. יום אחד יזמינו אותי בדרכים אחרות, אבל עד שהיום הזה יבוא הם יצטרכו להסכים לשלם על הדלק המחורבן ־ כך תיאר לעצמו שפטר יענה, בקול רם ודידקטי. הוא הרצה לאביו על שיטות פעולה טבעיות לגמרי במצב נתון, ככה זה, פשוט מאוד. אכן, פטר יכול היה להסביר הכול, ולציין שזו תקרית שצעיר טיפוסי בתקופתנו חווה, מנער אותה מעליו בלי להניד עפעף וממשיך הלאה. רק לגבי עשרים וחמישה לאחת לא הצליח ביורן הנסן לשים בפיו של פטר, בדמיונו, שום תשובה.
    במובן מסוים זו היתה כמעט הקלה, כי התשובות ששָׂם בפיו של פטר התאימו להפליא להתנהגותו של פטר, והשתקנות, ההסתגרות, כן, אפילו מבוכתו של הבן כשנאלץ מדי שבת להתמודד עם החזרה לדירה וההתגנבות דרך הסלון כדי שאביו לא יתעורר, ביודעו בוודאות שאם אביו בכל זאת יתעורר ויביט בשעון הרי שלפחות יראה ששעת חצות כבר חלפה ־ המבוכה הזאת פייסה אותו במידת מה עם בנו. ייאושו שלו על כך שבנו דחוי ולא אהוב בין בני גילו נתקל אז במבוכתו של בנו על שנחשף בבדידותו המקפיאה, והדבר הוביל לתמימות דעים שאחרת היה מתקשה להגיע אליה עם בנו, ואף במקרה זה הגיע אליה אך ורק בדמיונו, ולא סתם בדמיונו, כי אם בשוליו המרוחקים של הדמיון, חשב.
    משום שלא היה משוכנע שהוא מחבב את בנו יחידו, כלומר הבן היחיד שבסופו של דבר ייוותר אחריו. אמנם היה נואש בשל בדידותו חסרת התקנה של בנו, שבאה לידי ביטוי רק בצעדיו המתגנבים בסלון בשעה עשרים וחמישה לאחת מדי שבת בלילה, אבל הוא הבין היטב את סיבותיה. הוא לא סבל את אופיו הדידקטי והרברבני של בנו. תכונות אלו עוררו את סלידתו אף על פי שהדברים שפטר ביטא בדרך זו היו התלהבותו מהעידן שבו הוא חי ־ ולמה לא, שיתלהב ־ נוסף על כך שהעידו שבנוֹ נחוש להיאבק ולהילחם למען החיים שאחרי הכול הם חייו שלו; חייו המקפיאים, יכול היה ביורן הנסן להוסיף. כך בא לידי ביטוי ניצוץ החיים של פטר, כלומר של מי שייוותר אחרי ביורן הנסן, בשר מבשרו, הגֶנים שלו, שימשיכו לגשש הלאה כסוּמים, חיים שטרם החלו. אבל משהו בניצוץ החיים הזה הבהיל אותו. הערמומיות שבו. ביחסו לאביו. כאילו כל הזמן אמר: לא כדאי לך לנסות. לא תוכל לקנות אותי חזרה כבנך. כאן בבית אני דייר ואתה בעל הבית. בכל מה שפטר עשה היה ריחוק שביטא זאת. למרות זאת לא הצליח פטר לעמוד בפיתוי ונהנה מן היתרונות שאותם יכול היה לקבל אך ורק מתוקף היותו בנו של ביורן הנסן. יתר על כן, הוא עשה זאת מתוך שחצנות ־ בזה היה ביורן הנסן משוכנע ־ כלפי חבריו ללימודים. הוא חשש לפגוע בבנו אם יתנהג באופן שעשוי להיתפס על ידי פטר כניסיון התקרבות של אב אל בנו. להרגיז או להביך אותו. כל כך הרבה דברים רצה להעניק לו, אבל הוא נמנע מכך משום שחשש שפטר יתפוס זאת כאילו הוא לוחץ עליו להצטייר כ״בן״. ערמומיותו בכל פעם שהסכים לקבל משהו, למשל האוכל שאביו ארגן כך שבנו יוכל לאכול מבלי שיצטייר כ״בן״, הצביעה על כך שניצוץ החיים בקרבו היה מוזר ועז, ולמרות זאת התקשה האב להשלים איתו, משום שהניצוץ היה נטול נדיבות (מצד שני, כמה גברים צעירים הם נדיבים! כל מאמציהם מופנים אל הניסיון להיאחז בציפורניים בעתידם!) וללא תחושת בושה (אם כי בעצם הוא כן ציפה למצוא תחושת בושה אצל גבר צעיר). כמו כן היה עליו להודות שביטוי נוסף ומדויק של אותה ערמומיות היה התובענות שהפגין כלפי חבריו ללימודים, אשר התאמצו לסבול אותו, אבל לא יותר מזה. פטר יהיה לאופטיקאי. הוא דיבר על היכולות הגבוהות שהמכללה להנדסה בקונגסברג מעניקה בתחום הזה כאילו היו פרס שקיבל בזכות כישוריו. ואילו המקצוע עצמו לא עניין אותו במיוחד. הוא לא התעניין במיוחד במדע האופטיקה, שאחרי הכול היה הסיבה לבואו לכאן. הוא התייחס אליו כמעט כאילו היה המחיר שעליו לשלם כדי לרכוש מקצוע עם עתיד מבטיח. ביורן הנסן תהה מדוע פטר, עם הציונים הטובים שלו, לא ביקש להתקבל למסלול לימודים אחר, רפואה למשל, או הנדסה במכון הטכנולוגי בטרונדהיים, אבל ניכר בפטר שלא חש שום משיכה לתחומים אלה. שאפתנותו לא משכה אותו כלל לכיוונים אלה. השפעתו של אלגוט אינה מסבירה הכול, משום שאילו התגייס לצבא ובלבו שאיפה ברורה להיות רופא, מהנדס או עורך דין, אפילו אלגוט לא היה מצליח לשכנעו לוותר ולהיות אופטיקאי. התחרות היתה בין תקשורת לאופטיקה, ובמקרה הזה הוא בחר באופטיקה ־ בחירה נכונה, לשביעות רצונו השחצנית. לצופה מן הצד ההחלטה הזאת אולי נראית נתונה לוויכוח, וביטחונו העצמי המופרז של פטר לגבי צדקתו היה כמעט בלתי נתפס. הרי תקשורת פירושה עוצמה. המלומדים החדשים, המומחים לדימוי החזותי ולמילה הכתובה, אשר בכוח הידע שלהם מנצלים את השפה הסודית המשתקפת על מסך הטלוויזיה, בוודאי עשו על פטר רושם מפתה. ולמרות זאת הוא בחר כאמור להיות אופטיקאי. לתקן את חולשות העין בעזרת מדע האופטיקה. אין להעלות על הדעת שהיה בוחר זאת אלמלא השפעתו של אלגוט; מוזר שהוא בכלל בחר בתחום הזה. כנראה שפירוש הדבר הוא, שהשפעתו של אלגוט היתה חזקה יותר מהחלום להשתייך לחוגי מלומדי–התקשורת המודרניים, על כוחם וחייהם מלאי ההרפתקאות, בניגוד לקיום השקט למדי ־ גם אם בחלוק לבן ־ בחדרה האחורי של חנות האופטיקאי. אבל שם, בחדר האחורי של חנות האופטיקאי, יותיר פטר קורפי הנסן את חותמו על החיים כמי שהבין אותם על בוריים. זו היתה מטרתו. אלגוט לא בא. האופטיקה כמקצוע לא עניינה אותו במיוחד. הוא יכול היה לנסוע. הרי התנאים שהביאו אותו הנה לא היו תקפים עוד. אבל הוא נשאר. חבריו ללימודים לא חיבבו אותו, ורק בקושי הסכימו לסבול את נוכחותו בשולחן שלהם בקפטריה. אבל בערבים היה יושב ומספר לאביו בהתלהבות על המכללה להנדסה בקונגסברג, על חיי הסטודנטים הנהדרים, על קִצבי התקופה, על מרצים אורחים שבאו במיוחד מהמכון הטכנולוגי בטרונדהיים ועמדו לרשותם, על חבריו הנחמדים לספסל הלימודים, ובמיוחד על אוׂקֶה סְוֶנסון מארוִיקה, שכוכבוֹ דָּרַךְ בְּשָׁמָיו של פטר. כי פטר מצא את מקומו. הוא מצא את הדרך שבה יוכל להותיר את רישומו האישי על החיים.
    לפי דברי פטר היה זה השוודי, אוֹקֶה, שהחדיר את הרעיון למוחו. כאן אנחנו ארבעים סטודנטים, אמר, ואחר כך, את מי יעדיפו הלקוחות? את הטוב מכולם, כמובן. אבל כולנו הטובים מכולם, מנקודת מבטו של הלקוח. אחרי שלוש שנים כאן נוכל כולנו לבצע את החלק הטכני של העבודה לשביעות רצונו המלאה של הלקוח. את זה כולנו נלמד לעשות. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא את הזגוגית הנכונה לכל עין, ונצליח גם לאתר את אלה שסובלים ממחלת עיניים ולשלוח אותם לרופא עיניים. גם אלה שישנו בזמן ההרצאות של מומחה העיניים קלטו מספיק כדי להיות מסוגלים להבחין בין עין חולה לעין שראייתה פשוט לקויה. בעלי הראייה הלקויה הם התחום שלנו, וכולנו נצליח להזמין עבורם את העדשות או את המשקפיים הנכונים. עבור אלה שיזדקקו לשירותינו כולנו כשירים באותה המידה. רק אופטיקאים יוכלו לראות שאחדים מוכשרים יותר מהאחרים. ואף על פי כן הלקוחות יעדיפו אופטיקאי אחד על משנהו. יש שיצליחו, אחרים ייקלעו לקשיים. מי יצליח כאשר בעצם כולם מוכשרים באותה המידה? ובכן, זה שיוכל להציע משהו נוסף. זה שיוכל להציע יופי, אמר אוקה. ״את המשקפיים האופנתיים.״
    דבריו אלה עשו רושם עצום על בנו של ביורן הנסן, שאפילו לא חלם להחזיק בבעלותו חנות אופטיקה משלו אלא רק להיות עוזר של אלגוט בלום, או מישהו כמותו. אופטיקאי יכול להצטיין במתן פירוש לשגיונות האופנה. על ידי התאמת שגיונות האופנה באופן מוחשי לגמרי לזוג משקפיים מסוים. עליו להפנים שבכך טמון עתידו. פטר הבין זאת, אבל אוקה הוא שנטע את הרעיון במוחו. על כך יהיה לעד אסיר תודה לאוקה סוֶנסון, אמר. על שזרע בו את המילים הללו. מילים שפטר הִצפִּין בלבו, הרהר בהן, משום שאביו הבין שפטר אמנם יכול לשבת אצלו ולהתעמק בהתלהבות בפירושם האמיתי של הדברים, אבל אף פעם אינו יכול לעשות זאת בחברת חבריו ללימודים. בחברתם רק הִקשיב בשתיקה. כי עכשיו היה לו יתרון עליהם, הוא הבין במה מדובר. מובן שעליו ללמוד את המקצוע, אבל בנוסף על כך עליו גם להבין את תקופתו שלו. את שגיונותיה, שהם–הם מהותה הפנימית של התקופה.
    ביורן הנסן הביט בבנו. הוא יכול היה לדמיין אותו כאופטיקאי. כעוזר בחנות אופטיקה. הוא לא יכול היה לדמיין אותו כעורך דין, רופא או מהנדס. וגם לא כאיש תקשורת, בין אם בתחום הפרסום, בעולם הקולנוע או כמגיש בטלוויזיה. הוא נכנס לנישה הנכונה, עם מקצוע שלמען האמת לא עניין אותו, מקצוע שאותו בחר במקרה ועל סמך ההנחה שיבטיח את עתידו משום שישנם מעט אופטיקאים ביחס לביקוש, בניגוד לתקשורת שרבים רואים בה את ייעודם בחיים. בנוֹ כאופטיקאי. מחפש ומוצא את המשקפיים הנכונים ללקוח. נמלא גאווה שחצנית בעודו חודר אל תקופתו שלו, ובאופן כמעט מסתורי יוצא עם משקפיים המתאימים באופן מושלם לצורת הפנים של הלקוח כפי שהן משתקפות לאור ההבעתיוּת המשתנה או הקונפורמיזם המחושל של התקופה. לא היה זה רק בנו, כי אם חלומו של בנו והיעד המפעם בחייו.
    ברור היה שהרעיון שנטע בו אוקה סוֶנסון השוודי שחרר דבר מה אצל פטר. לא היה אפשר להכחיש שלימודיו היו שרירותיים מאחר שהיסוד להם נעלם עוד בטרם החל בהם. אמת, הוא למד בשקידה, אבל ללא מטרה מיוחדת. למעט אולי התקווה, בסתר לבו, שאלגוט ישלח לו מכתב שבו יסביר את מעשיו, והכול יחזור לקדמותו. הוא למד כדי להעביר את הזמן. אבל עכשיו הוא יכול לצפות ליום שבו יסיים את לימודיו, בעוד שנתיים וחצי, ולפניו עתיד שאינו תלוי עוד בחבר שאִכזב אותו באופן כל כך לא מובן. הוא נותר בודד כשהיה, אבל חשף את רגשותיו עוד פחות מבעבר, למעט כמובן בשעה שבה הבדידות הכתה בו, בין אחת–עשרה וחצי לעשרים וחמישה לאחת, כשהבין ששוב הפך מיותר בין בני גילו. על כל פנים כך יש להניח.
    סמסטר הסתיו התקרב לקצו. עוד מעט ייסע פטר הביתה לנרוִיק לחופשת חג המולד. הם חלקו דירה, והאב למד על בשרו מה פירושם של מגורים עם גבר צעיר ומודרני. למשל חדר האמבטיה שהיה תפוס כשרצה להיכנס. הניחוחות שהפרישו התמרוקים של בנו ־ הבשמים, קרם הגוף, מי הגילוח, הדאודורנט, השמפו וכו' וכו' ־ עמדו באוויר כשסוף–סוף התפנה החדר, והחניקו את הריחות הפרימיטיביים יותר מִקרביו של בנו, הם הורגשו אך בקושי, כמו עדות בלתי מזוהה ומתפוגגת על נוכחותו השעירה של בנו. הוא ראה אותו הולך בבוקר, תנועותיו אגביות, בטוח בעצמו, לבוש לקרב בתחפושתם הייחודית של הצעירים. וראה אותו חוזר בערב, או לפנות ערב, ומחמם את ארוחתו בתנור המיקרוגל שביורן הנסן קנה משום שבנו עמד לבוא לגור אצלו. אחר כך היה נכנס לחדרו ללמוד, או אולי לנוח. אבל אז היה יוצא לסלון, מתיישב על הספה ומדבר. על זה. הוא דיבר בשחצנות על הסטודנטים האחרים. אלה שלא הבינו כיצד האופטיקה תהיה חלק מההשכלה הכללית של בני האדם. אלה שחשבו שמדובר רק ברכישת קצת ידע אלמנטרי על היחס בין צורת פניו של אדם למסגרת המשקפיים שלו. הוא אף לא התאפק ולגלג על אוקה. אוקה, שנתן לו את הרעיון אך לא הבין את תוכן דבריו שלו. הוא חשב שזה היה רעיון–נפל, פרט משעשע שאפשר להתבדח עליו, גם אם חצי–ברצינות. אבל לא ברצינות גמורה. כמו פטר. ״עדשות גבוהות לפרצוף נשי מוארך,״ צחק. ״שככה יהיה לי טוב. כי הן מרככות את פרצופה של האישה. הם חושבים שצריך רק ללמוד כללים בסיסיים כאלה. אבל מה אם הפנים של האישה לא זקוקות לריכוך? אתה לא חושב שיש משהו בנאלי בכל הרכּוּת הזאת שכל הזמן רוצים להדגיש אצל האישה? הרי יכול להיות שהדגשת הנוקשות בפניה המוארכות של האישה היתה מציתה בהן אור קורן, מסתורי ומפתה. הטהור והנוקשה. משקפיים מרובעים, עם עדשות נמוכות, בשבילה. כלומר ההפך הגמור מהכלל הנלמד, שבעיני חבריו לספסל הלימודים הוא תורה מסיני. אין תורה מסיני, רק קצב חיים קדחתני, מצבים שבהם ניתנת לאדם הזדמנות לזהור, וכך הופך המצב לשמַים והאנשים המושלמים לכוכבים הזרועים בהם, אמר פטר, בחגיגיות, בפאתוס גדול ואמיתי. הוי, לוּ דיבר בנוֹ בִּמקום זאת על מדע האופטיקה בהתרגשות כזאת! על הידע והיכולות שיאפשרו לו לעבד את קימורי הזכוכית על מנת להגיע למינוס 2.5 ולמינוס 1.7. אבל לא היה בידן של היכולות החיוניות הללו לרומם את רוח בנו לגבהים של ממש ולהכינו לקראת הפגישה עם החיים האמיתיים. אלה שפטר דיבר עליהם עכשיו. אלה שעליהם הִרצה עכשיו לאביו. הרצה והרצה. על החיים, ועל עתידו שלו, שעיניו נפקחו אליו עכשיו. קודם דיבר רק על החיים, החיים מעוררי ההשתאות, העידן שבו חי. עכשיו גם ידע כיצד הוא יפעל בהם. נפקחו לו העיניים. הוא דיבר ודיבר. באותו קול חדגוני וחזק מדי. מעל גובה העיניים של אביו, אבל היישר באוזנו. הבן ריסס את אוזניו במילים. הכול התפתח באופן שונה בתכלית מכפי שחשב. כל הסתיו ישב ביורן הנסן וחיכה שפטר ״יתקיף״ אותו. מדוע נטש את בנו יחידו כשזה היה בן שנתיים בלבד? הוא לא ידע שבכך מוטט כותל אחד של קיומו של בנו? הוא אף ציפה שבנו יספר לו שלא ביקר אותו מאז שהיה בן 14 מפני שחיכה שאביו יחשוף את עצמו ויפציר בו, יתחנן, שבכל זאת יבוא אליו לקונגסברג משום שאינו מסוגל לחיות עם המחשבה שהוא עומד לאבדו. אבל פטר מעולם לא יצא לשום ״התקפה״ עליו. הוא לא רמז ולו במילה למה שהיה ביניהם בעבר. שום מילה, שום הבעת פנים לא רמזה על משהו שיוכל להפוך את פטר ל״בנו״ של ביורן הנסן וכך להפוך את ביורן הנסן ל״אביו״ של פטר. ה״התקפה״ בוששה לבוא. אבל ביורן הנסן חיכה. הוא הכין את תשובותיו. שהוא אינו מתחרט על דבר ולפיכך אינו יכול ליטול כל יוזמה שתהפוך אותו ל״אביו״ של פטר ובהתאם לכך את פטר ל״בנו״. הוא לא יכול היה להעלות את המילה ״חרטה״ על דל שפתיו משום שידע שכך היה נוהג שוב לוּ ניתנה לו ההזדמנות. וכך הפסיד את בנו, ורק פטר יכול היה לתקן את המעוות, לו רצה בכך. אבל פטר לא רצה. לא היה לו מושג על מה אביו מדבר. הוא היה אדיש לכל זה. במקום זאת דיבר פטר על התלהבותו מהעידן הנהדר שבו הוא חי ועל האנשים המשכילים שחיים בעידן זה, וזו היתה זכותו המלאה. קללה רבצה על היחסים בין האב ובנו. ערב אחר ערב ישב הגבר הצעיר הקטן והבודד והרצה לאביו על החיים שם בחוץ, בעתיד. בפניו הצעירות, החשופות, שתווי פניו של ביורן הנסן ניכרו בהן, כך אומרים, תיאר פטר בביטחון כיצד יסדיר את עתידו. בנימתו השחצנית יכול היה לגלות לאביו לראשונה כיצד יתקרב אל עתידו עד כדי כך שיוכל לאחוז בו ממקום עומדו, המקום הקטן שהועיד לעצמו כמנהל מסור בסניף של אלגוט בלום בקניון אוסלו סיטי או בכל מקום אחר, כי לא בטוח כלל שהוא יעבוד אצל אלגוט בלום, הרי האפשרויות רבות כל כך. ביורן הנסן הקשיב לו. הוא ישב מאופק והניח למילים לרסס את אוזניו. הוא רק אמר: באמת, מה אתה אומר, בחיי, כן, זה רעיון לא רע בכלל. אבל קריאותיו לא השפיעו על פטר. הוא דיבר ודיבר. נלהב וחדגוני בקולו החזק מדי. ביורן הנסן פילל שישתוק. לא היה לו כוח לשמוע עדויות נוספות על העולם המודרני שבנו היה גאה כל כך להשתייך לו בכל רמ״ח אבריו. עולם זה, על האלגנטיות שלו וסגנונו המשובח, עולם שבו נאחז בנוֹ עתה בציפורניו באמצעות חזונו על ייעודו כפרשן של המודרניוּת בחייו שלו, מעמד אשר יאפשר לו ליצור את מסגרת המשקפיים המדהימה, שלמראיה תיעתק נשימתן של הבריות. אבל בנו לא שתק. הוא דיבר ודיבר. לעתים גם בבקרים, עוד לפני שביורן הנסן ניער מעליו את השינה והתכונן לקראת יום חדש, היה בנו עומד במטבח ליד קרש החיתוך הנשלף ופורס את הלחם שלו ובה בעת מדבר בשחצנות על המקצב של תקופתו וכמה חשוב להבינו. ״בפרצוף חשוף כל כך, זה כמעט מגונה״, ״דומה לך כמו שתי טיפות מים״, מצויד בתחפושת מובהקת מהגרדרובה העשירה שלו עמד בטוח ומרוצה מעצמו והרצה לביורן הנסן על עליונות העידן שלו, ועל היותו חלק ממנו, ולא משהו חיצוני לו, בטרם יפרוש לחדרו עם ספל הקפה ופרוסות הלחם, ויניח סוף–סוף לאביו לאכול את ארוחת הבוקר שלו בשקט. בה בעת נקף אותו מצפונו.
    כי אולי אני לא מבין שום דבר, חשב. אולי זהו שדר מ״בן״. אולי זהו ״קולו של הבן״. גבר צעיר המספר לאביו על המסע שאליו יצא, ועל ההרפתקאות המצפות לו בדרך. כלומר מֶסֶר שהוא מביא לאביו מן העולם שבחוץ. אם כן, האם משמעות הקול הזה היא שמעביר המסר הוא יורשו של אביו, זה שנושא את החיים הלאה? האם בנו של ביורן הנסן הוא המודיע לאביו כיצד לאחוז בלפיד? יכול להיות, יכול להיות. בדרכו הדידקטית היה זה ״בן״ שדיבר, אמנם אי שם במרחק, ובכל זאת אולי ״בן״. שדיבר אליו. שהשתדל לתקשר איתו, כבנו. ביורן הנסן היה נרגש וחסר מנוחה. משום שאולי בשדר הזה, אם אכן בא מ״בנו״, מסתתרת גם שאלה שקטה, אולי אף תקווה כמוסה, שאביו, עליו הוא מביט מלמעלה, יעניק לו הכרה? ניצוץ קטן? שיוּצת בין השניים? האם ייתכן שזה מה שפטר עשה? את הדבר שפטר מסוגל היה לעשות אך הוא עצמו כבר החמיץ את ההזדמנות לעשות. האם הוא מנסה להיחשף עכשיו? לא בצורת ״התקפה״, כפי שציפה במשך חודשים רבים, אלא בצורה הזאת, המפתיעה ביותר. פתאום התחוור לביורן הנסן שבנו, שדיבר ודיבר בסגנונו הדידקטי, בביטחון עצמי ובשחצנות ובהתנשאות, אולי בעצם אמר כל הזמן, שוב ושוב: תגיד לי משהו, אבא. תכיר בי כמוֹת שאני, תכיר בחיים שאני עומד לחיות ושלקראתם אני מכין את עצמי. עשה זאת, אבא. האם ייתכן שיש לו בן אשר במשך כמה חודשים, מאז שהגיע לקונגסברג ועבר לגור כדייר בדירתו, ביקש, שוב ושוב, מילה של הכרה? כן, זה ייתכן. האם זהו באמת ״בן״ שישב והשתדל להבליט את חייו שלו, ואת מטרתו בחיים, על מנת לקבל הכרה מ״אביו״? ביורן הנסן המופתע נאלץ לקבוע שאי אפשר להתעלם מהאפשרות הזאת. ואם אלה אכן פני הדברים הוא יכול, באמצעות מתן ההכרה הזאת, להפוך לאביו של פטר בעיני פטר עצמו וכך להתאחד עם בנו. הוא יכול לומר את המילה הגואלת, והקללה שרבצה עליהם תתפוגג. אבל אם אלה פני הדברים הרי שבכל זאת אין בזה כל טעם. פני הדברים יכולים להיות גם הפוכים לגמרי. משום שהוא אינו יכול להעניק לפטר את ההכרה הזאת. זו האמת, פשוטה ומזעזעת ככל שתהיה. פטר יכול פשוט לדבר ולדבר. להמשיך להרצות לו, בקולו החזק מדי, זה לא שינה דבר. בני המסכן, היתום מאב, חשב.
    גם בקונגסברג חג המולד מִשמש ובא. לפטר היתה מעין בחינת שליש ממש לפני החג, ואחריה ארז את חפציו ונסע הביתה לנרוִיק לחגוג שם את חג המולד. כשנסע לקח איתו רק מזוודה אחת, ואביו ליווה אותו לתחנה. הרכבת באה, ואביו הושיט לו את ידו. ״אני חוזר אחרי החג,״ אמר פטר, ״כי כל כך נחמד לגור אצלך.״ האב חייך ואיחל לו נסיעה טובה. אתה חוזר אחרי חג המולד, חשב. אבל לא תישאר הרבה זמן. את זה אני יודע.
    חג המולד הגיע. ביורן הנסן חגג אותו בשקט, לגמרי לבד. הדממה הופרה רק פעם אחת, בארוחת ערב אצל בריט והרמן בוסק ביום–החג השני, כרגיל. פטר חזר בתחילת ינואר, ובאמצע אותו החודש נסע ביורן הנסן לווילנה.
    איפה נמצאת וילנה? וילנה נמצאת במקום כלשהו באירופה, אי אפשר לתת פרטים מדויקים יותר. נוסעים ברכבת מקונגסברג לאוסלו, טסים מנמל התעופה פוֹרְנֶבּוּ לנמל התעופה קָסְטְרוּפּ בקופנהגן, ואחרי המתנה של שעה באולם–הנוסעים במעבר עולים לטיסה המיועדת לווילנה. אחרי טיסה של שעה ועשרים דקות נוחתים בשדה התעופה בבירתה של ליטא. היא שוכנת במרחק 200 קילומטרים ממינסק שבמזרח. לריגה בצפון–מערב המרחק הוא 300 קילומטרים. ורשה שוכנת 400 קילומטרים דרומה. המרחק לסנט פטרסבורג הוא 650 קילומטרים, למוסקווה 900 ולברלין 850 קילומטרים. באמצע הדרך בין ברלין ומוסקווה, איפשהו בלב אירופה. לחוף הים הבלטי. לחשובה בערי הנמל של ליטא, קְלַייפֶּדָה, ולמרחצאות, המרחק הוא 250 קילומטרים.
    ביורן הנסן היה אפוא בווילנה. הוא עמד בחדרו בקומה ה—18 של ״מלון ליטא״, מלון סובייטי אופייני, והשקיף מהחלון על עברו האחר של נהר נֶריס. עיר עתיקה ומכובדת. באירופה. מבצר התנשא בראש גבעה ולידו מגדל גֶדימינָס, ולרגליו השתרעה העיר על כנסיותיה, בנייניה, מגדליה וחומותיה. ביורן הנסן התרגש מהמראה שניבט אליו מהחלון והחליט מיד לצאת לרחובות. כעבור זמן מה הוא חצה גשר אבן מעל הנהר והגיע לעיר העתיקה. עיר שיסודותיה נבנו עוד במאה ה—14. מקום מושבם של ליטאים, פולנים, בלרוסים ויהודים מזה מאות שנים. היום מתגוררת שם אוכלוסייה ליטאית עם מיעוט רוסי גדול. עיר שרחובותיה צרים, מרוצפת אבן, וריח פחם באוויר. העשן המיתמר כיסה את העיר. ריח של פחם ושמן בישול מבאיש. ביורן הנסן מיהר ברחובות בבגדיו המערביים, שהיו משעממים למדי בפרספקטיבה נורווגית. הכול הביטו בו. הם עמדו בכניסות הבניינים הצרות והביטו בו. בבגדיהם המהוהים, המיושנים. מחזיקים צרורות תחת זרועותיהם. כפופים ושפופים. אבל הם הסתכלו בו במבט קורן מסקרנות. הוא היה שליח מאמריקה. כרוב ותפוחי אדמה. גלילים של בד בחנויות בין כותלי הרחוב. גבר גורר עגלה מלאה בקבוקי חלב ריקים. צליל קרקוש. ביורן הנסן מיהר להסתלק משם, למען האמת הוא חש אי–נוחות מסוימת. שער העיר העתיק, מהמאה ה—16. כנסיית קזימיר הקדוש. מבנה תיאטרון מהמאה ה—18. ארמון הארכיבישוף. בית העירייה החדש, מהמאה ה—18. האוניברסיטה מהמאה ה—16, עם כנסיית יוחנן הקדוש. כיכר גֶדימינו ובה הקתדרלה והמבנה הנפרד של מגדל הפעמונים. דינג דונג.
    קור שרר בחוץ והוא רעד. זה היה באמצע החורף. אנשים מיהרו ברחובות הצרים. בבת אחת החל לרדת שלג. זה היה מין יום קודר כזה בווילנה, ובבת אחת החל לרדת שלג. כן, בעיר הזאת זכה ביורן הנסן לראות שלג יורד בסגנון מרכז–אירופי. השלג צנח כבד ורטוב על וילנה, שפעם מזמן נקראה ״ירושלים דליטא״, ובתקופה שבין המלחמות היתה עיר מחוז פולנית. פתותי שלג גדולים ולבנים צונחים ארצה, נשאבים לתוך האדמה ומתאדים. בין הבניינים הבארוקיים ועל פני הרחובות הצרים והמפותלים ירד השלג בפתותים לבנים כבדים, ועל כתפיהם המרופדות של האנשים ועל שערם, שנעשה רטוב. בבת אחת נמלאו הרחובות בתלמידים המנסים ללכוד את פתותי השלג באוויר. הם יצאו פתאום לרחוב מתוך פתחים צפופים וצרים בשורות הבתים, בתלבושת אחידה, ספריהם קשורים ברצועה, ומיהרו להניח אותם על כרכובים, בשקעים בקירות הבתים ועל גרמי מדרגות. הם רצו אל מרכז הרחוב כדי ללכוד את השלג בידיהם הלהוטות, ומחאו כפיים כשלכדו את השלג באוויר, בקצב מהיר, מתוך תקוות שווא ללכוד כמות מספקת ליצירת כדור שלג. ביורן הנסן התקדם במהירות ברחובות העיר וראה את המחזה המוזר והפתאומי הזה, שהתרחש לנגד עיניו באופן ספונטני כל כך. לבסוף חזר אל גשר האבן העתיק מעל נהר נריס ואל ״מלון ליטא״ המרוחק, שהזדקר מעברו האחר של הנהר.
    כשנכנס ללובי של המלון ניער את השלג משערו, כמו מים. הלובי היה עמוק וקודר, בסגנון הראוותני של שנות השישים. שטיחים עבים כיסו את הרצפה, תאורה אפלולית, ובקצה האולם נצנצו אורות קטנים מעל דלפק קבלה ארוך. לפניו עמדה חבורת אנשים במפגש עליז עם חבורת אנשים אחרת, מפגש שכולו חיבוקים ותנועות ידיים מוגזמות. ביורן הנסן מיהר לעברם, משום שהכיר את אנשי אחת החבורות. לחבורה זו היה שייך, וחבריה עמדו עכשיו ובירכו לשלום את המארחים הליטאים שלהם. כי ביורן הנסן ביקר בווילנה כחבר במשלחת. הוא נבחר להשתתף במשלחת נורווגית של אנשי ציבור מהשלטון המקומי שיסעו לליטא כדי ללמד את הליטאים מהי דמוקרטיה. ועכשיו הם הגיעו, עמדו ובירכו לשלום את אלה שעליהם ללמד. הם יערכו דיונים ושיחות עם ליטאים שנבחרו למלא תפקידים בכירים במנהל המקומי של הרפובליקה הסובייטית לשעבר, שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוונה היתה שהנורווגים ייתנו לליטאים כמה עצות טובות שיאפשרו לדמוקרטיה המקומית לתפקד בצורה הגיונית, כך שהאוכלוסייה המקומית תונהג ובה בעת גם תיטול חלק בהנהגה. למשלחת כזאת היה זה אך טבעי לצרף גזבר עירייה מנורווגיה, ואך טבעי שהגזבר הזה יהיה ביורן הנסן, משום שהוא שימש בתפקיד כמעט עשרים שנה, ובתקופה הזאת אף קיבל כמה מינויי כבוד במסגרת איגוד גזברי המחוזות והערים בנורווגיה.
    הכנס החל מיד אחרי המפגש הזה במבואה, ונערך במלון עצמו שבו התגוררו הנורווגים. אחריו באו שלושה ימים נוספים של פגישות, שאותן קטעו סיורים באתרים תיירותיים בווילנה וטיול של יום אחד ברחבי ליטא. בערב האחרון נערכה ארוחת ערב חגיגית ולאחר מכן שבה המשלחת הנורווגית לאוסלו. על הכנס עצמו לא היה לביורן הנסן הרבה מה לומר. הוא לא חש שם בטוב, הן בשל החגיגות הנדיבות שנערכו בערבים והן בשל מחשבותיו שלו. אבל מהרגע הראשון הוא שם לב שמשהו מוזר אופף את המפגש הזה בין פקידי השלטון המקומי הנורווגים והליטאים. הנורווגים זכו להערצה. הערצה גדולה שלא מצאה חן בעיניו, משום שהדבר שהעריצו בהם לא היה אישיותם הפרטית אלא השתייכותם הנחשקת.
    הליטאים חלמו להיכנס לנעליו של ביורן הנסן. נעליו היו בעיניהם אלגנטיות ביותר, והם לא התאפקו והצביעו עליהן. ביורן הנסן נתקף אפוא תחושה מוזרה להיכנס לנעליו שלו. גם בשעון שלו היה משהו מן ההבטחה. הם הביטו באיש העונד אותו כאילו הוא מבטא עליונות מובנת מאליה. מדי פעם שאלו אותו מה השעה, וזאת על אף שלליטאים היו שעונים משלהם. ביורן הנסן היה פושט אז את זרועו, מביט בשעון היד שלו ואומר להם, בגרמנית, מה מורה השעון. אבל הליטאים לא הקשיבו לו, הם רק הסתכלו, מכושפים, בחפץ שהתגלה על פרק ידו של ביורן הנסן כשניער את שרוול חולצתו כלפי מעלה וחשף את שעונו, תנועה טבעית שעליה חזר אלפי פעמים בלי לעורר מהומה כלשהי. ואלה לא היו אנשים בורים מקרב העַמךָ הליטאי, צאצאים ישירים של צמיתים עילגים. אלה היו אנשים בעלי השכלה גבוהה שנבחרו לשמש כמנהיגים מקומיים בליטא החדשה. הם ייצגו את עמוד השדרה של ליטא החדשה. וביורן הנסן לא היה היחיד שנחשף להערצתם חסרת הגבולות רק משום שהסתובב בבגדיו שלו. המשלחת הנורווגית כולה נחשפה לאותן התגובות. ומאחר שהיתה מורכבת מראשי איגודים נורווגיים, אנשים מיושבים למדי, ורבים אף יאמרו אפורים למדי, שמתוכם רק מעטים, אם בכלל, יכולים להיקרא אלגנטיים בלבושם, מה הפלא שהאווירה במשלחת הנורווגית היתה מרוממת מאוד? אכן, אי אפשר להכחיש שרבים מהם חשו מוחמאים ביותר. ולעומת זאת מסקנתו של ביורן הנסן היתה שאסור שהתוכנית אשר לשם מימושה בא לליטא תיכשל.
    על כן יצא מהמלון ביום השני עוד לפני ארוחת הבוקר, ועצר מונית. הוא היה מתוח, אבל שליו. הוא ביקש מנהג המונית להסיעו לבית החולים הגדול בווילנה. הבעיה היתה למצוא את האדם הנכון. אם ימצא אותו, הכול יסתדר מאליו. דוקטור שץ נתן לו כמה עצות טובות: איך עליו לנהוג, איזה מין מומחה עליו לחפש, וכמה גבוה בהיררכיה על הרופא הזה להיות. וכשהמונית עצרה מחוץ לבית חולים המורכב מקבוצת מבנים ענקית עלה בידו, באמצעות מילון גרמני–ליטאי, להגיע לדוקטור לוּסְטינְוָס.
    הוא אמר לדוקטור לוסטינוָס שאף שבקשתו עשויה להישמע לרופא מוזרה משהו, הוא מבקש ממנו לאפשר לו להסביר עד תום מדוע רצה לפגוש אותו. דוקטור לוסטינוָס הנהן בעידוד. הוא היה גבר כבן שלושים, לבוש כמו רופאים בעולם כולו, בחלוק לבן. ביורן הנסן הציג את מטרת ביקורו. בזמן שביורן הנסן סיפר על השירות שהוא מבקש ממנו לא גילה הרופא ולו סימן זעיר לסערת נפש. הוא לא פער את פיו בתדהמה ולא זקף את גבותיו. אף על פי שהבקשה ודאי נשמעה לו מטורפת לגמרי ניכר בו שאינו מתרגש, למעשה הוא נראה אדיש למדי. לא היה לו אכפת. הוא הקשיב, וכשביורן הנסן סיים את דבריו משך בכתפיו ואמר שאם אדוֹן הנסן באמת רוצה בזה הוא לא רואה שום מכשול רציני שימנע ממנו למלא את מבוקשו. אבל, הוסיף, למבצע כזה יש כמובן עלות, כפי שאדון הנסן בוודאי יודע. הדבר היחיד שמטריד אותו הוא אם אדון הנסן מודע לכך שהתשלום צריך להיות במזומן, ועל כן הוא מקווה בכל לבו שאדון הנסן הבין זאת לפני שעזב את ארצו וטס הנה, ונקט מראש אמצעי זהירות הדרושים. כשביורן הנסן אישר שאכן כך עשה הנהן דוקטור לוסטינוָס והפגין בכך את שביעות רצונו מהחולה החדש שלו. אבל כשביורן הנסן נקב בסכום שחשב לשלם חלפה עווית של הפתעה בגופו של דוקטור וסטינוָס. האם שמע נכון? האם זה ייתכן? האם האיש הזה מהמערב מציע לו 10,000 דולר? בשביל שום דבר כמעט? דוקטור לוסטינוָס חזר על הסכום: 10,000 דולר? במזומן? ביורן הנסן אישר. דוקטור לוסטינוָס קם והושיט לביורן הנסן את ידו. ניכר בו שהתרגש, וגם אם התאמץ להסתיר זאת, הדבר לא עלה בידו לגמרי. ידו של דוקטור לוסטינוָס רעדה.
    אחרי השיחה הזאת, שלקראת סופה שילם ביורן הנסן מקדמה בסך 1,000 דולר והשניים תכננו את המהלך הבא בשלווה ובנחת, יכול היה ביורן הנסן לשוב ל״מלון ליטא״ וְלַכֶּנֶס. הוא חזר בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. דומה שאיש לא התפלא על העדרו בשעות הבוקר, כי בלילה הקודם שתו לא מעט, וכולם, ובמיוחד המשתתפים הליטאים בירכו אותו לשלום בעליזות מופלגת כשהגיע סוף–סוף. לאחר מכן השתתף בכל אירועי הכנס ־ בפגישות עצמן, בסיורים באתרי התיירות, בארוחות החגיגיות ובשאר המסיבות ־ נחוש להסתיר את העובדה שמחשבותיו נודדות למקום אחר לגמרי. הוא שתה במתינות, אבל את המעט ששתה ניצל למפגני שכרות ראוותניים. בערב האחרון, אחרי הארוחה החגיגית באולם האירועים של המלון הִמשיכה המסיבה בבר של המלון ובחדר הסמוך לו. זו היתה שעת קשירת קשרי האחווה, וביורן הנסן שיתף פעולה ברצון. הוא הוזמן לעלות לחדרו של אחד הליטאים, ושם להמשיך עם כמה מהמשתתפים הנוספים את קשירת קשרי האחווה, דבר שבנסיבות רגילות לא היה מסרב לו. אבל הפעם אמר שיצטרף אליהם קצת אחר כך, תחילה עליו לשאוף קצת אוויר צח. את המשפט הזה אמר בחיוך עקום ובקול מעט מאנפף, ששכנע את האחרים שהוא אכן זקוק עכשיו לקצת אוויר צח. הוא לבש אפוא את מעילו, מסר את המפתח בקבלה, כנהוג, ויצא אל אוויר הלילה של ינואר. כשידע שיצא מטווח הראייה של חבריו במלון זקף את גבו וצעד ברחובות בצעדים נחושים ומשוחררים. שלג ירד. אותו שלג כמו בפעם האחרונה. פתותי שלג לבנים וכבדים על פני וילנה, העיר האירופית המוארת באורות קלושים. הוא הגיע לבית החולים, ודוקטור לוסטינוָס שעמד על מדרגות הכניסה קיבל את פניו.
    הוא הוביל אותו במדרגות אחוריות לתוך בית החולים ולחדר שבו ניצבה מיטה. זה יהיה החדר שלו, חדר ליחיד. דוקטור לוסטינוָס הותיר אותו לבדו בזמן שהתכונן. הוא פשט את בגדיו ותלה אותם בארון גבוה בחדר המרוהט בצניעות. הוא נשכב במיטתו. כעבור זמן מה נכנס דוקטור לוסטינוָס בחברת שתי אחיות. תחת פיקוחו של דוקטור לוסטינוָס נעטף ביורן הנסן בתחבושות וגובס לפי הכללים הרפואיים התקפים במקרה כגון זה.
    דאגה התעוררה למחרת, כשביורן הנסן לא הופיע. לא לארוחת הבוקר, ולא אחריה, כשהמשלחת הנורווגית התאספה בלובי לקראת היציאה לשדה התעופה. גם המזוודה שלו לא היתה במטען של המשלחת הנורווגית, שנאסף בלובי תחת פיקוחו של שומר מהמלתחה. בירור בקבלה העלה שהמפתח שביורן הנסן מסר ערב קודם לכן לא נלקח. עובדי המלון נכנסו לחדרו ומצאו שהוא ריק מביורן הנסן, אבל לא מחפציו. התקשרו לשדה התעופה וקראו לו במערכת הכריזה במקרה שהוא, מסיבה לא–ברורה כלשהי, נסע היישר לשם בלי לטרוח לקחת איתו את המזוודה שלו. עכשיו החלו לדאוג ברצינות. האוטובוס לשדה התעופה כבר עמד והמתין, אבל איש לא הצליח למצוא את ביורן הנסן. לפתע בא חבר מהמשלחת הליטאית, נסער ביותר, וגרר את ראש המשלחת הנורווגית הצדה. הוא סיפר שקיבל הודעה מבית החולים, לפיה ביורן הנסן מאושפז שם אחרי ניתוח בעקבות תאונת דרכים. מצבו חמור, אבל לא נשקפת סכנה לחייו.
    מה עכשיו? המטוס עומד להמריא, הגיע הזמן לצאת לשדה התעופה, אבל הם לא יכולים פשוט לנסוע ולהשאיר את ביורן הנסן הפצוע קשה מאושפז בבית חולים ליטאי, נכון? אולי אחד או שניים מהם צריכים להישאר ולתמוך בו? ראש המשלחת הליטאית הבטיח להם שאין בכך כל צורך. ראשית, ביורן הנסן לא יוכל להפיק מכך שום הנאה בזמן הקרוב, ושנית, הוא בידיים הטובות ביותר. אם יקרה משהו, השגרירות בוורשה כבר קיבלה הודעה. מזכיר השגריר יבקר אותו ברגע שהדבר יתאפשר. דברים אלה הרגיעו את המשלחת הנורווגית, וכל חבריה נסעו הביתה במועד שנקבע מראש.
    ביורן הנסן היה מאושפז בבית החולים בווילנה כמה שבועות. הוא היה החולה של דוקטור לוסטינוָס, ואיש לא הורשה להתקרב אליו ללא אישור מהרופא שלו. לעתים ביקר אותו דוקטור לוסטינוָס בחברת רופאים אחרים. הם עמדו באמצע החדר והוא שמע את דוקטור לוסטינוָס מדבר אל האחרים בקול חרישי. לפעמים ערך דוקטור לוסטינוָס ביקור עם פמליה שלמה של אחיות, ממש תהלוכה קטנה, ובמקרים אלה הביקור אצל השליח מהמערב היה רק חוּליה בסבב מקיף של ביקורים. פעם אחת ביום באה אחות להחליף תחבושות, ומרחה אותו ביסודיות במשחות שונות. שתי אחיות ביצעו את המשימה הזאת לסירוגין, ואלה היו אותן האחיות שחבשו וגיבסו אותו בערב הראשון. הן היו צעירות וחמודות, והן סעדו אותו במסירות אין קץ. לפעמים דיברו אליו בליטאית וחייכו אליו כשראו שאינו מבין אף מילה. מפעם לפעם באו שתיהן יחד, בלוויית דוקטור לוסטינוָס, ואז שמע שהן מדברות עליו ביניהן, ושתיהן נשמעו עצובות. דוקטור לוסטינוָס היה ניגש לעתים למיטתו, עומד ומתבונן בו בדאגה. או שהיה מתיישב לידו ואוחז בידו כדי למדוד את הדופק שלו או להקשיב ללבו בעזרת הסטטוסקופ. מדי יום עדכן את העקומות בתרשים שהיה תלוי על הקיר מעל מיטתו.
    יום אחד הזריק לו דוקטור לוסטינוָס זריקה שהשרתה עליו נמנום נעים. מיד אחר כך חזר דוקטור לוסטינוָס בחברת אדון שדיבר נורווגית. ביורן הנסן שמע זאת, אך למרבה הצער היה מנומנם מכדי לקלוט בדיוק מה אמר אותו אדון, או לשם מה בא. אחר כך סיפר דוקטור לוסטינוָס שזה היה מזכיר השגרירות הנורווגית בוורשה, והוא הצביע על שידת הלילה העלובה, שניצבה ליד מיטתו של ביורן הנסן ועליה פרחים וממתקים.
    יש להניח שבפעם הבאה שיבוא, מצבו של ביורן הנסן כבר ישתפר, והוא יביא איתו צרור של עיתונים נורווגיים וחומרי קריאה אחרים.
    דוקטור לוסטינוָס התייחס אליו בכבוד גדול, ובמומחיוּת של רופא מיומן. אף התעורר בו חשד שהוא לא קיבל את המזון המוגש לשאר החולים, אלא זכה לטיפול מיוחד, כי לא היה לו שום דבר רע לומר על האוכל. דוקטור לוסטינוָס הרעיף עליו מילים מעודדות והזדהות לסירוגין. הוא פכר את ידיו ביום שבישר לביורן הנסן שהנזק הוא בלתי הפיך במובן זה, שעתה עליו להשלים עם הידיעה שיצטרך לבלות את שארית חייו בכיסא גלגלים. הוא התיישב לצד החולה שלו; למעשה הוא הזיז את הכיסא, שהיה קודם צמוד למיטה, ומיקם אותו כך שברגע שהתיישב עליו מצא את עצמו פנים אל פנים מול החולה שלו. באותו יום אף הביא איתו שיירה של אחיות. הן התייצבו לאורך הקיר בזמן שבישר לביורן הנסן את הבשורה הבלתי הפיכה הזאת, והן עמדו חמורות סבר, בוהות נכחן בלב דואב, וביניהן גם השתיים שקיבלו אותו בערב הראשון ומאז טיפלו בו לסירוגין. הן עמדו כך ברקע כמו מקהלה של מקוננות יווניות, אף על פי שהיו לבושות בלבן
    אנשים באו לבקרו. תחילה ראש המשלחת הליטאית שגר בווילנה, ולאחר מכן מזכיר השגרירות הנורווגית בוורשה. דוקטור לוסטינוָס נכח בשני הביקורים האלה, וכשהליטאי היה שם פָּתַח מדי פעם בדברים וסיפר משהו לבן ארצו בשפתם המשותפת, ככל הנראה על התאונה והשלכותיה על החולה הנורווגי שלו. כשבא מזכיר השגרירות לא אמר דוקטור לוסטינוָס דבר, אבל הוא היה שם כל הזמן, ברקע. אגב, הפגישה הזאת התנהלה על מי מנוחות. הם שוחחו על דא ועל הא, וניכר שגם מזכיר השגרירות לא שש לדון ישירות בסיבה לאישפוזו של ביורן הנסן בבית החולים הזה בווילנה.
    הוא היה החולה הפרטי של דוקטור לוסטינוָס, והרופא שמר עליו בקנאות. לפעמים היה מופיע ליד מיטתו של ביורן הנסן, לרוב לבדו, ואז מתיישב ומתבונן בו. שואל לשלומו, ואם יש לו טענות כלשהן על הטיפול. לעתים היה מתחיל פתאום לספר על עצמו. על היותו ליטאי וקתולי. על ערבוֹת ליטא, שהן מחוז ילדותו. על שנאתו לרוסים ולקומוניזם, ועל כך שעל אף הכול יש לו סיבות רבות להכיר להם טובה. אלמלא הם הוא לא היה רופא, אלא פועל שעמל להוציא את פרנסתו מהאדמה. אלמלא הם לא היתה וילנה בירת ליטא אלא עיר בפולין. מחר אולי תשוב וילנה להיות עיר בפולין. זה תלוי בגרמנים. נדדנו רבות, ונוסיף לנדוד. אולי נשוב לגדות הדנייפר, מי יודע. אולם אם גרמניה תדרוש בחזרה את שצ'צ'ין וברסלב, קניגסברג, דנציג ומֶמֶל תדרוש פולין בחזרה את וילנה, ואנחנו ניאלץ לנדוד מזרחה. אבל אני אסתדר, הוסיף דוקטור לוסטינוָס, כי אלוהים עומד מאחורי. את זה אמר לחולה שלו. האיש המוזר הזה מהמערב העשיר ששכב פרקדן במיטה, חבוש ומגובס לפי כל הכללים. גבר שאם יושבים בשולי מיטתו וחושבים על מה שקרה, גם מזווית הראייה של החולה עצמו, דמעות עולות בעיניים. אבל דוקטור לוסטינוָס לא חשב על זה. הוא היה מעורפל ביותר כשנגע בדברים מעין אלה. אבל הוא ישב ברצון ליד מיטתו של ביורן הנסן. ביורן הנסן חשב ששתי האחיות החמודות בוודאי הוכנסו בסוד העניין, הן היו שותפות לו. אבל חוץ מהם איש לא צריך לדעת דבר. רק דוקטור לוסטינוָס ושתי היפהפיות כהות השיער במדי האחיות.
    דוקטור לוסטינוָס ישב ליד מיטתו של האיש המוזר הזה שככל הנראה שינה את חייו של הרופא. אולי מסיבה זו בא לעתים כה קרובות, כדי להיות בקרבת האיש הזה, שהעניק לו חיים חדשים לגמרי, עתיד אשר לפני הופעתו של ביורן הנסן לא העז אף לחלום עליו. 10,000 דולר צנחו מהשמים היישר לתוך כובעו של דוקטור לוסטינוָס. אל חייו נכנס איש עשיר שרעיון מטורף צץ במוחו. האיש החבוש והמגובס הזה מהמערב היה מתנת האל לדוקטור לוסטינוָס, והרופא התייחס אל ביורן הנסן בהתאם. הרי יום אחד יצטרך דוקטור לוסטינוָס להתוודות, חשב ביורן הנסן. הוא בטח לא יעשה את זה לפני שאסע מכאן, אבל האם יתאר זאת כחטא שחטא, או כנס שאינו ראוי לו, נס שנקרה בדרכו בחיים והיה בגדר ברכה?
    שתי האחיות הקטנות והחמודות התייחסו לביורן הנסן באופן דומה: בכבוד גדול ובדאגה רבה. יום אחד דחף דוקטור לוסטינוָס כיסא גלגלים לחדרו של ביורן הנסן, ושתי האחיות בעקבותיו. שתי האחיות עזרו לביורן הנסן להתיישב בו, ואחרי שדוקטור לוסטינוָס הורה לו כיצד להשתמש בכיסא, ובמילים מעורפלות נתן לו כמה הסברים המתארים כיצד איש נכה מתנהג בפועל, הן כשמרימים אותו לכיסא גלגלים, הן כשהוא ישוב בתוכו, דחפו שתי האחיות את ביורן הנסן למסדרון והציבו אותו במרפסת מקורה. ביורן הנסן נוכח שהאביב הגיע לליטא. הציפורים שרו והעלווה לבלבה על העצים. בקרוב יעזוב את בית החולים בווילנה. הוא שהה שם שבוע נוסף והקדיש את מרבית זמנו לתרגול הישיבה בכיסא גלגלים. הוא הסיע את עצמו הלוך ושוב במסדרון או ישב במרפסת המקורה, שמיכת צמר מכסה את ברכיו. בשעה שישב שם היה דוקטור לוסטינוָס מופיע לפעמים, מתיישב לצדו ומספר לו מה פירוש הדבר להיוולד בליטא. הוא הביא איתו אלבום תצלומים מהוה והראה לו תמונות. של אביו, שהיה איכר בקולחוז. של אמו, אישה שמנה, ליטאית כפרית. של שלושת אחיו ושל אחותו. הרופא הראה לו מדליון של אחותו, משום שהיא מתה, היא מתה בגיל 16 ותמונתה נשמרה אפוא במדליון תלוי על שרשרת שדוקטור לוסטינוָס ענד על צווארו. ביורן הנסן ראה תמונות של דוקטור לוסטינוָס כילד, כנער, כסטודנט וכרופא שזה עתה הוסמך. תמונות של גברת לוסטינוָס ושני הילדים. מצולמים בדירה צרה ומרוהטת יתר על המידה. גברת לוסטינוָס אף היא היתה רופאה. כאן בבית החולים. חבל שלא פגשת אותה, אמר דוקטור לוסטינוָס. שני הילדים היו בני 6 ו—8. בכל התמונות האנשים נראו מפוחלצים, עומדים לתצוגה בתנוחה אופיינית. הם התייצבו אצל הצלם, גם אם הצלם היה האבא (של הילדים), הבעל (של גברת לוסטינוָס) או הבן (של אביו ואמו). גם חללי הבתים נראו מפוחלצים, כל החפצים בהם נערמו על שולחן האוכל הרעוע, שסביבו ישבה משפחת לוסטינוָס, חוץ מדוקטור לוסטינוָס, שצילם את התמונה. דוקטור לוסטינוָס חלם על פַּקְס רוֹמָנָה. שלום לליטאים בין כותלי הממלכה הגרמנית–רומית החדשה. שלום שיוכל לבלום התפשטות גרמנית לאורך החוף הבלטי ולעבר קו אוֹדֶר–נייסֶה, ואשר יאפשר לפולנים, ליטאים ובלרוסים לחיות בשלום נצחי. כשהרוסים בתפקיד הברברים מעברה האחר של החומה הרומית החדשה. ילדיו של דוקטור לוסטינוָס ישבו לשולחן ונעצו בו את עיניהם. גברת לוסטינוָס נעצה בו את עיניה. דוקטור לוסטינוָס כסטודנט צעיר נעץ בו את עיניו. הוא הניח את ידו על כתפו של חבר לספסל הלימודים, ושניהם נעצו בו מבט שאינו ניתן לפירוש. אמא לוסטינוָס הזקנה נעצה את עיניה בבנה, שחזר לכפר כרופא שזה עתה הוסמך ובידו מצלמה לצלם בה את אמו, שנעצה דרך התמונה את עיניה בו, האיש מהמערב. על מצבו המשפחתי של ביורן הנסן לא שאל דוקטור לוסטינוָס שאלות. הוא בא מהצד האחר ולא היה לו לא עָבָר ולא סיפור. הוא בא אל דוקטור לוסטינוָס מבחוץ, עשיר ולא מוכר, וביקש ממנו טובה, ובכך שינה את חייו של דוקטור לוסטינוָס בעוד הוא עצמו, מסיבה בלתי נתפסת כלשהי, ישב עתה כנכה בכיסא גלגלים. לדוקטור לוסטינוָס לא היו שאלות. גם על העולם העשיר שממנו בא ביורן הנסן לא היו לו שום שאלות.
    לבסוף שוחרר ביורן הנסן מבית החולים. הוא נלקח בכיסא הגלגלים למשרדו של דוקטור לוסטינוָס, שם קיבל צרור של מסמכים כתובים וחתומים המפרטים את מהלך אשפוזו בבית החולים בווילנה. לאחר מכן הסיעו אותו לנמל התעופה. שתי האחיות כהות השיער הכניסו אותו לאולם הנוסעים. הן פסעו זו לצד זו מאחורי כיסא הגלגלים, ושתיהן החזיקו את הידיות בשעה שדחפו אותו קדימה לעבר דלפק הצֶ'ק–אין. אחת מהן ניגשה לרשום אותו ולמסור את מזוודתו, ואילו האחרת עמדה מאחורי כיסא הגלגלים והִמתינה. לאחר מכן דחפו אותו הלאה אל ביקורת הדרכונים ואל אולם הטיסות הבינלאומיות, זו לצד זו, כמו תאומות, מאחוריו. ליד ביקורת הדרכונים עמדה דיילת של ס.א.ס. וחיכתה לו. שתי האחיות הליטאיות העבירו את כיסא הגלגלים לאישה הזאת, שמעתה תהיה אחראית עליו עד תום הטיסה. אבל בטרם ימסרו אותו לדיילת רכנו שתיהן, תחילה האחת ואז האחרת, חיבקו אותו ופרצו בבכי.
    הם לא היו מוכנים לזה, לא הדיילת הצוננת של ס.א.ס. ולא ביורן הנסן, שקרס עכשיו, וחשש מהמעבר הן בביקורת הדרכונים והן במסדרונות הארוכים עד למטוס. אבל גם מפני העתיד להתרחש. הדיילת אחזה בינתיים בידיות של כיסא הגלגלים ודחפה אותו דרך ביקורת הדרכונים ומבעד לדלת שנסגרה אחריהם, ומאחר שישב ומבטו מופנה קדימה מבלי שיוכל להסב את ראשו, לא ראה עוד את שתי האחיות שעמדו זו לצד זו וראו אותו נעלם מבעד לדלת האוטומטית ולתוך עולמו שלו, שלא זכו לראותו אף בחטף, בטרם תיסגר הדלת.
    הושיבו אותו בקצה האחורי של המטוס, לצד מושב יחיד השמור לצוות, ועליו התיישבה אותה הדיילת, לצדו, ובזמן ההמראה לפתה בחוזקה בידה האחת את ידית כיסא הגלגלים. הוא הניד בראשו כשהביאו את עגלות האוכל והשתייה; דרך אגב, הדיילת ״שלו״ היא שהיתה אחראית על הגשת המשקאות בחלק זה של המטוס. הוא ישב והביט נכחו, מכווץ, שקוע במחשבות. הוא היה בדרכו הביתה. הוא פחד כפי שמעולם לא פחד, גם מכך שהפחד הזה יגרום לו רעד בכל גופו. הוא פחד שמא לא יצליח להשלים את הפרויקט שלו. הוא ישב באוויר איפשהו מעל אירופה. בקצהו האחורי של מטוס צר וארוך. הוא ישב מכווץ, בכיסא גלגלים, והביט נכחו בעיניים קודרות. כשהמטוס הנמיך לנחיתה התיישבה הדיילת במושב הפנוי לידו ואחזה בידית באותה לפיתה חזקה. בנמל התעופה קסטרוּפּ הועבר לדיילת אחרת שתהיה אחראית עליו בחלקו האחרון של המסע, בין קופנהגן ואוסלו. בפוֹרְנֶבּוּ הועבר לידי צוות אמבולנס מבית החולים בקונגסברג. הם עמדו וחיכו לו כשהדיילת דחפה את כיסא הגלגלים שלו מבעד לדלת אל המבואה הפתוחה ביציאה מאולם הטיסות הבינלאומיות, מיד אחרי המכס, שם הכו בו פתאום הקולות הנורווגיים הצווחניים... שני גברים בלבן, שנטלו אותו מיד תחת חסותם.
    האביב הגיע לנורווגיה, אבל האוויר היה צונן, הוא חש בכך בנסיעה הקצרה מדלת היציאה עד למקום שבו חנה האמבולנס. זה היה באמצע אפריל, יום שלישי בשבוע השקט, הקדוש, יומיים לפני יום חמישי הגדול, כי חג הפסחא נחוג מאוחר השנה. הוא נעדר שמונה שבועות. האמבולנס נסע לקונגסברג דרך דְרָמֶן והוקסוּנְד. האם לא אהב תמיד את הנופים הנורווגיים, גם את הנוף לאורך נהר דרמן, בין דרמן והוקסונד, וזה שבין הוקסונד וקונגסברג, על שדותיו השטוחים ורכסיו התלולים? שני הגברים בלבן ישבו במושב הקדמי וסיפרו זה לזה מה יעשו בחופשת הפסחא, ואילו ביורן הנסן ישב מאחור, בכיסא הגלגלים שלו, מכווץ כשהיה. כשהגיעו לבית החולים בקונגסברג הוציאו אותו בכיסא הגלגלים והסיעו אותו היישר לדוקטור שץ, שחיכה לו.
    דוקטור שץ העניק לו קבלת פנים רפואית שגרתית. הוא היה חביב ומרוחק. במשרד היתה גם אחות שסייעה לו. בין השאר עזרה להעביר את ביורן הנסן מכיסא הגלגלים לשולחן הטיפולים. ״רגלי הקמלות,״ חשב ביורן הנסן, זכור זאת. אבל דוקטור שץ הוא שערך את הבדיקה, האחות לא היתה אף רגע במגע ישיר עם גופו של ביורן הנסן. אחרי הבדיקה נלקח ביורן הנסן לצילום רנטגן, ודוקטור שץ הצטרף אליו. הרופא עצמו ערך את בדיקת הרנטגן, ובכוחות עצמו הפך את ביורן הנסן על בטנו, ללא עזרה, ואחר כך המתין עד שהצילומים יפותחו בשעה שביורן הנסן נלקח חזרה למשרדו של דוקטור שץ. הוא מצא את עצמו לבדו עם האחות, אבל הם לא דיברו ביניהם. הוא שכב על הדרגש בעיניים עצומות, מכוסה בסדין, עד שדוקטור שץ חזר וצילומי הרנטגן בידו. הוא נראה מודאג. הוא סימן לאחות להתקרב ויחד עזרו לביורן הנסן לקום משולחן הטיפולים בחזרה לכיסא הגלגלים. ״רגלי הקמלות,״ חשב ביורן הנסן. דוקטור שץ שילח את האחות החוצה בתואנה שעליה להביא כמה מסמכים, כך יוכלו להיות לבדם, והאחות הבינה את הרמז.
    בארשת מודאגת, ובקול חביב ושקט, עולה על גדותיו מרוב אהדה ורחמים, סיפר דוקטור שץ שהבדיקות שזה עתה ערך מאשרות לגמרי את האבחנה שניתנה בווילנה, אבחנה שהעתק ממנה נשלח לבית החולים בקונגסברג. על ביורן הנסן להשתדל אפוא לקבל את זה כמו גבר, כי אין אפשרות אחרת. דוקטור שץ ידע שקשה להשלים עם הידיעה שאבדה כל תקווה, אבל אין מה לעשות. דוקטור שץ לא התקשה להבין שביורן הנסן ישקע עכשיו ברחמים עצמיים, אולי לתקופה של חודשים. זה אנושי ביותר, ובכל זאת הוא קיווה שביורן הנסן יבין בהדרגה שהחיים חייבים ויכולים להימשך, והוא איתם כמשתתף פעיל, בְּחברה שאחרי הכול הִשקיעה משאבים רבים ביותר כדי שנכים יוכלו לחיות חיים מלאים.
    ביורן הנסן ניסה נואשות ליצור קשר עין עם הרופא. הוא חיפש אחר מבטו. הוא עצמו ישב בעיניים קרועות לרווחה ונעץ אותן בעיניו של דוקטור שץ, העיניים שהיו ונותרו מרוחקות ולא הניחו למבטו של ביורן הנסן לחדור אליהן מאחר שדוקטור שץ פשוט הסיט את מבטו בכל פעם שביורן הנסן ביקש לפגוש בו. הוא שמע את הרופא הנרקומן מדבר על כך שהחברה תעשה ככל שביכולתה כדי להעניק לביורן הנסן חיים טובים. הוא יודע שביורן הנסן סובל עכשיו, אמר, אבל דע לך, ברגע זה, שכולנו נעשה כל שביכולתנו לעזור לך ולתמוך בך, וברגע שאמר זאת הפנה את מבטו לעבר האיש בכיסא הגלגלים ונתן בו מבט מרוחק אבל חביב, שלא חשף ולו שמץ מהדבר שחלקוּ ביניהם בעבר, ושממנו יכול היה דוקטור שץ לשחררו ללא כל מאמץ. ביורן הנסן נעץ את מבטו בעיניו של הרופא החביב וזה השיב למבטו באותה חביבות שדבר לא יוכל לערערה. דפיקה קלה בדלת, והאחות נכנסה והניחה צרור מסמכים על שולחן הכתיבה של הרופא. את כולם היה צורך למלא, וכך עשו.
    לקחו אותו לדירתו ושם מיקמו אותו. הוא נותר לבדו. ביורן הנסן ישב בכיסא גלגלים בדירתו שלו. כעבור זמן מה נשמע צלצול בדלת, וביורן הנסן הניע את עצמו בכיסא הגלגלים כדי לפתוח. זה לא היה פשוט כל כך. תחילה היה עליו לפתוח את המנעול, אחר כך את הדלת לכדי חריץ בטרם ייאלץ לסובב את כיסא הגלגלים ולהיכנס לפנים הדירה כדי לאפשר לאישה העומדת בחוץ לפתוח את הדלת לרווחה ולהיכנס. זו היתה האחות הקהילתית. אישה נחמדה כבת שישים, שבאה לעזור לו.
    היא שאלה מה ירצה לאכול, ומאחר שלא עלה בידו לחשוב על משהו מיוחד, חייכה בערמומיות ואמרה שאם כך תקנה משהו שהוא טעים בעיניה. היא חזרה עם שקית מלאה מצרכים, והוא החזיר לה את הכסף. היא הגישה לו סלמון עם סלט מלפפונים. בשעה שאכל הסתובבה בדירה ויִפּתה אותה. היא קנתה פרחים וקישוטים. אפרוחי פסחא צהובים, שאותם סידרה על שולחנות ומדפים. עשרה צבעונים צהובים שחילקה לשני אגרטלים, אחד על שולחן הקפה בסלון ואחד על אדן החלון. ליד הצלחת שלו הניחה מפית בצהוב זוהר. עכשיו אפשר להכריז על כניסת החג, אמרה. כשגמר לאכול לקחה את הצלחת, הכוס והסכו״ם והדיחה אותם. לבסוף הלכה לדרכה.
    הוא ישב בכיסא גלגלים בדירה נקייה (מארי אן), מסודרת ומקושטת. בנו לא היה שם, אבל הוא השאיר מכתב שבו סיפר ששכר לו חדר אחר מכיוון שזהו הפתרון המעשי ביותר. הרי מעולם לא התכוון לגור אצלו יותר מן הנדרש, כלומר עד שישיג לו דירת חדר אחרת. עכשיו מצא דירה כזו, בשכונה המרוחקת מעט מלב העיר, בקומת מרתף של וילה, שם יש לו דירת חדר עם כניסה פרטית. הוא יבוא יום אחד בחופשת הפסחא לבקר אותו מאחר שאינו מתכוון לנסוע אלא להישאר בחדרו וללמוד. בברכה, פטר.
    מדי יום בחג הפסחא באה אחות קהילתית והכינה לו אוכל, סידרה ועזרה לו בכל דבר שנדרש. שתי אחיות באו אליו לסירוגין בחופשת החג, שאחריו יזכה להכיר אחיות נוספות. הן קיבלו מפתח ויכלו להיכנס בכוחות עצמן. עוד לפני סוף החג הן התעקשו שביורן הנסן ינסה להשתתף בהכנת האוכל. מוטב כך, אמרו, עליו לנסות לעשות כמה שיותר בכוחות עצמו, עצמאות היא המפתח לאמונה בחיים, אמרו.
    יום אחד נשמע צלצול בדלת. פעמיים, אבל ביורן הנסן לא פתח. מסיבה כלשהי החליט שזו טוריד למרס, ואותה לא רצה לראות. הוא לא ראה אותה בחמש השנים שחלפו מאז שעזב את וילת למרס, חוץ מכמה פעמים מרחוק, ואז מיד פנה על עקבותיו או שינה את מסלולו. היא גם לא באה לבקרו, ואף על פי כן חשב פתאום שאולי טוריד למרס היא שמצלצלת בדלת. בוודאי הניע אותה דחף פנימי לראות אותו, במו עיניה, יושב עכשיו בכיסא גלגלים. ואז יוכלו להשלים ביניהם, היא עם אהדתה ורחמיה, והוא עם ייסוריו המזככים. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לא להיראות וכדי להימנע משיחה עם טוריד למרס במצב הקיצוני שבו היה שרוי עתה. אבל אולי זו לא טוריד המצלצלת בדלת. יכול להיות שזה הרמן בוסק, למשל. אבל גם לוֹ לא רצה לפתוח. לא עכשיו. עדיין לא.
    אולם זה לא היה הרמן בוסק. הוא נסע לתקופת החג והתקשר מיד אחרי הפסחא. הוא רצה מאוד לבוא לבקר את ביורן הנסן, אבל ביורן הנסן אמר בכנות שהוא עדיין לא מסוגל לזה, ראשית עליו להתחזק, והרמן בוסק הבין זאת. אבל שבוע לאחר מכן התקשר שוב, ולאחר מכן הוסיף להתקשר בערך פעם בשבוע. ואילו ביורן הנסן סירב לפגוש אותו, ומסיבות אחרות לגמרי מאלה שמנעו ממנו לרצות להיראות על ידי טוריד למרס.
    זמן קצר אחרי חג הפסחא הניע את כיסא הגלגלים שלו ברחובות אל בית העירייה, שם שכנה לשכת הגזבר. הוא לא נתקל בשום קושי, לא גופני ולא נפשי, לנוע ברחובות קונגסברג בכיסא גלגלים. הוא אמר שלום לכמה מכרים מרוחקים, והם השיבו לברכתו בטבעיות גדולה ככל האפשר. בבית העירייה נכנס לקומה הראשונה, אבל לא הצליח לעלות לשנייה, שם שכנה לשכת הגזבר. במקום להתאמץ ולסחוב את כיסא הגלגלים ואת היושב בו לקומה השנייה ירדו העובדים הכפופים לו לקומה הראשונה, לחדר מאחורי דלפק המודיעין שאליו הצליח להסיע את עצמו. הגישו לו קפה, ואפילו לחמניות ומאפי שמרים שצעיר העובדים נשלח בחופזה לקנות. הם אמרו שהוא נראה טוב.
    כשעמד להיפרד מעליהם ולצאת בחזרה לרחוב הגיע מנכ״ל העירייה, והשניים שוחחו ביניהם בשעה שפקידי לשכת הגזבר חזרו לעבודתם. אחרי שיחת חולין קצרה, שבמהלכה התעקש המנכ״ל לברר אם ביורן הנסן שומר על רוחו הטובה (לכל הרוחות, הרי מעולם לא התבלטתי ברוח טובה כאן בבית העירייה, חשב ביורן הנסן במרירות), הגיע סוף–סוף לעניין: מה יקרה בתום תקופת מחלתו. מנכ״ל העירייה הניח שביורן הנסן מתכוון להגיש בקשה לקצבת נכות, כדי שכבר עכשיו אפשר יהיה לפתוח בהליכים לגיוסו של גזבר חדש. יוּרוּן מֶק הצטיירה למנכ״ל כמועמדת מעניינת ביותר, ומה דעתו של ביורן הנסן בעניין? ביורן הנסן נדהם. הוא לא חשב לפרוש מתפקידו כגזבר. למען האמת, הוא התייחס כְּמובן מאליו לכך שימשיך כבעבר, הרי דבר לא מונע זאת מלבד כמה שינויים מעשיים שיאפשרו לו להגיע מהקומה הראשונה לשנייה. ואילו בעיני מנכ״ל העירייה עזיבתו של ביורן הנסן את משרת הגזבר בשל נכותו היתה כמעט בגדר עובדה מוגמרת. עם זאת, הוא סבר שביורן הנסן לא יצטרך להתנתק מהמתרחש בבית העירייה. ״נשמח מאוד לנצל את המומחיות שלך בתור יועץ,״ אמר. ביורן הנסן לא הוציא הגה. אם באמת היה נכה היה מוחה נמרצות, אבל לא עכשיו, לא היו לו כוחות לזה. מסוחרר יצא בכיסא הגלגלים שלו מבית העירייה וחצה את רחובות העיר בדרכו לדירתו מעברו האחר של הגשר, ניבְּרוּאָה.
    חזר הביתה. לדירתו שלו. בכיסא גלגלים. גזבר עיריית קונגסברג לשעבר. בן 51. הימים חולפים. הזמן עובר. האחיות הקהילתיות היו מאוד מרוצות ממנו. הן סברו שהוא חיובי. הוא הפגין רצון עז לפתור בכוחות עצמו את בעיות היום–יום הקטנות, ותוך זמן קצר להפליא היה מסוגל לערוך לבדו קניות, לבשל לבדו, להדיח כלים, לכבס את בגדיו (חוץ מפריטים מסורבלים כמו מצעים וכיו״ב). נותרו רק מלאכות הניקוי (אן מארי הפסיקה לעבוד אצלו, באביב סיימה את בחינות הבגרות) והכביסה הכבדה יותר, ואלה הוטלו על עוזר שבא פעם בשבוע. ואילו האחות הקהילתית באה לבקרו פעם ביממה. כדי לראות מה שלומו, אם הוא זקוק לעזרה כלשהי, ואכן הוא נזקק לה לפעמים. למשל בהורדת ספר ממדפי הספרים העליונים. או במקרה שמשהו קרה לו והותיר אותו חסר אונים. הימים חלפו. הזמן עובר. רגעי השיא של היום היו המסע לקניות במרכול. המבצע המפרך היה כרוך ביציאה מדלת דירתו. משם לתוך המעלית וממנה. אחר כך היה עליו לצאת מפתח הבניין ומשם לשייט ברחוב לעבר המרכול. האוויר בפנים היה צונן, ונעים היה להסיע את כיסא הגלגלים על הרצפה הישרה. בשעות הבוקר היו שם רק מעט אנשים, והוא היה כמעט לבדו בין הררי המצרכים. הוא נסע ביניהם כאילו היה באמצע הרחוב, ומשני צדדיו מצבורים אדירים של משחות שיניים למשל, או אבקות כביסה, תפוזים, סלמי, גבינות, חלב, תפוחים ירוקים, תפוחים אדומים, המבורגרים. הוא התנהל לו בנחת, לעתים בילה שם יותר משעה, נוסע הלוך ושוב בין המעברים במרכול ואוסף את המצרכים הדרושים לו. הצוות כבר הכיר אותו היטב, הן הקופאיות, הן העובדים שהתרוצצו סביב ומילאו את המדפים בעוד ועוד עגבניות, קציצות, שמנת, מרכך כביסה. הוא התרשם שהם מחבבים אותו. הוא היה מעין נכה מכובד. לא מעיק ורעשני, ואף לא עליז. לא שקוע כולו בסבלו אלא מתנהג בחביבות ובהשלמה.
    קרה גם שיצא לטייל בלוֹגֶן כדי להשקיף על הנהר. או שהסתובב בכיסא הגלגלים שלו ברחבי העיר. לעתים קרובות היה פותח בשיחה עם מכרים ותיקים, ודומה שכולם חשו הקלה כשראו שהוא משלים עם גורלו בשלווה גדולה כל כך. האם זה הביך אותו? לא, הוא בחן את תגובותיהם בריחוק בל ישוער. בערך כפי שעשה כשבנו בא לבקר, מיד אחרי חג הפסחא. אם צלצלו עכשיו בדלת היה פותח. האפשרות שטוריד למרס תעמוד בפתח נראתה לו עכשיו לא מציאותית. והרמן בוסק לא יבוא. איתו שוחח ביורן הנסן בטלפון. כך יכול היה לקטוע את השיחה במקרה שיתעורר בו דבר מה שאינו מאפשר לו להמשיך בה. מעבר לדלת עמד אולי ילד שמוכר כרטיסי הגרלה. או שזו אחת משלוש האחיות הקהילתיות, או עוזר הבית, כושי בשנות השלושים לחייו, שבא אחת לשבוע. האם חשש שיחשפו אותו? כלל וכלל לא. כי הרי איש לא יעלה על דעתו שבמקרה זה מדובר בתרמית. נחסך ממנו הצורך לשבת מתוח בשעת ביקורה של האחות הקהילתית ולתהות אם התנהג כל הזמן כראוי. גם אם יתלהב או ינהג בחוסר זהירות ויעשה תנועות שאחות מוסמכת יודעת שהן סותרות את התנועות שאדם המשותק ממותניו ומטה מסוגל לעשות, היא לא תשים לב לזה. כי האפשרות שהוא יעשה זאת לא היתה קיימת עבורה, ולכן גם אם תראה משהו הרי שמבחינתה לא ראתה דבר. אפילו אם תראה אותו מזדקף למחצה בכיסא הגלגלים כדי לקחת ספר ממדף הספרים היא לא תאמין למראה עיניה. הוא היה מוגן לגמרי.
    דוקטור שץ הוא שעמד מאחורי כל הסידורים שאיפשרו לו לחיות את חייו מבלי לחשוש כלל מחשיפה. הוא שהסביר לו שאין לו ממה לחשוש, גם לא מהבדיקה הראשונה בבית החולים, כשדוקטור שץ נעזר בקור רוח באחות נוספת. גם באחות לא התעורר חשד כלשהו, וזאת על אף שסייעה להרים את גזבר העירייה מכיסא הגלגלים לשולחן הטיפולים. ואף כי באותם רגעים התרכז ביורן הנסן בכל מאודו בהעמדת פני משותק הרי שהיה חובבני מדי בתחום הזה, והיה נחשף בקלות בזכות עינה החדה של אחות מיומנת לו רק התקיימה האפשרות הזאת בגבולות המציאות במצב הנתון, אבל הרי הסוד הוא שהיא לא התקיימה.
    דוקטור שץ הוא שארגן את הכול, וביורן הנסן היה השחקן שנטל על עצמו להעמיד פנים, אבל לעשות זאת לפי הוראותיו של דוקטור שץ והפרשנויות המשכנעות שלו. ולמרות הכול, החשובים מבין כל הסידורים שערך הרופא היו אלה שנועדו למנוע מביורן הנסן לבוא במגע עם אנשים המסוגלים לחשוף אותו. רופאים אחרים, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים. במילים אחרות, למנוע את שליחתו של ביורן הנסן לבית הבראה ולטיפולי שיקום, ואת שילובו בתוכניות אימונים מקצועיות. בית החולים השיקומי בסוּנאוׂס היווה איוּם שרק סמכותו של דוקטור שץ מנעה מביורן הנסן להכירו מקרוב. דוקטור שץ ציין שאין צורך לשלוח לשם את החולה, תוכנית אימונים ביתית היא פתרון יעיל באותה מידה וזול בהרבה, ועם טיעון כזה איש לא מתווכח. לעומת זאת, על מנת למנוע את העברתו של ביורן הנסן לטיפולו של פיזיותרפיסט בקונגסברג נאלץ דוקטור שץ לרמות קצת, כך סיפר, אבל זה הסתדר בסוף, ואיש לא יגלה זאת אלא אם כן הפרשייה כולה תיחשף מסיבות אחרות.
    ביורן הנסן מצא את עצמו בכיסא גלגלים. בדירתו שלו. הוא נע בכיסאו ברחבי הדירה, והניח לזמן לחלוף. שמח לקראת המסע המפרך לחלל הצונן של המרכול ולמעבריו. לא היתה לו סיבה להתלונן. הרי זה לגמרי לא מתקבל על הדעת. זו היתה התוכנית שלו, שהתממשה. אבל למעשה הוא היה פרי יצירתו של דוקטור שץ.
    בתחושת מועקה גוברת התחיל לראות את עצמו כיצירה בחתימתו של דוקטור שץ. ביורן הנסן נאלץ עכשיו להודות כי ברור לו שדוקטור שץ כבל אותו במודע ובכוונה לכיסא גלגלים לכל החיים. הוא יכול היה למנוע זאת (כשביורן הנסן נשלח אליו מווילנה לבית החולים בקונגסברג בכיסא גלגלים, ביום שלישי של שבוע הפסחא, יכול היה לומר, משנותרו לבדם: לא, נעצור כאן, ובכך היה מונע מביורן הנסן את האפשרות להמשיך), אבל הוא לא העז. להפך, הוא זירז את התהליך ללא לאות. באווירה בלתי נסבלת (״משחק מסוכן״) הוא ביים את המסע האחרון לעבר הצד הנגדי, שממנו אין דרך חזרה, אלא אם כן יקבלו את ההשלכות הרות האסון על שניהם (ועל דוקטור לוסטינוָס). עד לשלב זה היו שניהם יוצאים זכאים (אך לא כך דוקטור לוסטינוָס): דוקטור שץ מפני שחשף את העמדת הפנים של ביורן הנסן, מה גם שאין כל רמז שיקשור אותו לתרמית (גם אם קיימת אפשרות היפותטית שביורן הנסן יטען שהוא אכן קשור); וביורן הנסן משום שללא ספק השתגע ועקב כך יֵצֵא לחופשת מחלה ויעבור טיפול פסיכיאטרי בטרם יוכל לחזור למלא את תפקידו כגזבר עיריית קונגסברג. אך במקום זאת בחר דוקטור שץ לממש את התוכנית ללא רחמים, בלי לשאול ולו פעם אחת את ביורן הנסן אם הוא באמת רוצה בזה, בשניות בטרם תהפוך נכותו לעובדה מוגמרת שתלווה אותו לצמיתות. דומה היה שדוקטור שץ חושש שביורן הנסן ־ שהיה רתוק לכיסא גלגלים וידע שכך יישאר, ומצד שני לא נזקק לו באמת, אבל ייאלץ להישאר בו אם ברצונו לעשות את הצעד הקטן והאחרון הזה בלי לצרוח ־ בכל זאת יקים צעקות, ברגע האחרון, לפני שהמשחק המגוחך והמסוכן הזה יהפוך לרציני. מה עשויים להיות המניעים של דוקטור שץ? מהם הכוחות שהניעו אותו?
    מדוע הוביל דוקטור שץ את המהלך הזה עד סופו? איזה עונג עשוי היה להפיק מכבילתו של אדם בריא לכיסא גלגלים? על כל פנים לא ייתכן שעשה זאת כדי לראות אותו יושב בו, כי בתחילת חודש ספטמבר הבין ביורן הנסן שלא ראה את דוקטור שץ מאז ״הבדיקה״ בבית החולים של קונגסברג, חמישה חודשים קודם לכן. תחילה חשב שדוקטור שץ אינו רוצה להסתכן בביקור אצלו משום שמישהו, למשל האחות הקהילתית, עלולה ״לתפוס״ אותם יחד, אבל מה זה היה משנה? רופא המבקר את אחד מחוליו, איזה חשד כבר עלול להתעורר? שום חשד, על כל פנים לא אם ״יִתָפסו״ רק פעם אחת, וזה לא היה סביר גם אם דוקטור שץ היה מבקר את ביורן הנסן לעתים קרובות ובאופן קבוע. אבל דוקטור שץ התקשר. ביורן הנסן שוחח עם הרופא בטלפון. שלוש פעמים, במשך החודשיים האחרונים. בשיחתם נשמע כרופא המסור שמתקשר לעודד את רוחו. בקול רך הוא שאל לשלומו, ושיבח אותו כשביורן הנסן אמר ש״החיים חייבים להימשך״. הוא נתן לו עצות טובות לגבי בניית שרירי הזרוע וחיזוקם, כי הזרועות לבדן נאלצות עכשיו למלא הרבה מהתפקידים שהזרועות והרגליים ביצעו בעבר יחדיו באופן פשוט ויעיל. לבסוף שאל על עניינים מעשיים, כמו למשל על הבקשה שביורן הנסן הגיש בהמלצת מנכ״ל העירייה לקצבת נכות. כמו כן ביקש לדעת אם ביורן הנסן קיבל את כספי הביטוח המגיעים לו. לא מדובר בסכום גדול במיוחד, רק 160,000 קרונות, פיצוי במסגרת ביטוח נסיעות רגיל לגמרי. אבל בכך ששאל עליו ־ וזאת עשה דוקטור שץ בשלוש הפעמים שהתקשר ־ רמז דוקטור שץ להסכם שקשר אליו את ביורן הנסן, וההפך, בקשר גורלי כל כך, משום שחלק מההסכם ביניהם היה שדוקטור שץ יקבל מחצית מכספי הביטוח. יתרה מזאת, בשלב מסוים בעת תכנון הפרויקט דנו באפשרות שביורן הנסן יוציא פוליסת ביטוח שערכה גבוה יותר, אבל דחו אותה משום שמסוכן היה להוציא פוליסה כזאת זמן קצר כל כך לפני התרחשות האירוע שהביטוח אמור לכסות. ברומזו לאותו ביטוח נסיעות צנוע, ובכל שלוש הפעמים, העביר לו דוקטור שץ מסר סודי לפיו לא ״שכח״ אותו, ולא הדחיק את הפרויקט המשותף שלהם, שהרי זה התממש עכשיו; להפך, הוא עדיין מרגיש מחויב לו, וביורן הנסן חש הקלה כששמע זאת.
    בתחילת ספטמבר הודיעה חברת הביטוח שהכסף שולם והועבר לחשבונו. הוא ביקש מהאחות הקהילתית לגשת ולמשוך עבורו סכום של 20,000 קרונות. כמה ימים אחר כך יצר קשר עם בנו וביקש ממנו למשוך עבורו סכום של 25,000 קרונות, מתוכו נתן לבנו 5,000 קרונות, והבן שמח מאוד. הוא פגש את בנו מחוץ למכללה להנדסה בקונגסברג, ברחבה הפתוחה שהיתה שטופה בשמש סתווית מסנוורת, הוא ישב בכיסא גלגלים, שמיכת צמר מכסה את ברכיו, והושיט לבנו 5,000 קרונות בטרם ישוב לביתו בכוחות עצמו. הוא התקשר לדוקטור שץ בבית החולים. במהלך השיחה ציין שכספי הביטוח הגיעו. לאחר מכן הכניס 40,000 קרונות למעטפה, וחיכה. דוקטור שץ הגיע עוד באותו ערב.
    ביורן הנסן קיבל את פניו של הרופא בכיסא גלגלים. הוא פתח לו את הדלת בדרכו המפרכת, והתקדם לפניו בכיסא הגלגלים אל תוך הסלון. דוקטור שץ פגש ביצירה שלו, שהיתה, בה בעת, הפרויקט הפרטי של ביורן הנסן, שאותו מימש מרצונו החופשי. הפגישה הזאת הותירה בביורן הנסן תחושת בעתה, כי כשדוקטור שץ הלך נשאר ביורן הנסן בכיסא הגלגלים, מבודד לגמרי, ולנגד עיניו תמונה שממש הבהילה אותו ־ תמונה שלו עצמו. תחילה התאכזב מכך שהרופא דחה כל ניסיון מצדו ליצור קשר. כל הזמנה להבנה הדדית ולהסכמה זכתה להתעלמות מוחלטת. דוקטור שץ היה מסומם קלות והתעניין רק בכסף. מה שנתפס בעיני ביורן הנסן כאישרור רשמי של הברית ביניהם, במובן זה שבאמצעות מסירת המעטפה הזאת לדוקטור שץ הוא מכבד את חובותיו, ודוקטור שץ, בקבלתה, מאשר שמצדו מילא את חובותיו שלו ומכאן שיש להתייחס למסירת הכסף כאל מעשה סמלי, שרק יעמיק את הקשר ביניהם ־ כל זה לא היה קיים מבחינת דוקטור שץ; מבחינתו היה הכסף העניין העיקרי והסיבה היחידה להימצאותו כאן. הוא הבליט זאת בהתנהגותו. הוא הביט סביבו בחוסר מנוחה, ופניו אורו כשהבחין במעטפה שביורן הנסן הניח על המזנון, שם היתה מונחת לבדה ללא חפצים אחרים סביבה. ״זה ה...?״ שאל, וכשביורן הנסן הנהן הוא חטף את המעטפה. הוא הכניס אותה לכיס הפנימי והביט בשעונו. ״מצטער מאוד,״ אמר. ״אבל אני צריך ללכת עכשיו. יש לי פגישה חשובה.״ ביורן הנסן הביט בו, ובאותו רגע נתקף בעתה.
    כי משהו כאן אינו כשורה. זה היה רק משחק. הוא לא עשה את זה בשביל הכסף. מהרגע הראשון היה משהו חמקני בדוקטור שץ ובכסף שהוא אמור לקבל. בכך שאמר שתנאי להשתתפותו בתוכנית הוא קבלת חצי מסכום הביטוח, אבל מיד אחר כך הוא עצמו ביטל את הרעיון לרכישת ביטוח רווחי יותר משום שהיה כרוך בסיכון גדול מדי. אבל האם באמת היה זה רעיון מסוכן? ביורן הנסן לא סבר כך, על כל פנים זה לא היה סיכון גדול. אבל דוקטור שץ לא הסכים ליטול שום סיכון רק כדי לשלשל לכיסו סכום של מיליון, נגיד. תמורת 80,000 עלובים, לעומת זאת, הוא מוכן להפשיל שרוולים. ואחר כך הוא להוט לגבות את הכסף. מתקשר שלוש פעמים ושואל אם הכסף הגיע. וכשהוא מגיע הוא בא מיד. זה לא הגיוני, בכלל לא. הוא ניסה להשלות את ביורן הנסן שהוא עשה את זה בשביל הכסף? בשביל 80,000 קרונות? מהן 80,000 קרונות בשביל דוקטור שץ? שום דבר. אמנם הוא מכור לסמים, אבל הוא משיג לעצמו סמים בבית החולים, חינם אין כסף. יש לו די והותר כסף, וחוץ מזה בכל השנים שביורן הנסן הכיר אותו הוא מעולם לא עשה רושם של אדם רודף בצע או קמצן. אז מדוע הוא מנסה עכשיו להשלות את ביורן הנסן שזה מה שהוא, שהוא מוכן לעשות כמעט הכול תמורת תשלום של 80,000 קרונות?
    דוקטור שץ חיפש מניע שאיתו יוכל לחיות, זה ההסבר היחיד שביורן הנסן הצליח למצוא. לחיות איתו, בינו לבין עצמו וכלפי ביורן הנסן. אבל גם, בסופו של דבר, וזו הנקודה הגורלית ־ לחיות איתו אם ייפול וחייו ייהרסו, כלומר שהדבר יתגלה בדרך כלשהי. וישנה רק דרך אחת שבה הדבר עשוי להתגלות, והיא שביורן הנסן ״יישבר״, או שדוקטור שץ ״יישבר״. ובמקרה כזה דרוש לו מניע שיוכל להסביר את מעשיו. ואז יוכל לומר שעשה את זה בשביל הכסף, וביורן הנסן יוכל לאשר זאת, כי הוא שם לב להתנהגותו של דוקטור שץ, שבא ברגע שביורן הנסן השיג את הכסף וזה הדבר היחיד שהיה לו בראש. המניע היה רדיפת בצע, רווח כלכלי. את זה החברה כמובן תבלע, כי זהו מניע בזוי כל כך שאיש לא היה מעלה על דעתו להודות בו אלא בלית ברירה. אבל את המניע הבזוי הזה, והשקרי, דוקטור שץ היה מוכרח להדגיש בכל מחיר. אם דוקטור שץ ייחשף זה הסוף שלו, חייו ייהרסו, וזאת ידע דוקטור שץ גם עכשיו, כשחשב על כך. ואף על פי כן היה חיוני לאיש הזה, כשחשב על עצמו כאדם גמור, אחרי שנחשף וחייו נהרסו, להיות מסוגל לומר שעשה את זה בשביל כסף. לשם כך הוא נזקק עכשיו לביורן הנסן. כדי שאחרי חשיפה אפשרית יוכל לאשר את המניע–לכאורה שלו, והדבר היה חשוב לו כל כך עד כי היה מוכן להגדיל את הסיכון שייחשף. כי הסיכוי שביורן הנסן ״יישבר״ גדל באופן ניכר אחרי שעתה, מנקודת מבטו של דוקטור שץ, בוודאי התחוור לו שדוקטור שץ אינו שותפו לדבר עבירה ־ אדם שמוטלת עליו אחריות מוסרית לחפות עליו, ולפיכך הוא לא יכול ״להישבר״, כי חייו של שותפו לדבר עבירה ייהרסו ־ אלא אדם שהשתתף במזימה משום שקיבל על כך תשלום, גם אם ייתכן שהתעוררה בו סקרנות אינטלקטואלית מסוימת כלפי הפרויקט, כך הניח ביורן הנסן שדוקטור שץ חושב שביורן הנסן חושב עכשיו. אבל מדוע זה חשוב לו כל כך? אין הסבר אחר מלבד זה שדוקטור שץ אינו רוצה שתשומת הלב הציבורית תופנה אל מניעיו האמיתיים. הוא עשה את זה תמורת כסף. לא מפני שהוא... הוי, מה היו מניעיו של דוקטור שץ!
    לא היתה לו שום דרך לדעת. אבל הוא ידע שדוקטור שץ אינו מסוגל להודות בהם. אם יהיה צורך הוא יוכל להודות ששלח את ביורן הנסן מבית החולים בכיסא גלגלים משום שרצה בזה, תמורת כסף. אבל לא משום סיבה אחרת, ובאותו רגע התחוורה לביורן הנסן חומרת המעשה הנורא. מיהו ביורן הנסן אשר ישב מרותק (מרצונו החופשי) לכיסא גלגלים? מה מחריד כל כך בעובדה שדוקטור שץ, שותפו לדבר עבירה, מעדיף להיות מורשע כאדם בזוי ורודף בצע מאשר לאפשר לתשומת הלב הציבורית לבחון מה המשמעות האמיתית של מעשיו?
    ״זה רק החצי,״ אמר ביורן הנסן בקול קלוש. ״יש כאן רק 40,000, לא 80,000. לא רציתי להסתכן ולמשוך סכום גדול יותר. לא בבת אחת. את היתרה תקבל בעוד חצי שנה.״ הרופא הביט בו והנהן. ״זה בסדר,״ אמר. הוא עמד והעביר את משקלו מרגל לרגל, הוא רצה ללכת לדרכו. ביורן הנסן פשט את זרועותיו לצדדים. ״אז נגיד בעוד שישה חודשים מהיום. באותו מקום ובאותו זמן.״ דוקטור שץ הנהן. הוא נפרד בקצרה, בלי שום ניסיון לשחק את תפקיד הרופא המסור המבקר את החולה שלו.
    אחרי שדוקטור שץ הלך נותר ביורן הנסן לבדו. הוא חרד לגורלו. הוא היה לגמרי לבד, אבל פרי יצירתו של אחר. הוא היה פרי יצירתו של אחר, אבל האחר לא העז להתעמת עם יצירתו שלו, לא בעיני אחרים ואף לא בעיניו שלו. מה הוא עשה? מה כל כך מחריד בזה שאפילו דוקטור שץ חייב להבטיח לו מפלט מההאשמה לפיה נטל חלק בפרויקט של ביורן הנסן? מה מפחיד כל כך בעובדה שביורן הנסן ישב רתוק לכיסא גלגלים, מרצונו, ושדוקטור שץ תרם לכך? המניעים לתרומתו היו בוודאי קשורים למניעיו של ביורן הנסן, גם אם קיים הבדל בין תרומתו של אדם לכך שאחֵר יכניס את עצמו למצב כזה לבין היותך האדם האחר הזה, חשב ביורן הנסן. על מניעיו שלו כבר לא הִרבה לחשוב. הוא לא זכר עוד מדוע אחז בו הרעיון הזה כדיבוק. הוא ידע שהיה אחוז דיבוק, אבל כבר לא היה מסוגל להסביר מדוע. הוא ישב והתאמץ להיזכר, למצוא את החוט המקשר שהביא אותו למימוש התוכנית הלכה למעשה. על כל פנים לא ייתכן שהחיים כנכה בכיסא גלגלים הם שהקסימו אותו. גם לא המחשבה שיישב רתוק לכיסא גלגלים, משותק כביכול מבלי שיהיה משותק באמת, מאחז את עיני הבריות. גם לא היקסמות בלתי נשלטת מהמחשבה לשים את החברה ללעג, את חבריו, מכריו, את בנו שלו, היא שהניעה אותו לעשות את המעשה. אבל מה כן? הוא לא ידע. אבל הוא עשה את זה. וכשחשב על כך שעשה את זה ונזכר במשיכה המטורפת שחש ברגע שהרעיון צץ במוחו, התברר לו שבסתר לבו הוא חש סיפוק עמוק מכך שהמעשה אכן נעשה והפך לעובדה מוגמרת, והסיפוק העמוק הזה תאם בדיוק את ההיקסמות שחש לנוכח המחשבה שאפשר להגשים את המעשה הזה, כמו הד, אישוש אמיתי, כמו הֶקשֵר, כמו נהר שמצא סוף–סוף את ערוצו וזרם עתה בשלווה, ובסתר, בתוככי נפשו. לא היה לו שום קושי לנפץ את כל הדמיונות והרעיונות שהיו לו, ויוסיפו להיות לו, ואשר יוכלו לתת למעשה נימוק הגיוני או ראוי לשבח, כי נימוק כזה לא התקיים. בכל פעם שניסה היה מנפץ אותם באכזריות כעבור זמן מה. לקרוא למעשה הזה ״הישג״, או ״התקוממות״ או ״אתגר״ נראה לו יהיר ומגוחך משהו. הוא אף לא ראה מה נפלא כל כך ביכולתו להתל בבריות ולגרום להם להאמין שהוא משותק ורתוק לכיסא גלגלים, כשבעצם הוא בריא כמו שור (חוץ מהבטן, שהִמשיכה להציק לו, והשיניים, שגם הן המשיכו להציק לו). למען האמת זה סתם טיפשי, אפילו מביך, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא מנצל את משאבי החברה, ושָׂם לצחוק את עובדי מערכת הבריאות, מרביתם אנשים רחמנים ואידאליסטים, ומערב אותם בבדיחה שבסופו של דבר הותירה בפיו טעם מביך וכמעט מבחיל. ולמרות זאת, דבר מה בעובדה שמימש את המעשה הזה מילא אותו בשלווה רטובה וקודרת. הוא לא יכול ולא רצה להכחיש זאת, שלווה זו לא נָדַמָּה ולא נקטעה גם אם חרדתו של דוקטור שץ לנוכח המעשה החרידה גם אותו, ובנוסף לכך הוא הרי הבין שמעתה יהיה עליו לסבול לגמרי לבד את השלכות המעשה הזה אשר פתח לו צוהר ־ ובאופן מהותי לחלוטין ־ למה שמסתתר מאחורי המונח ״להיות מובל היישר לאבדון״, ובעיניים פקוחות, יושב כך בבדידותו האילמת.
    כן, הפגישה עם דוקטור שץ הבהילה אותו. עכשיו הוא באמת לבד בכל הסיפור. בדירתו. יום ולילה. אבל פתאום צלצל הטלפון. הרמן בוסק התקשר. ביורן הנסן שמח. אולי הרמן בוסק שמע זאת בקולו, כי הוא מיד הזמין את ביורן הנסן לארוחת יום ראשון, וביורן הנסן קיבל את ההזמנה. הוא לא ראה את הרמן בוסק מאז ״התאונה״. הוא סירב לראותו אף על פי שהרמן בוסק רמז לעתים קרובות שהגיע הזמן שיתראו ולא רק ישוחחו בטלפון. אבל עכשיו, כאמור, ביורן הנסן הסכים.
    הרמן בוסק אסף אותו ביום ראשון, עלה לדירה, ויחד יצאו ממנה וירדו במעלית לקומה הראשונה ומשם לרחוב. הרמן בוסק תמרן את כיסא הגלגלים שלו ברחובות ובכבישים המובילים לווילה שלו באחת משכונות המגורים הותיקות של קונגסברג. היה זה יום סתווי יפה, השמש זרחה ובוהַק עמום אפף את העלווה. אוויר צונן החיה ורִענן את ביורן הנסן בכיסא הגלגלים שדחף חברו הרמן בוסק. דומה שגם רוחו של הרמן בוסק היתה מרוממת, הוא נראה שמח. הוא דיבר בעליצות ובקלילות רבה, צועד ודוחף את כיסא הגלגלים. הם הגיעו לביתו של רופא השיניים, והרמן בוסק דחף בזהירות את כיסא הגלגלים במעלה שביל החצץ שבכניסה. הוא תמרן במדרגות, בתנועות זהירות ומקוטעות, והם נכנסו לחדר המבוא. גברת בריט באה לקראתם ובירכה את ביורן הנסן לשלום. כשסינר לגופה היא יצאה מדלת המטבח, משם עלה והתפשט ניחוח נהדר של צלי טלה.
    הרמן בוסק הכניס אותו לסלון ושני האדונים שתו שם משקה קטן לפני האוכל. בזמן ששתו שמע וראה שגברת בריט מתרוצצת וטורחת, גם במטבח וגם בחדר האוכל, שם סיימה לערוך את השולחן. לבסוף יצאה ואמרה שאפשר לשבת לאכול. הרמן בוסק קם ודחף את כיסא הגלגלים של ביורן הנסן לחדר האוכל. לעיניו נגלה השולחן הערוך, בדיוק כפי שראה אותו מאה פעמים בעבר, למעט העובדה שבמקום הכיסא שלו היה עכשיו חלל ריק שאליו דחף הרמן בוסק את כיסא הגלגלים. מפה לבנה על השולחן. מערכת יפה של כלי חרסינה, כוסות קריסטל, סכו״ם מכסף, ומפיות לבנות מאריג דמשקאי מקופלות בקפידה לכל סועד. הרמן בוסק התיישב במקומו הקבוע. גברת בריט הביאה את המגשים. צלי טלה, שעועית לבנה ותפוחי אדמה אפויים בתנור. ציר ממיצי הטלה. פשוט וטעים. גברת בריט התעקשה, עכשיו כבעבר, לצלות את הטלה שלה קצת יותר מהמקובל בימינו כדי שיהיה צלוי היטב ולא ורוד מבפנים, וגם אם ביורן הנסן העדיף בדרך כלל את הוורוד, בכל זאת לא היה דבר שישתווה לצלי הטלה של גברת בריט, הוא ידע זאת מניסיון ועכשיו ציפה לארוחה בכיליון עיניים. הרמן בוסק מזג יין אדום והמגשים הועברו סביב השולחן. זו היתה ארוחת יום ראשון אצל רופא השיניים בוסק בקונגסברג.
    השיחה קלחה בקלילות ובנחת, כמו שצריך. בריט והרמן בוסק קרנו שניהם על שזכו שוב לארח בביתם את חברם הותיק, ליד שולחן האוכל. אבל באמצע הארוחה הרגיש ביורן הנסן שהוא מוכרח לגשת לשירותים. הוא התרגז על עצמו, היה עליו לזכור ללכת לשירותים בבית, לפני שהרמן בוסק בא לאסוף אותו, אבל כנראה שהיה נרגש מדי. עכשיו השתדל להתאפק, אבל כעבור זמן מה נאלץ להודות שהדבר בלתי אפשרי. הוא התנצל שוב ושוב. זה כרוך בטרחה גדולה, אמר, גם לכם זה לא נעים במיוחד, אמר כשהרמן בוסק קם ודחף את כיסא הגלגלים שלו אל השירותים. שם המתין להם ניסיון קשה נוסף. בית השימוש היה קטן מדי לכיסא הגלגלים. בניגוד לדירתו של ביורן הנסן, הווילה של הרמן בוסק לא היתה מותאמת לכיסא גלגלים (הדירה של ביורן הנסן שכנה בבניין מגורים מודרני מאמצע שנות השמונים, שהתאמתוֹ לבעלי מוגבלויות היתה חלק מִתקנות הבנייה שלו. אלמלא גרתי בדירה הזאת אולי לעולם לא היה עולה על דעתי הרעיון שהביא אותי הלום, חשב ביורן הנסן לעתים קרובות, חצי בצחוק). הרמן בוסק נתקף ייאוש. הוא נתן בביורן הנסן מבט אובד עצות.
    ״אני אסתדר,״ אמר ביורן הנסן, ״אבל אני מעדיף להיות לבד.״
    הרמן בוסק פתח את דלת השירותים, מיקם את ביורן הנסן בכיסא הגלגלים במקביל לקיר והתרחק משם במהירות. הוא חזר לחדר האוכל, ואילו ביורן הנסן קם בנחת מכיסא הגלגלים. הוא צעד, אמנם בחשש ובדריכות, לתוך השירותים. זו היתה הפעם הראשונה שעשה זאת. עד כה הקפיד לשמור על כללי המשחק, גם כשהיה לבדו בדירתו ונדרש לעשות פעולות תובעניות מזווית ראייתו של אדם הרתוק לכיסא גלגלים. ואילו עכשיו הזדקף לגמרי, נעמד והשתין כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם.
    בסלון ישב הזוג בוסק וחיכה. ואילו כאן עמד ביורן הנסן, זקוף, והשתין. אם רק היו יודעים! לפתע נתקף ביורן הנסן דחף עז לראות את הרמן בוסק מופיע במקרה במסדרון, ואז יראה אותו עומד ומשתין. זה לא היה לגמרי בלתי מתקבל על הדעת, שכן הרמן בוסק בוודאי תהה אם ביורן הנסן הצליח להיכנס לבית השימוש בכוחות עצמו או שמא עליו לגשת ולהושיט לו עזרה, למרות הכול. אבל זה היה בלתי אפשרי. הרמן בוסק לעולם לא יעשה מעשה חסר טקט שכזה. כי ביורן הנסן ביקש להיות לבדו והרמן בוסק הבין מדוע. הוא לא רצה שיראו אותו בתנוחות משפילות, למשל כשהוא זוחל על הרצפה לעבר בית השימוש ומרים את עצמו על מושב האסלה, וגם לא במסע המשפיל לא פחות בחזרה (אם יראו אותו) אל כיסא הגלגלים. הוא יכול לסמוך על הרמן בוסק. הוא ידע שגברת בריט והוא יושבים בחדר האוכל, ליד השולחן, ועוקבים בדריכות, מאזינים, מוכנים לחוש לעזרתו למשמע רעש כלשהו (כשייפוֹל). אחרת לא יבואו. הוא היה מוגן לגמרי מחשיפה בעומדו כך, זקוף, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
    ולמרות זאת הוא הצליח להשתחרר מהדחף העז להיראות. על ידי חברו הרמן בוסק, שלפתע פתאום יצוץ במסדרון ויראה אותו עומד כך, בדיוק כפי שהיה לפני התאונה שהמיטה עליו אסון שכזה, חסר כל פשר. הוא היה בטוח שהרמן בוסק יבין אותו. ״ששש״ היה לוחש ומניח את אצבעו על פיו, מול הרמן בוסק פעור הפה שיתקשה להאמין למראה עיניו. אבל כשביורן הנסן יאותת לו לשתוק הוא כבר יתעשת, יהנהן, ויסמן לו בחזרה, באמצעות ידיו, שזו הפתעה משמחת. הוא יוכנס בסוד התוכנית, ומה ישמח את ביורן הנסן יותר מאשר לשתף את חברו הרמן בוסק בדבר הלא מובן הזה שכפה על עצמו. אולי ישתפו גם את גברת בריט בסוד, אם כי בזה ביורן הנסן לא היה לגמרי בטוח. אבל הרמן בוסק יבין אותו. לא מדוע עשה זאת, אלא את העובדה שעשה זאת, ומשום שעשה זאת הרמן בוסק יקבל זאת ויניח לביורן הנסן לחלוק עמו את הסוד. הוא היה משוכנע שהרמן בוסק יבין, ויקבל. אם יעמוד כאן די זמן, במוקדם או במאוחר הרמן בוסק ייגש הנה, משום שאם לא יחזור לחדר האוכל יחליפו הוא וגברת בריט מבטים מודאגים, והרמן בוסק ייאלץ להתגבר על סלידתו מהאפשרות שייגש ויראה את חברו במצב שהוא לא רוצה להיראות בו ולפיכך גם הוא, הרמן בוסק, אינו רוצה לראות בו את חברו, אבל משהו בטח קרה מאחר שכל כך שקט שם, והוא טרם חזר לשולחן. עמוד כאן, חשב ביורן הנסן, ובמוקדם או במאוחר יבוא הרמן בוסק ויראה אותי, ואני אחלוק את סוד חיי עם מישהו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא גמר להשתין, ניער את איברו, יצא (חושש ודרוך) למסדרון והתיישב בשקט בכיסא הגלגלים. לא היה נכון לעשות זאת. גם מה שעשה עכשיו לא היה נכון, אבל אלה הם חייו עכשיו. הוא אינו יכול להשתחרר מהם, לא עבור חלום יפה (ואולי מפוקפק) על האפשרות לשתף את חברו בסוד. גורלו היה לחיות בלי שאיש יחלוק עמו את סודו מסמר השיער ־ שהוא רתוק לכיסא גלגלים כמשותק, בלי שיהיה משותק. הוא הסיע את כיסא הגלגלים במסדרון הצר ונכנס לחדר האוכל שאת דלתו פתח הרמן בוסק לרווחה בציפייה לשובו. פניהם אורו כשראו את חברם האומלל, שסוף–סוף הביע רצון לשוב אל ביתם כאורח.

    דאג סולסטד נולד ב-1941 בסנדפיורד שבנורווגיה. כתב סיפורים, רומנים ומחזות שזיכו אותו בפרסים רבים, לרבות פרס המבקרים הנורווגים שהוענק לו שלוש פעמים. כיום הוא מתגורר לסירוגין בברלין ובאוסלו. סולסטד נחשב אחד מגדולי הספרות הנורווגית.

    סקירות וביקורות

    חור שחור דאג סולסטד מסרב לספק לקוראיו סיפור הוליוודי ומוביל אותם בכישרון למסקנה: החיים הם קרח יבש מעטות הכריכות התופסות את משמעותו העמוקה של הספר שהן עוטפות. על כריכתו של 'רומן ‭ ,11‬ ספר ‭ - '18‬ספרו הראשון המתורגם לעברית של הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד - צילום בשחור-לבן, או למעשה באפור, של הצלמת אנה ים. מרחב מושלג, טונדרה ארקטית, במרכז התצלום חור עגול מהסוג שנחתך בציפוי הקרח לצורך דיג, אך בשולי החור מוצב סולם קטן עם מעקה, כמו סולם של בריכה. אולי זו אכן בריכה שקפאה. מנקודת מבטו של הצופה, בכל מקרה, מוביל הסולם הקטן משממה קפואה לחור שחור.

    גיבור הרומן הצונן והחכם הזה הוא ביורן הנסן. כמרבית הדמויות בספר, ביורן הנסן נקרא תמיד כך, בשמו המלא, כחלק מסגנון מסירת הסיפור, שהוא דיווחי ומרוחק, חסכני לרוב וחוזרני לפרקים. הרשמיות הזו מצטרפת גם לשם המוזר של הרומן, שאין לו ביאור בין דפי הספר והוא כנראה סימן לתיוק העדות שלפנינו (ואולי קריצה למקצועו הקפקאי של ביורן הנסן‭;(‬ סגנון שמגחיך את הדרמות בחיי הגיבורים, ומשמש כשמיכה הקומית של הספר. לפני 18 שנים עזב ביורן הנסן את אשתו ובנו בן השנתיים שבאוסלו לטובת חיים בעיירת השדה קונגסברג עם אשת החברה ותיאטרון החובבים טוריד למרס, שחשב כי היא אהבת חייו. לפני ארבע שנים עזב גם את טוריד למרס, שהפכה מיפהפייה עם טאץ' פריזאי לקלפטע מזדקנת וחסרת מודעות עצמית. כעת הוא חי בעיר שבה חי איתה, ועובד בעבודה שמצא כדי לחיות איתה - הוא גזבר העירייה - והכל בלי לדעת למה ואיך. בעקבות כאב בטן מסתורי, המוגדר פרוידיאנית כ"אי-נוחות‭,"‬ הוא חובר לרופא נרקומן בשם ד"ר שץ, ויחד איתו רוקם מזימה שתחלץ אותו מהאקראיות והסתמיות שחלשה על חייו עד כה: "תאר לעצמך‭,"‬ אומר הנסן לשץ המסטול והבלתי קשוב, "שאחיה חיים שלמים, ועוד את חיי שלי, בלי שאתקרב אפילו לשביל שבו הצרכים העמוקים ביותר שלי ייראו ויישמעו. אמות בדממה, זה מפחיד אותי, בלי שום מילה בפי, כי אין מה לומר‭."‬ משבר גיל 50 נורווגי קלאסי. עד לדפיו האחרונים של הרומן איננו יודעים בדיוק מהי המזימה הקלינית שרוקמים שני הגברים. שכן מיד אחרי שלב התכנון, פונה העלילה לכיוון אופטימי לכאורה. בנו הננטש של הנסן, שלא הוזכר ולו במילה עד כה, מבקש לבוא לגור עם אביו. מכל הדמויות בספר, דמותו של פטר - הבן הקולני, הבודד, הנלעג, המאמין בהווה ובעתיד ללא כל סיבה נראית לעין - היא הדמות העגולה ביותר. התקווה להתעוררותה של אהבה לעצמו ובשרו, למציאת משמעות לחיים, מתפוגגת, ואפילו מתנפצת בפניו של הנסן. למעשה, אכזבתו של הנסן מהחיים מקבילה לאכזבתם של הקוראים מה - עלילה. סולסטד כמו חורץ להם לשון: הא הא - זה מה שרציתם, מפונקים? רציתם שהבן הננטש יזכה לצדק? רציתם לקבל חום, חמלה, סיבה לכל זה? אתם תמימים, מטופשים, ראיתם יותר מדי הוליווד וקראתם פחות מדי קאמי. החיים הם קרח יבש.

    הבן - על התקוות שהביא עימו - נגוז, ואנחנו שבים, עם גיבורנו, למזימה המסתורית: לרמאות שאסור שאיש יידע עליה אף פעם, התחמון האפל שאמור להקנות לביורן הנסן תחושת שליטה ומשמעות, הגזירה שאין לה פשר פרט להיותה בלתי הפיכה בעליל, התאונה שתגדע את רצף התאונות שהוא חייו. בסצנת הסיום הנהדרת של הרומן, מתארח הנסן בבית חברו משכבר. הוא מתגרה בגורל, הוא משווע להיתפס במעשה הרמייה הגדול שלו. כאן הוא מתגלה שוב כגיבור האופטימי חסר התקנה שהוא למעשה: כולנו מחכים להיתפס, כי הלא רק כשניתפס תצא האמת סוף-סוף לאור ונוכל לנהל קשר אמיתי כלשהו בעולם. למשל, לו היה בנו של הנסן, רק כמה עמודים קודם לכן, משיל מעצמו את קליפת הנימוס והז'קט האופנתי ומנסה לנקום באביו על שנות היעדרותו, או לפחות להתעמת איתו, יכלו להפוך לאב ובן. מכיוון שלא עשה כך - נותרו זרים. אבל האם יכול היה בכלל לעשות כך? "כיצד ניתן להימלט מכוחה המקרי, הצפוי והמשתק של היציבות‭"?‬ שואל הטקסט שעל הכריכה האפורה. ובכן, ייתכן שבדיוק כך, היה עונה ביורן הנסן, כמו בצילום הזה שעל העטיפה: על ידי ירידה בסולם קטן מהמישור הקפוא שהוא חייך, אל תוך חור שחור.

    עוד 3 רומנים נורווגיים:
    יוצאים לגנוב סוסים > פר פטרסון
    מוות במשפחה > קרל אובה קנאוסגורד
    נוף גדול שומם > של אסקילדסן
    שרון קנטור 7 לילות 08/04/2016 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    חור שחור דאג סולסטד מסרב לספק לקוראיו סיפור הוליוודי ומוביל אותם בכישרון למסקנה: החיים הם קרח יבש מעטות הכריכות התופסות את משמעותו העמוקה של הספר שהן עוטפות. על כריכתו של 'רומן ‭ ,11‬ ספר ‭ - '18‬ספרו הראשון המתורגם לעברית של הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד - צילום בשחור-לבן, או למעשה באפור, של הצלמת אנה ים. מרחב מושלג, טונדרה ארקטית, במרכז התצלום חור עגול מהסוג שנחתך בציפוי הקרח לצורך דיג, אך בשולי החור מוצב סולם קטן עם מעקה, כמו סולם של בריכה. אולי זו אכן בריכה שקפאה. מנקודת מבטו של הצופה, בכל מקרה, מוביל הסולם הקטן משממה קפואה לחור שחור.

    גיבור הרומן הצונן והחכם הזה הוא ביורן הנסן. כמרבית הדמויות בספר, ביורן הנסן נקרא תמיד כך, בשמו המלא, כחלק מסגנון מסירת הסיפור, שהוא דיווחי ומרוחק, חסכני לרוב וחוזרני לפרקים. הרשמיות הזו מצטרפת גם לשם המוזר של הרומן, שאין לו ביאור בין דפי הספר והוא כנראה סימן לתיוק העדות שלפנינו (ואולי קריצה למקצועו הקפקאי של ביורן הנסן‭;(‬ סגנון שמגחיך את הדרמות בחיי הגיבורים, ומשמש כשמיכה הקומית של הספר. לפני 18 שנים עזב ביורן הנסן את אשתו ובנו בן השנתיים שבאוסלו לטובת חיים בעיירת השדה קונגסברג עם אשת החברה ותיאטרון החובבים טוריד למרס, שחשב כי היא אהבת חייו. לפני ארבע שנים עזב גם את טוריד למרס, שהפכה מיפהפייה עם טאץ' פריזאי לקלפטע מזדקנת וחסרת מודעות עצמית. כעת הוא חי בעיר שבה חי איתה, ועובד בעבודה שמצא כדי לחיות איתה - הוא גזבר העירייה - והכל בלי לדעת למה ואיך. בעקבות כאב בטן מסתורי, המוגדר פרוידיאנית כ"אי-נוחות‭,"‬ הוא חובר לרופא נרקומן בשם ד"ר שץ, ויחד איתו רוקם מזימה שתחלץ אותו מהאקראיות והסתמיות שחלשה על חייו עד כה: "תאר לעצמך‭,"‬ אומר הנסן לשץ המסטול והבלתי קשוב, "שאחיה חיים שלמים, ועוד את חיי שלי, בלי שאתקרב אפילו לשביל שבו הצרכים העמוקים ביותר שלי ייראו ויישמעו. אמות בדממה, זה מפחיד אותי, בלי שום מילה בפי, כי אין מה לומר‭."‬ משבר גיל 50 נורווגי קלאסי. עד לדפיו האחרונים של הרומן איננו יודעים בדיוק מהי המזימה הקלינית שרוקמים שני הגברים. שכן מיד אחרי שלב התכנון, פונה העלילה לכיוון אופטימי לכאורה. בנו הננטש של הנסן, שלא הוזכר ולו במילה עד כה, מבקש לבוא לגור עם אביו. מכל הדמויות בספר, דמותו של פטר - הבן הקולני, הבודד, הנלעג, המאמין בהווה ובעתיד ללא כל סיבה נראית לעין - היא הדמות העגולה ביותר. התקווה להתעוררותה של אהבה לעצמו ובשרו, למציאת משמעות לחיים, מתפוגגת, ואפילו מתנפצת בפניו של הנסן. למעשה, אכזבתו של הנסן מהחיים מקבילה לאכזבתם של הקוראים מה - עלילה. סולסטד כמו חורץ להם לשון: הא הא - זה מה שרציתם, מפונקים? רציתם שהבן הננטש יזכה לצדק? רציתם לקבל חום, חמלה, סיבה לכל זה? אתם תמימים, מטופשים, ראיתם יותר מדי הוליווד וקראתם פחות מדי קאמי. החיים הם קרח יבש.

    הבן - על התקוות שהביא עימו - נגוז, ואנחנו שבים, עם גיבורנו, למזימה המסתורית: לרמאות שאסור שאיש יידע עליה אף פעם, התחמון האפל שאמור להקנות לביורן הנסן תחושת שליטה ומשמעות, הגזירה שאין לה פשר פרט להיותה בלתי הפיכה בעליל, התאונה שתגדע את רצף התאונות שהוא חייו. בסצנת הסיום הנהדרת של הרומן, מתארח הנסן בבית חברו משכבר. הוא מתגרה בגורל, הוא משווע להיתפס במעשה הרמייה הגדול שלו. כאן הוא מתגלה שוב כגיבור האופטימי חסר התקנה שהוא למעשה: כולנו מחכים להיתפס, כי הלא רק כשניתפס תצא האמת סוף-סוף לאור ונוכל לנהל קשר אמיתי כלשהו בעולם. למשל, לו היה בנו של הנסן, רק כמה עמודים קודם לכן, משיל מעצמו את קליפת הנימוס והז'קט האופנתי ומנסה לנקום באביו על שנות היעדרותו, או לפחות להתעמת איתו, יכלו להפוך לאב ובן. מכיוון שלא עשה כך - נותרו זרים. אבל האם יכול היה בכלל לעשות כך? "כיצד ניתן להימלט מכוחה המקרי, הצפוי והמשתק של היציבות‭"?‬ שואל הטקסט שעל הכריכה האפורה. ובכן, ייתכן שבדיוק כך, היה עונה ביורן הנסן, כמו בצילום הזה שעל העטיפה: על ידי ירידה בסולם קטן מהמישור הקפוא שהוא חייך, אל תוך חור שחור.

    עוד 3 רומנים נורווגיים:
    יוצאים לגנוב סוסים > פר פטרסון
    מוות במשפחה > קרל אובה קנאוסגורד
    נוף גדול שומם > של אסקילדסן
    שרון קנטור 7 לילות 08/04/2016 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    רומן 11, ספר 18 דאג סולסטד
    בפתח הסיפור הזה מלאו זה עתה לביורן הַנסֶן חמישים שנה והוא עומד בתחנת הרכבת של קוֹנְגְסְבֶּרְג ומחכה למישהו. חלפו ארבע שנים מאז עזב את ביתה של טוּרִיד לַמֶרְס, שאיתה התגורר במשך ארבע–עשרה שנה, מהרגע שהגיע לקונגסברג, עיר שבאותה עת בקושי התקיימה על המפה הפנימית שלו. עכשיו הוא גר בדירה מודרנית במרכז קונגסברג, במרחק יריקה מתחנת הרכבת. כשהגיע לקונגסברג לפני שמונה–עשרה שנה הביא איתו רק כמה חפצים אישיים, כגון בגדים ונעליים, וארגזים על גבי ארגזים של ספרים. גם כשעזב את הווילה של משפחת למרס לקח איתו רק כמה חפצים אישיים, כגון בגדים ונעליים, וארגזים על גבי ארגזים של ספרים. זה היה המטען שלו. דוסטוייבסקי. פושקין. תומס מאן. סלין. בורחס. תום קריסטיאנסן. מָרקֶס. פְּרוּסְט. זינגר. היינריך היינה. מָלרו, קפקא, קונדרה, פרויד, קירקגור, סרטר, קאמי, בוּטוׂר.
    בכל פעם שחשב על טוריד למרס בארבע השנים שחלפו מאז הפרידה, חש הקלה שהסיפור נגמר. בה בעת נאלץ להודות, בפליאה שגבלה בצער, שהוא כבר אינו מסוגל להבין מדוע התאהב בה בכלל ומדוע אינו מסוגל לחוות מחדש את הרגע שבו התאהב בה. עם זאת, בכך שהיה מאוהב בה לא היה לו ספק. אחרת מדוע שם קץ לנישואיו עם טינה קוּרפִּי ועזב אותה ואת בנם בן השנתיים כדי להצטרף אל טוריד בקונגסברג, מתוך תקווה נסתרת שהיא תרצה בו? הוא הגיע לקונגסברג ונתקע שם באשמת טוריד למרס. אלמלא היא, והתאהבותו הנשכחת בה, לא היה מגיע הנה לעולם. לעולם. כל חייו היו נראים אחרת. לעולם לא היה מעלה על דעתו להגיש מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג. למען האמת, הוא לא היה חולם להגיש מועמדות למשרת גזבר כלשהי. סביר להניח שהיה ממשיך במשרד, עושה שם קריירה סבירה והיום כבר היה מנהל אגף, או שהיה עובר לתפקיד בכיר בחברת התקשורת הארצית או בחברת הרכבות, או משהו כזה. אבל לעולם לא גזבר. לעולם לא בקונגסברג.
    הִדאיגה אותו אי–יכולתו לחוות מחדש את התאהבותו הראשונית בטוריד למרס. אישה עצבנית וכחושה, כך זכר אותה. הוא פגש אותה מיד בשובה מצרפת, שם חיה שבע שנים עד התפרקות נישואיה. היא התיישבה באוסלו ומיד לקחה לה מאהב. המאהב היה הוא. עצבים של נשים ־ יש להם מין השפעה כזאת על הסביבה, הייתכן אפוא שבגללם התאהב בה ונפל ברשתה? הטלטלות חסרות המנוחה בנפשה? אחרי חצי שנה מת אביה והיא חזרה לקונגסברג, עיר המחוז ממנה באה. שם התיישבה בווילה עתיקה, קיבלה על עצמה ניהול של חנות פרחים יחד עם אחותה הגדולה, והחלה לעבוד כמורה בגימנסיה של קונגסברג, שבה לימדה צרפתית, אנגלית ודרמה.
    אביה מת בספטמבר. היא נסעה הביתה, להלוויה ולפתיחת הצוואה, וחזרה לאוסלו כעבור שבוע. במשך חודש המשיכה לחיות את חייה כבעבר, אבל פתאום החליטה לחזור לגור בקונגסברג. ביום רביעי בערב סיפרה את זה למאהב שלה, וביום ראשון כבר נסעה. כשאמרה שבכוונתה לעזוב חש תחילה הקלה. סוף–סוף יוכל להשיב את הסדר בחייו על כנו. הוא היה נשוי לטינה קורפי והיה להם ילד משותף בן שנתיים. הוא לא סיפר לטינה על טוריד, זה היה רומן סודי. למען האמת טוב שהיא נוסעת עכשיו, לקונגסברג, הרחק מחייו, בלי להשאיר דבר בתודעתו מלבד זיכרון של אושר גנוב.
    אבל פתאום עלה על דעתו שאסור לו לאכזב. שהוא חייב לנסוע לקונגסברג, אליה, אחרת יתחרט כל חייו. ואכן, הוודאות הגמורה בעניין חרטתו העתידית לא איפשרה לו לחזור אל טינה ואל בנם ולהמשיך את חייהם המשותפים ללא מאהבת סודית. לכן חשף את סודו בפני אשתו ושם קץ לנישואיהם.
    כי לתחושת ההקלה שחש תחילה, כשטוריד סיפרה שבכוונתה לשוב אל עיר הולדתה, נוספה גם ההבנה שזה לא יוכל להימשך. כבר אז ראה בבירור את מה שיוביל אותו לעזיבתה כעבור ארבע–עשרה שנה. הוא לא השלה את עצמו שהיא האישה שתעניק לו את האושר. אבל כשהתחוור לו שבאמת נסעה הוא התגעגע אליה כל כך, עד שנתקף דחף מוסרי ממש להיות בקרבת האישה הזאת, שכל הזמן שלחה לסביבותיה אותות עצבניים, שמעולם לא ישבה בשקט, ששפעה רעיונות מוזרים כל הזמן, בכל שעה משעות היממה.
    ייתכן שאמר לטינה שפגש את אהבת חייו ושאינו יכול להתכחש לה. סביר להניח שזה מה שאמר. הִטרידה אותו העובדה שלא הצליח לזכור דבר על טוריד למרס של אותם ימים, שיצדיק את המילים הגדולות האלה. חוץ משתיים–שלוש אפיזודות חסרות משמעות, כמו זו שבה הוא וטוריד פוסעים על המדרכה שלובי זרוע. טוריד מַבחינה פתאום בקליפת בננה היישר לפניה על המדרכה. היא מתכופפת בלי לשמוט את זרועו ומרימה את הקליפה. אחר כך היא זורקת אותה לכביש ואומרת בעליזות: הלוואי שהמכוניות יחליקו עליה. אלוהים אדירים! חשב באותו רגע (או אחר כך), זאת הדרך שלה לפתור בעיות. הוא עבד במשרד ממשלתי, שבו הועסק מאז שסיים תואר בכלכלה שש שנים קודם לכן. למעשה הוא קוּדם לתפקיד מנהל אגף בגיל שלושים ושתיים בלבד. המאהבת שלו ־ גם היא בת שלושים ושתיים, ומורה בתיכון ־ הרימה פתאום את קליפת הבננה מהמדרכה ופשוט זרקה אותה הלאה. למכוניות. מטורף לגמרי, וזה כנראה הקסים אותו. אבל גם הִדאיג, על כל פנים במחשבה על חיים משותפים איתה (אבל זה כנראה היה אחר כך). האם בגלל אפיזודות כאלה אמר לטינה שפגש את אהבת חייו ואסור לו לאכזב אותה? האפשרות האחרת היתה לומר שהוא מנהל הרפתקת אהבים ואינו יכול לוותר עליה. אולם לא ייתכן שזה מה שאמר, אף שזה היה תיאור מדויק לגמרי של הסיבה שבעטיה עזב ביורן הנסן, בחור עני מעיירת חוף נורווגית, אותו פקיד צעיר ומוצלח באחד ממשרדי הממשלה שלנו, את אשתו ואת בנם בן השנתיים ונסע לקונגסברג אל עתיד לא נודע. ההרפתקה עצמה, ולא אהבתו לטוריד למרס, היא שהקסימה אותו ושאבה אותו בעוצמה שהקשתה עליו לנשום. הפיתוי שבדבר. בסתר לבו ידע ביורן הנסן שהאושר הרגעי הוא הנחשק ביותר בעולם הזה, ועתה חווה אותו כשביקר בחשאי בדירתה הקטנה של טוריד למרס בסַנְקְט הַנְסהַאוּגֶן באוסלו. מימיו לא חווה עוצמות שכאלה, וזאת משום שידע שהוא נמצא בחדר שבו אסור לו להישאר זמן רב. הוא נטל סיכון גדול. אושר גנוב. ומאחר שטוריד למרס היתה מושאו של כל האושר הגנוב הזה הוא גם אמר, לעצמו, שאהבתו אליה היא–היא הדבר שאסור לו לאכזב. אבל זו לא היתה האהבה. טוריד למרס לא היתה שום דבר מעבר להרפתקה, מעבר לנסיבות שאפפו את הרומן שלהם. המימיקה שלה, מבטיה, תנועות הידיים שלה, כל אלה יכלו להעביר בו צמרמורת. פרקי היד הצרים האלה! יפים וצרפתיים כל כך בחִנָם, הליכתה, הכול זהר באור הנסיבות שאפפו את הרומן ביניהם. הוא ידע את כל זה. למען האמת זה היה ברור לו לחלוטין. הוא שיחק את המשחק הזה לגמרי במודע, וטיפח את הרגעים הגנובים האלה. היה עליו לומר לאשתו: אין לי שום אפשרות לדעת אם זאת אהבה כי אני מכיר אותה רק בקושי. אני מכיר אותה רק במצבים שבהם היא מושא ההיקסמות שלי. אבל המצבים האלה מממשים כל כך הרבה מהכמיהות הנסתרות שלי, ואף חלק מהציפיות שיש לי מהחיים, ולכן אם היא תעזוב עכשיו ותמנע את קיומם של המצבים האלה אהיה מוכרח לנסוע בעקבותיה ולנסות למצוא אותה שוב.
    הדבר היחיד שעליו התחרט בקשר לפרידה הזאת היה שלא סיפר לאשתו, במישרין, מהם פני הדברים. מעבר לזה הוא השלים עם כך שהכול קרה כפי שקרה. חלפו שמונה–עשרה שנה והוא עדיין הצדיק את החלטתו לעזוב את אשתו, שלא חשדה בדבר, ואת ילדו הקטן ששכב וישן בחדר הסמוך, ולחפש את זו שייצגה בשבילו את ההרפתקה, אף שידע שההרפתקה כבר הסתיימה ברגע שפירק את נישואיו ונסע בעקבות טוריד למרס. לא היתה לו שום תקווה לעורר מחדש את מה שהיה, אבל הוא רצה לשמור את הזיכרונות, כלומר אותה, לנשום באותו חדר שבו היא נמצאת. אסור לו לאכזב. בבגידה המודעת הזאת הוא מצא עוצמות ומתח שבדרך כלל נתקל בהם רק באמנות ובספרות. הוא נהג להתבונן בהם מוקסם אבל בלי שיצליח להבין עד הסוף.
    הוא נסע אפוא. אחרי שסיפר לטינה קורפי שהוא שבוי של האהבה ועליו להישמע לקולה. טינה קורפי נראתה בהלם. היא ישבה כמו משותקת בכיסאה ובהתה בו תוך שהיא חוזרת ואומרת: אז זאת הסיבה, הייתי צריכה לדעת. הוא חשש מסצנות קורעות לב, ובאותם רגעים חשש שהם יצעקו זה על זה בקולי קולות ויעירו את בנם ששכב בחדר הסמוך, ייאלצו להיכנס אליו ולנחמו, והוא, אולי, יצטרך לשאתו בזרועותיו. אבל זה לא קרה. ביורן הנסן ארז כמה חפצים אישיים, הכניס אותם למכוניתו ועשה כמה סיבובים באזור בזמן שהיא ישבה בכיסאה, עדיין משותקת, ובכל פעם ששב חזרה על מילותיה המייבבות: ״אז זאת הסיבה.״ לבסוף היה מוכן ויצא לדרכו.
    הוא נסע לדְרָמֶן תחת האורות הכתומים של הפנסים התלויים מעל כביש 18, המשיך לאורך הגדה המזרחית של נהר דרמן ואחר כך עלה לכיוון הוּקְסוּנְד, מוסיף להתקדם לאורך הגדה המזרחית של נהר דרמן. ליד הוקסונד התפצל הכביש לשניים, ואחת השלוחות חצתה את נהר דרמן והובילה לקונגסברג, נוּטוּדֶן, נוּמֶדָל, אֶברֶה טֶלֶמָרְק ־ בכביש הזה עליו לנסוע. אבל לפני כן עצר בפונדק דרכים השוכן ממש לפני התמרור באַייקֶרסְטוּאֶה, ונכנס פנימה. זו היתה שעת ערב מאוחרת, אבל במקום היו עדיין אורחים שאכלו כריכים פתוחים עם קציצות ושתו קפה. הם היו נהגים כמוהו, או נהגי משאיות, שהטריילרים הכבדים שלהם התנשאו כהרים בחניון שמול פונדק הדרכים. ביורן הנסן ניגש ישר לטלפון הציבורי וחייג את מספרה של טוריד למרס. הוא הרגיש עצבני מאוד כשהכניס את המטבעות למכשיר הטלפון וחייג את המספר, משום שלא הודיע מראש שהוא בדרכו אליה (אני לא רוצָה להיות מאהבת של גבר נשוי, אמרה טוריד למרס בנימה מפוכחת לגמרי כשעברה לגור בקונגסברג, נימה שלא הותירה לו שום סיבה להאמין שהיא רוצה שהוא יתרום את חלקו לכך שלא תהיה מאהבת של גבר נשוי). הוא שמע את קולה ובה בעת שמע את המטבעות מחליקים במהירות לתוך המכשיר, ומכאן שהוא יכול לדבר ולדעת שהיא שומעת. הוא סיפר מה קרה ושהוא נמצא בפונדק דרכים כעשרים קילומטרים מצפון לדרמן, ליד התמרור המכוון את הנוסעים לקונגסברג. הוא שאל אם יוכל לבוא, והיא השיבה בחיוב.
    הוא התיישב במכונית ונסע לעבר קונגסברג. בבת אחת מצא את עצמו בלב נורווגיה, נורווגיה העוינת, המיוערת, המרוחקת והנידחת (בעיני כל מי שאינו מתגורר שם), וזאת על אף שהיה במרחק של שבעים קילומטרים בלבד מבירת המדינה. זה היה באמצע החורף ושלג כבד ירד. הכביש היה צר למרות היותו כביש ראשי, וחָלָק ומפותל. תִלי שלג גבוהים משני צדדיו, שלג קר ודחוס. שדות, שטוחים, קבורים תחת עלטה לבנה, בקעים וגומות. חוות חקלאיות פזורות. יערות אשוחיות. פנס בודד בלילה, תלוי על קיר של בית מגורים מודרני בן קומה אחת שמיקומו אקראי, והשלג הלבן מסתחרר סביבו. אגמים קפואים. נהרות שהגלידו. אשוחיות סתורות עלווה. נטיפי קרח תלויים מהצוקים התלולים מעל נתיב הנהיגה; פנסיה הקדמיים של מכוניתו של ביורן הנסן האירו אותם כשחלף על פניהם. הנסיעה ארכה הרבה יותר זמן מכפי שהעריך, משום שהיה עליו לנסוע לאט בנוף החורפי הזה, שבו הלך והתחפר עמוק יותר ככל שהתקדם בכביש הצר, המפותל והחלק, עד שלפתע, במדרון תלול, הבין שהוא נמצא בפאתי עיר, ומיד אחר כך ירד מהכביש הראשי ונכנס לתוך העיר המוארת, קונגסברג.
    למרבה ההפתעה הָמוּ הרחובות אדם למרות השעה המאוחרת, אחת–עֶשרֵה ועשרה ־ הצגת הקולנוע האחרונה הסתיימה זה עתה. הוא הסתובב קצת באקראי וחיפש תחנת מוניות, עד שמצא את מבוקשו ממש ליד תחנת הרכבת. הוא החנה את מכוניתו, ניגש לנהג מונית שישב במכוניתו וחיכה לנוסעים, והקריא לו מתוך פתק את כתובתה של טוריד למרס. נהג המונית נתן לו הסבר מפורט על מסלול הנסיעה. חמש דקות אחר כך חנה מחוץ לווילה גדולה אבל מוזנחת משהו, שלפי כתובתה היתה מקום מגוריה של טוריד למרס.
    היא לא עמדה בפתח הדלת בציפייה. הוא צלצל בדלת, ועד שפתחה אותה חש שזמן רב חלף. אבל כשפתחה, נראתה שמחה לראותו. היא הכינה מראש אוכל ומשקה עבורו, והדליקה אש באח. היא נראתה רגועה ונינוחה, הרבה יותר נינוחה מכפי שציפה למצוא אותה, בווילה הגדולה שהרוחות מנשבות בה, הווילה שֶׁיָרשה.
    בווילה הזאת הוא יגור במשך ארבע–עשרה שנה. כבן זוגה של טוריד למרס. ועכשיו הוא עדיין גר בקונגסברג. בתקופה הראשונה הוסיף לנסוע בבוקר לאוסלו, לעבודתו במשרד, ושב לקונגסברג בערב. מי היתה טוריד למרס? באוסלו היא היתה אישה מושכת בהמולת העיר הגדולה, אישה שפגש במקרה והתאהב בה. עכשיו שבה לעיר הולדתה ואף חזרה לגור בבית ילדותה, וחיה בתוך מסגרות שבעבר התקיימו בה רק כמאפיינים פזורים (ומקסימים למדי). כמאהב שלה באוסלו נמשך בעיקר לעברה הצרפתי, לשבע השנים שעשתה בצרפת, שנים שהקנו לה חוכמה (כך הניח) ובה בעת שיוו לתנועותיה את החן הנרכש הזה, שהוא (בשל היותה הרפתקה–מהצד, הרפתקה שהעניקה להן את זוהרן) לא היה יכול לחיות בלעדיהן. במיוחד בלי תנועות הידיים. השימוש הים–תיכוני הזה בידיים כאבזר אסתטי המתלווה למילים שהפה מבטא, הִקסים אותו באופן ילדותי כמעט, עד כדי כך שבקושי הקשיב לדבריה, כה מרותק היה לאופן שבו ביטאה אותם. וכך נחשף רק בדרך אגב לצדדיה הקרתניים, ואלה לא חרגו ממסגרת הביטויים הדרום–אירופיים האקזוטיים שלה. האישה הצרפתייה שדיברה על אחותה הבעייתית בקונגסברג. אבל עכשיו הפך כל זה למציאות חייה של טוריד למרס, ולפיכך למציאות חייו שלו. מחצית קונגסברג וסביבותיה היתה בזמנו רכושה של משפחת למרס. יערות, שדות, חנויות, מגרשים, מפעלי נגרות וכיוצא באלה. אבל עם מותו של אביה נשארו רק חנות פרחים ותחנת דלק, נוסף על וילת למרס העתיקה. האחות קיבלה את תחנת הדלק הרווחית שבעלה ניהל, טוריד ־ אחרי משא ומתן ממושך ־ קיבלה את הווילה, ואילו ניהול חנות הפרחים התחלק בין שתי האחיות. כל זה הוביל למריבות שלא נפסקו גם אחרי שביורן הנסן, מקץ ארבע–עשרה שנה, עזב בסופו של דבר את וילת למרס ומצא דירה משלו. השאלה היתה מי בעצם מייצג את הירושה שלהם, את השם למרס, בצורה הנכונה ביותר.
    למראית עין דברים כאלה היו הרבה מתחת לכבודה של טוריד למרס, ותקופה ארוכה האמין בכך גם בן זוגה, ביורן הנסן. כל מהותה אמרה סלידה מהבורגנות; היא בזה להתעסקות קטנונית בכספים ולחמדנות שבה אחותה ניכסה לעצמה דברים, כפי שניסחה זאת, והיא התכוונה לזה בכנות, וכשכד–רוטב בן מאתיים שנה נפל מידיה והתנפץ על הרצפה והרוטב ניגר בין שברי החרסינה באחת מארוחות הערב שערכו בווילת למרס היא צחקה, ועיניה ממש זהרו כשקראה: זהו רגע היסטורי! מאתיים שנה החליקו לי מהידיים והיו לעפר ואפר! לקול תשואות האורחים שקמו על רגליהם. אבל ביורן הנסן ידע שמראה כד הרוטב השבור מייסר אותה. כי אותה תקרית התרחשה לאחר שכבר חי איתה, כבן זוגה, במשך שנתיים.
    אולם הידע הזה עוד לא היה ברשותו כשחזר ערב אחד מהמשרד באוסלו, ובעיצומה של ארוחת הערב המאוחרת שלהם היא זרקה לעברו את מהדורת לוֹגֶנְדָלְספּוֹסְטֶן של אותו היום והצביעה על מודעה. ביורן הנסן ראה עצמו כאדם כבד, מופנם ולא ספונטני. במודעה התפרסמה משרה: משרת הגזבר בעיריית קונגסברג התפנתה, והיא פתוחה למועמדים מתאימים. ביורן הנסן קרא את המודעה ואחר כך הביט בטוריד בפליאה. האם משהו בנוסח המודעה עורר את חוש ההומור האנטי–ביורוקרטי שלה? אבל טוריד שבה והצביעה על המודעה ואמרה: ״פוׂר יוּ, מַיי דִיר. גזבר העירייה, זה יכול להתאים לך.״ ביורן הנסן הביט בה שוב. הוא צחק: ״כן, למה לא?״
    כן, למה לא? למה שלא יגיש את מועמדותו למשרת גזבר עיריית קונגסברג אם הוא ממילא גר בעיר הזאת? אמר ועשה. ביורן הנסן הגיש בחגיגיות מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג.
    מה עושה גזבר העירייה? תפקידו לגבות מסים. הוא האחראי לכך שהמיסים והחובות ישולמו למדינה ולשלטון המקומי בזמן, ולנקיטת האמצעים הדרושים כשזה לא קורה. גובה המסים היה בעבר תפקיד ציבורי נכבד ביותר. פקיד המחוז הוא שהיה אמון על המשימה הזאת, והוא היה מאנשי המלך, שישב בקופנהגן. לימים הוטל התפקיד על הגזבר. הוא היה פקיד עירוני שזכה לאמון ולכבוד, אבל החזיק במשרה שצמחה מתוך החברה העירונית, והעובדה שגובה המסים הפך מפקיד מחוז לגזבר עירוני יכולה להתפרש כביטוי לכך שהמדינה שינתה את אופיה משלטון ריכוזי ־ שפקידיו, מרביתם דֶנים ואף גרמנים, מנהלים את המחוזות השונים ־ למדינה המבוססת על דמוקרטיה מקומית נרחבת. גזבר העיר הקטנה במאה העשרים לא היה עובד מדינה. הוא גויס כחלק משִׁגרת העיר הנורווגית שבה עבד. לרוב האנשים האלה לא היתה השכלה אקדמית; הם למדו בבית ספר למסחר או במכללה לעסקים, וטיפסו בסולם הדרגות בלשכת הגזבר.
    מבחינת מנגנוני השלטון, הגשת המועמדות לא היתה מעשה חביב מצדו של ביורן הנסן. עם התואר האוניברסיטאי שלו והניסיון שצבר במשרד הממשלתי בו עבד, כישוריו היו למעשה גבוהים מדי לתפקיד, ובכך עקף שני עובדים אחרים מהלשכה, בעלי ניסיון של שנים, שבזמן האחרון החליפו ביניהם מבטים נזעמים משום שכל אחד מהם סבר שהוא מתאים יותר מחברו להגיע לפסגה. ביורן הנסן חטף מהם את המשרה ממש מתחת לאף. השניים התאחדו נגדו מיד ־ נגד הזר שזה מקרוב בא, האיש שהתגורר עם טוריד למרס בווילת למרס, סנוב בן שלושים ושתיים עם תעודת בגרות מפוארת מדי, בן הדור הצעיר והמפונק ־ ברגע שזה בא והעיף לראשונה מבט בלשכתו ובעמיתיו.
    הוא העתיק את מגוריו לקונגסברג, ועכשיו הציג את מועמדותו לתפקיד גזבר העירייה, מתוך גחמה, וזכה בתפקיד. האמת היא שעשה זאת באדישות. למה לו, לכל הרוחות, להיות גזבר העירייה? ולמה דווקא גזבר? זו היתה חתיכת גחמה, חשב בהפתעה. אבל טוריד הסתובבה בין חדרי וילת למרס ושָׁרָה: בעלי הוא גזבר העירייה. בעלי הוא גזבר העירייה. אני גרה עם גזבר העירייה. אני גרה עם גזבר העירייה. ביורן הנסן הביט בה בהערצה. הוא לא התאפק ופרץ בצחוק.
    אותו ממד נועז בעליצותה של טוריד למרס הקסים אותו. מעודָד ואדיש למדי יצא לעמל יומו. האם חשב שמבחינת הקריירה שלו המשרה הזאת היא מבוי סתום, אם לומר זאת בעדינות? ובכן, הוא ידע זאת, אבל כאמור משך בכתפיו. היה לו חשוב יותר להשיג עבודה בקונגסברג, כי הוא התחיל להתעייף מהנסיעות לאוסלו (שגם פגעו ביחסים ביניהם). לא היתה לו שום בעיה להמשיך במשרד הממשלתי אילולא גר בקונגסברג. ועכשיו הוא גר בקונגסברג, זו היתה עובדה.
    ביורן הנסן גדל בעיירה השוכנת לגדת הפיורד של אוסלו, בן להורים חסרי אמצעים. הוא היה נער עני. אף על פי כן, מאחר שהיה לו ראש על הכתפיים, היה זה אך טבעי בעיניו להשלים את לימודיו בגימנסיה. בגיל תשע–עשרה קיבל תעודת בגרות, ואחרי שירות צבאי של שישה–עשר חודשים היה עליו להחליט מה יעשה בחייו. ביורן הנסן החליט לנסוע לאוסלו ללמוד. האמת היא שיותר מכל התעניין באמנות ובספרות, בפילוסופיה ובמשמעות החיים, אבל הוא בחר ללמוד כלכלה. זאת משום שתמיד היה טוב בחשבון ובמתמטיקה, אבל גם משום שהיתה לו תחושה מעורפלת שהוא צריך להתקדם בחיים כדי שלא ייקלע לעוני כמו הוריו. על כל פנים, הוא רצה להתרחק מעמל ויגיעה, וגם אם אמנות וספרות, פילוסופיה ומשמעות החיים לא הצטיירו לו כעמל ויגיעה, הרי שנלוותה להם הילה של לוקסוס מוגזם בשבילו, פשוטו כמשמעו. הוא חש שלימודי אמנות וספרות אינם בשבילו; אלה תחומי עניין שאפשר לטפח בשעות הפנאי ולא אמצעי להשגת משרה, כפי שהוא, בהיגיון בריא עממי של ממש, התייחס ללימודים. לכן בחר בכלכלה. אבל יש שתי דרכים ללמוד כלכלה ־ אפשר ללמוד לתואר במנהל עסקים (באוניברסיטת ברגן) ואפשר ללמוד לתואר בכלכלה (באוסלו). ביורן הנסן הרגיש שהוא חייב לבחור בכלכלה. לימודי מנהל עסקים מובילים לחיי מסחר במגזר הפרטי, לג'ונגל הזה שהוא בוודאי מרגש, אבל מרוחק כל כך מנקודת המוצא של ביורן הנסן, מאמות המוסר שלו, מהאינטליגנציה החברתית שלו וכו', שזה בכלל לא בא בחשבון. מתוך סוג של מודעוּת חברתית בחר בכלכלה, ולפיכך גם במשרה קבועה במִנהל הציבורי. במילים אחרות, הוא בחר לשרת את המדינה, וזאת בהעדר אפשרויות אחרות.
    כשפגש את טוריד למרס כבר השלים שש שנות עבודה במשרד (ביורן הנסן אמר תמיד, עבדתי במשרד, ובמשך שמונה–עשרה השנים שחלפו מאז שהגיע לקונגסברג מעולם לא אמר באיזה משרד), ואם מישהו שאל אותו באיזה משרד היה משיב: אֵה, אחד המשרדים, אני כבר לא זוכר בדיוק, ולא היה אפשר לשכנעו לפרט, גם אם כולם ידעו שהוא עומד מולם ומשקר, ושאף עמד לטפס בסולם הדרגות. לזה לא היתה לו שום התנגדות, בעיניו זה היה טבעי לגמרי, והוא בהחלט היה מסכים לשמש כמנהל אגף או כמנכ״ל. היה לו טוב במשרד, הוא נהנה לערוך חישובי תקציב ואף היה מודע לכך שלחישובי התקציב שהציג, בגרסאות שונות, תהיה משמעות מעשית לחיי היום–יום של מאות אלפי נורווגים ־ מחשבה שכלל וכלל אינה תורמת לאובדן העניין בעבודה. ביורן הנסן ביצע עבודה הגיונית, וממש לא היה מתנגד להמשיך בה. אבל כשטוריד המצחקקת הציבה לו אתגר ־ להגיש מועמדות לתפקיד גזבר עיריית קונגסברג ־ לא היתה לו שום בעיה להיפרד מהקריירה שלו במשרד הממשלתי, ובשמונה–עשרה השנים שחלפו מאז הוא מעולם לא התגעגע אליה.
    האם הפך לגזבר העירייה למען טוריד? על כל פנים הוא לא היה הופך לגזבר העירייה אלמלא היתה מעודדת אותו לעשות זאת. בלי העליזות שהתעוררה בה למחשבה על כך שבן זוגה יתמנה לגזבר העירייה. זה היה מטורף למדי. עיניה של טוריד נצצו, והוא חשב: אעשה את זה! בטח שאעשה את זה, ובאותו רגע חש סיפוק פראי לנוכח הידיעה שהוא אכן יעשה את זה. זו תהיה הפרידה הסופית מכל מה שהיה בעבר, והצעד הזה יקשור אותו סוף–סוף לטוריד למרס. לעיר הזאת. למערכת היחסים שלהם כאן בווילת למרס הגדולה והמוזנחת. להרפתקה שכבר אז נוספו לה סממנים מגוחכים רבים כל כך, ושהוסיפה להקסים אותו באותה המידה.
    אבל להפתעתה של טוריד (ולמען האמת גם להפתעתו), הוא הקדיש את עצמו לעבודתו ברצינות, כמעט בלהט, מהרגע הראשון. בין השאר משום שחש כיצד הִתנגדותם של השניים שלא קודמו בלשכת הגזבר מכה בו. למען האמת, הוא הרגיש שהיה קצת מגעיל כלפיהם. הרי בעצם זו היתה המשרה שלהם, הם היו צריכים להתחרות עליה, וזה שלא היה מקבל אותה היה נוטר לאחֵר טינת נצח, ופועל נגדו במרץ, בחשאי, בכל תחבולה ערמומית אפשרית, במקום המצב הנוכחי שבו הם התאחדו כמו חברים, בקשר שהלך והתחזק בהדרגה, נגדו, הגזבר החדש, בכל רשעותם. הוא, שפשוט נכנס ישר לתפקיד הבכיר הזה (הוא היה ממונה על שישה–עשר אנשים), נאלץ להתמודד עם לא מעט אתגרים: תככים ותעלולים נבזיים. אי אפשר לתאר כמה תעלולים נבזיים מסוגל להמציא עובד כבן חמישים בלשכת גזבר העירייה, כשהוא חש שנפל קורבן למעשה קונדס כשלא קוּדם לנקודת השיא הטבעית שלו כגזבר העירייה. ולעתים, מאחר ששני אלה היו צמד חמד ־ קורצו מאותו חומר, כמו שאומרים ־ היתה משתררת בלשכת הגזבר אווירה מתוחה ביותר. בפינות הלשכה לא הצטבר אבק ־ כפי שמקובל לחשוב על משרדים שבהם מבלים אנשי סמכות יבשושיים החורקים את ימיהם ־ להפך, בערה שם דלקת גלויה. אבל האווירה הזאת חישלה אותו, ואם לא כאדם הרי שחישלה אותו כגזבר, ובמקרה הנ״ל זה מה שחשוב.
    סיבה נוספת לכך שמהרגע הראשון מילא ביורן הנסן את תפקידו כגזבר בעיריית קונגסברג ברצינות שעשויה להזכיר להט היא שזו היתה עבודתו. הוא הציג את מועמדותו לתפקיד והתקבל. זה לא היה יעודו בחיים, אבל זו היתה עבודתו. לפי השקפתו של ביורן הנסן, העבודה היא הרע במיעוטו. כפי ששמענו קודם לכן, הוא בחר את תחום הלימודים שבו יתמחה על סמך היותו הרע במיעוטו. עם סיום העבודה יוכל להתמסר לתוכנם האמיתי של החיים, שֶׁעבוּר ביורן הנסן היה, כך מסתבר, אישה. לחיות עם אישה, טוריד למרס. אבל לפני כן עליו להשתתף במאמץ ההתנדבותי המשותף והרשמי ־ הלא הוא העבודה ־ כדי שהגלגלים בכלל ינועו וכך יאפשרו לחברה לתפקד כדי שלקַצָּב יהיה בשר בקר, לילדים ולנוער יהיו בתי ספר, בגדים ללבוש, מתגי תאורה באולם, מים זורמים בברז, רדיו ־ שמישהו קיבל על עצמו לדבר בו, אחֵר להפיק, ואדם נוסף שייסע לחנות, שמישהו קיבל על עצמו לנהל, וכשהרדיו מתקלקל יש מישהו שהתחייב לתקנו, כך מסתובבים הגלגלים, וכשהשלג הכבד יורד על קונגסברג בולעים הדחפורים לקרבם את ערימות השלג הדחוסות כדי ששלג טרי יצטבר בצדי הדרכים, ייערם בידי המפלסות, כדי שהגלגלים יסתובבו. בתוך כל זה נטל על עצמו ביורן הנסן את המשימה לעמוד בראש המשרד האחראי על גביית ההון השוטף ההכרחי לתפקודן של המועצה המקומית והמדינה. הוא הפך לגובה המסים האכזרי והבלתי נלאה של הממשל בעיר המחוז הזאת. משרתה התקיף של המדינה.
    קונגסברג שוכנת בלב נורווגיה, לגדת נהר לוֹגֶן, הזורם בעיר בפיתול יפה וחוצץ בין קונגסברג העתיקה לקונגסברג החדשה. גשר מפואר חיבר בין שתי הערים, והיה מקושט בפסלים ריאליסטיים שהיללו מקצועות של עבודה גופנית כגון כריית מחצבים והשטת גזעי עצים כרותים במורד הנהר. המרכז המודרני דמה לשאר מרכזי הערים בנורווגיה, עם רחובות ראשיים וחנויות שבהן אפשר לקנות, בשפע, את מה שלתרבות המודרנית יש להציע, ממסרגות ועד למחשבים מתקדמים. כאן אפשר היה למצוא את הדוחק וההמולה. במרכז הישן שכנו מרבית מוסדות השלטון, מוקפים בבנייני עץ מטים לנפול מימים עברו. זה היה בתחילת שנות השבעים. כנסייה מהודרת בראש גבעה. תחנת משטרה מכובדת מאוד בווילת אצולה עתיקה. בית כלא קודר. כל אלה היו ממוקמים סביב כיכר הכנסייה. וגם תחנת כיבוי האש, ובל נשכח את בית העירייה על תפקידיו השונים.
    העיר צמחה סביב מכרות הכסף. מכרות הכסף היחידים בממלכת דנמרק–נורווגיה נכרו כאן, והמלך כריסטיאן הרביעי הקים אפוא את העיר במאה ה—17. אלפי פועלים ומומחי כרייה גרמנים, וכן פקידי מדינה דנים שהו בה. מיקומה של העיר יפה, היא מוקפת רכסים שצבעם ירוק מהאביב ועד הסתיו ולבן בחורף. הנהר היה כחול מהאביב עד הסתיו ולבן, מקרח, בחורף. כאן שכנו מפעל הנשק של קונגסברג והמטבעה המלכותית, שגם כיום מייצרת מטבעות נורווגיים. היו כאן גם תעשיות נוספות, ובתי עסק, פונקציונרים, מוכרות בחנויות, מזכירות, מורים, פקידי עירייה ־ ופועלים. ועל כולם לשלם מסים.
    ביורן הנסן השתלב בעיר הזאת במהירות מפתיעה. גם כגזבר העירייה. תוך זמן קצר התחיל לברך לשלום ברחוב מספר לא–מבוטל של אנשים שפגש בדרכו מווילת למרס לבית העירייה, שם שכנה לשכת הגזבר. פעמיים ביום עשה את המסלול הזה, תחילה בבוקר, למשרד, ואחר הצהריים, מהמשרד. את מרבית יום העבודה בילה במשרד, ומדי פעם יצא לפגישות עם מנכ״ל העירייה והציג לו דו״חות על ההכנסות ממסים עד כה, וכיצד הן מתיישבות עם הצֶפי המפורט בתקציב. אלה היו חיים נעימים. העבודה היתה כרוכה באחריות, אבל לא דרשה ממנו מאמץ רב מדי. באופן כללי הימים חזרו על עצמם, וברגע שהכיר את השגרה התנהלה עבודתו פחות או יותר מאליה. אף פעם לא לקח איתו עבודה הביתה. הוא חש שבכל מקום מקבלים את פניו בחביבות. דומה שאך מעטים ראו בו סמכות מעוררת יראה המייצגת את הממשל, דמות המענישה ביד קשה על פיגור בתשלום המסים ואי תשלום מע״מ. דומה שאך מעטים חשבו שכשהוא כותב את שמו, את חתימתו, על נייר מכתבים רשמי, פירוש הדבר שהמדינה דורשת בזאת את המגיע לה, ואין מקום לוויכוח. כשהשם ביורן הנסן, גזבר העירייה, בתחתית הגיליון, יצאו הכפופים לו למלאכתם, צלצלו בדלתות של בתים פרטיים, נכנסו כבני תרבות ולקחו איתם ־ בלי לשמוע ולו מילת מחאה אחת ־ מכשירי טלוויזיה, רהיטים, ציורים, שהמדינה עיקלה על חשבון מסים שלא שולמו. הוא אפילו הכריז על פשיטת רגל של בתי עסק ומפעלים, תהליך שפגע לא רק בבעלים האומללים כי אם גם באותה מידה, כך התברר, באלה שעבדו בזיעת אפם בבתי העסק ובמפעלים האלה. אבל כשפסע ברחובות בירכו אותו הבריות בחביבות, והוא השיב להם ברכת שלום. למרות השמועות על המאבקים הפנימיים בלשכת הגזבר, שם הוא, הזר שמקרוב בא, התמודד מול שני תושבי קונגסברג נכבדים ונאמנים שעבדו קשה כל השנים, רבִּים מן התושבים בירכו את הגזבר החדש לשלום במנוד ראש. בין השאר נבע הדבר מכך שעבודתו הביאה אותו במגע עם רבים מתושבי העיר, במיוחד עם מנהלי עסקים ועם אנשים שהחזיקו במשרות ציבוריות, אבל הסיבה העיקרית היתה העובדה שרבים מהאנשים שבירך לשלום היו חברים באגודה שהוא עצמו היה חבר בה, הלא היא אגודת התיאטרון של קונגסברג.
    כי הוא הצטרף לאגודת התיאטרון של קונגסברג, ולמען האמת היה חבר נלהב. טוריד למרס היא שגררה אותו לזה. בצעירותה השתתפה בתיאטרון חובבים ועתה, משחזרה למקום ממנו באה, הצטרפה שוב, עד מהרה, לאגודת התיאטרון של קונגסברג, שעם חבריה עדיין נמנו רבים מידידי הנעורים שלה. טוריד למרס התפתחה בשנות העדרותה. היא למדה תיאטרון, גם בנורווגיה וגם בצרפת, ולימדה עכשיו דרמה בגימנסיה של קונגסברג, נוסף על המקצועות השגרתיים יותר ־ אנגלית וצרפתית. היא כבר הפכה לנכס והתקבלה בזרועות פתוחות, ותוך זמן קצר ניסתה לשכנע את ביורן הנסן להצטרף. הוא סירב ואמר שיש דברים רבים אחרים שיוכל לעשות, הרי בראש ובראשונה מדובר במעגל חברתי, וביורן הנסן סבר שהואיל ואינו שחקן הוא יהפוך במעגל זה למעין אדם סוג ב', ובזה לא רצה. טוריד מחתה בקול ואמרה שהיא בטוחה שהוא יכול להיות שחקן טוב, הוא פשוט לא ניסה. חוץ מזה כולם שווים באגודת התיאטרון של קונגסברג, זה עניין של עיקרון; מתחלפים במילוי התפקידים הראשיים ומשלבים את כולם, הרי לא ייאמן כמה דברים צריך לעשות בשביל להפיק מופע של ערב שלם. ביורן הנסן הצטרף בסופו של דבר. הוא נלווה אל בת זוגו בחזרות, הוציא כרטיס חבר והפך לחלק מהאגודה.
    אגודת התיאטרון של קונגסברג העלתה הצגה אחת בשנה, וזה היה הארוע השנתי. הם הציגו אותה שש פעמים, בקולנוע קונגסברג, בשלהי הסתיו, אחרי שעבדו על המופע מאז חג המולד של השנה הקודמת. בהפקה הראשונה שימש ביורן הנסן כמין כולבויניק ופועל במה. הוא התרוצץ בין כל מיני משימות, סידר טופסי בקשה, עזר לארגן את מכירת הכרטיסים, שימש כקופאי וסייע בהכנת תקציב, פירסם בהתלהבות את ההצגה המתקרבת בלשכת הגזבר ובשאר משרדי העירייה, וכשהגיע יום ההצגה מצא את עצמו מאחורי הקלעים, עסוק בהעברת תפאורה ובהחלפתה בין מערכה למערכה, כשהמסך מורד, והקהל הרב באולם יכול היה לשמוע גרירת רהיטים כבדים על פני הבמה, וחבטה כבדה כשביורן הנסן המיוזע הניח כורסה על הרצפה. ומיד אחר כך, עם עליית המסך בשנית, שוב היה מאחורי הקלעים, דרוך לקראת הסצנה הבאה ־ איך תתפתח, ואם הקהל עוקב, ואם רופא השיניים המזמר הרמן בּוּסְק יתעלה על עצמו הערב בעודו עושה את הצעדים האחרונים והעצבניים לעבר אורות הבמה, חולף על פני ביורן הנסן הנרגש שלוחש לו בהצלחה, קולו חרישי כל כך עד שרק הוא שומע אותו.
    כן, הוא נסחף פנימה. הוא אהב את החוג החברתי שנוצר סביב תיאטרון החובבים. הוא הכיר אנשים חדשים. לטוריד ולו היה עכשיו תחביב משותף, שהפך כמעט לתשוקה. טוריד היתה לכוח מניע באגודת התיאטרון, הרי בהיותה מורה לדרמה היא נחשבה למקצוענית כמעט. היא אהבה לשחק בתיאטרון וידעה איך לשלוט בקהל שבאולם. ביורן הנסן עמד מאחורי הקלעים וראה כיצד תושבי קונגסברג מניחים לבת זוגו, האישה שלמענה בא לכאן, להקסים אותם, וחש גאווה גדולה. הוא בחן אותה כשירדה מהבמה אחרי שכבשה את הקהל, כל גופה רועד, ועל פניה הבעה חולמנית, מופנמת. נפלא, לחש, והיא זינקה בבהלה ואז מיהרה הלאה, לחדר ההלבשה ולהכנות לקראת הכניסה הבאה. אכן, שובה של טוריד למרס לעיירה בהחלט הועיל לאגודת התיאטרון של קונגסברג. היא הפכה לדמות המרכזית בה. היא ידעה הכול, הן מאחורי הקלעים והן על הבמה. אבל היא לא היתה פרימדונה. למעשה היא מעולם לא נטלה לה את התפקיד הראשי, אותו השאירה לאחרים. היא בחרה להתבלט בתפקידים משניים, אמנם תפקידים משניים מרכזיים, אבל לא בתפקיד הראשי. האחרים תמיד עודדו אותה לקבל את התפקיד הראשי. אבל היא לא רצתה. זה לא יהיה נכון מצדי, אמרה. אבל מחוץ לבמה התפקיד הראשי היה שלה, והרעיונות שלה לגבי תלבושות תמיד התקבלו. בחירת הבדים היתה בסופו של הבחירה שלה. ואם הבמאי המיועד לא היה לטעמה של טוריד למרס, הרי שבסופו של דבר לא קיבל את תפקיד הבמאי. וילת למרס הפכה למוקד הטבעי של ההכנות למופעי אגודת התיאטרון. כאן נתפרו תלבושות, כאן נולדו רעיונות, כאן נערכו חגיגות. החברים מאגודת התיאטרון של קונגסברג באו ויצאו כרצונם, בכל שעה משעות היממה. לכאן בא יאן גְרוּטְמוּל, אדוניס שעבד ברכבת. לכאן בא בריאן סמית', מהנדס במפעל הנשק של קונגסברג והצלחה בטוחה בזכות הבס העמוק שלו והנורווגית הרצוצה שלו. וגברת סמית', שידעה רק אנגלית, אבל היתה מורה מוסמכת למלאכת יד (סריגת תחרה). לכאן באו דוקטור שֶץ מבית החולים, וסַנדְסְבּרוֹטֶן, מנהלו הזקן של סניף הדואר. לכאן באו הנשים היפות שלהן השאירה טוריד למרס את התפקידים הראשיים, והן היו אסירות תודה לנצח. לכאן בא רופא השיניים הרמן בוסק, שלימים יהיה חברו הטוב של ביורן הנסן, לכאן באו מוכרים זקנים, סטודנטים צעירים, גננים, רתכים וכמובן אין ספור מורים, בכל הגילים, משני המינים, שלימדו בכל בתי הספר באזור קונגסברג, וכן נציגים משירותי הבריאות. ושני פועלים.
    זו היתה חבורה נלהבת, אבל היתה לה נטייה ליוהרה. חברי האגודה תפסו את עצמם כאנשים בעלי אנרגיות יוצאות דופן והתייחסו לתחביב הזה כייעוד, משום שהכוח המעניק–חיים, הקיים בכל האנשים, מדוכא ומרוסן במקרים רבים, ואילו אצלם הוא מבוטא בחופשיות בתיאטרון, בהצגה, במשחק. האדם המשחֵק, או הומו לוּדֶנְס, כפי שנהגו לומר, הוא האידאל שלהם, וכאמור, גם ביורן הנסן נועד להיות נציגו בעולם הזה. כי הוא כבר הפך לחלק מזה, אמנם בתור בן זוגה של טוריד למרס, אבל גם משום שכמותם הוקסם גם הוא מהאפשרות לעמוד לפני ההופעה מאחורי המסך ולהציץ לאולם מבעד לחרך קטן כדי לראות את הצופים, מלאֵי ציפייה, ממהרים למקומותיהם באולם הקולנוע המואר הזה, ממש לפני עליית המסך. הם הציגו מחזות קומיים ואופרטות, ומדי שנה התלקח ויכוח באגודת התיאטרון אם להעלות פארסות, במיוחד קומדיות–של–טעויות שהצלחתן מובטחת, ואם להעז להעלות אופרטה, או מחזמר, שהם סוגות מקיפות יותר, ובדרך כלל הוכרעה הכף לטובת אופרטה או מחזמר. ״גברתי הנאווה״. ״קיץ בטירול״, על פי הסרט הדני. ״אוקלהומה״. ״בֶּר בֶּרסֶן״, קומדיה מוזיקלית המבוססת על ספרו של יוּהָן פָלקֶבֶּרגֶה. זה היה בשנות השבעים. הופעת הבכורה של ביורן הנסן היתה ב״אוקלהומה״, כניצב. הוא שיחק בוקר, השתתף במקהלה ורקד על הבמה בבגדי בוקרים אחרי שלמד כמה תעלולי ריקוד פשוטים, ושר בקולו הצנוע. זה היה מוצלח. לאחר מכן השתתף במופע מדי שנה, ויכול היה לומר עם יד על הלב שמעטים הנורווגים ששרו בפומבי יותר פזמונים של שירי מחזות זמר ממנו. והוא עשה זאת בהצלחה אף שמעולם לא עמד קודם על במה. הוא היה כמעט המום, אבל טוריד למרס אמרה שאינה מופתעת, והוסיפה שאלמלא חיו יחד כבעל ואישה היתה ממליצה עליו לתפקיד גדול ממש בשנה הבאה.
    כך, עם הזמן, נראו חיי היום–יום של ביורן הנסן. אלה היו חייו. בקונגסברג. עם טוריד למרס, האישה שנאלץ לחיות עמה משום שחשש שאחרת יתחרט על הכול. טוריד למרס היתה מוקד המעגל החברתי הזה. יופיה סִנוור את כולם, וכך גם עידוּנה. מדוע לא התחתנו? משום שביורן הנסן הניח שטוריד למרס תתייחס להצעת נישואין שלו כאילו היא מתחת לכבודו. האם לא עזב הכול ובא לקונגסברג, אליה, כדי לחיות איתה בלי שום ערובה? לחברי המעגל האחרים היתה נוכחותו של ביורן הנסן בווילת–למרס טבעית לגמרי. הוא היה הגבר שזכה בהזדמנות לעזוב הכול למען טוריד למרס. כשראה ביורן הנסן כיצד פורחת טוריד למרס בחוגי אגודת התיאטרון של קונגסברג גם הוא חשב ככה. אבל הוא הבחין אצלה בדבר נוסף: נטייתה להתייחס כל הזמן לדבר מה שקרס כבר מזמן, שלא התקיים עוד. טוריד למרס לא הלכה לשום מקום; לא היה שום כיוון לחייה, וכל שנותר לה היה להיות מי שהיא, ולזהור. כל ההתלהבות הזאת, כל התוכניות האלה, כל האנרגיה הזאת שהשתחררה בכל שעה משעות היום ־ בגימנסיה, בחנות הפרחים, באגודת התיאטרון, בחיים המשותפים עם ביורן הנסן ־ לכל אלה היתה רק מטרה אחת: הרגע עצמו.
    האם זה היה הימור מסוכן? על כל פנים, לילה אחד התעורר ולא מצא אותה לצדו במיטה. זה קרה בערך שנה אחרי בואו לקונגסברג. הוא כבר התרגל לחייו החדשים. כעת ראה שאינה לצדו. הוא הביט בשעון. ארבע. היא יצאה בערב, לחזרה. הוא לא הצליח להירדם, רק שכב והתפתל במיטה. כשחזרה היתה השעה חמש וחצי. איפה היתה? איפה היתה? מה, האם אינה אדם חופשי? בנסיבות הנוכחיות לא היה לביורן הנסן כוח להיכנס לדיון על האדם והחופש, והוא שכב לישון. כשקם שעתיים לאחר מכן מצא אותה יושבת ליד שולחן ארוחת הבוקר, כרגיל. היא סיפרה שישבה כל הלילה ודיברה עם יאן, אצלו, בחדרו השכור. ביורן הנסן הנהן. יאן היה איש הרכבת יפה התואר, שגילם את תפקיד סיגיסְמוּנְד ב״קיץ בטירול״, המחזמר שעליו ערכו חזרות, והיתה לו סצנה משותפת עם טוריד למרס. בסדר, אמר. מה בסדר, מה בסדר, זאת סיבה לקנא? טוריד למרס צחקה. בקול רם, שחצני. היא המשיכה ככה עד שביורן הנסן הודה שקינא, ושכל המחשבות הטורדניות שעלו במוחו נגעו לכך שבילתה עם יאן.
    וזאת היתה האמת. הוא אכן קינא. הוא ידע שיאן משתתף באותה חזרה, וכשהתעורר וראה שהשעה ארבע והיא אינה ישנה לצדו חשב שאולי היא ישנה במקום אחר, עם אדוניס מהרכבת, אותו הומו לודנס, שעורר לפתע את תשוקתה הכמוסה ביותר. הוא הרגיש נטוש וחשש לאבד אותה. טוריד היתה מרוצה מהודאתו. היא טענה שעליו להתבייש בקִנאתו, ושלמען האמת זה גם עלבון כלפיה. לא קרה שום דבר, ועליו לדעת זאת. היא שקעה בשיחה עם יאן. השעות חלפו במהירות כי יאן סיפר על ציפיותיו מהחיים, והיא הקשיבה. היא הקשיבה לגבר צעיר שעדיין האמין שבעצם יש לחיות את החיים במקומות שונים לגמרי מהמקום הזה, מקומות שאליהם השתוקק להגיע, והיא נפעמה כל כך מהפתיחות הפתאומית הזאת מצד הגבר הזה, שהיה גם יפה כל כך, ושחלם על מקומות רחוקים, עד ששכחה לגמרי מה השעה. לו ידעה שמאוחר כל כך, ושביורן הנסן התעורר וחשב מחשבות מטרידות כאלה, היתה חוזרת מזמן. ביורן הנסן האמין לה משום מה, ומעתה ואילך האמין לה בכל פעם שאמרה שלא קרה דבר.
    כי קרה שטוריד למרס שבה הביתה בנסיבות דומות, רק לפנות בוקר, אחרי חזרה שבה היא השתתפה אבל הוא לא, וקרה גם שבאי–חשק גדול עזבה חזרה ששניהם השתתפו בה, או מסיבה ־ מסיבות רבות נערכו בחוגי אגודת התיאטרון ־ ושבה איתו הביתה משום שרצה ללכת, אבל לא היא, כי היא ישבה בתלבושת התיאטרון שלה וזהרה מול גבר כלשהו, הומו לודנס אמיתי ומודע לעצמו, אשר הציג בהשראת נוכחותה, כפי שקרה הפעם, רפרטואר שבו הוא דוחף את עצמו עד לקצה, עם טקסט משונן שנולד בזה הרגע וקרס עכשיו, משום שהיה עליה לקום ולהתלוות אל בן זוגה הביתה, כי לשכת הגזבר נפתחת בשעה תשע בבוקר ומסיבה תמוהה כלשהי תחדל לתפקד אם גזבר העירייה לא יזכה לשעות שינה מספקות, שמספרן נקבע על דעת גזבר העירייה בלבד. בלתי נתפס. הרי הגימנסיה של קונגסברג מוסיפה לעמוד על תלה גם אם הגברת למרס עוברת ישר ממסיבה לדוכן המורה, והתעודות של תלמידיה של הגברת למרס מוכיחות זאת בבירור. אפילו חנות הפרחים של האחיות למרס נפתחת בשעה תשע בבוקר בדיוק, והמוכרות יתייצבו לעבודתן, והלקוחות לא יוכלו שלא לבוא גם אם האחות הצעירה לבית למרס הורשתה לרקוד כל הלילה עד עלות השחר במקום להיסחב הביתה בידי בן זוג קנאי. במקרים כאלה היה ביורן הנסן הולך לצדה נוקשה וזקוף. אבל הוא האמין להבטחותיה, והאמין שהפחד שלו לאבדה הנו חסר יסוד לחלוטין.
    אז למה הוא נתקף קנאה? למה חזר הביתה מהמסיבה כשהוא פוסע לצדה נוקשה וזקוף? למה רעד מזעם כבוש אחרי שהאורחים השמחים מאגודת התיאטרון עזבו את וילת למרס בתום המסיבה, ומדוע צרח באוזניה את המסר האמיתי שלו, את תחושתו שכעת איבד אותה לעד? כל זה חזר על עצמו שוב ושוב. טוריד למרס היתה המוקד המסנוור. מוקפת מעגל מעריצים. ביניהם בן זוגה, ביורן הנסן. העובדה שטוריד היתה המוקד אין פירושה שישבה באמצע; להפך, אחד המרכיבים בחִנה של טוריד למרס היה צניעותה. לא רק את התפקידים הראשיים הִשאירה לאחרים, אלא גם את נקודת האמצע הגיאומטרית, והיא עצמה נהנתה לשבת ליד השולחנות הקטנים בשוליים, שם ישבה תחילה מוקפת גברים ונשים גם יחד, ובהמשך מוקפת בשלושה גברים, לעתים שניים, ולבסוף לבד עם גבר שהחל פתאום לדקלם את כתב היד המשונן שלו, קריאה ראשונה, מורה עם תעודת הוראה מהסמינר באַייק שהציג עכשיו את הטקסט המבריק שלו על הקסם שהילכו עליו ההרים באיזור קונגסברג, כי סוף–סוף השיג לעצמו את הקהל שכל שחקן חובב רוצה בו בשביל המונולוג שלו שטרם נולד ושתמיד יישאר כזה: זוג עיניים נוצצות, פה מלא ציפייה, אישה עם תנועות ידיים צרפתיות, מרוחקת ובה בעת קרובה, והוא לא שם לב שכל המונולוג הסודי שלו, שנועד למופע בדלתיים סגורות, רק לכבודה, בשולחן צדדי דיסקרטי, הופך להצגה המונית, שבה הוא מייצג את כולם כניצב יחיד, כורע ברך מול טוריד למרס המתפעלת, והאם כולם מלכסנים עכשיו מבט לעבר ביורן הנסן? לא, רק החדשים שהצטרפו מדי פעם לאגודה לכסנו לעברו מבט, בתקופה הראשונה. אבל לא בהמשך. כי כולם ידעו שטוריד למרס נאמנה לביורן שלה, מה שרק הגביר את ההערצה כלפיה, בעודה יושבת נטולת כל עכבות ומניחה לנבחר היושב לשולחנה כמכושף להעריצה ואף לכבוש אותה, אף שגם הוא ידע שלבסוף יקום מהשולחן ויילך הביתה לבדו (וגם אם לא יילך הביתה לבדו, על כל פנים יִשן לבדו, כי טוריד למרס תמיד עזבה את ביתו של הנבחר או את דירתו או את חדרו השכור בלי להניח לו לנשקה בתשוקה. לכל היותר הניחה לו לתת לה נשיקה רכה ומלאת מתיקות, כן, זה אכן קרה, הודתה בפתיחות באוזני ביורן הנסן, גם אם לפעמים חלף לילה שלם לפני שזה קרה). גם ביורן הנסן ידע זאת. ולכן הצליח להחזיק פאסון. אבל ברגע שחברי אגודת התיאטרון יצאו מהבית היה מתפוצץ, וכל קנאתו היתה פורצת החוצה. כך חשבה טוריד למרס. האמת היא שזו היתה רק העמדת פנים מצדו. הוא עשה את זה למענה.
    משום שלא העז לחשוב על האפשרות שטוריד תחשוף את כל קסמה הנשי מול חָבֵר אגודת התיאטרון הנבחר של הערב בלי שהדבר יוביל לכך שבן זוגה ייצא מדעתו מרוב קנאה. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שיכאיב לה כל כך. כי מה יקרה אז? נכון, אחרי שיאן עגב עליה במשך שלוש שעות הוא קם והלך, עם האורחים האחרים. היא לבדה. בן זוגה יושב וקורא רומן בחדר צדדי, ועכשיו הוא נכנס אליה ושואל בחביבות: רוצה כוס תה? אם יעשה זאת מוטב כבר שיארוז את חפציו ויעזוב את הבית. את וילת למרס. ייסע הרחק מקונגסברג. הדבר שקשר ביניהם יתפוגג כלא היה.
    ביורן הנסן שמר אפוא על אהובתו. קודר מקנאה ישב ושמר עליה כשישבה ושוחחה עם השופט הזוטר סְטַבֶּנפֶלְדְט, או עם פֶּר בְּרֶנוּם המשוגע לתיאטרון, שהיה פועל אמיתי. בדרכה המתחנחנת פלירטטה איתו זמן מה וגם בילתה עמו שעות בלילות בדירתו המיועדת להריסה במרכז קונגסברג העתיקה. אבל האמת היא שלביורן הנסן לא היה אכפת מזה. הוא לא האמין שטוריד למרס בוגדת בו. בחלומותיו הפרועים ביותר לא היה מסוגל להעלות זאת על דעתו, שהרי אילו בגדה היתה מספרת לו.
    אבל היו לו התקפי קנאה והוא הפגין את כל התסמינים הקלסיים. והוא גם לא העמיד פנים, הוא הרגיש את מבוכי הקנאה האפלים בתוכו, את תחושת הנטישה העמוקה ואת הזעם הקודר, הדחייה והמיאוס. כל הרגשות הללו התרוצצו בתוכו, חשוכים, עמוקים ורוטטים. אבל זו היתה רק העמדת פנים. כל אותו הזמן ישב והתבונן בעצמו בקור רוח, פסע אנה ואנה ובייאושו הטיח בה את האשמותיו, שאותן היא קיבלה בהתרגשות. כך רומם את רוחה. כך נשא אותה על כפיים.
    משמע שהוא ידע את זה. הוא ידע מה הוא עושה. הוא החליט לחיות אצל טוריד למרס. בקונגסברג. גזבר עיריית קונגסברג. בזמנו החופשי עסק בתיאטרון חובבים. אהבתו אליה היתה גדולה כל כך, עד שהיה עלול להשתגע מרוב קנאה. האם לא עזב הכול כדי שיוכל לסגוד לדבר המפתה הזה בכל עוצמתו, כי ללא העוצמה הזאת, מה נשאר? אבל הוא כאמור ידע את זה. הוא ידע מה הוא עושה. הוא היה מודע לגמרי לעובדה שאחרי שבע שנים של מגורים משותפים עמה, תרומתו החשובה ביותר לשמירה על יחסיהם היתה שורה של התפרצויות–קנאה מעושות. הוא כבר הכיר אותה לפני ולפנים. לא היו לא שום אשליות לגביה.
    החיים. הוא חי עם טוריד למרס שבע שנים, ובקרוב ימלאו לו ארבעים והוא יהיה לגבר בגיל העמידה. מה הפיק מהחיים? הוא שימש גזבר עיריית קונגסברג ־ זה משהו, לא? הוא השתכנע בכישרונו כשחקן חובב, ומדי סתיו עמד שישה ערבים בשבוע על קרשי הבמה של קולנוע קונגסברג והדבר הסב לו שמחה. כן, הדבר הסב לו שמחה. שמחה מוזרה ואמיתית. אחרי שבע שנים כבן זוגה של טוריד למרס בווילת–למרס הוא ידע הכול על השמחה שאמור היה לחוש כשהצטרף לשני המורים ולדוקטור שץ מבית החולים והחל לשיר איתם את אותו הבית ־ באותה שנייה בדיוק, באותה נימה בדיוק ־ כשבה בעת רקעו ארבעתם ברצפה בעקבם השמאלי באותה עוצמה בדיוק ובאותה שנייה בדיוק, באווירה הלוהטת ששררה על הבמה בקולנוע קונגסברג, לאור הזרקורים, ומול הקהל שהצטופף אי שם בחשכה לרגליהם. הרטט שעבר בגופו, ההנאה החושית שהסב לו הדיוק. מול החשכה שלרגליהם, אלף הפיות, אלפיים העיניים שהתחבאו בעלטה והביטו בהם, גם בארבעת הניצבים שהופיעו שם למעלה. כן, הוא באמת אהב את זה, באמת אהב להתייצב כך מול הקהל וגם להשתתף בהצלחתה של הפקה שלמה ולהיות חלק מהאחווה ששררה בין אחיו ואחיותיו לאגודה. אבל האם אלה החיים האמיתיים? שאל ביורן הנסן את עצמו, ולעתים קרובות יותר ויותר נמלט אל ספריו, שבחיקם יכול היה לנשום ולשקוע בהרהורים. מיהי טוריד למרס? היא ראתה שביורן הנסן שואל את עצמו שאלות, ושהוא קורא עד שעת לילה מאוחרת. היא רצתה לחלוק איתו את חוויית הקריאה, אך הבינה שאינו שש לזה במיוחד. גם היא התקרבה לגיל ארבעים, אבל עדיין היתה מסוגלת לסובב גבר על האצבע הקטנה, כמו שאומרים.
    הוא הביט בה. בזמן שהוסיף לשמור עליה ולהפגין את קנאתו הוא גם התבונן בה. המוקד הטבעי הזה של אגודת התיאטרון של קונגסברג, אוסף של חובבים נלהבים שמילאו את חייהם בהפקות קפדניות של האופרטות הפופולריות ביותר של תקופתנו, עמן הופיעו בשש הצגות שנתיות. בפני הציבור הרחב. על הבמה. לאור הזרקורים. במשך שבע שנים היה ביורן הנסן אחד מאותם חובבים נלהבים. גזבר בַּיום, חובבן נלהב בערב. האם די בזה? הייתכן שאין יותר מזה? ביורן הנסן התקרב לשנתו הארבעים, והוא השתוקק למשהו נוסף. הוא התחיל לרמוז שאולי עליהם לנסות משהו נעלה יותר. כל ההתלהבות הזאת, כל הניסיון הזה בהופעה על במה, אולי כל השמחה הזאת על הדיוק ועל ההתפתחות האישית יוכלו לשמש למשהו נעלה יותר מהפקת אופרטות, שעל אף תכונתן להצית עליזות בנפשם של המשתתפים ולא פחות חשוב מכך בקרב הקהל, בכל זאת לפעמים מַשְׁרוֹת קצת ייאוש, אפילו לאוּת, בשל מה שהוא בסופו של דבר הריקנות המחשבתית המאפיינת אותן, אחרי שהאורות נדלקו באולם, הקהל הלך הביתה, והם ישבו בחדר ההלבשה והסירו את האיפור. מה אם יניפו את עצמם לרמה שבה מנשבת רוח החיים המצמררת? מה אם ינסו להציג את איבסן?
    במשך שנתיים רמז ביורן הנסן שעליהם לנסות להציג את איבסן. בלי לעורר הדים רבים. כושל במיוחד היה ניסיונו לעורר את התלהבותם באמצעות הדגשת תחושת הריקנות המשתלטת על השחקנים בתום מופע של אופרטה מרוקנת ממחשבות. זו היתה מתקפה על כל מה שהם מייצגים, וטיפשי היה מצדו לציין זאת, אם כי אכן הרגישו את הייאוש הזה, על כל פנים כמה מהם. אבל שניים מחברי אגודת התיאטרון תמכו בביורן הנסן, ולא סתם שניים; אחד מהם היה רופא השיניים המזמר, הרמן בוסק.
    להרמן בוסק היה קול בריטון נדיר ביופיו, ורבים סברו שהקול הזה נועד להדהד מעל בימות חשובות יותר מזו של קולנוע קונגסברג שש פעמים בשנה. הוא השתייך לגורמים המובילים באגודת התיאטרון, וכאשר לא גילם את התפקיד הראשי קיבל תמיד את התפקיד הגברי השני בחשיבותו. אבל דווקא בחזרות הִרשים יותר מכול, ובדרך כלל בשירים שלא היו כלולים בתוכנית. פעמים רבות פצח פתאום ־ כשהחברים כבר ארזו את חפציהם ועמדו ללכת ־ בשיר שעליו שמעו אותו מתאמן כל הערב. הכול היה מושלם. כל החזרות הקפדניות הניבו בבת אחת תוצאות. הם האזינו לו כמכושפים, וכולם חשבו: זה יהיה קטע פיצוץ על הבמה. ובאמת כך היה, אבל אולי לא מוצלח עד כדי כך, כפי שחשבו. אולי הציפיות היו גבוהות מדי, כי הרמן בוסק מעולם לא ממש נסק לגבהים כשעמד על הבמה עצמה. הוא אמנם היה טוב למדי, מספיק מוצלח כדי להצדיק את שם החיבה שלו, רופא השיניים המזמר; הוא הצטיין ־ אבל לא הצטיין מספיק כדי לעמוד בציפיות שהתעוררו בחדרי חזרות צפופים, עם יד על הדלת, בדרך החוצה אל הערב החשוך והרחובות הריקים מאדם. ואילו עכשיו הביע הרמן בוסק עניין בכך שאגודת התיאטרון תציג את איבסן, ולא היה אפשר להוסיף ולדחות על הסף את הרעיון של ביורן הנסן. עמדתו המפתיעה העמיקה את ההיכרות בין הרמן בוסק וביורן הנסן. לעתים היו יושבים שעות ומשוחחים. התרקמה ביניהם חברות אמיצה, ולמען האמת, ביורן הנסן חש שהרמן בוסק הוא חברו הטוב ביותר.
    התומכת השנייה שלו היתה טוריד למרס. זה הפתיע אותו, כי לטוריד לא היה שום יחס מיוחד לאיבסן. מובן שהיא דיברה עליו יפה, והתייחסה אליו כמחבר קלאסי, אבל היא לא התעניינה במיוחד במחזות שלו. ביורן הנסן ידע את זה, כי לא פעם ביקרו בתיאטרון הלאומי בבירה וראו הצגות של איבסן, אבל היא השתעממה בהן, אם כי בצורה מכובדת. והוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שעכשיו תפעל במרץ למען הפקת ״ברווז הפרא״ באגודת התיאטרון היקרה שלה. למען האמת, כצופה גם היא לא התעניינה כל כך באופרטות. אחרי הכול זה היה בנאלי מדי בשבילה. נכון שהיתה להוטה לנסוע איתו לאוסלו כשהתיאטרון הנורווגי הציג את אחד ממחזות הזמר השנתיים שלו, אבל זאת רק מתוך תקווה ללמוד כמה טריקים. ולמרות זאת, אופרטות היו הדבר הקרוב ביותר ללבה. תחילה חשב שתיאטרון אוונגרד הוא התיאטרון שלה, כפי שהיה בהיותו המאהב הנשוי שלה באוסלו, אבל כשחזרה לקונגסברג ולאגודת התיאטרון לא דובר עוד על תיאטרון אוונגרד. הם עסקו באופרטות, אבל לתיאטרון אוונגרד ולאופרטות היה בעיניה מכנה משותף מסוים, והוא שלתוכֵן לא היתה שום משמעות; העמדת הפנים, ההתחפשות, היתה חזות הכול. המסכות של תיאטרון האוונגרד, ולא שום דבר אחר, הן ששבו את לבה.
    לא נולדו להם ילדים משותפים. טוריד למרס לא היתה לאֵם. לעתים היתה מספרת בקוקטיוּת על כך שלא נולדו לה ילדים, וקראה לזה הטרגדיה של חייה. אבל האמת היא שטוריד למרס לא רצתה ילדים, היא לא היתה מוכנה לזה. לא עכשיו. לו רצתה ילד היתה צריכה ללדת אותו לבעלה הראשון, בצרפת, בשנות השישים. לפעמים היה מדמיין אותה עוזבת את צרפת בחיפזון רב, ילדהּ הקטן בזרועותיה, בגאר דו נורד, ממתינה שרכבת הלילה לקופנהגן (ומשם הלאה לאוסלו) תהיה ערוכה לנסיעה. אבל אחרי שבע שנים בפריז היא חזרה לאוסלו בלי ילד. כאישה בודדה, חופשייה, חסרת מנוחה, שלקחה לעצמה מאהב ומאוחר יותר קשרה אותו אליה ולקחה אותו איתה כשחזרה להתגורר בעיר ילדותה. לטוריד למרס לא היו ילדים, והיא תישאר ללא ילדים. בסתר לבה רצתה להיות האחרונה בשושלת. אופרטות היו בשבילה תירוץ נהדר לעיסוק במה שבעיני טוריד למרס היה התיאטרון: תחפושות, מסכות, פאות, חילופים מהירים, קצב, קצב. אבל עכשיו היא תמכה בהצעה של בן זוגה להעלות באגודת התיאטרון של קונגסברג את ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן, ותמכה בו באופן פעיל. האם עשתה זאת כדי להפגין לו את נאמנותה? לו, ולאחרים? האם רצתה להצטייר כבת זוגו הנאמנה של ביורן הנסן, המוכנה להילחם כדי שיזכה להגשים את התוכנית שבערה כאש בעצמותיו, ועכשיו גם בעצמותיה, מאחר שזו היתה התוכנית שלו, וזאת על אף שכולם הבינו שבעצם לא מזיז לה בכלל, אלא שבן זוגה להוט כל כך להעלות באגודת התיאטרון של קונגסברג הצגה שתרומם את כולם, ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן.
    תמיכתה של טוריד למרס היתה כאמור יפה, מחווה של רצון טוב מצד מי שעמדה במרכז החוג כלפי בן זוגה האנונימי למדי ברגע שהיה זקוק לה. לשם שינוי. הכבוד כלפי טוריד למרס רק גדל, אבל כטיעון בעד העלאת ״ברווז הבר״ של הנריק איבסן דומה שפעל פעולה הפוכה. יש גבול לכל דבר. רק משום שבן זוגה של טוריד למרס החליט פתאום שהם צריכים לרומם את עצמם, הם יציגו מחזה שהם בכלל לא מיומנים להציג? כך רטנו בפינות החדר, אבל מאחר שעם תומכי הרעיון נמנו גורמים מובילים כמו הרמן בוסק, וגם כמה אחרים שאף חשו בעצמם בריקנות שהצגת אופרטה מוצלחת מותירה בנפשם עם רדת המסך, ושהיו מוכנים פעם אחת, לשם לשינוי, לנסות ולשאוף לעבר הבלתי אפשרי, הוחלט שההצגה הבאה שתעלה אגודת התיאטרון של קונגסברג תהיה ״ברווז הבר״ מאת הנריק איבסן.
    וכשטוריד למרס הציעה שביורן הנסן עצמו יגלם את תפקיד יָאלמָר אֶקדָל, איש לא מחה. חוץ מביורן הנסן. הוא לא חשב לשמור לעצמו את התפקיד הראשי. לא בגלל זה הציע את המחזה, זה כלל לא עלה על דעתו. אבל מחאותיו, שדרך אגב היו די קלושות, נדחו על הסף. מובן שביורן הנסן יגלם את יאלמר אקדל. רבים תמכו ברעיון דווקא כדי למסמר אותו לכישלון החרוץ הממשמש ובא כדי שירגיש אותו על בשרו, למעלה על הבמה, ברגעי הכישלון. הוא הבין זאת ולכן נטל על עצמו את המשימה. הרמן בוסק אמור היה לגלם את התפקיד הגדול של גְרֶגֶרְס וֶרלֶה, אבל רופא השיניים המזמר סירב. התפקיד גדול עליו, טען. לעומת זאת הוא ישמח לגלם את אקדל הזקן, אם לא ימצאו מישהו מתאים יותר לתפקיד. בריאן סמית' נבחר אפוא לגלם את דמותו של גרגרס ורלה. עם הנורווגית הרצוצה שלו יעניק המהנדס האנגלי הזה ממפעל הנשק של קונגסברג ממד חדש לבנו הבלתי מתפשר של הסיטונאי השייך לעולם המחשבות האיבְּסֶניאני. דוקטור שץ יגלם את דוקטור רֶלינְג. גם את ההצעה הזאת העלתה טוריד למרס, וברור היה שזהו ניסיון לחזר אחר הקהל. רופא מבית החולים של קונגסברג מגלם רופא במחזה, ועוד של הנריק איבסן. דוקטור שץ בתפקיד דוקטור רלינג, הרופא השתוי הרואה נכוחה. אבל דוקטור שץ לא רצה. טוריד הפעילה את כל קסמיה כדי לשכנעו, אבל דוקטור שץ לא רצה. מיהו דוקטור שץ? איש אינו ידע. הוא היה בין חמוּרֵי הסבר, הבלתי נגישים והמסוגרים ביותר בקרב חבורת נציגי ההומו לודנס שהרכיבה את אגודת התיאטרון של קונגסברג. איש בחלוק רופאים, גבוה ורזה. בעל אצבעות רגישות, פסנתרן? לא ככל הידוע להם, אבל הוא נהג להתחרות בסקי למרחקים ארוכים. בשעות הבוקר המוקדמות, בחודשי החורף, הוא נצפה למעלה ברכסים המקיפים את העיר, שועט במרחבים על מגלשיים מתאימים למרחקים ארוכים. בתיאטרון גילם תמיד תפקידי ניצב. הוא החליף משמרות בבית החולים כדי להופיע ברקע כמַר–אף–אחד בכל האופרטות שהעלו. אבל להיות דוקטור רלינג הוא לא רצה. ואילו זו שנבחרה לגלם את הֶדְוויג לא סירבה. אחות בת 21 התבלטה כמועמדת הולמת לתפקיד הדוויג, במיוחד משום שהיו לה פנים מתוקות וילדותיות מאוד. גם שמה של טוריד למרס נוסף לרשימת התפקידים. היא תגלם את רעייתו של יאלמר אקדל ואמה של הדוויג: גינָה אקדל.
    הבמאי בא מהבירה. היה מקובל להזמין במאים מבחוץ, היו במאים רבים שנדדו כך ברחבי הארץ והעלו אופרטות ופארסות בתיאטראות–חובבים מקומיים. אבל למצוא במאי נודד שכזה למחזה של איבסן לא היה קל כל כך. לבסוף מצאו במאי מובטל מאוסלו. הוא בא לקונגסברג, נכח בחזרות, שתה בכבדות, וקשה להאמין שזכר משהו מכל זה. לעומת זאת יאלמר אקדל, הידוע גם בשם ביורן הנסן, זכר גם זכר.
    ובקיצור נמרץ: זה היה כישלון חרוץ ומהדהד. זו היתה הצגה רעה באמת, וששת המופעים המתוכננים צומצמו לארבעה, ובמופע הרביעי והאחרון צפו רק 18 רוכשי כרטיסים. נכון שהם קיבלו במאי שתיין שהוצא לגימלאות, אבל ביורן הנסן ידע שאינם יכולים להאשים את הבמאי, שרק המחיש שלא מרצונו את מצבם הנוכחי, ואת מצבם בכלל. הם פשוט מאוד לא הצליחו. ביורן הנסן למד את המחזה של איבסן בקפידה, הדגיש משפטים והאמין שהבין אותו לעומק, עד כדי כך שהזדהה לגמרי עם כאב החיים של יאלמר אקדל. אבל ללא הועיל. הוא הלא ידע איך צריך לעשות את זה, אבל כשעשה את זה התקבל משהו שונה לגמרי מכפי שתכנן. התוצאה היתה מגושמת ותפלה. הוי, הנאיביות הזאת של יאלמר אקדל, שהיתה מוכרת לביורן הנסן ־ הוא האמין שאימץ אותה לעצמו, והוא רצה להגן עליה ולהציג אותה כפי שלא הוצגה מעולם, משום שהיתה מבוססת על כאב גדול כל כך עד שלא העז להביט לאמת בעיניים. קטנותו של יאלמר התבססה על מעורבותו בטרגדיה גדולה שנקלע אליה שלא באשמתו. אבל דבר מכל הדברים האלה לא בא לידי ביטוי במשחקו של ביורן הנסן. דבר מכל זה לא ניכר בגופו על הבמה. זה לא הלך. אלה היו רק דיבורים. הוא היה רק גוף קודר ומשמים על במה. הוא הקצין את התנהגותו, ללא הועיל. בדיוק כמו האחרים. כמו גרגרס ורלה, כמו אקדל הזקן, כמו הדוויג, הדוויג הקטנה שיאלמר אקדל אהב בכל לבו עד כי לא לא היה מסוגל עוד לראותה. ביורן הנסן עמד על הבמה והציג. קצת מטופש, חשב לפעמים לעצמו. הקהל לא צחק ולא גירש אותו מהבמה, ברור שלא. הם ניסו לעודדו באמצעות הפגנת עניין, בכך שלא פיהקו, ומדי פעם אפילו עלו תשואות קלושות מהקהל. אבל לא היה די בזה.
    האתגר הזה היה מעבר לכוחותיהם. היה ברור למדי שאין להם הכישורים למשימה הזאת. ביורן הנסן לא ניחן בכריזמה שתאפשר לו לבטא על הבמה את כאבו של יאלמר אקדל. זו היתה האמת המרה. יכולות המשחק הטכניות שלו היו מוגבלות, ולפיכך גם לא היתה לו כריזמה. לא די להרגיש בתוכך. הדבר הזה הומחש עכשיו, בתיאטרון קונגסברג, ארבע פעמים בשלהי הסתיו של 1983 (אז זה היה, לא?)
    והוא ידע זאת כל הזמן. הוא ידע שזה בלתי אפשרי, איש לא יוכל להכחיש. הוא ידע הרבה כל כך על אמנות המשחק, על כך שזהו מקצוע, שמדובר באמנות וכולי וכולי... ולכן ידע שאין לו שום אפשרות לגלם את יאלמר אקדל. אבל לעזאזל, כמיהתו לגלם אותו היתה חזקה כל כך שהוא לא היה מסוגל להתחשב בעובדה הזאת, המובנת מאליה.
    כל זה היה תקף גם לגבי האחרים. לא היתה להם שום אפשרות ־ לא כבודדים ולא כקבוצה ־ להעלות את המחזה המכובד הזה השייך לקלאסיקת הדרמה העולמית. אם יאלמר אקדל היה מַשְׁמִים על הבמה הרי שהמהנדס האנגלי בריאן סמית' לא היה טוב ממנו כגרגרס ורלה, והנורווגית הרצוצה שלו לא רוממה כלל את האינטראקציה בינו ובין יאלמר אקדל ־ ההפך הוא הנכון ־ והדוויג הקטנה שאמנם היתה מתוקה, אבל למרבה הצער לא יכלה להעניק חיים לדמות השברירית הזאת המטפסת לעליית הגג, היתה תיאטרלית כל כך שיאלמר אקדל התאבן מרוב בהלה בשניות הרגישות של הסצנה הגדולה והריקה, כשעמדו שניהם לבדם על הבמה.
    לאחר מכן היו שניהם אומללים באותה מידה. השחקנים האחרים קיבלו את התבוסה בקור רוח, ורק ביורן הנסן והדוויג הקטנה התעצבו. ביורן הנסן התעצב אף שידע שתחושת ההתעלות הגדולה שעליה דיבר בלהט כזה במשך שנתיים לא היתה בת ביצוע, מסיבות הברורות מאליהן. הדוויג הקטנה חוותה זאת אחרת, היא האמינה שזה בר ביצוע. היא היתה בת 21, סטודנטית בשנה השנייה ללימודיה בבית הספר לאחיות בדְרָמֶן. מדי יום אחר הצהריים נסעה ברכבת לקונגסברג להשתתף בחזרות, ואחר כך ישבה בתחנה וחיכתה לרכבת האחרונה שתיקח אותה בחזרה לחדרה השכור בדרמן. מה שלא ידעו ־ אבל התברר ביום המחרת ־ הוא שלקחה חופשה של חצי שנה מלימודי הסיעוד והשקיעה את הלוואת הלימודים שלה בגובה 15,000 קרונות כדי להתוודע לנפשה של הדוויג. התוצאה היתה הרת אסון. היא אמנם נשבתה בקסמה של נשמת הנערה הדמיונית הזאת בת הארבע–עשרה, ככל הנראה משום שבאמצעותה גילתה כמה דברים מעמיקים בנפשה שלה, דברים שבהיותם רחוקים כל כך מהדיבור היום–יומי לא היתה מסוגלת לספר עליהם לאיש, לא לחברתה הטובה ולא לאחרים, ועתה התברר לה שהם משפיעים עמוקות עליה, וגם על יחסיה עם הוריה שלא התאפיינו בקונפליקטים, ולמרות זאת הצליחה להרוס הכול במשחק תיאטרלי מזעזע, והיא אפילו לא הבינה מה השתבש, אף שהכול אכן השתבש, ואחרי כל אחת מארבע ההצגות היא בכתה על כתפיו מוכות הצער של יאלמר אקדל. היא הוסיפה להתגורר בחדר שכור בדרמן, גם בזמן החזרות וגם בזמן ההצגות, משום שלא העזה לספר להוריה, שגרו בקונגסברג, בבית שבו חדרה עמד מוכן לרשותה, עד כמה גדול הסיכון שנטלה כדי שתשרה עליה הרוח ־ לא פחות ולא יותר ־ בעומדה על הבמה כהדוויג ב״ברווז הבר״ של הנריק איבסן, ולכן חזרה כמו ילדה טובה לדרמן ול״לימודי הסיעוד״ אחרי כל הצגה ־ גם אחרי הצגת הבכורה, ולפני מסיבת הבכורה.
    בשעה שהדוויג הקטנה בכתה על כתפו של ביורן הנסן בחדר ההלבשה, אחרי רדת המסך בערב הבכורה, נכנסה גינה אקדל לחדר, קורנת כולה. לגינה אקדל, הלא היא טוריד למרס, היתה סיבה לזרוח, כי היא, אפשר לומר, היא שהצילה את מה שנשאר להציל מההצגה הזאת. היא הביטה בביורן הנסן מוכה הצער ובהדוויג הבוכה ואמרה: אבל הרי זה הלך טוב, התשואות החזירו אותנו שוב ושוב לבמה וכל זה. אך העידוד המאולץ שלה לא הועיל. מבחינתה ההופעה היתה מוצלחת, היא כבשה את הקהל בסערה. הדבר רומם את רוחה, והיא בקושי שמה לב לכך שאישה צעירה ומתוקה בת 21 מניחה את ראשה על כתפו של בן זוגה, כי השחקנים האחרים, והצוות מאחורי הקלעים, התגודדו סביבה והחמיאו לה על משחקה, שכאמור הציל את הערב כולו, בלי שכלל יעלו על דעתם שמה שהציל את הערב והפך אותה להצלחה היה העובדה שהיא למעשה בגדה בהצגה כולה בכך ששיחקה בצורה מנוגדת למשחקם של שאר חברי הלהקה. טוריד למרס היתה לגמרי מודעת לכך שעליה להציג דמות נשית במחזה של איבסן, דמות שאולי נושאת סוד קודר אשר ימוטט את חייהם של כל האחרים. בנאמנות ניסתה להדגיש את כובד משקלו של הסוד בחייה של גינה אקדל, אך התוצאה היתה שטחית בלבד ־ במובן זה היא יישרה קו עם שאר שחקני הלהקה. אבל כשהבחינה בהעדר התגובה מן האולם התפרצה והוסיפה לדמות חן שעורר את הקהל וגרם לו לצחקק בסיפוק. טוריד גילמה את גינה אקדל במחוות מוגזמות, בתרגילים זולים. היא ממש כשכשה בזנב והקסימה את הקהל המקומי ששמח להניח לה לכבוש אותו לשעה קלה.
    ביורן הנסן עמד שם עם יאלמר אקדל המשמים שלו והיה עד לכל זה. על הבמה. יחד עם גינה אקדל. רק שניהם היו שם. בתמונה הלפני אחרונה. גם עכשיו, כשהכישלון היה ברור, הוא השתוקק להציג את הדמות המגוחכת הזאת של יאלמר אקדל, כי ידע שהדמות הזאת נושאת טרגדיה גדולה כל כך, שחייבת לבוא לידי ביטוי. יאלמר אקדל הוא קנה מידה הפותח את השאלות המסחררות באמת, גורלו הוא גורל שיש להציגו כך שבאמת יוכל להתמודד עם משפט הסיום של גרגרס ורלה ולכן אם עכשיו, אחרי מותה של הדוויג, בתמונה האחרונה, לא יצליח להוציא מעצמו אלא קטעי דקלום, הרי שהחיים אינם שווים דבר, לא פחות מזה. אך כאמור, כשביקש עכשיו להציגו כך נחל ביורן הנסן תבוסה צורבת, ולצדו קרנה גינה אקדל בגופה של טוריד למרס. הוא שקע לקרקעית, אבל היא סירבה לשקוע איתו. במקום זאת כשכשה בזנבה, ולשעה קלה שכח הקהל את המשחק נטול הכישרון והניח לטוריד למרס לפתותו. היא גנבה את הבמה. ביורן הנסן הוסיף לשחק במסירות במסעו לעבר קץ הפרויקט שלו בשעה שטוריד שיחקה במלוא חִנה. היא עמדה שם, באורם החנון של הזרקורים, שִׁכבה עבה של איפור על פניה, ורוחה מרוממת כי כבשה את הקהל בסערה. היא ממש רעדה כולה, וביורן, שעמד קרוב מאוד אליה, ראה זאת בבירור. טוריד בגדה בכול. ברעיון שעמד מאחורי ההצגה, ובו, כדי להציל את מה שניתן להציל. קסמה של טוריד למרס אמור היה לעמעם את רצינותו הכושלת של ביורן הנסן.
    זו היתה הפרה של ההסכמות הקודמות ביניהם, וביורן הנסן אמור היה לחוש כאב מפלח של תדהמה על הסכין שננעצה בגבו. היה עליו להאשים אותה, לשאול את עצמו במרירות, בסתר לבו, בשעה שכל זה התרחש: למה, למה את עושה לי את זה? אבל הוא לא שאל. הוא לא שאל את עצמו ולו פעם אחת מדוע היא עושה מה שהיא עושה. הוא הרגיש רק הקלה. לא משום שניסתה להציל את מה שנשאר להציל, אלא משום שלא רצתה לשקוע איתו לקרקעית.
    כי למען האמת הוא נתקף דאגה לנוכח תמיכתה הנלהבת בפרויקט שמטרתו להגיע להתעלוּת הגדולה הזאת. משהו בנאמנותה חנק אותו, כבל אותו אליה, וזאת בתקופה שבה עמד ביורן הנסן להשתחרר ממנה. כי טוריד למרס קמלה. מלאו לה 44, וכבר מזמן היה ברור שפגעי הזמן הותירו את חותמם בפניה, ובגופה. פניה נעשו מחודדות, משופשפות, קשות. כמה התגעגע לרכּוּת שהיתה בהן! אבל זו נעלמה לבלי שוב, ואיתה רבות מהנחות היסוד שעליהן בנה את מהלך חייו. הוא מצא את עצמו כאן. בקונגסברג. לצד טוריד למרס. הוא עזב הכול משום שחשש שכל חייו יתחרט אם לא יבחר ללכת בעקבות הפיתוי שעלה מפניה ומגופה. עתה לא נראו בפנים האלה ובגוף הזה אלא זיכרונות ממשהו שאבד לנצח, וכל זה היה בלתי נסבל. מזה זמן רב חש כך.
    טוריד למרס הוסיפה להיות המוקד הטבעי בחוג החברתי שלה ושל ביורן למרס. המעגל סביב אגודת התיאטרון של קונגסברג היה סגור למדי, והגרעין שלו הכיל פחות או יותר את אותם האנשים שהכיל כשביורן הנסן עבר הנה לפני שתים–עשרה שנה, גם אם בשינויים קלים: אחדים פרשו, אחרים הצטרפו. כמו הוותיקים, גם החברים החדשים למדו להתייחס אל טוריד למרס כאל המוקד הטבעי. אבל היא מילאה את התפקיד הזה באופן שונה מבעבר, הן עבור הגרעין הישן ־ בין אם היו מודעים לכך בין אם לאו ־ והן עבור החדשים. הם הוסיפו להתגודד סביב שולחנה שעדיין היה ממוקם בשוליים, אבל אם בעבר היה הערב מסתיים תמיד כשהיא יושבת לבדה עם גבר אחד, ומנהלת עמו מה שנראה (לו) שיחה מסחררת בארבע עיניים, אף על פי שהוא (והאחרים) ידעו שאין לכך שום משמעות מלבד העובדה שהוא שיושב שם באותו רגע, ושאינו יכול לקוות שמשהו יקרה, אבל היה די בכך, כן, די בכך ־ הרי שעכשיו, כשביורן הנסן היה ניגש לשולחנה כדי להציע שיילכו הביתה, ישבו לשולחנה שניים ושלושה אדונים שקועים בשיחה נינוחה ועליזה. לפעמים היו אלה צירופים אחרים כמו גבר ושתי נשים (נוסף על טוריד), או שני גברים ושתי נשים וכולי וכולי. ואם בעבר נהגו הגברים להביט בה, עתה הסתפקו בדיבור עליה, גם אם בהערצה גדולה. כן, הם אף דיברו אליה ישירות, בהערצה גלויה למה שהיא מייצגת, ולמה שהיא, ולחשיבותה ובמיוחד לחשיבותה בעבר לאגודת התיאטרון של קונגסברג. הם ־ גברים ונשים, חברים ותיקים וחדשים ־ המטירו עליה מחמאות. הם פנו גם אל ביורן הנסן, הרי הוא בן זוגה לחיים. הם התוודו באוזניו שטוריד למרס היא אישה מדהימה בעיניהם. איזו התלהבות! איזו יוזמה! בתחילה היה ביורן הנסן נבוך במקצת. הוא הביט בעיניו הכנות של מהנדס בן 30 שזה עתה התוודה באוזניו שטוריד למרס היא אישה מדהימה בעיניו. כל כך מוכשרת! מישהו אף אמר שהיא אמיצה. ומשעשעת. וצעירה כל כך ברוחה.
    לכל זה נאלץ ביורן הנסן להקשיב, ולא בלי שייתקף בתחושת בדידות נוראית. אולי בכלל לא הבחינו בכך, אבל ביורן הנסן הבין שהם מתייחסים לעובדה המוגמרת שהשנִים הותירו את חותמן בפניה של בת זוגו לחיים, ולפיכך הם יכולים לדבר עליה באופן המעיד על כך שקסמי העבר שלה הם עכשיו פרק חתום בתולדותיה ובתולדות החוג שבו נעה, ושלא צריך לעשות מזה עניין גדול. הוא הרגיש שהם נטשו אותו. אלה היו אנשים מְשַחֲקים, הומו לודנס, הם הריעו לגברת למרס, החמיאו לה על התספורת שלה, על שמלותיה העליזות, על חשיבותה לחוג החברתי, על תמיכתה ועל התלהבותה, אבל למען האמת הם לא התייחסו לזה בכובד ראש; להפך, יחסם היה קליל למדי אף על פי שהם כאמור גילו זאת. שהיא קמלה. אבל זה לא שינה להם דבר, השנים חולפות כידוע, ובמשיכת כתף השאירו לביורן הנסן את החיים במחיצתה.
    אולם טוריד המשיכה להופיע כבעבר. היא נותרה כשהיתה. עשתה את אותן תנועות ידיים צרפתיות ומוכרות שאימצה לה, ועדיין היתה מסוגלת לשאוב אליה בעיניה גבר ולהיות איתו, כאן בהווה, רק שניהם. אי אפשר לומר שאיבדה את קסמה, והיא עדיין הכירה את הכללים הבסיסיים הנדרשים כדי ללכוד את תשומת לבו של גבר. אבל הגבר כבר לא התעניין בתשומת הלב הזאת באותה מידה. אם אותו גבר היה שייך לגרעין הפנימי הוותיק היה משתף פעולה למראית עין, אבל עושה זאת בתיאטרליות והופך את המעמד לקומי, כמעט פתטי. הדבר גרם לגברים החדשים אי נוחות. הם למדו לכבד את טוריד כמורה לדרמה מהשורה הראשונה, אבל לא ידעו כיצד להתייחס אל אישיותה הטבעית והמלבבת, שהרי זו עשתה רושם מזמין, ובעבר איש לא הצליח להתרחק ממנה חרף כל מאמציו. פעם ידעו כולם שגם אם טוריד למרס מפלרטטת היא אינה נכנעת, היא נאמנה (לביורן), ולמרות זאת היתה מושכת כל כך, שגברים התנהגו כלפיה כאילו הם בעיצומה של הרפתקת חייהם. ואילו עכשיו כשהיתה מפלרטטת היה חשדם של הגברים החדשים מתעורר. הם בעצם חשבו שהיא מנסה להתחיל איתם, וביקשו להתרחק. ביורן הנסן הבחין בזה פעם אחר פעם. גם בביתם, בווילת למרס. עכשיו כבעבר גררה טוריד למרס גברים הביתה כדי להתאמן על קטעי השירה. עכשיו כבעבר היה ביורן הנסן חוזר לעתים הביתה מלשכת הגזבר בשעות אחר הצהריים ושומע פזמוני אופרטה מתחנחנים מבעד לדלת הסלון, שם עמד הפסנתר, ואחר כך נכנס לחדר ומוצא את טוריד למרס עם אחד מחברי האגודה שהוא עצמו חבר בה. עכשיו כבעבר היה רואה את התנהגותה הקוקטית של טוריד למרס, את ניסיונותיה ליצור קשר עין, קִרבה, למשל כשהיתה מלטפת את הגבר בחיבה על שרוול הז'קט שלו כדי לעודד קִרבה ־ תרגיל ישן שלה, או אולי הרגל ־ אבל השנים חלפו, והמהנדס בן השלושים קרן עכשיו מאושר על בואו של ביורן הנסן כי ראה בו את מושיעו, דיבר בשצף קצף על חשיבות התיאטרון בחייו, על תרומתו להגשמה העצמית שלו בעולם ממוחשב קשה וחומרני, חטף את דפי התווים שלו מהכַּן שעל הפסנתר וברח כל עוד נפשו בו. ביורן הנסן נשאר במקומו חסר אונים, עם טוריד שלו. כמה השתוקק שהמהנדס הזה יסתחרר כל כך מהעובדה שטוריד למרס ישבה על שרפרף הפסנתר, הטתה את ראשה לאחור בזמן שהביטה היישר לתוך עיניו, ובעודו מבולבל ונלהב עדיין מכך שבאמת העבירה את אצבעותיה בזהירות על שרוול הז'קט שלו לא יגלה שהוא, ביורן הנסן, נכנס לחדר, או שיראה אותו נכנס אך יחליט להעמיד פנים שלא ראה זאת כדי להמשיך לחיות בהווה בחברת האישה הזאת עוד כמה שניות גנובות. לו עשה זאת לא היה ביורן הנסן עומד עכשיו בודד נורא ביחד עם טוריד למרס ורואה בבירור איך הסנטר הכפול הקטן שלה, קמטיה הברורים והעור היבש על זרועותיה הרכות לשעבר הרחיקו אותה ממנו לתמיד.
    וטוריד? היא לא הבינה זאת? שזה נגמר, לתמיד? היא בוודאי הבינה זאת, אבל העמידה פנים שדבר לא קרה. גם כשמהנדס בן 30 שרחש לה הערצה עצומה כמורָה לדרמה נמלט על נפשו, מאוּשר משום שסוף–סוף צצה הזדמנות לברוח, היא העמידה פנים שדבר לא קרה. אמנם שניהם היו קצת נבוכים, אבל הם העמידו פנים שדבר לא קרה. מה כבר אפשר לעשות? טוריד למרס בחרה להתנהג כבעבר. כמוקד החבורה. למען האמת זה היה קל לה, כי בכל שתים–עשרה השנים האלה היה לה רק גבר אחד, כלומר הוא, ביורן הנסן. האם מסיבה זו, ובמפתיע, תמכה בו כשרצה שנציגי ההומו לודנס בקונגסברג יציגו את איבסן במקום מחזות זמר? נראה שחשה שהוא ויתר כבר מזמן על כל תקווה להרגיש בבית בחוג של הומו לודנס, ושתחושת הזרוּת שלו כשעמד במקהלה ושר פזמוני אופרטות היתה עזה כל כך, עד כי רצה לנפץ את האשליה הזאת שנמשכה יותר מעשור מהחיים היחידים שהיו לו. היא ידעה שההצעה שלו, אם תצא לפועל ואם תצליח, פירושה שאגודת התיאטרון של קונגסברג תתפצל בין אלה שירצו להמשיך במה שביורן הנסן כינה ״הִתעלות גדולה״ לבין אלה שירצו להמשיך להתפתח עד אין קץ באופן קצבי ומוזיקלי ופופולרי. היא עצמה חפצה בכל מאודה באפשרות השנייה, אבל עמדה לצדו של ביורן הנסן ותמכה בהעלאת מחזהו של איבסן. היא המשיכה להתנהג כבעבר, כמוקד החבורה, ובה בעת ידעה שזה נגמר. הלא מדי בוקר ראתה את פניה הלא מאופרות במראה. האם מסיבה זו חזרה ואמרה שוב ושוב באוזני נשים אחרות שמעולם לא הרגישה צעירה כמו עכשיו, משום שבצעירותה חסר לה האומץ להיות צעירה ואילו לביורן, ולגברים אחרים, אמרה שבתוך תוכה היא עדיין נערה צעירה. כאמור, הוא זכה לתמיכה מצד אישה שחזרה וטענה, כמו לחש קסמים, שבתוך תוכה היא עדיין נערה צעירה, אם כי את זה, חשב ביורן (באכזריות, חשב) איש אינו יכול לראות. אבל אולי היא האמינה שאפשר לחוש בזה, בתנועותיה, שהוסיפו להיות בריאות בזכות הרבה תרגול ומיומנות (אם כי נטולות חן לחלוטין, ובהשוואה לחן אמיתי הן נחלו כישלון ונראו כתנועות צעקניות ופתטיות שאישה בשנות הארבעים שלה עושה כדי לחקות נעורים אבודים, איך היא לא רואה את זה?) או בכמיהות הבדויות שלה כשליטפה שרוול–ז'קט של גבר ממש כמו באביב נעוריה, הגבר הזה בוודאי מקיש מהתנועה הזאת על מקור התנועה, אולי חשבה, אבל כאמור לשווא, ואת השווא הזה לא היתה מוכנה לקבל. עם זאת היא הבינה שהפסידה בקרב. לכן תמכה בביורן הנסן. אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי. מובן ששמח על התמיכה הזאת, גם משום שהגדילה בבירור את הסיכויים למימוש הרעיון שלו על ההתעלות הגדולה, אבל גם משום שרמזה לכך שמערכת היחסים ביניהם תוכל להימשך, בשלווה ובהשלמה, בהתבסס על נאמנות ולא על היופי שאחריו אנו רודפים. על כל פנים הוא השתדל לראות זאת כך. אבל בה בעת הוא ראה גם את הדבר האחר. את הבדידות הנוראית הזאת בחברת יפהפייה שקמלה. אישה שהאחרים השאירו לו בשמחה אחרי שהמטירו עליה מחמאות כנות ולא מחייבות. טוב שטוריד איתנו, וטוב שביורן איתנו, ביורן שקיבל על עצמו לחיות איתה, בצמוד אליה. ביורן הנסן היה מוטרד מהתווים הנוקשים בפניה של טוריד, מהקווים המתוחים, נטולי הרכּוּת, שנלוותה להם הצהרה צורמת, או ציוץ ־ בתוך תוכי אני עדיין נערה צעירה, מעולם לא הייתי צעירה כמו עכשיו ־ הצהרה שגרמה למהנדס בן שלושים להפנות להם את גבו ולהסתלק מביתם בתחושת הקלה כשביורן הנסן הופיע סוף–סוף כדי לספק את שארה, כסותה ועונתה, לטפל בה, לשמור אותה לעצמו כדי שהוא, המהנדס שכל החיים לפניו, יוכל להימלט על נפשו, משוחרר מהאפשרות האיומה שיסיים את הערב בזרועותיה המיובשות, הזרועות שביורן הנסן עודנו נתון בהן בשל אירועים שהתרחשו לפני שתים–עשרה שנה.
    נאמנותו המוחלטת קשרה אותו אליה. הוא חווה אותה כִּלְפיתה, אך לא יכול היה לעשות דבר בנדון. והוא שמח על התמיכה, גם אם עוררה את חשדו. אך כשטוריד המשיכה לקדם בלהט את הרעיון שאגודת התיאטרון של קונגסברג תשאף באמת ובאומץ להתעלוּת באמצעות הצגת מחזה של איבסן, ואחר כך, במהלך החזרות, שיננה בהתלהבות את תפקידה כגינה אקדל, בלי שום סממנים של זוהר או חגיגיות, שָכַך חשדוֹ. עכשיו ראה לנגד עיניו את שיתוף הפעולה, את הרעוּת השוררת ביניהם, רעות שהיתה לעתים עמוקה כל כך שיכלה לשכך את הכאב שנגרם לו כשהתעורר בבוקר לצדה וראה את פניה החרבות, הנקיות מאיפור. כן, הוא ראה שהיא מהמרת על זה, הוא ראה זאת במו עיניו, ולכן החליט לנסות גם הוא. חיים של רצינוּת ורעות במסגרת של חבורת תיאטרון חובבים, נציגיו של הומו לודנס בקונגסברג, עיר המחוז שכוחת האל, שם ינסו להגיע להתעלות גדולה באמת. בטרם יתברר שהפרויקט עצמו נידון לכישלון (ולעולם לא יוכל להצליח) הצליח ביורן, בחייו המשותפים עם טוריד למרס, להבחין בקווי המתאר של חיי–השלמה בשלים, שלמען האמת לא פיתו אותו, אבל היה ביכולתם לשכך את הכאבים האחרים, את המראה הבלתי נסבל ואת הידיעה שכל חייו היו מרדף אחר משהו שהתפורר ונמוג בשל אכזריותו של הטבע. הוא שמח על נאמנותה הכנועה והבלתי נלאית של טוריד למרס, אותה הציגה טוריד בקסמה המיומן והבלתי רגיל. אבל האמת היא שהוא השתוקק להיות הרחק משם. זה מה שרצה. הוא ידע שלא יוכל לשכך את הכאב. אבל הוא היה כבול אליה.
    ופתאום היא עשתה את זה, התפרצה ובגדה בו בגלוי על הבמה, בתואנה שזה מה שיציל את מה שעוד אפשר להציל מהצגת החובבים הזאת. האם זה שווה את המחיר? האם ידעה מה היא עושה? רוחה של טוריד היתה מרוממת כל כך ברגע הרה גורל זה. הרעד בגופה, שֶׁרק ביורן הנסן בתפקיד יאלמר אקדל המשמים הבחין בו משום שעמד קרוב כל כך אליה על הבמה. הברכיים הרוטטות, הפנים הנרגשות ששואפות אל קרבן את ריח חסדו של הקהל לשעה קלה. מכונסת בעצמה, נרגשת, היא היתה אפופה בהצלחה הזולה שלה, זו היתה טוריד למרס, מבקשת בכל מחיר להיראות נסערת, שיכורה. זו היתה ההנאה שלה. ביורן הנסן השתחרר ממנה סוף–סוף. ברגעיה הגדולים, ובהם הרגע הנוכחי, ידע שלא ירצה להוסיף לחיות איתה בשום פנים ואופן.
    ולמרות זאת יחלפו שנתיים עד הפרידה הסופית. כי מה יכול היה לומר לה? שהוא מרגיש שהחיים פוסחים עליו משום שכבר אינו נמשך לפניה ולגופה? שאינו מצליח להשלים עם העובדה שיופיה הרך נטש אותה לתמיד והותיר במיטה לצדו אישה שכלפיה הוא אינו מרגיש דבר? יחס כזה מצד גבר לאשתו היה בלתי נסבל והותיר אותו מוכה אלם. כך נשאר לצדה. השנתיים שחלפו עד שהצליח להינתק ממנה היו סיוט אמיתי שנעבור עליו כאן בשתיקה.
    אבל בסופו של דבר הוא ארז את מיטלטליו הארציים ועבר לדירה בבניין מגורים מודרני במרכז קונגסברג. סוף–סוף היה לבדו. הוא יכול היה לנשום לרווחה, להסתובב בסלון ביתו וליהנות משלוות החיים. דירתו שכנה בקומה הרביעית, וכשהסתכל היישר למטה מהמרפסת ראה את תחנת הרכבת משמאל. את בניין התחנה, עם המסילות שעד מהרה נעלמו משדה הראייה שלו כשהתמזגו, גם בצפון וגם בדרום, והקיפו את קונגסברג בקשת יפה. במובן מסוים היתה קונגסברג כלואה בתוך מסילת הרכבת שעליה נסעו הקרונות, רכבות הנוסעים המהירות בדרכן לקְריסטִיאָנסָנְד ולסְטָוָנגֶר בכיוון האחד ולאוסלו באחר. מדי לילה ממש לפני חצות עצרה בתחנה רכבת הלילה לקריסטיאנסנד ולסטוָנגר. הרכבת השקטה על וילונותיה המגולגלים כלפי מטה. שום צליל לא עלה אז מהתחנה, בניגוד לשעות היום שבהן עצרו הרכבות בתחנה והרמקולים הכריזו על בואן, צליל שנשמע בבירור בסלון דירתו של ביורן הנסן, גם בימי ראשון. כשעמד ביורן הנסן על המרפסת שלו היה רואה מימינו קטע קטן מהנהר שחצה את העיר. לנהר קוראים לוֹגֶן, ומאחר שמוצאוֹ אי שם למעלה בערבות נוּמֶדָל, הוא נקרא נוּמֶדָלְסְלוֹגֶן. קונגסברג שוכנת בלב הארץ, אבל נומדלסלוגן שזורם דרך העיר מוסיף לזרום, בפיתולים ובזיגזג, עשרות קילומטרים, עד שהוא מגיע סוף–סוף לחוף, ליד לָרְוִיק. הקטע הקצר שביורן הנסן ראה ממרפסתו היה מיוחד למדי, כי שם בדיוק שכנו שלושה איים מיניאטוריים ששטחם מכוסה באורנים גבוהים. הנוף הזה היה אהוב מאוד על ביורן הנסן, אבל יותר מכול רצה להשקיף על אחד המפלים הגדולים שנומדלסלוגן יוצר בדיוק באזורים שבהם הוא חולף על פני קונגסברג העתיקה, גם כאן, דרך אגב, בקשת יפה. יפה במיוחד הקשת שהנהר משרטט כשהוא חולף על פני קונגסברג העתיקה, שבה ניצבת על גבעה כנסייה מהמאה ה—17 ולצדה צלליותיהן של שלוש–ארבע אחוזות אצילים מסוף המאה ה—18. הנוף הזה נראה יפה במיוחד מגשר הרכבת שעליו שביל הולכי רגל לצד המסילות, ושאותו נהג ביורן הנסן לחצות בטיולי יום ראשון שלו, כמעט בלי קשר לשאר מסלולו של הטיול. אז היה לפעמים רוכן מעל גדר התיל החלודה, מביט למטה על הנהר, על המים השחורים, ומתבונן בהשתקפויות ובאדוות.
    את הטיולים האלה בימי ראשון ערך ביורן הנסן לעתים קרובות בחברת הרמן בוסק, רופא השיניים המזמר. הם שוטטו להם בקונגברגסמָרקָה, ברמה מעל העיר, שם פסעו בשבילים שהובילו לפסגות, למשל לבקתת ההרים הפופולרית קְנוּטֶהיטָה.
    שניהם לבשו מעילי רוח ומכנסי ספורט המגיעים עד מתחת לברך, כפי שהיה נהוג פעם, וטיילו להם בטבע, שקועים בשיחה. שניהם היו גברים מכובדים בגיל העמידה השייכים לחברה שבה מזמן מצאו שניהם את מקומם. הרמן בוסק כרופא שיניים, ביורן הנסן כגזבר העירייה. יום ראשון היה יום הטיולים בטבע. המוני אנשים לאורך השביל ברמה מעל עיר מכרות–הכסף העתיקה. טיילים. ביורן הנסן והרמן בוסק פגשו כל הזמן אנשים שהכירו, בירכו אותם לשלום והמשיכו בדרכם, או עצרו לידם, ואחד מהם היה מחליף עמם כמה מילים, בין אם היה זה הרמן בוסק או ביורן הנסן, בעוד השני עומד ומחכה בצד. לפעמים היה זה מכר משותף מאגודת התיאטרון, או אנשים שביורן הנסן הכיר מעבודתו כגזבר העירייה, או אנשים שהיו מטופלים של הרמן בוסק. כשחזרו העירה אחרי הטיול הלכו לעתים קרובות לביתו של הרמן בוסק, שם המתינה להם גברת בֶּריט עם ארוחת יום ראשון. בערך פעם בחודש הוזמן ביורן הנסן לארוחת יום ראשון אצל משפחת בוסק. הוא העריך את זה, כי אין כמו לחזור אחרי טיול ארוך ביערות ובשדות ולהיכנס לחדר המבוא בביתו של הרמן בוסק ולהריח את ניחוח הצלי של יום ראשון מרחף לתוך הנחיריים, וביורן הנסן אף ביטא את הערכתו בקול, באופן ששימח את בריט, אשתו של הרמן בוסק. אבל גם לא היה אכפת לו לאכול לבדו. בימי ראשון אכל לעתים בגְרָנְד הוטל כי האוכל במסעדה שם היה מעולה, טוב יותר מהאוכל בפונדק הישן של קונגסברג, שלא הגיע לשיאי העבר אחרי השיפוץ שנערך כמה שנים קודם לכן בעקבות השריפה. בימי ראשון אהב לאכול במסעדה לבדו. שירת אותו מלצר מנומס שהכיר אותו משום שאכל שם לעתים קרובות כל כך. ביורן הנסן היה יושב אז ומהרהר בדברים שעליהם דיבר עם הרמן בוסק בשעה שטיילו בשבילים ברמה שמעל העיר. הם שוחחו על ספרות, כי שניהם היו אנשים קוראים, אם כי טעמם היה שונה למדי. הרמן העדיף רומנים רחבי היקף ושגרתיים למדי, במיוחד אלה שהופצו באמצעות מועדון הספר, ואילו ביורן הנסן קנה את מרבית ספריו במכירת החיסול השנתית בחנויות הספרים, שם אפשר למצוא את הדברים הטובים באמת. מבחינה זו רק לעתים רחוקות יכלו לנהל שיחה מועילה על יצירות ספציפיות, מאחר שהרמן בוסק לא קרא את הספרים שביורן הנסן קרא, וביורן הנסן לא התעניין בספרים שהרמן בוסק קרא. אבל הוא אהב לשמוע את הרמן בוסק מספר עליהם, במיוחד כשהסביר מדוע הוא מעריך אותם, אולי לא כל כך בגלל הטיעונים או המילים שבהן השתמש ויותר בגלל נימת הדיבור, שהעידה שיש להם מסגרת התייחסות משותפת, גם אם כל אחד מהם עבר לבדו את חוויות הקריאה הגדולות בתוך מסגרת ההתייחסות המשותפת הזאת. מאותה סיבה ידע ביורן הנסן שהרמן בוסק מבין אותו כשיום ראשון אחד בשלהי הסתיו, כשהעלים נשרו מהעצים והשבילים התמלאו עלים צהובים, כמו מרבד ־ או אשפה, למי שמעדיף לראות זאת כך ־ הודיע בגאווה שקמילו חוסה סלה זכה עתה בפרס נובל לספרות. עוד מזמן קרא רומן של סלה שנקרא ״משפחתו של פסקואל דוארטה״. הוא מצא את הספר במכירת חיסול לפני שבע שנים, עותק בודד שרק הוא התעניין בו ושאותו רכש אותו בפרוטות ממש. רק מעטים בנורווגיה שמעו על קמילו חוסה סלה. הרומן מכר מאתיים עותקים לכל היותר, על אף שהשתתף במכירת החיסול, וביורן היה כאמור אחד מהמאתיים שרכשו אותו. מראיונות שקרא אחרי שסלה זכה בפרס הבין ביורן הנסן שרק מעטים מאנשי הספרות החשובים שרואיינו קראו משהו מכתביו. אבל כאמור, איש אחד בקונגסברג הכיר אותו. גזבר עיריית קונגסברג גילה את הרומן הזה שנבדה במוחו של סופר ספרדי ממדרגה ראשונה, וזה בטח אומר משהו, לא? איפה היו מאתיים הקוראים האחרים? מרביתם ודאי היו בשלוש הערים הגדולות שלנו ־ אוסלו, ברגן וטרונדהיים ־ ובין המאתיים היו בוודאי גם דוברי ספרדית המתגוררים פה ושם בארצנו הארוכה, שקראו אותו בנורווגית כדי לבדוק את התרגום, אבל אם מישהו היה משרטט תמונה מדויקת של הקוראים, אין ספק שהיתה מצפה לו הפתעה. אחד מהם נמצא בקונגסברג, אבל ביורן הנסן היה משוכנע שבמקום כלשהו בנורווגיה, מקום קטן ומאוכלס בצפיפות, ניתן למצוא מקבץ של קוראי סלה, למשל ביַיִטְהוּס. ייטהוס? למה לא? ייתכן בהחלט שישנם 15 קוראי סלה בייטהוס, ככה זה, קריאתם של רומנים מסוימם מתפשטת כמו מגיפה בקנה מידה מזערי, מגיפה סודית שמתפרצת לפתע במקומות המשונים ביותר, אך פוסחת על מרבית הבתים. זה לא היה כך בעבר, אבל עכשיו זה ככה, אמר ביורן הנסן ודיבר בחיוניות משום שהיה גאה על השתייכותו למאתיים החברים הנבחרים באחווה הסודית הזאת שקראו את הרומן של קמילו חוסה סלה, ״משפחתו של פסקואל דוארטה״. רומן קודר, דרך אגב, הוסיף ביורן הנסן. הוא עוסק באנאלפבית שרוצח בדם קר, אגדה ספרדית שחושפת משהו על הנסיבות שבהן אנשים גדלים בנופה החרוך והמבוקע של אקסטרמדורה בספרד, אבל, הוסיף בנימה מהורהרת, האם הוא קודר דיו, זאת אומרת, אהבתי את הספר, אבל האם חדר די עמוק, זאת אומרת, די עמוק בקיום שלי? אחרי שאמר זאת השתתק, והרמן בוסק אף הוא לא ידע מה לומר. הם פסעו מחרישים זה לצד זה. בדרך כלל פסעו כך, שטף המילים של ביורן הנסן על אודות זכייתו של סלה בפרס נובל היה היוצא מן הכלל, הם שוחחו כשצצה הזדמנות לכך ולרוב במונולוגים מעין זה, אבל בדרך כלל פסעו זה לצד זה, שניהם שקועים במחשבותיהם, שהופרעו רק כשהיה עליהם להשיב על הנהוניהם החביבים של החולפים על פניהם. אבל בתקופה שבה זכה סלה בפרס נובל היה ביורן הנסן שתקן יותר מן הרגיל, כי היתה לו צרה שהדאיגה אותו: שיניו החלו לכאוב. אמנם לא היה בטוח שהחלו לכאוב, יכול להיות שכאבו מזה זמן רב, אבל הוא שם לב לזה רק לאחרונה משום שהיה עליו להתעמת עם העובדה שבקרוב ימלאו לו חמישים והוא הגיע לפסגה ומעכשיו תתחיל ההידרדרות. אבל שיניו באמת הדאיגו אותו, הן כאבו. על כל פנים הוא חש אי נוחות. התחשק לו להגיד את זה להרמן בוסק, אבל הוא הגיע למסקנה שאינו רוצה להטריח אותו. פעם אחת בשנה זימן אותו רופא השיניים בוסק לביקורת השנתית ובדק את שיניו ביסודיות. מעבר לכך לא דיברו על שיניים. אבל עכשיו הן החלו לכאוב, והבדיקה הבאה תתקיים רק בעוד תשעה חודשים לפחות. ביורן הנסן היה באמת מודאג ־ לא כל כך מהכאבים, בהם עמד בקלות, אלא מפִּשרם האפשרי. הוא פחד שהכאבים משמעם ששיניו עומדות לנשור, להשתחרר מהחניכיים ופשוט לנשור בזו אחר זו. היה עליו להתאמץ ממש כדי לא להתוודות באוזניו של הרמן בוסק על דאגותיו. וזאת על אף שידע, על כל פנים האמין, שהרמן יתרגז אם יידע שהוא מסתובב עם חששות כאלה ולמרות זאת בוחר להסתירם מהרמן בוסק, שמיד היה קובע לו תור כבר ליום שני. אבל זה בטח שום דבר, חשב. רק נדמה לי, טיפשי להטריח חבר בזמנו החופשי בבעיות הדמיוניות שלי, חשב. כך פסעו שותקים זה לצד זה, מטיילים בשבילי קונגסברגמרקה ברמה שמעל העיר. שתיקתם מופרת על ידי משפט קצר, או שטף דיבור ממושך יותר. אם ביורן הנסן שקל ביסודיות בעד ונגד בטרם יביע את דאגותיו לשיניו, ולבסוף בחר שלא להטריד בהן את רופא השיניים בוסק, הרי שכשמדובר היה בנושאים אחרים לא היסס לתת דרור למחשבותיו והניח למילים לזרום בעקבותיהן, ולעתים קרובות אף אמר דברים שהפתיעו את הרמן בוסק. כמו למשל כשגזבר העירייה אמר פתאום שכמעט כל הספרים שאהב היו ספרים אכזריים שהראו שהחיים בלתי אפשריים, והתאפיינו בהומור שחור ועוקצני. בזאת אין כל פסול, והרמן בוסק אף זיהה את התכונות האלה בחברו. אבל כשזה הוסיף, ״הם מתחילים להימאס עלי עכשיו,״ ומיד הסביר זאת בכך שמה שהוא רוצה לקרוא עכשיו הוא רומן שמראה שהחיים הם בלתי אפשריים אבל ללא שמץ של הומור, לא שחור ולא מכל סוג אחר, הופתע הרמן ולא ידע מה לומר, הוא רק ציין שיש הלא ספרים רבים שאין בהם שמץ של הומור, ובתגובה מיתן ביורן הנסן את דבריו ואמר כמובן, מובן שיש כאלה, והם כולם משעממים למדי. בינתיים הגיעו בחזרה העירה, עלו על גשר הרכבת הישן, עמדו זה לצד זה שעונים על המעקה והביטו בנהר שלמטה בטרם ימשיכו בשביל הולכי הרגל המקביל למסילת הרכבת. הם ירדו ממנו ועשו קיצור דרך באזור מגורים צפוף עד שהגיעו לפינת הרחוב, שם היו נפרדים איש לדרכו או ממשיכים שניהם יחדיו בדרך לביתו של הרמן בוסק, שבו הִמתינה להם גברת בריט עם הצלי של יום ראשון.
    מלאו לו 50. את היום חגג בדממה, בחברת עצמו, בבידוד מזהיר בדירה בבניין קומות בקונגסברג. מראש הודיע שאינו מעוניין בתשומת לב כלשהי, ומכריו כיבדו את בקשתו. מהעיתון היומי ״אָפְטֶנפּוׂסטֶן״ קיבל הצעה לציון יום הולדתו, אם ישלח תמונה וימסור את קורות חייו החיוניים, כפי שניסח זאת כשסיפר על ההצעה להרמן בוסק. גם מהמקומון ״לוֹגֶנדָלְסְפּוׂסטֶן״ התקשרו אליו וביקשו לערוך עמו ראיון, אבל הוא ממש התחנן עד שהבינו שכשאמר שאינו רוצה שיכתבו עליו מילה בעיתון התכוון לכך באמת, והניחו לו לנפשו.
    הוא התחיל לסבול מכאבי בטן. מחושים אחרי האוכל. זה הדאיג אותו, והוא חשב שהוא מוכרח ללכת לרופא. אבל הוא קיווה שהכאבים יחלפו מאליהם, ולכן לא הלך לרופא. אבל הם לא חלפו. מצד שני, האם הכאבים היו באמת חזקים כל כך? הוא ניסה לברר עם עצמו. אפשר לומר שהוא חש אי נוחות. אי נוחות בשיניים, ואי נוחות בבטן. ואי הנוחות לא פסקה. אבל הוא לא רצה לגשת לרופא השיניים שלו, חברו הטוב הרמן בוסק, כשצריך וכשלא צריך, והעדיף לחכות לביקורת השנתית. במקום זאת החליט ללכת לרופא כללי. הוא התקשר לדוקטור שץ מבית החולים, כפי שנהג לעשות. הוא הרי הכיר את דוקטור שץ במידת מה, שניהם שימשו ניצבים במחזות זמר שונים שהעלתה אגודת התיאטרון של קונגסברג, וגם אם חלפו מאז ארבע שנים הוא יכול להמשיך להשתמש בשרותיו כרופא. דוקטור שץ קבע לו מיד תור.
    הוא התייצב בבית החולים בשעה שנקבעה והתבקש להיכנס למשרדו של דוקטור שץ. דוקטור שץ ישב מאחורי שולחן כתיבה בחלוק רופאים ושאל שאלות, כפי שרופאים עושים בדרך כלל. ביורן הנסן סיפר ודוקטור שולץ הנהן. הוא מישש את בטנו ושאל אם כואב כאן כשהוא לוחץ. לא, לא במיוחד, אמר ביורן הנסן. דוקטור שץ כתב הפניה לבדיקת רנטגן בזמן שפטפט על ימים עברו, וסיפר בדרך אגב שגם הוא עזב את אגודת התיאטרון. השנים חולפות, כפי שאמר. אני מעדיף לשבת בבית ולהאזין למוצרט שלי. גם בעיני ביורן הנסן העיסוק הזה הִתאים יותר לרופא הגבוה והשקט בעל אצבעות הפסנתרן.
    כעבור זמן מה התקשר אליו דוקטור שץ. הוא ביקש ממנו לבוא אליו לבית החולים. תוצאות בדיקת הרנטגן הגיעו. ביורן הנסן החוויר ונסע לשם מיד. התבקש להיכנס למשרדו של דוקטור שץ, שישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו כמו בפעם הקודמת. הוא בחן את תצלום הרנטגן. אי אפשר למצוא שום דבר, אמר. נצטרך לעשות עוד בדיקות. אנחנו נרד לעומק העניין הזה. ביורן הנסן הנהן. דוקטור שץ הקשיב לחזהו של ביורן הנסן בסטטוסקופ שלו. שקט, מרוחק, כמו תמיד. אבל פתאום הוא אמר: כמה חולים אתה חושב שהיו לי? בכל חיי? ביורן הנסן הניד בראשו, מופתע מהשאלה. הוא לא ידע מה לומר. דוקטור שץ נעץ בו לפתע את עיניו במבט עז אבל מפוזר כתמיד, שהכול פירשו כביטוי לריסון ולביישנות. לקבל חולה שהוא בריא כמו שור, לזה אי אפשר לקרוא סיפוק מקצועי מנקודת מבטו של רופא, מה? הרבה יותר מספק לקבל איש חולה ביותר, הרי הרופא יכול לרפא אנשים חולים. אתה לא מסכים איתי?
    ביורן הנסן נתקף אי נוחות. כל כך מוזר כאן. דוקטור שץ הפך לאדם אחר, וזה היה לגמרי לא צפוי. הדברים שאמר היו שונים, לא האופן שבו התנהג; התנהגותו נותרה כפי שביורן הנסן זכר אותה מאז ומתמיד. פתאום הוא, ביורן הנסן, הבין הכול. האיש הזה מכור לסמים. איך לא הבין את זה קודם. דוקטור שץ על הבמה בקולנוע קונגסברג, שניהם, ביורן הנסן והוא, במקהלה, רוקדים ושרים את הפזמון לבושים כבוקרים או בחליפות מלחים או מה שזה לא יהיה. תמיד פזור דעת. אף פעם לא ממש ״בעניין״, אף על פי שהתפקע מאנרגיה חסרת מנוחה, ושר בקול מהדהד, אבל על שפתיו תמיד היה מרוח חיוך שקט ומטופש. כן, זה היה דוקטור שץ, הנרקומן השקט. ביורן הנסן נתקף סחרחורת. איך אף אחד לא ראה את זה. הרי זה ברור כל כך. על כל פנים זה היה ברור עכשיו, רק מפני שדוקטור שץ דיבר בשפה הנלהבת הזאת. במילים אחרות, ביורן הנסן הבין זאת עכשיו רק מפני שדוקטור שץ נתן לו הזדמנות להבין זאת.
    הדבר עשה עליו רושם עז כל כך, שהוא בקושי ידע מה הוא עושה. הוא הסתכל נדהם בדוקטור שץ, שישב מאחורי שולחן הכתיבה בחלוק הרופאים שלו, מבטו רך ומפוזר, ושיחק בסטטוסקופ באצבעותיו הדקיקות. הייתכן? למה אני? למה דוקטור שץ רוצה לגלות את זה דווקא לי? אבל דוקטור שץ לא נתן שום תשובה, רק המשיך לשבת במקומו מאחורי שולחן הכתיבה, מרוחק ושקט. פתאום שמע את עצמו אומר: ״מה שמטריד אותי הוא שחיי כל כך חסרי משמעות,״ וזאת מעולם לא אמר לאיש, אפילו לא לעצמו, אף על פי שכבר שנים רבות עמדו המילים האלה על קצה לשונו, כל הזמן, בעצם, ועכשיו כאמור ביטא אותן. כשאמר זאת הביט מופתע בדוקטור שץ. עיניו המפוזרות של דוקטור שץ התרוצצו בחוריהן כפי שקורה לאדם השומע דברים שנוגעים ללבו בלי שירצה להראות שנגעו ללבו. עיניים מתרוצצות בחוריהן, מבט מפוזר, עמוק שם בפנים. ולמרות זאת נותרו לי עוד שלושים שנה, או משהו כזה, או לפחות שבע–עשרה עד שאצא לגמלאות. נדמה לי שאין לי שום אשליות. הוא שמע את עצמו מדבר בקול רם, נימתו תמימה להפליא, מה זה, לכל הרוחות? עיניו של דוקטור שץ שוב התרוצצו בחוריהן. לבסוף חייך, חיוך לבבי, הקשר ניתק.
    הוא חש אי נוחות בבטנו. דוקטור שץ ביקש לגלות מה הגורם לכך. הוא נטה להאמין שהכאבים בבטן הם סימפטום למשהו אחר, וערך בדיקות נוספות. כל התוצאות היו שליליות, או חיוביות, תלוי מה מחפשים. פירוש הדבר שביורן הנסן בא פעם אחר פעם לביקור חוזר אצל הרופא המכובד הזה בבית החולים. שם יכול היה לשמוע את עצמו מדבר על דברים שמעולם לא דיבר עליהם אפילו עם עצמו, והרופא הקשיב לו במצב רוח מרומם. מסומם קלות, סביר להניח. ״אני אדיש לגמרי כמעט לכל דבר,״ היה ביורן הנסן שומע את עצמו אומר. הזמן עובר, החדגוניוּת נשארת. מילים שגרמו לדוקטור שץ שמחה כנה, כך הבחין, בזמן שהרופא ערך את בדיקותיו. הייתכן שזה הגרון? תפתח פה גדול. הייתכן שאלה האוזניים? מה הקשר בין האוזניים לבטן? נו, תגיד לי אתה.
    ״אתה יודע שאני בעיר הזאת לגמרי במקרה, היא מעולם לא היתה חשובה לי. גם לגמרי במקרה הפכתי לגזבר העירייה כאן. אבל אלמלא הייתי כאן הייתי במקום אחר וסגנון חיי היה זהה. ועם זה אני לא יכול להשלים. אני ממש נסער כשאני חושב על זה,״ אמר ביורן הנסן, ושוב הזדעזע עד עמקי נשמתו על שהוא מתנסח כך בנוכחות אדם נוסף. ״החיים מעולם לא ענו על השאלות שלי,״ הוסיף. ״תאר לעצמך שאחיה חיים שלמים, ועוד את חיי שלי, בלי שאתקרב אפילו לשביל שבו הצרכים העמוקים ביותר שלי יֵרָאו ויִשָמעו. אמות בדממה, זה מפחיד אותי, בלי שום מילה בפי, כי אין מה לומר,״ אמר, ובעצמו שמע את הקריאה הנואשת שבאמירתו. שהושמעה באוזני מי שכבר מזמן הפסיק לתפקד כאדם, שהיה לקליפה חיצונית ריקה ותו לא במגעו עם החברה שבה החזיק תפקיד נישא וחשוב. הוי, השמש מבעד לווילונות המוסדיים במשרד הרופא הזה בבית החולים של קונגסברג! קרני השמש המעיקות על אדן החלון. הזכוכית השקופה בזגוגיות החלון המלבניות, שנוקו מדי יום בתרסיס כחלק מתחושת הביטחון שבית החולים אמור להשרות בחברה כמו שלנו. הוא התבייש קצת במילותיו שלו, כי גבר בן יותר מחמישים המדבר על המוות נראה לו דבר דוחה, ועכשיו הוא עשה את זה בעצמו, בקול רם וברור. גבר בן שלושים יכול לעשות את זה, כי המוות שלו הוא אסון מכל זווית אפשרית, אם יילקח לפתע, בחטף, ממסלול חייו; אבל עבורו, שלא מזמן מלאו לו חמישים, המוות יהיה רק סופו של תהליך טבעי, גם אם יתרחש מעט מוקדם מדי מבחינה סטטיסטית, ולכן עליו פשוט להשלים עם הכול, בלי להתבכיין, את הנעשה אין להשיב, והמרוץ ממשיך הלאה לעבר סיומו הטבעי. ולמרות זאת הביע אימה לנוכח המחשבה שנגזר עליו למות בלי שתהיה לו מילה להגיד בנדון, אפילו לא לעצמו. בשבילו זה היה ונותר בלתי נסבל.
    ומה אמר דוקטור שץ על כל זה? לא הרבה. רוחו פשוט היתה מרוממת. הוא ערך את בדיקותיו, אטם את מבחנות הדם ושלח אותן למעבדה, קיבל את התוצאות, זימן את ביורן הנסן לתור נוסף, וערך בדיקות נוספות. ובינתיים דיבר ביורן הנסן על נושאים כגון זה. דומה שנכנס לחלל חדש לגמרי ברגע שבא לקראת דוקטור שץ, שעמד או ישב, מבטו מפוזר ורך ועיניו מתרוצצות מדי פעם בחוריהן בשמחה דוממת על שמישהו בא כך לקראתו. לעתים היה מתייחס להתמכרות שלו לסמים, ותמיד היה מתייחס אליה כאל גורל. ״עִם הגורל שלי,״ היה אומר לפעמים, ״לא כל כך קל להגיב לדברים. אפילו הפעילויות היומיומיות ביותר גורמות לי סבל. מוזר, אבל לא כשאני עושה אותן, אלא כשאני חושב עליהן, לפני או אחרי.״ לבסוף ערך דוקטור שץ בדיקה מקפת לגופו של ביורן הנסן ולא מצא דבר. ״הכול בסדר אצלך,״ אמר, ״אני מוכן להבטיח לך,״ הוסיף וצחקק. זה היה מנהג מגונה שהרופא אימץ לו בשעות הקבלה שלו, כשביורן הנסן ביקר אצלו כחולה. צחקוק כבוש, שלא מצא חן בעיני ביורן הנסן, אבל הוא נאלץ לקבלו משום שהיה ביטוי לכך שדוקטור שץ רחש לו עכשיו אמון כה גדול, עד כי הרשה לעצמו לחשוף את העובדה שהוא מסומם קלות באופן תמידי, עובדה אשר בדרך כלל היה עליו להישמר פן תיפלט מתוכו, מהעולם הפנימי שבו חי את חייו, לעצמו בלבד, בתוך עצמו, אדיש לחלוטין לכל דבר שאינו ההתמכרות הזאת, אשר ברוגע גדול הִשחיתה את עורקיו הבלתי נראים. ובכך הסתיים תפקידו של ביורן הנסן כחולה. הוא אמר תודה ושלום ועזב את בית החולים, מעט מופתע מכך שזה נגמר, ושכל המפגשים המוזרים האלה הפכו לנחלת העבר.
    ואילו עתה החל דוקטור שץ לבקר את ביורן הנסן באופן פרטי. בדירתו. בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת, ולעתים קרובות מסומם יותר משהיה לרוב במשרדו. הוא לא בא לעתים קרובות, אולי פעם בשבוע, לרוב בתדירות פחותה. אבל שיחותיהם נמשכו. ביורן הנסן דיבר, ודוקטור שץ התייחס לגורלו, ושמח על האפשרות להתבטא בטבעיות ובמישרין. כשדוקטור שץ הלך היה ביורן הנסן ממשיך לשוחח עם הרופא כבן שיחה דמיוני. כך הלך ושקע בחשיבה גלויה בשפה שעתה התמסר לה. זה היה קשור בתחושתו שהוא אינו מוכן להשלים עם כך שזה הכול. זה קומם אותו. הוא לא היה מוכן להסכים לזה. הוא היה מוכרח להראות בדרך כלשהי שהוא מסרב להשלים עם זה. וכך צצה במוחו תוכנית. פרויקט מטורף שחשב להציג בפני דוקטור שץ בפעם הבאה שיבוא.
    זו היתה התוכנית שבה הוא יממש את ה״לא״ שלו, או את ה״לאו״ הגדול שלו, כפי שהתחיל לכנותו, באמצעות מעשה בלתי הפיך. באמצעות מעשה אחד ויחיד יטיל את עצמו לתוך דבר מה שממנו אין אפשרות לסגת, ויקשור אותו לאותו מעשה יחיד ומטורף לשארית חייו. הוא השתוקק לתאר זאת בפני דוקטור שץ, מה גם שביצוע התוכנית היה תלוי בשיתוף הפעולה של הרופא באופן הקושר את השניים זה לזה ומשלים את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם. הוא ציפה אפוא בכליון עיניים לבואו של דוקטור שץ, וכשסוף–סוף צלצל הרופא בדלת יום אחד בשעת ערב מאוחרת, מרוחק מאי פעם, בעולם שמעבר, כך אפשר לומר בביטחון, שמע ביורן הנסן הד ייחודי ומלא ציפייה בקולו שלו כשאמר: ״אָה, זה אתה, היכנס, היכנס.״ דוקטור שץ התיישב וביורן הנסן התחיל מיד להסביר בקצרה את תוכניתו. מהי מהותה, מה ביורן הנסן יעשה ולאיזו מטרה, ואיפה דוקטור שץ נכנס לתמונה. דוקטור שץ אמר מיד שהוא לא רוצה ליטול בה חלק. היא מסוכנת מדי. אבל דוקטור שץ היה חיוני ביותר, בלעדיו לא היתה התוכנית בת–מימוש. ביורן הנסן הופתע מתגובותיו השליליות של הרופא, הן העידו על כך שתפס את התוכנית כ״מציאות״ ולא כ״רעיון״, כפי שהיתה כוונתו של ביורן הנסן, אך כדי ש״רעיון״ יהיה ״רעיון״ המוביל למסקנתו ההגיונית יש להכריז עליו כ״מציאות״, ובזה, כאמור, סירב דוקטור שץ להשתתף. אולי הרעיון רע מדי, חשב ביורן הנסן והתחיל לפרטו באוזני הרופא. הוא חש שהדבר אינו עולה בידו. הוא האמין ב״רעיון״, או בחזון, בכל לבו, אבל התקשה להתנסח. לא לגבי האמור להתרחש אלא מדוע לכל הרוחות עלה הרעיון בכלל על דעתו, ואפילו רק כמשחק. לבסוף נאלץ פשוט להודות: ״אני לא מצליח להסביר למה אני חושב כמו שאני חושב,״ אמר. ״אבל ככה אני חושב,״ הוסיף, וצחק, נבוך קצת מדבריו שלו. זמן קצר אחר כך אמר דוקטור שץ ״לילה טוב״ והלך.
    אבל הוא בא שוב. אחרי שההחלטה גמלה בלבו. ״אני רוצה חצי מדמי הביטוח,״ אמר, וביורן הנסן הסכים לזה בשמחה. ״כי אתה נוטל סיכון גדול,״ אמר. דוקטור שץ משך בכתפיו.
    לאחר מכן התעמק הרופא בתוכנית. היה לו הידע המקצועי והוא עלה מיד על שלוש נקודות תורפה. ״זירת ההתרחשות לא יכולה להיות כאן,״ אמר. ״היא חייבת להיות במקום אחר לגמרי. מזרח אירופה, אולי. יש לך אפשרות כלשהי לנסוע לשם באמתלה מתקבלת על הדעת?״ ביורן הנסן הרהר בשאלה. ״דווקא כן,״ אמר, ״אני חושב שכן.״ והיה גם דבר אחד שיש להימנע ממנו. אסור לערב אנשים נוספים. אם יצליחו בכך הכול יתנהל כשורה. ״באלה שיתמודדו עם הבעיה ביום–יום לא יתעורר ולו החשד הקל ביותר, זה טבעו של האדם,״ אמר הרופא. ״לא יחשפו אותנו אם לא תישבר.״ אבל ביורן הנסן לא יישבר. אם לא מכל סיבה אחרת אזי מתוך התחשבות בדוקטור שץ. אם יתעורר בו צורך להתוודות הרי שיהיה עליו להתחשב באדם נוסף, והדבר יעצור בעדו, אמר בלהיטות, ושוב ראה שדבריו נגעו ללבו של דוקטור שץ.
    אחרי שדוקטור שץ בחן בקפידה את הנושא הפך ה״רעיון״ המטורף הזה למבצע קליני שיש להתייחס לנקודות המעשיות שבו ולסקור ביסודיות את האפשרויות והמכשולים השונים העלולים לצוץ. כי עכשיו, משהחליט דוקטור שץ להשתתף במשחק באופן פעיל, הוא הפך אותו למוחשי ביותר. מה שמלכתחילה היה רק ביטוי למשיכתו העזה של ביורן הנסן למשהו בלתי נמנע, הפך עתה לפרויקט בר ביצוע במסגרת מערכת הבריאות, פרויקט שעיקרו ניצול האפשרות לחורר מבפנים חורים קטנים, דקים וחשוכים, בתוך כל מערכת חשיבה וכן בתוך כל רשת חברתית.
    עבור ביורן הנסן, הצטרפותו של דוקטור שץ לפרויקט שלו פירושה היה שהוא, הפרויקט, נעשה נעים פחות ומסקרן יותר. עד מהרה לא ידע אם זה משחק או מציאות. הוא עצמו סבר, כמובן, שזה משחק, יציר חולני של מחשבתו, כמובן, כך כינה אותו, את הגיון הטירוף במוחו שלו, שהקסים אותו כל כך, ושאותו חלק עם דוקטור שץ כסוג של הכרזת אמון. אבל בהדרגה, כשמילה רדפה מילה והוא ציין בפני דוקטור שץ שזה ״משחק״, הדגיש זאת שוב ושוב, גם אם בדיסקרטיות גדולה, בעקיפין, נתן בו דוקטור שץ מבט מלגלג, כאילו ביקש לומר שהוא איתן בדעתו ואינו מבין לְמה מתכוון ביורן הנסן בדבְּרו על מעין ״משחק״. את התוכנית יש לממש. היא היתה עכשיו מוחשית לגמרי. חסרה רק זירת ההתרחשות, וזו תתגלה בהזדמנות הראשונה. דוקטור שץ לא שיחק. ביורן הנסן הרגיש שחבל נכרך על צווארו. האם אינו גזבר עיריית קונגסברג? האם דוקטור שץ אינו רופא מכובד ביותר בבית החולים של קונגסברג? מה קורה פה? משחק, שגם בתור משחק אסור שיגיע לאוזניהם של אחרים, זה מביך מדי. הגזבר והרופא. אבל דוקטור שץ היה מכור לסמים. הוא היה זקוק לשותף לדבר עבירה ולא רק ל״משחק״. הוא נטל סיכון אישי כדי להגיע לאדם ״בריא״ שדיבר את שפת ה״חולים״, ברצינות, כמו שותף לדבר עבירה. דוקטור שץ לא היסס לערוך הסכם עסקי עם אח שכזה.
    יחסו של ביורן הנסן לתוכנית ולדוקטור שץ נעשה אמביוולנטי יותר ככל שהרופא התעמק בתכנון. הביטויים הקליניים שבהם השתמש הרופא הרגיזו אותו כשזה דיבר על אירוע עתידי שישנה את חייו של ביורן הנסן באופן מהותי, באופן הרסני, אפשר לומר. מדובר היה בשקיעה אל תוך הלא נודע והבלתי הפיך לחלוטין, וכאשר חשד בו שהוא מתלהב מהתוכנית הזאת אף על פי שהוא, הרופא, חייב לראות שהיא טיפשית והרסנית, כן, אפילו ״חולנית״, פירוש הדבר חייב להיות שהוא מנסה לגרום לו ״ליפול״, כי רק כך יוכלו שני הגברים הללו להיות שווי ערך, מחוץ לכול, איש איש וסִבלו הסודי. ולמרות זאת הוקסם כל כך מן התוכנית, ובמיוחד מביצועה האפשרי, ששוב ושוב אמר לעצמו: אעשה את זה. שאלוהים יעזור לי, אני אעשה את זה. בסופו של דבר איש לא יוכל לעצור בעדי. אבל: הרי זה מטורף, מפתה עד טירוף, אבל זה שיגעון. ולבסוף, כשהבין שהוא ממש משחק בחייו כשהוא שוקל ברצינות לממש את היוזמה הזאת, היה מתפרץ בקול, אם היה לבדו בחדר: לא, לא, זה לא ייתכן! זה לא אני!
    אך לפתע קיבל מכתב מבנו. הוא הגיע בסוף מאי ובא לגמרי בהפתעה. הוא לא ראה את בנו מאז שזה היה בן 14. פֶּטֶר, שגר אצל אמו ואביו החורג בנָרוִיק, הפסיק לבקרו בקיץ מאחר שביקורים אלה לא התאימו לתוכניות האחרות, והמלהיבות יותר, של הנער. אבל הקשר ביניהם לא נותק לחלוטין. הם שוחחו בטלפון כמה פעמים בשנה, בחג המולד ובימי הולדת. לעתים אף התקשר אליו פטר כשהיו לו חדשות משמחות לספר, למשל כשקיבל ציונים טובים במיוחד בבית הספר, או כשהנבחרת שלו, או הוא עצמו, הצטיינו במיוחד במגרש הספורט. אבל זו הפעם הראשונה שקיבל ממנו מכתב.
    פטר קורפי הנסן היה עתה בן עשרים. הוא שירת בצבא בשירות חובה ועמד להשתחרר בעוד כמה שבועות, בתחילת יוני. המכתב נשלח בדואר צבאי, ובצדה האחורי של המעטפה רשם הבן את מספרו הצבאי לפני שמו, וכן את הפלוגה והכיתה שלהן השתייך. הוא כתב שבסתיו יתחיל את לימודיו במכללה להנדסה בקונגסברג, שם התקבל למגמת אופטיקה. בהקשר זה תהה אם יוכל לגור אצל אביו בסמסטר הראשון או על כל פנים עד שימצא לו חדר מתאים במחיר סביר.
    מילותיו נגעו ללבו של ביורן הנסן. הוא התיישב מיד לשולחן הכתיבה והשיב על המכתב. מובן שפטר יכול לגור אצלו, אין דבר שישמח אותו יותר, יש לו די מקום ולכן הוא לא צריך לחפש לו חדר, אלא אם כן הוא מעדיף לגור במקום אחר ולא אצל אביו, ובמקרה כזה הוא ־ אביו ־ לא ייפגע, כי הוא יודע שגברים צעירים רבים מעדיפים זאת.
    לאחר מכן, ומשום שהמכתב נראה לו קצת קצר מדי, הוסיף כמה שורות על חיי היום–יום שלו כגזבר העירייה בקונגסברג. סיפר איך הזמנים הקשים הגדילו את נטל העבודה שלו מאחר שאנשים חיו מעבר ליכולותיהם הכספיות בזמנים הטובים ועכשיו, כשהמגמה השתנתה, לא יכלו לעמוד בהתחייבותיהם ולפיכך גדל מספר פשיטות הרגל באופן ניכר ־ למרבה הצער, כמובן, אבל הוא לא יכול לעשות דבר בעניין. אבל שלא תחשוב שנעים לי לחתום את שמי בתחתית המסמך שגוזל מאנשים רגילים את דירתם, מאנשים רגילים שלא מסוגלים עוד לעמוד בהתחייבויותיהם. למען האמת זה צובט לי בלב, אבל איש לא רואה את זה עלי, כי הרגשות שלי בין כה וכה לא יכולים לעזור לנוגעים בדבר.
    אחרי שהוסיף עוד כמה מילים על כך שהוא מצפה לראות את פטר כאן בקונגסברג, חתם ״אביך״, הכניס את המכתב למעטפה וסגר אותה בדבק. הוא הביט סביבו. הדירה היתה מרווחת למדי לאדם אחד. היו בה ארבעה חדרים. חדר מגורים ענקי, ששימש הן כסלון והן כחדר אוכל, ובו דלת הזזה רחבה המובילה למרפסת חביבה שהשמש מאירה בערב. היה לו מטבח עם כל אמצעי העזר המודרניים, חוץ מתנור מיקרוגל, שבו מכינים רק זבל. נוסף על כך היו בדירה שני חדרי שינה גדולים, שאת אחד מהם סידר ביורן הנסן כספרייה, ובו ישב עכשיו וכתב לבנו. כדי לשמור על ניקיון הדירה העסיק נערה שלמדה בשנתה הלפני–אחרונה בגימנסיה. היא היתה בתה של גברת יוהנסן מלשכת הגזבר, וקראו לה מארי אן. למען האמת הוא יכול היה לשמור על הסדר בדירתו בכוחות עצמו. אבל גברת יוהנסן התלוננה על הלחץ הגדול שמופעל בימינו על הצעירים, הם צריכים את זה וגם את זה, ציוד ספורט יקר ובגדי מותגים, ולכן מרביתם עבדו קצת לצד הלימודים, חוץ ממארי אן שלה, דבר שגרם לה להרגיש מחוץ לעניינים, ובתגובה אמר ביורן הנסן, הבוס שלה, שהבת תוכל להרוויח כמה פרוטות אם תבוא לנקות את דירתו.
    ומארי אן באה וניקתה את ביתו. היא קיבלה מפתחות ובאה מתי שהתאים לה. לוֹ לא משנה מתי היא באה, כל עוד באה פעם בשבוע ועושה את העבודה שעליה הוא משלם לה. לפעמים היתה בדירה כשחזר אחר הצהריים. היא עמדה כפופה מעל לדלי. אדיו החריפים של סבון האשלגן עלו מהדלי. היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים. הוא נכנס לסלון והיא עמדה שם, כפופה, וסחטה את הסחבה. היא עמדה שם שקועה בעבודתה והציגה לפניו את ישבן הנערה העגלגל שלה. כלל לא הפריע לה שהוא נכנס לחדר והתבונן בה. היא רק אמרה ״היי,״ בלי להרים את עיניה. ביורן הנסן לא התאפק וחייך (קצת בעצב?) לנוכח שוויון הנפש והתמימות הרעננה הזאת, על כל פנים שוויון נפש למבט ששלח לעברה, מבט שדרך אגב מיהר להסיט הצדה. בתקופה הראשונה היתה מצפונית ויסודית מאוד, ולפיכך נדרש לה זמן רב להשלים את העבודה, אבל לאחר זמן מה החלה להתרשל. יום אחד גער בה על כך. הוא ציין שהפינות לא נשטפו ביסודיות מספקת, הרי שם מתאסף האבק. וגם לא תחת הספה. היא הסמיקה. גון אדום עז התפשט על לחייה עד לתנוכי האוזניים. המראה היה מוזר, וביורן הנסן נתקף מבוכה. בה בעת החל לחשוש שהיא תספר על כך לאמה, ולא ידע כיצד יתמודד אם כך יקרה. על כן אמר שלא התכוון להיות דקדקן וקשה, אבל הוא פשוט חושב שהדירה לא תהיה נקייה אם לא ישטפו את כל שטח הרצפה, אז קדימה, הוא יעזור לה להזיז את הספה. כך עשו, אבל הסומק לא נעלם מתנוכי אוזניה. עם זאת הוא סבר שלא אמרה דבר בבית, על כל פנים הוא לא שם לב לשום שינוי בהתנהגותה של גברת יוהנסן במשרד.
    כבר ארבע שנים גר לבדו. בדירה הזאת. עכשיו יהיה עליו לערוך שינויים. ראשית יש להפוך את הספרייה לחדר לבנו. פירוש הדבר שיהיה עליו להעביר את הספרים לסלון, וגם למצוא שם מקום שבו יוכל לשבת ולקרוא. כמה ממדפי הספרים יכולים להישאר במקומם בשביל הספרים של פטר. חוץ מזה יהיה עליו לקנות מיטה, או אולי מוטב שירכוש ספת שינה, כדי שהחדר ישמש מעין סלון שבו יוכל בנו לקבל את אורחיו. לא, זה עלול לגרום אי הבנה. בנו יוכל כמובן לקבל את אורחיו בחדר המגורים הענקי, והוא ייגש לחדר השינה שלו, שם יסדר לו פינת קריאה ויבנה ספרייה קטנה בזעיר אנפין. כן, זה מה שצריך לעשות. ויחד עם זאת, מוטב שבכל זאת יקנה לבנו ספת שינה, לכל הרוחות, הרי הוא יכול לארח את חבריו בחדר המגורים גם אם יש לו ספת שינה. מיטה תשווה לחדר מראה של קיטון. ויהיה עליו לשקול לקנות תנור מיקרוגל, למרות הכול. אמנם הוא עמד על דעתו שאוכל אמיתי אי אפשר להכין בתנור מיקרוגל, אבל בשביל סטודנט צעיר ועסוק שבטח ירצה לחטוף בזריזות משהו לאכול זו בוודאי המצאה מצוינת, חשב. כך הסתובב בדירתו ותכנן את השינויים שכפתה עליו העובדה שבנו עומד לבוא לגור איתו. רוחו היתה מרוממת. זאת תהיה מהפכה בחייו. כי למעשה יש לו בן שעומד לבוא לגור איתו. נפל בחלקו אושר שלא היה ראוי לו, והוא הבין שעליו להעריך זאת. הוא פירק את מדפי הספרים בספרייתו היקרה, חוץ מאחד, שחשב שיתאים בדיוק לספרים של פטר. החל להרכיב את המדפים בחדר המגורים. גם סידר את פינת הקריאה המתוכננת בחדר השינה שלו, עם מדף ספרים לאורך אחד הקירות וכורסה טובה לשבת בה. חדרו של הבן היה עתה מלא בספרים, בערימות על הרצפה. בטרם יסדר אותם במדפים, בחדר המגורים ובחדר השינה שלו, קפץ העירה לחפש ספת שינה טובה. ותנור מיקרוגל. הוא חזר, וסידר את הספרים על המדפים. תוך כמה ימים הגיעה ספת השינה. ביורן הנסן הסתובב בדירתו ותהה אם שכח משהו, משהו שסטודנט צעיר פשוט חייב שיהיה לו בחדר השינה הפרטי שלו, שאולי אף ישמש לו כחדר לימודים. ״סוף–סוף משהו לְצפות לקראתו!״ קרא פתאום. בחיי. לזה לא ציפיתי. לחשוב שהוא יגור כאן בעוד שבועות ספורים בלבד! איזה מזל שהוא רוצה להיות אופטיקאי! ושהתקבל ללימודים! זאת מהפכה שתשנה את חיי מהקצה אל הקצה! קרא.
    הוא עמד להתאחד עם בנו. פטר הוא שהפסיק לבקר את אביו, אבל הוא גם זה שנטל עכשיו יוזמה וחידש את הקשר. ביורן הנסן ידע שעלול להיות קשה. חלפו שש שנים מאז שראה את פטר לאחרונה. בנו היה אז ילד, ועכשיו הוא מבוגר. הוא אפילו לא ידע איך הוא נראה. אולי הבן לא רצה לקטוע את הקשר עם אביו כשהיה בן 14. גם אם מדי קיץ מצא תירוץ לא לבוא. אולי קיווה שאביו יכרע ברך ויתחנן שיבוא. והוא לא עשה זאת, כי חלק מהמחיר ששילם על כך שנטש את בנו הקטן בן השנתיים, ואת אמו, היה להשלים עם כך שישמע את בנו זה, משמלאו לו 14, אומר לאביו שיש לו תוכניות אחרות לגמרי לקיץ והוא לא יבוא לבקרו, ושהדבר יחזור על עצמו כשימלאו לבן 15, 16, 17, 18. ככל שהתקרב מועד בואו של פטר התחוור לו עד כמה הוא מודאג וחושש מפני הפגישה הזאת. הוא חש זאת באופן שבו דיבר על בואו עם אחרים. עם בריט והרמן בוסק, למשל. הוא דיבר על פטר כאָב רגיל לגמרי. הוא אמר, כמו בדרך אגב, שהוא מתאר לעצמו שלא קל עם בחור צעיר בבית, ולפעמים הביע דאגה אבהית ותהה אם לימודי אופטיקה הם ״מספיק טובים״ בשבילו. דומה שהוא עשה חזרות לתפקיד שאף לא היה קרוב למלא במשך שמונה–עשרה שנה, וביקש להשלות את עצמו ואת כולם שהתפקיד אכן שלו. אבל מארי אן בת ה—18, שניקתה את דירתו, חשפה אותו. בשל השינויים שערך בדירתו הוא סיפר לה שהוא מצפה לבנו שיגיע בראשית הסתיו. היא גילתה פתאום עניין ושאלה ־ ובעצם, אך טבעי שתשאל ־ אם יש לו תצלום של הבן. אבל לא היה לו! התמונה המאוחרת ביותר של בנו צולמה ביום קיץ בשנה שבה מלאו לפטר 11. מארי אן פערה את פיה בתדהמה. למרבה הרוגז ראה אחר כך ביורן הנסן שהיא מנסה להסתיר מה היא באמת חושבת על גבר בן 50 שיש לו בן שממנו כנראה לא אכפת לו במיוחד. ניכר שהנערה סברה שזכותה המלאה לגנותו גינוי מוסרי, שחומרתו לא פחתה כשהתאמצה להעמיד פנים שדבר לא קרה, וזאת אחרי תגובתה הראשונית הנדהמת, משום שלא העזה להראות מה היא באמת חושבת עליו, הרי הוא זה שנותן לה דמי כיס, וחוץ מזה הוא מבוגר כמו אחד מעמודי התווך של החברה, והוא גם הבוס של אמא שלה, נוסף לכול.
    כי למען האמת לא היה לו שום צורך בתצלומים של פטר כשזה הלך ובגר. אילו היה מקבלם היה שמח, אבל מאחר שלא קיבל אותם לא התעורר בו שום חסך. לא בער בו הצורך לדעת איך בנו נראה ביום הולדתו ה—18, או ביום שסיים את בחינות הבגרות, או ביום שהתגייס לצבא. היה לו בן, הוא הסתפק בזה, וכמעט לא חש צורך לתהות לגבי מראהו. הוא לא ראה שום סיבה לקֶשֶר קרוב עם בנו משום שלא חי איתו בהווה ־ ולמעט תקופה קצרה גם לא בעבר ־ כבן משפחה. אבל הוא בנו. הוא היה גאה בכך שיש לו בן, אבל בשל הנסיבות לא הרגיש צורך לראות את פרצופו של בנו לנגד עיניו או לשלוף תצלום שלו ולהתבונן בו. והוא לא מוכן שאיזו זאטוטה בת 18 תסתכל עליו כאילו הוא איזו מפלצת רק בגלל זה.
    כל השנים האלה חשב רבות על בנו. לא יום ולילה, ואף פעם לא שכב ער ותהה מה שלומו. הוא הניח שבנו רוצה לחיות את חייו, בלעדיו, ולהפוך מילד לגבר בלי שאביו יהיה בקרבתו כדי לתקן את הטעויות שלו. הוא אהב את המחשבה על בנו המתרוצץ ברחובות נָרוִיק וגדֵל לו. בתקופה שפטר עדיין ביקר אותו בקיץ תמיד שמח לקראתו, ובילה עמו ארבעה–עשר יום שהיו מלאים רגעי שיא, אבל בתום ארבעה–עשר הימים הסיע אותו בתחושה עגמומית קלה ובפירוש לא בצער לשדה התעופה פוֹרְנֶבּוּ וליווה אותו למטוס שייקח אותו בחזרה לביתו בנרוִיק. אם לומר את האמת הוא אף חש הקלה מסוימת כשהביקור הסתיים, ושעבר בשלום, ושהוא יכול עכשיו לחזור לחייו הרגילים. אבל ארבעה–עשר ימי הקיץ השנתיים האלה מאז שפטר היה קטן הם שקשרו אותו אליו ישירות. הוא ידע היטב שפטר היה עכשיו לגבר צעיר, מרוחק מפטר הקטן של ימי הילדות, אותם ימים שאם יזכירו לו אותם בוודאי אף יביכו את הגבר הצעיר. בגופו של ביורן הנסן לא היה פטר אלא צרור של זיכרונות. כמו העוויתות שחלפו בידו של הילד הקטן למראה כלב רחוב גדול היישר מולם, עוויתות שביורן הנסן חש משום שהחזיק בידו של פטר. הילד שנעצר לפתע ולפת את ידו של אביו כדי לעצור אותו. את חרדתו של הילד מול כלב רחוב גדול קָשַר לידיעה שזה משהו שיהיה על הילד ללמוד לשלוט בו, או על כל פנים להסתיר, כמו אביו, שאומר שהכלב לא מסוכן, בוא, נלך. הוא שמח שהעווית הזאת ביד נשארה בתוכו. למרבה המזל, חשב ביורן הנסן, היא בתוכו. אבל במה היא תועיל בפגישה עם הגבר הצעיר והזר שהיה בדרכו לקונגסברג ללמוד אופטיקה, ושיגור אצלו, על כל פנים באופן זמני? אותו בחור בן 20 שאת פניו מעולם לא ראה? שיצוץ פתאום. כאן. כדי לגור אצל אביו.
    והנה הוא עומד כאן, בוקר אחד בסוף אוגוסט. בתחנת הרכבת של קונגסברג. מחכה לרכבת. מחכה לבנו הלא–מוכר. הוא הקדים לצאת מביתו, עמד על הרציף וחיכה. לפתע פתאום הבחין בדוקטור שץ. גם דוקטור שץ חיכה לרכבת, שתביא עמה תכשירים ותרופות עבור בית החולים. ביורן הנסן חשב שקצת מוזר שדוקטור שץ מביא בעצמו את התרופות לבית החולים, אבל הניח שהוא עושה זאת משום שרצה להתאוורר קצת. ביורן הנסן סיפר שהוא ממתין לבנו, שעומד להתחיל לימודי אופטיקה במכללה להנדסה בקונגסברג. ״הבן שלך? לא ידעתי שיש לך בן. כמה נחמד,״ הוסיף, וביורן הנסן שאל את עצמו אם התגובה הזו מסתירה בתוכה נימה אירונית. אבל לא היה לו זמן להרהר בזה כי הרכבת מאוסלו הופיעה על מסילת הברזל המקומרת בחן. הרכבת הארוכה נעה באטיות לתוך התחנה ונעצרה. זאת היתה הרכבת המהירה של סֶרְלַנְד ־ חבל הארץ הדרומי בנורווגיה ־ שעצרה לזמן קצר בקונגסברג בטרם תמשיך הלאה אל לב הארץ, תחצה את טֶלֶמָרְק עד שתגיע לבסוף לחוף, לקריסטיאנסנד שבקצה המדינה הדרומי. ביורן הנסן מתח את צווארו כי הנוסעים ירדו עכשיו מן הרכבת, ופילס לו דרך בין אלה שעמדו וחיכו לעלות אליה.
    ביורן הנסן נדהם לגלות שמרבית היורדים היום מהרכבת המהירה של סרלנד בקונגסברג הם אנשים צעירים, בעיקר גברים. כולם עם מטען. הסיבה כמובן היתה ששנת לימודים חדשה עומדת בפתח ושהסטודנטים מגיעים עתה לקונגסברג אחרי חופשה שבהחלט הגיעה להם, או בפעם הראשונה. אבל בשביל ביורן הנסן זה היה מכשול לא צפוי, כי איך יזהה עכשיו את בנו בהמון האדם הזה, המורכב כולו מסטודנטים צעירים? ברגע שראה אותם מתקדמים על הרציף לעבר המקום שבו עמד נתקף פתאום פחד עז שמא יפנה לאחד מהם ויגלה שטעה. שיבחר לעצמו בן לא נכון. בנוכחות דוקטור שץ. זה פשוט יפיל אותו לקרשים, כמו שאומרים, כלומר, כאילו ברק יבזיק פתאום מהשמים הבהירים ויכה בו, בכוונה. ״הנה הוא,״ שמע את דוקטור שץ אומר. ״דומה לך כמו שתי טיפות מים,״ שמע את הדוקטור מוסיף.
    הנה הוא. מבין חבורת הגברים הצעירים שעשו את דרכם לעברו ולעבר דוקטור שץ היה הוא היחיד שצעד בנחרצות, גורר אחריו שתי מזוודות כבדות ומתקדם היישר אליו. כמובן! פטר זיהה אותו, הרי הוא לא השתנה כל כך במהלך השנים האלה. הוא ראה את צעדיו הנחושים של בנו ואת מבטו המכוון אליו ויצא לקראתו כדי להיות במרחק מה מדוקטור שץ בקבלו את פני בנו. וברגע שפסע לעברו נעצר פטר, הניח את המזוודות על הארץ וחייך. ביורן הנסן נבהל. זו היתה מהדורה צעירה שלו עצמו. אבל איזה פרצוף חשוף, חשב. בשר מבשרי. פרצוף חשוף כל כך! זה כמעט מגונה.
    ביורן הנסן הגיע עכשיו עד אליו. הם עמדו זה מול זה. הוא הושיט בנחישות את ידו כדי לברך את פטר לשלום. הוא ביקש ללחוץ את יד בנו. זאת משום שפחד שפטר הניח את המזוודות כדי שידיו יהיו חופשיות לחבק את אביו, ומזה רצה ביורן הנסן להימנע. בנו הופיע בפתאומיות כזאת! חיבוק יהיה פעולה אינטימית מדי. הוא הושיט אפוא את ידו. פטר אחז בה. ״ברוך בואך,״ אמר האב. ״היי,״ אמר הבן, והוסיף לחייך.
    הם הביטו זה בזה. חוץ מהיותו העתק צעיר של אביו, פטר קורפי הנסן לא נבדל כהוא זה מהסטודנטים האחרים שירדו מהרכבת כאן בקונגסברג, ואלמלא ניווט בנחרצות לעבר ביורן הנסן ובמקום זאת היה חולף על פניו כמו האחרים, לא בטוח שביורן הנסן היה יודע לסמנו כבן שבא לפגוש. הוא לבש חולצת טריקו ומעליה ז'קט קליל מבד סינתטי דק, ששיווה לו מראה נינוח ולא רשמי. על חולצת הטריקו היו מודפסות כמה אותיות, ממש כמו על כל שאר חולצות הטריקו בימינו. על החולצה של פטר היה כתוב: Voice of Europe. מוזר, אבל ביורן הנסן ידע שזהו שמה של יצרנית נורווגית של אופנת נוער, והוא ידע זאת משום שכגזבר העירייה שימש לעתים קרובות כנציג המדינה והשלטון המקומי בוועדות לניהול נכסים בהליכי פשיטת רגל, וגם בין חנויות האופנה בקונגסברג היו בשנה האחרונה לא מעט פשיטות רגל, הוא הכיר אפוא את Voice of Europe משום שתביעותיה של החברה הוגשו נגד פושט הרגל בקונגסברג, ותפקידו של ביורן הנסן היה להבטיח שהמדינה תקבל את המגיע לה לפי החוק. כמעט תמיד מדובר היה בחובות מע״מ שלא נפרעו, ואלה נגבו לפני שהנושים הפרטיים קיבלו את חלקם, כך שבמובן מסוים היה מתחרה של החברה שבנוֹ, בתמימותו הרבה, פרסם על חזהו, אבל לפטר כמובן לא היה שום מושג על כך, חשב ביורן הנסן בחיוך פנימי קטן. הוא התבונן בבנו הצעיר והמודרני, שנוסף על חולצתו לבש גם מכנסיים קיציים אפורים מבד רך וקצת פלומתי. הם נראו נוחים ונעימים, את זה יכול היה לראות אפילו מתבונן שאינו בקי בענף הזה כמו ביורן הנסן. לרגליו נעל נעלי ריצה מגושמות ורברבניות.
    הגבר הצעיר הזה עשה על ביורן הנסן רושם עצום משום שהיה בנו. נעוריו הכו בו עד שהתקשה לנשום. שנות הנעורים ונפלאותיהן! פרסים שיש לקטוף, חיים שיש לחיות, כל אלה מיוצגים באופן מודע כל כך בבגדיו של בנו. ביורן הנסן ידע כמובן שבנו מצטייר כסטריאוטיפ צעיר. הוא היה לבוש כמו כל הגברים הצעירים בימינו. בחורים צעירים כמו פטר קורפי הנסן יש בלי סוף. מכולם קרנו אותן נונשלנטיוּת מבוסמת, חופשיוּת והתמכרות לסיפוק תאוותיהם האישיות. ואף על פי כן היה מוזר לראות את כל אלה בבנו שלו. היה לו בן השייך לצעירים. הוא התאים את עצמו לדורו שלו, על כל הצעירוּת המשתמעת מכך.
    פטר החל מיד לספר על נסיעתו הארוכה. היא נמשכה יותר משתי יממות, באוטובוסים וברכבות. בדרכו חצה כמעט את כל נורווגיה. בלילה, ברכבת, התרווח בכיסא הנוח וחש במקצב הלילי הייחודי לרכבת. דרך נופים משתנים ביום. פסגות וצלעות הרים. אגמים ויישובים קטנים. אבל דבר מכל אלה לא העסיק אותו עכשיו. ניכר היה שהנסיעה לא היתה חוויה גדולה במיוחד. הוא דיבר בקול חזק ודידקטי למדי, חשב אביו. פטר סיפר שחש מבוזה בדרך. הוא לא אמר מבוזה אלא השתמש במילה אחרת, צעירה יותר. ניסו לעשות לו תרגיל, זה בטוח. זה היה החלק האחרון של הנסיעה, מאוסלו לקונגסברג. מישהו תפס לו את המקום. את המקום השמור שלו. אביו רכן אל המזוודות ואמר: ״טוב, בוא נלך.״ הוא אחז בשתי המזוודות ופטר לא מחה. הדבר היה קצת מוזר בעיניו, אבל הוא הניח שבנו חשב שהוא יסחוב את המזוודות רק עד המכונית, היישר מחוץ לתחנת הרכבת. אולם כשאמר ״לא הבאתי את המכונית כי זה ממש קרוב,״ לא הראה בנו שום כוונה ליטול ממנו את אחת המזוודות והניח לו לשאת את שתיהן ־ דרך אגב, הן לא היו כבדות כפי שחשש ־ בעוד בנו ממשיך לדבר על הביזיון שעבר. כן, כשעלה על הרכבת באוסלו וניגש לקרון ולמושב שהיו מסומנים על כרטיסו, ישבה שם אישה אחת. ליתר ביטחון בדק את הכרטיס פעם נוספת לפני שאמר לה שהמקום הזה תפוס. אבל האישה אמרה שזה לא נכון. הוא הראה לה את הכרטיס שלו, אבל היא עמדה על שלה. הרכבת יצאה לדרכה ופטר עמד שם, בלי מקום ישיבה. האישה סירבה לזוז. היא אמרה שמקומות שמורים מסומנים על גב המושב. ועל גב המושב הזה לא היה שום סימן, משמע שהמקום לא שמור, ולכן יש לה זכות לשבת שם מאחר שהיתה שם קודם. פטר החליט לא לנהוג רחמים בדין. הוא עמד זקוף ליד האישה, שישבה במקום שלו, וחיכה לכרטיסן. לבסוף, כשהרכבת עמדה להיכנס לתחנה בדְרָמֶן, בא הכרטיסן. הוא מסר את הכרטיס שלו, וציין שהזמין מקום מראש. הכרטיסן הביט בכרטיס ואמר נכון, באמת הזמנת מקום. אבל למה לא תשב במקום אחר, הרי יש הרבה מקומות פנויים? פטר נעץ בכרטיסן מבט מופתע. הוא שמע טוב? כן, הוא שמע טוב. לא נותר לו אלא לשבת במקום אחר. הרי היו שם מושבים פנויים. אבל זה המקום שלי. עליו שילמתי. הכרטיסן הביט בו ברוגז. תקשיב לי, לא צריך לעשות מזה עניין. שב שם או שתמשיך לעמוד. נשארה רק חצי שעה לנסיעה שלך. תעשה מה שאתה רוצה. אמר והלך. האישה שתפסה לפטר את המקום טלטלה את ראשה מצד לצד. אבל פטר הוסיף לעמוד. עד לקונגסברג. בלי לשבת. ליד המושב שלו. הכרטיסן עבר שוב בקרון הארוך. פטר עמד שם. הכרטיסן חלף על פניו בלי להוציא הגה. האישה חייכה לכרטיסן, ופטר ראה שהכרטיסן החזיר לה חיוך. אבל הוא עמד.
    כן, הוא עמד. עמד זקוף. בתלבושת הנערית המשוחררת שלו, חופשי ומכור לסיפוק תאוותיו האישיות, ועם תווי הפנים שלי, חשב ביורן הנסן. הביזיון. פטר דיבר על הביזיון הזה ללא הפסקה כשחצו את הכביש לעבר הבניין שבו גר ביורן הנסן. אביו גרר את שתי המזוודות הכבדות, וכשפתח את דלת הכניסה והם עברו על פני תיבת המכתבים, הוציא ממנה את הדואר שלו בחטף, ניגש למעלית ולחץ על הכפתור ־ הבן דיבר, ודיבר גם כשהמעלית הגיעה, וכשנכנסו לתוכה וכשהיא הובילה אותם למעלה בפִּיר הפרטי שלו, וכשהגיעו לקומה השלישית, עד שביורן הנסן פתח את דלת הדירה והם נכנסו למסדרון והאב הניח שם את שתי המזוודות.
    ביורן הנסן הראה לפטר את הדירה. תחילה את חדר המגורים הגדול עם המרפסת הפונה מערבה, אליה פתח את הדלת. לאחר מכן את המטבח ואחריו את חדר השינה שלו, שאת דלתו פתח לכדי חריץ. הוא הניח לבנו לבחון את חדר האמבטיה ולבסוף פתח לרווחה את דלת החדר שהכין לפטר. כל אותו זמן הנהן בנו בסיפוק לנוכח מה שראה, וכך גם לגבי החדר האחרון שבו ספת שינה, כוננית ספרים, שולחן כתיבה וכיסא, שידה וארון וגם כורסה. הוא אומר שהוא בהחלט רואה את עצמו גר כאן. כל הסתיו. וטוב שלא יצטרך להסתובב ולנסות למצוא חדר להשכרה. מזל שיש לו החדר הזה. אבל.
    ״כמה אתה רוצה?״
    ״סליחה?״
    ״נו, בחודש.״
    האב: שום דבר.
    הבן: אם ככה אני מרוצה. זה מתאים לי. אנחנו חיים בעולם קשה.
    את המשפט האחרון אמר בקולו החזק הרגיל, בלי להביט בשום דבר מסוים, ובנימה הדידקטית, שביורן הנסן הבין שהיא דרכו של בנו להתבטא. אבל למשפט האחרון הזה נתווסף דבר מה, מעין המתקת סוד. זו לא היתה נימה דידקטית שמטרתה ללמד משהו, אלא דרך להודיע לאביו על דבר מה שהוא מעורב בו, ושלביורן הנסן אין כל מושג לגביו. כשאמר ש״אנחנו חיים בעולם קשה״ אסור היה לביורן הנסן בשום פנים ואופן לחשוב שיכול גם היה לומר ״אנחנו חיים בעולם קשה, אתה יודע,״ לא, שתי האמירות האלה שונות זו מזו כמו אש ומים, ובאופן שבו מסר הבן את הצופן שלו היתה גם גאווה ייחודית, שרק יודעי ח״ן מבינים.
    פטר אמר שהוא רוצה לפרוק מיד את המזוודות, ויצא לפרוזדור להביאן. הוא הניח תחילה אחת מהן ואז את האחרת על ספת השינה ורוקן את תכולתן. אף על פי שהבן הביא איתו שתי מזוודות ענקיות, בשעה שפרק אותן וסידר את חפציו בקפידה במקומם הבחין ביורן הנסן, לפליאתו הגוברת, שבנו כמעט לא הביא איתו דבר. כלומר, חפצים אישיים כביכול. במזוודה האחת היו כמעט רק מצעים, וביניהם התבלטה שמיכת פוך איכותית ואדירת ממדים, שתפסה את מרבית המקום. במזוודה האחרת היו כמעט רק בגדים. הבן מיין את בגדיו לפי תכלית השימוש בהם וסידר אותם בשימת לב בארון ובמגרות השידה. תחתונים, גרביים דקים, גרביים עבים, ממחטות כיס, עניבות, כפפות עור וכפפות וצמר ־ כל אחד מהסיווגים במגרה נפרדת בשידה. חולצות, צבעוניות ולבנות, בשני תאים נפרדים בחלקו השמאלי של ארון הבגדים, חולצות טריקו בתא שלישי וסוודרים בתא רביעי בחלקו השמאלי של ארון הבגדים, ומכנסיים ובגדי ספורט על קולבים בחלקו הימני של ארון הבגדים. מעילים ביקש לתלות בארון הבגדים בכניסה, ועשה זאת מיד, ובאותה הזדמנות אף מיקם שם את נעליו, חוץ משני זוגות נעלי התעמלות שהביא בנוסף לזוג שנעל, ואשר הניח למטה בחלקו הימני של ארון הבגדים. הוא הביא איתו גם תיק כלי רחצה ענקי וביקש להניחו בחדר האמבטיה, שם נמצא לו מקום בדוחק על המדף, שהיה צר מדי לעידן החדש.
    עד כמה שאביו יכול היה לראות, חפצים אישיים הביא עמו רק שלושה, ואליהם התייחס הבן במסירות גדולה, ועם זאת כל השלושה הפתיעו את ביורן הנסן מאוד. תחילה הוציא מזכרת מהעיר שבה גדל, נָרוִיק. חפץ זול בעל בסיס מחיקוי כסף וממנו מזדקר מוט דק, גם הוא מחיקוי כסף, ומהמוט הזה התנוסס דגל העיר נרוִיק. פטר השקיע זמן רב במציאת מקום הולם לחפץ הזה, ואחרי היסוסים רבים החליט להציבו בראש מדף הספרים. אחר כך הוציא מהמזוודה כוס בירה שהסתתרה בין הבגדים (הבן פרק את שני החפצים האלה לפני שהוציא וסידר את בגדיו, אבל אחרי שפרק את המזוודה עם שמיכת הפוך ושאר המצעים). לכוס הבירה הזאת היתה צורה ייחודית ־ היא היתה העתק מדויק, בזכוכית, של מגף. שני ליטרים, הודיע הבן, והאב הבין שמאחר שהביא עמו את כוס הבירה הזאת ־ שעליה ראה האב כיתוב המודיע שהכוס מקורה במסעדה ביישוב שבו שהה הבן בעת שירות החובה שלו, יישוב מרוחק שאליו מגיעים ברכבות ובאוטובוסים החוצים את מרבית נורווגיה ־ היא ודאי קשורה לסיפור אישי כלשהו. הבן אמנם לא גילה מהו הסיפור, אבל ביורן הנסן סבר שמדובר באחת משתי אפשרויות. או שפטר גנב את הכוס, לצהלתם הקולנית של חבריו ליחידה, אחרי ערב משולהב בפונדק המקומי; או שפטר הרשים את כולם כששתה בלגימה אחת וללא הפסקה את תכולתה של כוס הבירה הזאת, שני ליטרים כאמור, או ששתה את הבירה מהר יותר מהאחרים וכך זכה בה כגביע. או שקיבל את מגף הבירה או שהיחידה הצבאית שלו החרימה אותו, בתור גביע מנצחים. ביורן הנסן לא רצה לשאול אותו ישירות אבל ניסה לדובב אותו, בהפגינו עניין גדול ומעושה בכוס, עניין אשר החמיא לבן, כך הבחין, אבל התוצאה היחידה היתה שהבן נעשה נחוש עוד יותר לשמור על הסודיות האופפת את הימצאותו של מגף הבירה הזה, המכיל שני ליטרים, בין חפציו של פטר קורפי הנסן. וכך, בארשת של חשיבות עצמית אדירה, ביקש למצוא את המקום המתאים ביותר לגביע הבירה אשר, אחרי היסוסים רבים נוספים, הגיע בסופו של דבר גם הוא למדף העליון, ליד דגל העיר נרוִיק.
    ממש בסוף, אחרי שרוקן את שתי המזדוות, שלף פטר את החפץ האישי השלישי והאחרון שיקשט את חדרו הפרטי בחייו החדשים כסטודנט במכללה להנדסה בקונגסברג. הוא הוציא גליל ופרש כרזה. את הכרזה תלה על הקיר, היישר מעל ספת השינה. אחרי שתלה אותה בעזרת נעצים שביורן הנסן מיהר להביא ממגירת המטבח, צעד שני צעדים לאחור והתפעל מהכרזה. כן, הוא ממש התפעל ממנה. ביורן הנסן נאלץ גם הוא ולבוא ולהתבונן ביצירה.
    זו היתה כרזה ענקית של מכונית ספורט אדומה. עיצוב איטלקי. פרארי. ליד המכונית, שעוּן על הדלת כשידו מלטפת בביטחון עצמי את השלדה, עמד גבר במשקפי שמש. סמל הבעלוּת. לבוש בבגדי ספורט. המכונית צולמה כשהיא פתוחה לגמרי, כלומר גגה הנפתח היה מקופל לאחור. הרקע, שהיה מעומעם משהו, הזכיר קצת מדבר, הוא היה חוׂלי והבליט את צבעה של מכונית הספורט שהיה מעודן ביותר. התמונה היתה כרזת פרסומת ותו לא, המציגה לראווה את יופיה של מכונית הספורט ואת ממדיה. בהבעתו של הגבר העומד לידה לא היה שמץ אירוניה, דבר נדיר בעולם הפרסום המודרני, כשם שגם התמונה כולה היתה נטולת כל אירוניה. היא הבליטה את עושרה של המכונית, ולפיכך את כוחו של הגבר, שיכול להישען עליה. שום דבר אחר. העדר האירוניה הדגיש את המסר לפיו באווירה סביבנו אין כל צורך לעשות הצגות או לבקש סליחה בהעוויית פנים מקסימה. יופיו המובן מאליו של העושר. הכרזה היתה יפה, ובנאלית. עלתה רק שאלה אחת: מדוע בנוֹ הביא אותה ותלה אותה על הקיר שלו?
    אולם האב לא שאל. ופטר לא נתן שום הסבר, ככל הנראה משום שסבר שהכרזה מדברת בעד עצמה. במקום זאת הצביע על השעון. הוא חשב לגשת למכללה להנדסה כדי לבחון את התנאים השוררים שם, כפי שאמר. להציץ קצת סביב ובכל מקרה לקפוץ למשרד מגמת האופטומטריה ולהודיע על הגעתו ועל כוונתו לקבל את מקום הלימודים שביקש ושהוצע לו. אביו שאל אם אולי יאכלו יחדיו ארוחת ערב מוקדמת, כאן, בדירה, מאחר שזה יומו הראשון, אבל פטר אמר שהוא אינו יכול. יש לו יותר מדי דברים לעשות, אמר, והוא לא יודע מתי יחזור. הבן יצא, וזמן קצר אחריו יצא גם ביורן הנסן. ללשכה. הוא שב הביתה בשעה הרגילה. הכין ארוחת ערב, אכל, הניח את הכלים המלוכלכים במדיח והתיישב לקרוא ספר. מובן מאליו שהיה במצב רוח משונה, חסר מנוחה, מחשבותיו התרוצצו ללא נקודות אחיזה שיעזרו לו להתמודד עם הדבר החדש שללא כל ספק התרחש בחייו.
    בנו חזר הביתה מוקדם מכפי שביורן הנסן ציפה. השעה לא היתה אפילו שבע וחצי. אביו ישב אז בחדר המגורים וקרא בספר. ״על מושג החרדה״ מאת סרן קירקגור, ושוב נדהם מאיש הרוח הדני הזה של ראשית המאה ה—19, שבאמצעות עיבודם של מיתוסים תנ״כיים ברצינות תהומית, ממש כאילו אדם וחוה באמת חיו פעם, כפי שסרן קירקגור האמין ־ ובזה לא היתה לביורן הנסן שום סיבה לפקפק ־ הצליח הפילוסוף הדני הזה להפיח רוח חיים במושגי יסוד דוגמטיים עתיקים, שלמעשה היו כבר מזמן לאבן שאין לה הופכין בעיני ביורן הנסן. הוא חש בנוכחות ובעוצמה העולות כאד מדפי הספר ואוחזות בנפשו של גובה מסים כופר בעיירת מחוז נורווגית לקראת סוף המאה העשרים. כלומר, עלטה היסטורית בת 150 שנה, מחסום אטום שאור מפלח בעדו ומגיע אל אותו גובה מסים מקונגסברג. זה היה משונה. אם כי אולי לא מוזר כל כך, כי מבחינה היסטורית הוא שימש בתפקיד שירד מגדולתו. המקצוע שלו עבר מהפך וחל פיחות בערכו ־ מפקיד מלכותי בכיר לעובד בשירות המדינה, המאפשר לו לשבת עכשיו לחוות את סרן קירקגור, האאוטסיידר שבז לפקידי המלך, כשותף סודי למשחק, גם אם ביום–יום כמובן לא חש כלל בירידת ערכו של מקור הפרנסה שלו כתוצאה מהתהליך ההיסטורי, אבל הדבר איפשר לו להקשיב ברוב קשב למוזיקליוּת של סרן קירקגור הקודח חורים במושגים הדוגמטיים שעבורו היו אמיתיים לגמרי. המהדורה שברשותו היתה משנת 1962, משמע שקרא את הספר לראשונה כסטודנט צעיר, משפטים רבים הודגשו בקו תחתי ומדי פעם לא התאפק וחייך כשראה אותם. מדי פעם התפלא, בחיי, האם בגיל 21 ־ כלומר גילו של פטר עכשיו ־ הוא באמת חשב שזה חשוב כל כך שהוא מוכרח להדגיש את זה, והאם כמותו הסתובב בפרצוף חשוף, וזאת על אף שקרא את הספר הזה בזמנו החופשי, מתוך אהבה, כלומר לא כחלק מתוכנית הלימודים, שהיתה כאמור בתחום הכלכלה, תחום שבו התעסקו בשיטות ובמושגים שונים בתכלית? נשמע רחש בדלת ופטר נכנס הביתה, דקות ספורות לפני מהדורת חדשות הערב. ביורן הנסן קם ממקומו והדליק את הטלוויזיה. בנו נכנס לסלון ושם ישבו שניהם וצפו בחדשות. דומה היה שהפכו למעין משפחה, הרי ישבו כך יחדיו מול מכשיר הטלוויזיה וחדשות היום, כמו עשרות אלפי משפחות ברחבי נורווגיה. ביורן הנסן ובנו הבוגר, שבקושי הכיר, אבל עכשיו ישב שם, בבגדיו העכשוויים, עושה את צעדיו הראשונים בחיים, את השלב הראשון בדרך שתקשור אותו למקצוע שאיתו וממנו יתפרנס כל חייו, כלומר הבן שעשה את הצעדים הראשונים בדרך שתהפוך אותו לגבר ובבוא הזמן ככל הנראה לראש משפחה, אשר במשך שמונה שעות מדי יום יֵשב רכון מעל מכשירים שנועדו לתקן עין שנחלשה על מנת שתתפקד כעין נורמלית, גבר, ככל הנראה ראש משפחה, בחלוק לבן רכון מעל מכשירים אופטיים, משייף זכוכית המתאימה במדויק לרעיון של העין האידאלית. מוזר היה לשבת כך באידיליה משפחתית בחברת גבר צעיר וזר שבקושי הכיר, אולם הוא ידע שזה בנו, בשר מבשרו.
    פטר לעומתו לא התרגש במיוחד מהרגע החגיגי שבו הוא ואביו מקיימים לראשונה יחדיו את הטקס המשפחתי המסורתי, היום–יומי הזה. הוא חזר לדירה עם שקית מלאה ספרים, ניירות, מחברות וחוברות ונכנס מיד לחדרו. יצא משם, התיישב על הספה וצפה קצת בחדשות, נכנס שוב לחדרו, יצא, התיישב על הספה וצפה בחדשות עד סופן. הוא נראה נסער וקצת חסר–מנוחה.
    בסוף המהדורה שאל אותו אביו אם אפשר לכבות את הטלוויזיה. פטר הנהן, מצדו זה בסדר. הם ישבו זמן מה בדממה עד שפתאום אמר הבן: ״אָלגוּט לא הגיע.״ ביורן הנסן שאל מיהו אלגוט, ופטר השיב שאלגוט הוא חברו, והוא גם הנפש הטובה שלו. את דבריו האחרונים אמר בפשטות ובישירות ואביו קצת נבהל, משום שמימיו לא שמע מישהו מתאר את חברו כנפש הטובה שלו. אף על פי שהחליט לא להציק לבנו בשאלות, לא לחקור ולחפור בלי הרף, הוא לא התאפק והחל לחקור ולחפור כדי לדעת כמה שיותר על אלגוט זה ועל יחסיו עם פטר.
    פטר פגש את אלגוט בשירותו הצבאי. הם שירתו באותה פלוגה וגרו באותו חדר במהלך כל השירות. חברות קרובה נרקמה ביניהם, ואלגוט הוא ששכנע את פטר לנסות להתקבל למגמה לאופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג. כי הרעיון הזה בכלל לא עלה על דעתו של פטר, הוא בקושי ידע מה זה אופטיקה. הוא לא ידע מה הוא רוצה להיות, אבל שקל כל מיני מקצועות. אולי מחשבים, תקשורת גם היא אפשרות, ואלה רק שתי דוגמאות. כן, הוא התחיל ללמוד מחשבים בהתכתבות, הצבא מציע אפשרויות רבות וטובות לקורסים בהתכתבות, והוא נרשם למחשבים, כמו רבים אחרים. ואילו אלגוט אמר: מחשבים? יש עכשיו ייצור–יתר של אנשים שהולכים על מחשבים, אני חושב שבעוד כמה שני נראה תורים ענקיים של יועצי מחשבים, מהנדסי מחשבים וטכנאי מחשבים בתחילת שנות השלושים לחייהם, עומדים ממורמרים מול אשנבי האחראים להסבה מקצועית בלשכות התעסוקה. לא, תשכח מזה. אלגוט עצמו התכוון לרכוש מקצוע כאופטיקאי. זה לא היה מפתיע במיוחד מאחר ששמו המלא היה אלגוט בלום, ואלגוט בלום הוא שמה של רשת אופטיקה באוסלו עם כמה סניפים בבירה ותוכניות לפתוח חנויות בכמה ערים נוספות ברחבי המדינה. מובן שאלגוט בלום ילמד אופטיקה, הרי הוא היה יורש של אימפריה שלמה בתחום האופטיקה. אבל הוא גם שכנע את פטר ללמוד את התחום. האופן שבו דיבר על המקצוע עורר את עניינו של פטר. כי יש בו עתיד. זה לא מקצוע רק לאלה שאבא שלהם מנהל חנות אופטיקה בעיר מגוריו, בכלל לא, בשנים הבאות יתעורר צורך אדיר במהנדסים שזהו תחום ההתמחות שלהם. אלגוט השתמש בביטוי הזה. אופטיקה כמומחיות במסגרת אמנות ההנדסה. אלגוט אף שכנע את פטר לעשות שניים–שלושה קורסים בהתכתבות שיכולים להיחשב כמבוא ללימודי האופטיקה. על אופטיקה באופן כללי. זה היה בתחילת השירות הצבאי, ואלגוט בחר גם הוא באותו הקורס, הם למדו אותו יחד, רק שניהם, ומאחר שאלגוט ידע מראש הרבה על הנושא, הכול הלך להם בקלות. ובאביב, כשאלגוט הגיש בקשה להתקבל למגמת האופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג בכוונה להתחיל את לימודיו בסתיו, עשה פטר כמותו. מקצוע שעד לפני חודשים ספורים מעולם לא עלה בדעתו ואילו עכשיו נראה לו אך טבעי לנסות וללמוד אותו ולהפוך אותו לדרך החיים שלו עד סוף ימיו. אפשר בהחלט לדבר על יד המקרה, אבל זו היתה בחירה חכמה. ואכן עד מהרה יתברר למי שרוכש השכלה בתחום מצומצם זה, שאינו לגמרי ״אִינִי״ אך יש בו פוטנציאל גדול לעתיד, שבחירתו היתה נבונה, בניגוד לזה שמתנפל על כל המקצועות שכולם מדברים עליהם, כי כמו תמיד, הראשון שרואה את הפוטנציאל בתחום לימודים כלשהו ומעז להמר עליו הוא זה שייהנה מפירותיו כשיום אחד יהפוך ל״אִינִי״. ולפטר לא היה כל ספק שאופטיקה תהפוך למקצוע ״אִינִי״. אמנם לא אמר זאת במישרין, אבל אביו הבין שפטר הביא בחשבון את חברותו עם אלגוט בְּלוּם כשבחר את תחום לימודיו. לא רק שבחר תחום לימודים אשר מתישהו בזמן הקרוב יהפוך לפופולרי ביותר; כאופטיקאי מוסמך, ועם זרם של אופטיקאים חדשים מאחוריו, יפיק תועלת רבה מחברותו עם אלגוט. כי ברשת האופטיקה ״אלגוט בלום״ היו יותר חנויות מכפי שאלגוט עצמו יוכל לנהל. המחשבה שבעוד כמה שנים ינהל חנות אופטיקה גדולה באוסלו, או יישלח בשם אלגוט בלום לנהל חנות אופטיקה בקְריסטִיאָנסָנְד או בסְטָוָנגֶר, למשל, לא היתה זרה לו. אמנם כך יהפוך אלגוט לבוס שלו, אך הדבר לא הטריד אותו כלל, משום שהיו חברים. הם דבקו זה בזה באש ובמים במשך כל שירותם הצבאי. גם בתוך המחנה וגם כשיצאו העירה לחופשה. הדברים שהשניים חוו יחדיו בעיר יוכלו למלא רומן שלם, צחק פטר. מצחיקים במיוחד היו כל הסיפורים על האופן שבו התגנבו חזרה פנימה בלי שיראו אותם אחרי שאיחרו לחזור לבסיס, אם סוֹפר אמיתי יתאר אותם. כשהשתחררו היו כמעט עצובים. אבל הרי הם התכוונו ללמוד יחד מהסתיו. הוא שמע מאלגוט בקיץ. הם קבעו להיפגש בקונגסברג היום. הם לא קבעו שעה או מקום מסוימים, הרי העיר אינה גדולה במיוחד והם בטוח ייתקלו זה בזה, כמו שאלגוט אמר. אבל עכשיו הוא לא מצא אותו. לא במכללה להנדסה. לא ברחוב. לא בכל המסעדות והפאבים הרבים שניגש אליהם. נראה לו שהעיר מלאה בסטודנטים, אלף לפחות, שהציפו היום את רחובות העיר ואת הפאבים שלה. אבל שום אלגוט. הוא חיפש אותו כל היום. בעצם הוא כבר חיפש אותו בתחנת הרכבת המרכזית באוסלו הבוקר, במקרה שגם אלגוט יבוא ברכבת, אם כי לא באמת חשב כך, לאלגוט בטח יש מכונית פרטית. זה קצת מוזר. הרי הלימודים מתחילים מחר. ״הוא בטח יבוא ברגע האחרון,״ אמר האב, ״יש הרבה אנשים כאלה.״ ״אבל הרי קבענו להיפגש,״ אמר פטר, פגוע מעט. ״אולי שינה את דעתו,״ אמר האב. ״אולי חשב שתועיל לו שנת התמחות באחת מחנויות המשפחה. חשבת על זה?״ ״אבל הוא מופיע ברשימה,״ אמר פטר בעקשנות. ״שאלתי אם הוא ברשימה, והם חיפשו את שמו ואמרו שהוא מופיע בה. אז הוא יבוא.״
    לביורן הנסן היה עכשיו בן בבית. הבן בא להתגורר איתו. הוא פרק את חפציו. יצא לראות את המכללה שתהיה כרטיס הכניסה שלו למילוי החובות החיוניים של עולם המבוגרים, שהם–הם היסוד אשר סביבו נבנים ״החיים״, כפי שאנחנו מכנים אותם. על סף החיים. היום הראשון. והנפש הטובה שלו, אלגוט, לא באה. אף על פי שקבעו להיפגש. כשבחור בן עשרים מספר לאביו שאנחנו חיים בעולם קשה, מה פירוש הדבר? ובה בעת הוא מעלה על נס כרזת פרסום למכונית ספורט אדומה כאילו זו אמנות? ערב ירד על קונגסברג. ערב בסלון של גזבר העירייה. ערב באוגוסט. נעים וחשוך. דלת המרפסת היתה פתוחה לכדי חריץ ומעט מהרוח הקלילה והצוננת חדר לסלון. ובכן, פטר בחר ללמוד אופטיקה משום שיש לו חבר שעמד ללמוד אופטיקה, חשב האב. אלמלא החבר לעולם לא היה שוקל לעשות זאת. החיים באמת מלאים צירופי מקרים, והבחירות שלנו, במיוחד בכל הנוגע ללימודים, מושפעות לעתים מהדברים המוזרים ביותר. אבל החבר הוא שבחר בשבילו. זה העניין. אולי זה לא חשוב כל כך, אבל אני דואג לו, חשב ביורן הנסן. במיוחד מפני ש... אבל כאן נקטעו מחשבותיו, כי הוא נזכר בקולו החזק מדי של בנו, שהרגיז והטריד אותו כל הזמן, והדבר היה בעיניו בלתי הוגן ביותר ובה בעת מפחיד.
    הבן יצא למרפסת. עמד בחוץ ושאף אוויר. ביורן הנסן יצא אחרי פטר ונעמד לידו. ערב אוגוסט רך, חשוך. שמים חשוכים. אוויר חשוך. חושך העולה מהרכסים התלולים המקיפים את קונגסברג. בין הרכסים שכנה העיר והאירה באורות פזורים ועמומים. כאן למטה, כאן בחוץ. אורות עמומים מחלונות הראווה, ומפנסי רחוב. מתחנת הדלק שלרגליהם, קצת משמאל, על משטח האספלט האדיר וחסר החיים שלה, מאיר באור עמום, ומחלון בודד בקומה החמישית של מלון יִלְדֶנְלֵבֶה. תחנת הרכבת, בלי רכבות, באור עמום, מעל הרציף, אור עמום מפנס רחוב מאיר מונית בודדה החונה מחוץ לתחנה. כמעט שום צליל לא עלה מהעיר עצמה, היישר מולם ולרגליהם. אבל בכל זאת נשמע זמזום בלתי פוסק. הוא בא מרחוק, משולי שדה הראייה שלהם על המרפסת, ומשני הצדדים. בשדה הראייה משמאל היו המכוניות בכביש הראשי לאוסלו, ובשדה הראייה מימין המכוניות העושות את דרכן ליַיְלוּ, ולברגן. שני הכבישים הראשיים האלה הקיפו את קונגסברג במעגל, עם כביש ראשי שלישי ־ זה המוביל לנוּטוּדֶן, חוצה את הַאוּקֶלִיפְיֶל וממשיך עד לוֶסְטְלָנדֶה, הלא הוא חוֹפה המערבי של נורווגיה. אבל כביש זה לא היה בשדה הראייה או השמיעה של השניים שעמדו על המרפסת. ואילו שני הכבישים הראשיים שכן היו ־ גם אם רק באופן חלקי ־ היו מוארים באורות חזקים, חזקים בהרבה מאורות העיר, אשר התעממו והתפזרו כנגד הזרקורים החזקים שהטילו את אורם על נתיבי הכביש, שלאורכו נסעו המכוניות עם פנסיהן המתנועעים, קטנים וצהובים, תוך זמזום בלתי פוסק. מהעיר שמולם, ולרגליהם, ושלמעשה נמצאו בלבה, בקושי עלה צליל. מפעם לפעם דלת מכונית נטרקת ואחריה מנוע מתחמם ומאיץ. צחוק פתאומי שנקטע. מכונית שנוסעת באיטיות ברחוב, במרחק שני בלוקים מהם, ופס אור שניות לפני שהיא מגיעה לפינה, אותו הם קולטים בשדה הראייה שלהם מהמרפסת. אחר כך צעדים על האספלט, היישר מתחתם. ונהר לוגן ־ הקטע הקטן ממנו שנראה מימין להם, ממש לפני הכביש המהיר המואר בחוזקה לכיוון יַיְלו וברגן ־ היה שקט לגמרי, רק חלל כהה בנוף הנשקף מהמרפסת. ״תראה,״ אמר פטר והצביע. הוא הצביע על שלט נאון מצדה האחר של תחנת הרכבת, השלט שהודיע על מיקומו של מרכול בשם סיטי. אבל לא העובדה שמרכול שוכן שם העסיקה את פטר כי אם השלט שלו. הסמל המאיר בפנסי נאון אדומים. סיטי. ״אנחו בסיטי,״ אמר בהתלהבות, אבל שאריות הנימה הדידקטית נשמעו עדיין בקולו. ״בלב הסיטי. תראה,״ אמר והצביע. הפעם על שלט מאיר אחר, גם הוא בנאון אדום. הוא היה תלוי בראש עמוד ארוך שגובהו כמעט כגובה המרפסת שעליה עמדו. טויוטה, האיר. ״נפלא,״ אמר פטר. ״זה חזק. אני מרגיש שיהיה לי טוב כאן, זה בוער בדמי,״ הכריז. ״ומחר אלגוט יבוא.״
    לפתע התנתק מהנוף הלילי של קונגסברג ונכנס לסלון. האב חשב שבנו קיבל השראה וצלל ישר לעולם הדיסקוטקים, שגם בקונגסברג התקיים במרתפים שבהם מוזיקה רועשת ואורות מהבהבים בקצב מסחרחר שילהבו את הנוער, אבל מאחר שכל זה התחולל למטה במרתפים, מאחורי דלתות מאובטחות, בין השאר במעמקי האדמה מתחת לגרנד הוטל, שום צליל משָׁם לא הגיע לאוזניהם של השניים שעמדו על המרפסת בקומה הרביעית של בניין המגורים המודרני הזה בלב לבה של קונגסברג. אבל העולם הזה קיים, וביורן הנסן האמין שהוא מפתה עתה את פטר לרדת אליו. אבל לא. הבן רצה לשכב לישון. עליו לקום מוקדם בבוקר. הוא זקוק לשנת לילה טובה. העיר ומקצביה המהירים ייאלצו לחכות. עד שאלגוט והוא ייכנסו אליה יחדיו. הבן נכנס לחדר האמבטיה כדי להתארגן לקראת השינה. זה בדיוק מה שאביו חשב. ״להתארגן לקראת השינה״, כי הוא הבחין בתיק כלי הרחצה הענקי שפטר הביא איתו. מה יש בו, לכל הרוחות? והוא החליט שלא משנה עד כמה יסתקרן לגבי מעשיו של בנו, הוא אף פעם, לעולם, לעולם לא יציץ לתוך תיק הרחצה, כי הוא היה משוכנע שמסתתרים בו סודות שהוא אינו חפץ לגלות. מצד שני, הבן לא הסתיר אותו. הוא יכול היה להחזיקו בחדרו, אבל הוא הניח אותו על מדף הזכוכית בחדר האמבטיה. והוא עדיין היה מונח שם כשסוף–סוף יצא משם. לבוש בחלוק בית. לבוש בחלוק בית פסע בצעדים רכים ושלווים לחדרו וסגר אחריו את הדלת אחרי ברכת לילה טוב קצרה לאביו. ג'נטלמן, חשב ביורן הנסן, בני הוא ג'נטלמן צעיר ומודרני. נו, ניחא. על כל פנים הוא כאן עכשיו. כאורח בחיי, חשב.
    אבל אלגוט לא בא. ביורן הנסן ראה את בנו הצעיר יוצא ליום הלימודים הראשון שלו, נרגש, מעט עצבני, עם ספרים חדשים בתיק, עטים כדוריים, דפדפות, קלסרים. על סף החיים, מוכן לספוג ידע. בחולצת טריקו חדשה שעליה מודפס הכיתוב BIK BOK, כשמה של רשת הביגוד. אבל כשחזר בערב היו פניו נפולות, אף על פי שהתאמץ להסתיר זאת. ביורן הנסן לא יכול היה שלא לראות זאת. בנו נכנס הביתה ומיהר לחדרו כשלפתע נעצר, מתוך תחושת חובה, כדי להחליף כמה מילים עם אביו, מאחר שאביו ידע שזה היה יומו הראשון כסטודנט. ״אנחנו ארבעים חבר'ה,״ אמר, ״בשנה הראשונה. נבחרנו בקפידה,״ הוסיף, ״מכל מדינות סקנדינביה, אפילו מאיסלנד. אחד המורים הוא פרופסור מאנגליה. הוא לא גר כאן אלא טס הנה פעם בשבוע ללמד אותנו. מהמכון הטכנולוגי בטרונדהיים ישלחו מומחה מהמעבדה לטכנולוגיית האור ברגע שנזדקק לו. הכול בנוי בצורה מאוד מקצועית, אני חייב להגיד.״ הוא דיבר מעל ראשו של אביו כשפניו מוסבות הצדה. לאחר מכן אמר שהוא צריך ללמוד, ומיהר לחדרו. שם בילה כמה שעות. בשעת ערב מאוחרת יצא לבוש בחלוק בית וניגש לחדר האמבטיה. התמהמה שם זמן רב. יצא משם וגרר את רגליו בצעדים רכים בחזרה לחדרו. ״אלגוט לא בא,״ אמר כשפתח את הדלת. ״אבל הוא בטח יופיע מחר,״ הוסיף.
    אבל הוא לא הופיע. פטר חזר הביתה מוקדם אחר הצהריים, כשאביו עוד ישב ואכל את ארוחתו, ואביו שאל אם ירצה להצטרף אליו, אבל פטר הניד בראשו. הוא לא רעב. עם זאת הוא רתח מזעם. ״אלגוט לא יבוא,״ אמר. ״ובמכללה אף אחד לא שם זין. המקום שלו פשוט נשאר פנוי. כי הם לא קיבלו שום הודעה.״ ״אם ככה הוא בטח יגיע,״ אמר ביורן הנסן, ״הוא פשוט מאחר כמה ימים.״ ״לא נכון,״ אמר פטר, ״כי נודע לי שאלגוט בלונדון.״
    את המשפט האחרון אמר בנימה שופעת בוז, שבעיני ביורן הנסן לא הלמה את בנו. כי בנו סידר את העניינים. קורפי הנסן הצעיר נטל על עצמו לברר את המידע שהמכללה לא הצליחה להשיג. כשפטר נכנס לכיתה בשיעור הראשון הוא התייצב מול הסטודנטים וסקר אותם במבטו. ציפה לראות את אלגוט, שלוּ היה שם היה קורץ אליו, או מציין את נוכחותו בדרך כלשהי: עכשיו, עכשיו הגעתי, ליום הלימודים השני, לא רע, אָה? אבל אלגוט לא היה שם. פטר עמד וסקר את הכיתה כשהוא סופר בלבו את כל הנוכחים, כולל את עצמו: 39. היינו אמורים להיות 40. לבסוף התיישב והקשיב לשיעור הראשון, שיעור פיזיולוגיה, אבל התקשה להתרכז. ברגע שהחלה ההפסקה הוא רץ למשרד. הם זיהו אותו מאתמול. שוב שאל אם הם באמת לא שמעו שום דבר מאלגוט בלום. קצת בייאוש השיבו לו שלא, לא שמעו. ״אבל הוא לא הגיע!״ התפרץ פטר. ״נכון, נכון, אבל לא הודיעו לנו שום דבר.״ ״את בטוחה לגמרי?״ שאל פטר. ״אולי תבדקי עוד פעם?״ אבל המזכירה סירבה. פטר התרגז, אבל למרבה המזל משל ברוחו. הוא רק הסתובב בזעם ומיהר החוצה. הוא לא נכנס לשיעור הבא, שכבר החל, אלא למשרד הדואר. שם פתח את ספר הטלפונים של אוסלו באות ב', רפרף על פני הדפים (באצבעות זועמות ונסערות, חשב אביו) עד שמצא את כתובתו הפרטית של אלגוט בלום. פטר הניח שזו בעצם כתובתם של הוריו. הוא נכנס לתא טלפון וחייג את המספר. אין תשובה. אחר כך חיפש את מספרו של הסניף המרכזי של רשת אלגוט בלום. נכנס שוב לתא וחייג את המספר. ביקש לדבר עם מנהל החנות, אולם זה היה עסוק באותו רגע, והקול בשפופרת, קול של גבר, שאל במה יוכל לעזור. ״זה בנוגע לאלגוט בלום הצעיר,״ אמר פטר, ״אני חבר קרוב שלו. אתה יודע איך אוכל להשיג אותו? כלומר, אתם יודעים איפה הוא נמצא ברגע זה?״ ״אלגוט הצעיר,״ אמר הקול, ״אלגוט הצעיר נסע שלשום ללונדון.״ ״ומתי הוא חוזר?״ ״בחג המולד,״ השיב הקול. ״ככל הידוע לי. בתחילת חופשת חג המולד.״ ״אני מבין,״ אמר פטר. ״אז בסופו של דבר הוא החליט ללמוד אופטומטריה בלונדון?״ ״זהו בדיוק,״ אמר הקול, ״בשבילו רק הטוב ביותר, אתה יודע.״ פטר הניח את השפופרת.
    אחר כך התחרט שמיהר לנתק את השיחה. הוא יכול היה לבקש את כתובתו של אלגוט ואת מספר הטלפון שלו, אבל נתקף בלבול גדול. מאחר שהציג את עצמו כחבר של אלגוט, ואכן היה חברו, לא יכול היה להעמיד פנים שאין לו מושג שאלגוט נסע ללונדון ללמוד אופטומטריה. הוא לא אמר על כך דבר לפטר. נתראה בקונגסברג בסתיו, אמר, אבל במקום זאת נסע ללמוד במגמת האופטומטריה הנודעת יותר בסיטי יוניברסיטי בלונדון. פטר חזר מיד למשרד. הוא לא אמר שאלגוט בלונדון אלא רק חזר על בקשתו לבדוק אם אלגוט בלום הצעיר השאיר הודעה כלשהי שתסביר מדוע לא הופיע ללימודי האופטומטריה, מאחר שהשיעורים החלו כבר מזמן. אבל המזכירה סירבה, וכך גם הממונה עליה, גבר שהופיע במקום ברגע שפטר נעמד וחזר על שאלתו. כן, הוא מתעקש שהם יבדקו. יכול להיות שהם לא הבחינו בהודעתו. אולי כתב והודיע שהוא מוותר על מקום הלימודים שלו. משמע שיש מקום פנוי. הם לא מבינים את זה? שאם אלגוט בלום כתב שהוא מוותר על המקום שלו יוכל אחֵר לקבל אותו, ואתם לא מתארים לעצמכם כמה ישמח אותו בחור, שנשאר עכשיו בלי מקום לימודים, כשיוודע לו פתאום שאם הוא רוצה הוא יכול לבוא מיד, יש מקום פנוי במגמת אופטומטריה בקונגסברג. פטר חזר על דבריו בעקשנות, אבל ללא הועיל. הם לא טרחו לבדוק פעם נוספת. לבסוף נאלץ פטר לוותר. אחרי הכול הוא היה סטודנט מתחיל ולא רצה להתבלט כאדם בעייתי. אבל גם לשוויון נפש צריך להיות גבול.
    פטר סיפר את הסיפור הזה בפרטי פרטים ובדקדקנות מופרזת, בלי להשמיט ולו תנועה אחת מתנועותיו במהלך פעולת הבירור. הוא רתח מזעם. על הנהלת המכללה, לא על אלגוט, שפשוט הסתלק, נעלם, מותיר אחריו מקום ריק, שהנהלת בית הספר לא מוכנה להטריח את עצמה במילויו. ביורן הנסן נתקף אי נוחות. הוא לא אהב את הסיפור שפטר סיפר, לא את האופן שבו סופר, ולא את מה שהשתמע ממנו על בנו שלו ועל סיכוייו לעתיד. אלה הדאיגו אותו במיוחד. מה יקרה לבנו עכשיו? הגורם לכך שבנו בא לקונגסברג ללמוד אופטומטריה יצא עכשיו מהתמונה. הבן נמצא עכשיו בקונגסברג על סמך הבטחות שהכזיבו.
    אולם בנו החל בלימודים כאילו שום דבר גורלי לא קרה. הוא לא הזכיר עוד את שמו של אלגוט. אלגוט היה למקום ריק בתודעתו, והבן הביט קדימה, לעתיד. לא חלפו ימים רבים וביורן הנסן החל לראות בבנו גבר צעיר הנאחז בחיים בציפורניו. ״הוא נאחז בחיים בציפורניו.״ הוא לא אהב את בנו בסיפור שבנו סיפר. ואף על פי שהתאמץ לראות את בנו באור אוהד ככל האפשר, הדבר לא עלה בידו. שוב ושוב צצו ניסוחים מוזרים במוחו, נתקעו ולא עזבו. לדוגמה: ״פטר אוכל מהאוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה.״
    מדוע חשב מחשבות כאלה? על בנו שלו? ״פטר אוכל מהאוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה״? נקודת המוצא למחשבה הזאת היתה זו: ביורן הנסן ובנו פטר גרים יחד בדירת ארבעה חדרים במרכז קונגסברג. זאת משום שפטר לומד במכללה להנדסה בקונגסברג וגר אצל אביו במקום לשכור חדר. ביורן הנסן המשיך לחיות את חייו הרגילים, בדיוק כמו קודם. פטר חי את חייו. הם התראו רק בבקרים, וגם זה בקושי, ובערבים, כשפטר חזר הביתה. כשהיה בבית נהג פטר לשבת בחדרו. אם יצא לסלון היה זה כדי לצפות בטלוויזיה, ותמיד שאל אם זה בסדר שידליק אותה. ארוחת בוקר אכלו יחד, או על כל פנים באותו זמן. אם פטר קם ראשון היה נכנס תחילה לחדר האמבטיה ולאחר מכן ניגש למטבח, פורס כמה פרוסות לחם ומכין לעצמו ארוחת בוקר, מרתיח מים לקפה, שהיה כבר מוכן כשאביו יצא מחדרו לאכול ארוחת בוקר. לעתים אכלו יחד ליד השולחן, אבל לא פעם ולא פעמיים לקח הבן את פרוסות הלחם ואת ספל הקפה שלו לחדרו כדי להתכונן ללימודי היום בשקט ובנחת, כפי שאמר. אם התעורר האב ראשון, היה מכין קפה ויושב לשולחן לאכול את ארוחת הבוקר כשבנו נכנס למטבח להכין לעצמו ארוחת בוקר בטרם יתיישב גם הוא לשולחן או ייעלם שוב בחדרו. אבל האוכל היה משותף כי ביורן הנסן אמר שאין זה מעשי שכל אחד מהם יקנה לעצמו לחם, חלב וכו' וכו' ואולי אפילו יפעילו שני קומקומי קפה; שהרי בין כה וכה גרו באותה הדירה והשתמשו באותו מקרר ובאותו תנור בישול, ופטר לא הביע שום התנגדות. את הארוחה הגדולה של היום אכלו בנפרד מאחר שפטר לא יכול היה להתחייב לחזור הביתה בשעה קבועה. חוץ מזה הוא כמובן רצה לבלות במחיצת חבריו ללימודים זמן רב ככל האפשר, ובמיוחד לאכול בחברתם, הרי זו הדרך הטובה ביותר להכיר אנשים. על כן אכל הרבה בחוץ, בקפטריה במכללה. אבל קרה גם שחזר הביתה בערב אחרי שלא היה לו פנאי לאכול כל היום, כפי שאמר, והיה לוקח לעצמו פרוסת לחם במטבח. הדבר קרה לעתים קרובות יותר ויותר. ביורן הנסן החל אפוא להכין מנה כפולה מהאוכל שבישל לעצמו, ובנו אכל את שאריות ארוחת הערב של אביו כשחזר הביתה. בהדרגה החל פטר לעשות זאת באופן קבוע וקנה לעצמו רק לחמנייה או מאפה שמרים או לפעמים רק כוס קפה כשהצטרף לסטודנטים האחרים שניגשו לאכול בקפטריה. אבל בימי ראשון נאלץ פטר להסתדר בכוחות עצמו. ביורן הנסן אכל אז אצל בריט והרמן בוסק או בגרנד הוטל, ופטר היה אז בדרך כלל מטגן לעצמו קציצה ־ ביורן הנסן ידע זאת לפי הריח שעמד בדירה בשובו הביתה.
    אלה, כאמור, היו מנהגי האכילה שלהם. במצבם ־ בן סטודנט שמתגורר אצל אביו ־ לא היה בהם שום דבר מיוחד או יוצא דופן. זה היה אך טבעי, מובן מאליו שביורן הנסן יקנה ממרחים, גבינות ונקניק, חלב וכו', וכשהוא מכין ארוחה יכין מנות כפולות, במקרה שבנו יחזור הביתה רעב אחרי יום ארוך של הרצאות ולימודים. טבעי לא פחות היה שהאב יאכל ארוחת בוקר במטבח, ואילו הבן יאכל לעתים קרובות בחדרו כדי להתכונן בשקט ובנחת לקראת המערכת היומית, ושהאב יאכל ארוחת ערב בתום יום העבודה שלו והבן בתום יום הלימודים. כל אלה ביטאו למעשה מערכת יחסים טובה וטבעית בין אב ובנו. אילו היה המצב הפוך לא היה זה טבעי ־ שהבן יתיישב לשולחנו של האב אף שבעצם היה צריך להציץ קצת ברשימות מההרצאות של אתמול, שלהן יזדקק היום, או שהבן יחזור מדי יום ב—17:00 לארוחת הערב. במקרה כזה יתחילו לצוץ שאלות לגבי הבן. או האב, לו היה מציע שיתחלקו בהוצאות משק הבית, כולל ארוחת הערב המחוממת. ולמרות זאת לא חלף זמן רב והאב החל לחשוב: ״פטר אוכל את האוכל שלי, והוא בהחלט ראוי לזה.״ האם הדבר נבע מכך שבסתר לבו נפגע מכך שפטר לא הציע להשתתף בהוצאות משק הבית? לא, משום שלוּ היה מציע, ביורן הנסן באמת היה נפגע. האם נבע הדבר מכך שפטר התייחס לכל הדברים האלה ־ חדר חינם, אוכל חינם ושימוש חופשי בכל החללים המשותפים בדירה ־ כאילו היו מובנים מאליהם? לא, משום שפטר לא התייחס אליהם כאל מובנים מאליהם. להפך, במצבים כאלה היה בהתנהגותו כלפי ביורן הנסן משהו דו–משמעי, חמקני.
    כאשר לא הוזמן אל בני הזוג בוסק בימי ראשון אכל ביורן הנסן, כאמור, בגרנד הוטל. כששב הביתה ידע שבנו טיגן לו קציצה, או נקניקיות, וחשב: ״הלא יכולתי להזמין אותו לבוא איתי לגרנד.״ תחילה חשב להזמינו להצטרף לטיול של יום ראשון עם הרמן בוסק ואיתו, ואחר כך לבוא איתו לגרנד, או לביתו של הרמן בוסק. אבל הרמן בוסק כבר הזמין אותו. הרמן פגש את בנו פעם אחת. זה היה בביתו של ביורן הנסן. ובאותה הזדמנות אמר לפטר שהוא ורעייתו ישמחו מאוד אם יבוא עם אביו לארוחה של יום ראשון. אבל פטר אמר שהוא לא יכול. לצערו הוא לא יכול לבזבז את ימי ראשון על דברים כאלה. אין כל פסול בתשובה הזאת, בעצם, גבר צעיר ותאב חיים יכול בהחלט לחשוב על דרכים נעימות יותר לבלות את ימי ראשון מאשר לאכול ארוחת ערב בחברת אביו המזדקן וחברו המזדקן ורעייתו של אותו חבר. אבל משהו בנימת קולו לא מצא חן בעיני ביורן הנסן. היא היתה שחצנית כל כך. ולא היה בה ולו שמץ של הבנה לכך שחברו של אביו מזמין אותו כדי להפגין כלפיו את אותה הכנסת אורחים שהפגין תמיד כלפי ביורן הנסן, וביקש עתה להחילה גם על בנו. הצהרתו הרברבנית של פטר על כך שיש לו דברים אחרים לעשות בימי ראשון נשמעה אפוא לביורן הנסן לא כדחיית הזמנתו של הרמן בוסק כי אם דחייה שלו עצמו, ועוד בנוכחותו של הרמן בוסק, חברו, שנאלץ לעמוד ולשמוע את הבן מסרב ליטול על עצמו כל חובה שבן עשוי למלא כלפי אביו, אפילו אם שכר לו חדר בביתו של ביורן הנסן.
    זה היה מיותר כל כך בעיניו. מדוע סבר שהעונג הזה לא מגיע לאביו? להביא את בנו עמו לארוחת יום ראשון אצל בריט והרמן בוסק, ולו רק פעם אחת. הוא יכול היה להפגין עניין עקרוני, להודות בנימוס ולומר שיבוא ברצון. הרי הוא לא התחייב לבוא. בבוא הזמן יוכל למצוא תירוץ. בשל התקרית הזאת נטר ביורן הנסן טינה לפטר. ״הוא נאחז בחיים בציפורניו,״ חשב פעם נוספת, בלי שידע בדיוק כיצד המאורע הזה מבטא את אותה היאחזות. ועל כן, כשהריח את ריח הקציצות בדירה כשחזר מסעודתו בגרנד הוטל, היה לפעמים חושב: ״מגיע לו.״ פעם אחת קפץ הביתה לקחת דבר מה לפני שיצא לאכול בגרנד הוטל. כשנכנס לדירה ראה את פטר עומד במטבח ומטגן נקניקיות. יום ראשון אחר הצהריים. פטר לבש בגדים מודרניים לשעות הפנאי, בגדים קלילים, מרווחים ודקים, זהים לבגדים שהנוער לובש כשהוא יוצא בזמנו החופשי לבילוי בריא בטבע, באוויר הפתוח. בבגדים האלה עמד וטיגן נקניקיות. אני לא מזמין אותו לבוא איתי, אני לא מזמין אותו, שיישאר עם הנקניקיות שלו. הוא החליף כמה מילים עם בנו ואמר שהוא יוצא. בנו ידע היטב שהוא בדרכו למסעדה לאכול ארוחה טובה יותר, לבוש במעיל הרוח המיושן שלו, ולכן כשאמר שהוא יוצא הבין פטר שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא יוצא לאכול, וזאת, כמובן, כדי שלא יצטרך להזמינו להצטרף ־ אותו, שעמד שם מעל ארבע נקניקיות עלובות וחרוכות מבשר מעושן. מובן שלאחר מכן, כשישב בגרנד הוטל ועיין בתפריט, התחרט.
    כי דמותו של פטר שבה ועלתה לנגד עיניו של ביורן הנסן. במטבח, לבוש בבגדיו המודרניים לשעות הפנאי ומטגן נקניקיות. לבדו. ביום ראשון. למה אינו אוכל בחוץ עם האחרים, חשב. וככה זה בכל יום ראשון. ריח הקציצות שעמד באוויר בשובו לדירה הִסגיר זאת, כמו גם הצלחת הבודדה בכיור. הוא מבלה כל כך הרבה לבד, חשב. הוא לא ידע הרבה על פטר. הוא הכיר אותו רק על סמך מה שסיפר על עצמו ועל חייו, כשמפעם לפעם היה מתיישב בסלון וצופה בטלוויזיה בחברת אביו. ומעבר לכך רק המעט שראה ושמע ממנו בדירה עצמה. בימות השבוע בא הביתה מוקדם מדי ערב. בדרך כלל בסביבות השעה שש, שש וחצי. ואם לא, הרי שבא קצת אחרי תשע, או קצת אחרי אחת–עשרה, מיד בתום הצגת הקולנוע הראשונה או השנייה, והלך מיד הביתה, מרחק של כמאתיים מטרים מבית הקולנוע הנהדר של קונגסברג לדירתו של ביורן הנסן. לעתים קם מהספה אחרי שצפה בטלוויזיה, ויצא לטיול. אבל אף פעם לא טיול ארוך, ככל הנראה רק סיבוב של ערב.
    מדוע אינו מבלה בחברת הסטודנטים האחרים? חשב. הוא דווקא מבלה, חָלַק על עצמו. בימי שבת. אז הוא חוזר רק בשעת לילה מאוחרת. הוא ראה את בנו בעיני רוחו. שוהה שעה ארוכה בחדר האמבטיה עד שהוא יוצא סוף–סוף בבגדיו הנעריים והמרושלים, שסודרו בקפידה. חולף על פני אביו היושב על הספה, ובטלטול ראש אגבי יוצא לדיסקוטק של הסטודנטים, מוכן ומזומן לכבוש את החיים בקונגסברג בשבת בערב בחודש אוקטובר, ביחד עם האחרים בעיצומם של נעורים קדחתניים, וחוזר לדירה רק באמצע הלילה. אבל מה עם ימי ראשון? חשב. מדוע הוא לבד כל כך בימי ראשון? למה אינו אוכל איתם ארוחת ערב? שוב ראה את בנו לנגד עיניו. כה בודד נראה בעומדו כך. לבד עד כאב בכל נעוריו הסטריאוטיפיים. אולי אינו יכול להרשות לעצמו לאכול איתם, חשב. בני הוא חסכן מאוד מטבעו. לכן הוא אוכל לבדו בבית. הוא בטח בילה איתם מוקדם יותר היום. יצא לטייל עם אחד או כמה מהם ואחר כך, כשהאחרים הולכים לבילויים הבזבזניים שלהם, הוא הולך הביתה, כי הוא היחיד שבאפשרותו לבשל לעצמו אוכל בבית.
    הרי הוא היה בקשר איתם. ביורן הנסן הסיק זאת מהעובדה שפטר הזכיר לעתים קרובות רבִּים מחבריו ללימודים. למעשה ביורן הנסן אף ידע בעצמו את שמותיהם של רבים מהם. השמות נחרתו בזיכרונו משום שפטר הִרבה לדבר עליהם. קָרְסְטֶן לָרסֶן שבא מניבֶּרְגְסוּנְד. יאן פֶלְטסְקוּג משִיאֶן, שהתחיל עם הסטודנטית האיסלנדית בכיתה שלהם והשניים הפכו לזוג, ונהגו לשבת ליד השולחן בקפטריה בידיים שלובות (צחק פטר). ואוׂקֶה סְוֶנסוֹן, השוודי מאָרוִיקָה. במיוחד הוא. ביורן הנסן התרשם שפטר ואוקה השוודי מבלים יחד במשך כל יום הלימודים, על כל פנים הם ישבו זה ליד זה בשיעורים ועמדו זה לצד זה בהדגמות של ציוד טכני שנערכו באֶסילוּר אַסְפִּיט, היצרן הגדול במדינה של אמצעי עזר לראייה (כך סיפר פטר), שבמפעליו התנהל חלק גדול מהלימוד המעשי. נוסף על כך ישב פטר ליד אוקה בשולחן בקפטריה, כשזה אכל את ארוחת הצהריים שלו (ופטר שתה את הקפה שלו ואולי הוסיף לו איזה מאפה), וביורן הנסן היה תחת הרושם העז שליד אותו שולחן ישבו גם יאן פלטסקוג והחברה שלו ושילבו ידיים.
    אבל כשאחזור הביתה עכשיו הוא יהיה שם, חשב ביורן הנסן. הוא תמיד שם. מדי יום ראשון. ולמה הוא אף פעם לא מספר עם מי יצא לטיול? כשאני שואל מה עשה, הוא רק אומר שהיה בטיול. מה, אוקה סוֶנסון לא יוצא לטיולים, ולמה לכל הרוחות הם לא יכולים לצאת לטיול יחד ביערות שסביב קונגסברג, הרי מנהלים שיחות טובות כל כך תוך כדי הליכה? יש להם דברים רבים כל כך לדבר עליהם, את זה ביורן הנסן הבין מפטר. אבל פטר לא סיפר דבר על הטיולים, וגם לא על מה שאוקה, או האחרים, אמרו או עשו. רק משום שאינו מספר דבר על הטיולים אין זה אומר בהכרח שיצא לטייל לבדו, לא, זה לא בהכרח משתמע מכך. אבל התעורר בו חשד שבנו נמצא לבד יותר מדי.
    על כן שמח כשפטר בא יום אחד ושאל אם יוכל לשאול את מכוניתו. קבוצת חברים מהמכללה להנדסה נוסעת בשבת לקונצרט רוק באוסלו, וכשהתברר שאין להם מספיק כלי רכב אמר פטר שיוכל להשיג מכונית. ביורן הנסן נתן לו את מפתחות המכונית מיד, ובשמחה. לא רק משום שזו היתה עדות נוספת לכך שחשדוֹ כי בנו מתבודד יותר מדי, כמו איזה תמהוני, היה חסר כל בסיס, אלא גם משום שפטר, בכך שביקש לשאול את המכונית, התנהג כלפיו כמו ״בן״, ולא רק התייחס אליו כאל בעל בית חביב, כפי שחש לעתים קרובות, ושעליו פשוט להשלים עם יחסו זה של פטר בלי שיוכל לעשות דבר בעניין, לא לטוב ולא לרע, משום שהתקשה כל כך לחשוף את עצמו בפני בנו עכשיו, אחרי פרידה ממושכת כל כך. הבן נסע לדרכו, מילא את הגרוטאה הישנה של אביו בארבעה חברים ללימודים, ונסע לקונצרט רוק בעיר הבירה, נסיעה של שעה וחצי בכל כיוון.
    פטר החזיר את המפתחות בארוחת הבוקר, וביורן הנסן שאל איך היה הקונצרט. ״טוב,״ אמר פטר. ״אבל זה עלה ביוקר. כי מילאתי את מכל הדלק, וכשחזרנו לקונגסברג ורציתי שנתחלק בהוצאות הם סירבו לשלם. כולם. ואני הסעתי אותם כל הערב. אחרי הקונצרט הם ישבו ושתו בירות בשרשרת, בזמן שאני ישבתי עם בקבוק מיץ תפוזים מוגז. ובסוף הם אפילו לא הסכימו לשלם.״ ״למה לא?״ שאל ביורן הנסן. פטר משך בכתפיו. ״לא יודע,״ אמר, ״הם הפכו את זה לבדיחה.״
    ובכן, פטר לא יודע מדוע חבריו לא רוצים להתחלק בהוצאות הדלק. כי הם הפכו את זה לבדיחה. ביורן הנסן היה מוכן לתת הרבה כדי לדעת באיזה אופן הפכו את זה לבדיחה, אבל הוא לא יכול היה לשאול, לא אם בנו אינו רוצה לפרט. אבל הוא נמלא כעס. הוא הניח שזה מעשה נבזי ולא מקובל במיוחד. מה יש בו בבנו המאפשר לשלושה חברים להתייחס כך לחבר הרביעי? שהם חברים טובים כל כך שהבדיחה היא אכן רק בדיחה, והנחת היסוד מאחוריה היא ההבטחה שבפעם הבאה קרסטן ינהג ופטר יהיה הנוסע, קרסטן יהיה אחראי על הדלק וישמש נהג תורן שנאלץ להתנחם בבקבוק מיץ תפוזים מוגז?
    ״אבל אז זרקתי אותם החוצה,״ אמר פטר בקולו הרגיל, החזק מדי. ״שיילכו הביתה ברגל, ולהָלווׂר מוֹרְק יש לפחות ארבעה קילומטרים ללכת, אבל הוא יילך אותם ברגל בגלל שלא שילם. הרי עצרתי בכיכר רק כדי להסדיר את החשבון ועמדתי להסיע אותם כל אחד לביתו. לעזאזל, זה היה באמצע הלילה, השעה היתה ארבע בבוקר והם עוד חשבו שאני, אחרי שנהגתי כל הערב, גם אסיע אותם הביתה בלי שאפילו ישלמו על הדלק. אז הם זחלו החוצה, ניגשו לתחנת המוניות ולקחו מונית הביתה, על כל פנים הלווׂר נסע במונית, אני לא יודע מה האחרים עשו, אבל מונית עולה יותר ממה שהיו צריכים לשלם לי על הדלק.״
    ביורן הנסן נתקף אי נוחות. המצב לא מצא חן בעיניו. זאת לא היתה סתם בדיחה, זה היה משהו אחר לגמרי. השלושה היו נגד פטר, שלושת החברים ללימודים נגד הבן שלו. למה לא הסכימו לשלם על הדלק והעדיפו לנסוע במונית? משמע שלא מדובר בכסף, אלא במשהו אחר. אבל מה? מדוע התנהגו כך כלפי בנו, אחרי שפטר הציע תחילה להשיג מכונית ובכך פתר להם בעיה קשה, ואחר כך הסיע אותם לאוסלו ובחזרה פחות או יותר רק כדי לשבת ולחכות בזמן ששלושת החברים ניצלו את ההזדמנות לבילוי לילי בעיר הבירה?
    אל תגזים בתגובתך, הזהיר ביורן הנסן את עצמו. קח את זה בקלות. זאת סתם תקרית לא נעימה, ופטר ייאלץ ליטול על עצמו את מרבית האשמה. ארבעה חברים שנסעו יחד לאוסלו לקונצרט רוק, ופטר, לשם שינוי, הוא שהשיג רכב. בפעם הבאה זה אולי יהיה קרסטן, או השלישי, אותו הלווֹר מורק. זו הנחת היסוד, מעין תנאי מוקדם, ולכן סברו שלושת האחרים שהתנהגותו של פטר גובלת בחוסר טקט כשהתחיל לנדנד על תשלום, בארבע לפנות בוקר. תחשוב בעצמך, לשלוף את הארנקים, להתחיל לחפש שטרות ומטבעות, ניג'וּס נוראי עם העודף, לא, נוּ כבר, פטר, תסיע אותנו הביתה ונסדיר את זה אחר כך, לעזאזל. כן, זה בוודאי מה שקרה, ערב נחמד ביותר שנגמר בצורה קצת מטופשת משום שפטר נוטה לפעמים להיות קצת קשה ומגושם, כלומר מבחינה חברתית, כן, שמתי לב לזה פעמים רבות, חשב ביורן הנסן. וחוץ מזה פטר לא נראה שבור, רק קצת מרוגז. ובערב הוא יצא לפונדק הסטודנטים וחזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה מאחר שהיה יום שבת.
    אם אפשר לקרוא לזה השעות הקטנות של הלילה. לשם שינוי הביט בשעון כשהתעורר מהרעש שעשה פטר בכניסתו לדירה. עשרים וחמישה לאחת. בשבת שלאחר מכן התעורר לאותם הצלילים. הוא שמע את בנו פותח את הדלת וחוצה את הדירה בצעדים חרישיים. הוא הביט בשעון. קרוב לשתים–עשרה וחצי. גם בשבת שלאחר מכן התעורר. הוא לא רצה להביט בשעון, אבל בכל זאת הביט בו. חבל שעשה זאת. השעה היתה עשרים וחמישה לאחת. כלומר: בנוֹ חזר בעשרים וחמישה לאחת כשהיה עליו להתבדר מחוץ לבית. ואלה לא בדיוק היו ״השעות הקטנות של הלילה״. להפך, זו היתה השעה ה״טבעית״ המוקדמת ביותר שבה גבר צעיר יכול להרשות לעצמו לחזור הביתה אחרי שיצא לבלות בשבת בלילה.
    ביורן הנסן הבין. הוא לא יכול עוד להכחיש זאת. זו ההוכחה. איש לא רצה לבלות בחברת בנו, על כל פנים לא יותר מכפי שצריך. צעדיו של הבן בעשרים וחמישה לאחת בשבת בלילה, קבועים כל כך עד כי יכול היה לכוון על פיהם את השעון, העידו על כך. והוא, כלומר בנו, יודע את זה. זה היה הנורא מכול, אחרת זה לא היה משנה, בעצם. הוא מנסה להסתיר את זה, במיוחד מפנַי, חשב ביורן הנסן. אלוהים אדירים! פרצה קריאה מגרונו. אבל ביורן הנסן ידע זאת עכשיו. שלבנו אין חברים. ברור שאיש אינו מחבב אותו במיוחד.
    אפילו לא אלגוט, החבר שפטר תיאר כנפש הטובה שלו. החבר שפטר דבק בו באש ובמים בזמן שירותם הצבאי. נכון, אלגוט בוודאי הרשה לו לדבוק בו באש ובמים, ועל כן רצה בנו ללמוד את אותו המקצוע כמו אלגוט, באותה מכללה, כדי שיורשה להמשיך לדבוק בו באש ובמים. כן, פטר חלם לדבוק באלגוט באש ובמים כל חייו, כמו מנהל החנות הנאמן של אלגוט בלום. אבל אלגוט אפילו לא טרח להודיע לפטר ששינה את דעתו. ועכשיו הזדנב פטר אחר חבריו לכיתה, שרצו לנסוע לקונצרט רוק באוסלו. מפתה אותם בהבטחה להשיג מכונית, ומסיע אותם, כנהג פרטי, הלוך ושוב, והם רק בקושי מואילים בטובם ומאפשרים לו להסיעם משום שזה פוטר אותם מדאגות לגבי המכונית. אבל כשהבחור דורש שהם גם ישלמו על זה, הוא עובר מבחינתם את הגבול. עשרים וחמישה לאחת. הוא תמיד נכנס לדירה בעשרים וחמישה לאחת.
    הנורא מכול היה שהוא, ביורן הנסן, הבין ללבם של חבריו של פטר. בנו לא הצליח להתחבב על אחרים ־ שנרתעו אפילו מקולו הרם, המחריש את דבריהם בעוצמתו... בקלות ראה לנגד עיניו את בנו בקפטריה של המכללה להנדסה. עם מאפה השמרים הנצחי שלו וספל הקפה, מספר שוב ושוב שהוא אוכל את ארוחת הערב שלו בבית וכך חוסך בהוצאות, והאחרים נאלצים לשבת ולהקשיב לו בזמן שהם אוכלים את ארוחתם. סביר להניח שראו אותו מתקרב, בידו ספל קפה וצלוחית עם מאפה, וקיוו שיתיישב בשולחן אחר. זה פשוט איום ונורא, חשב. הרי הבן שלי לא רוצה אלא ליטול חלק בחיים רגילים לגמרי כסטודנט. ובהחלט, שיבושם לו, רק שלא יישב בשולחן שלהם.
    מעתה החל ביורן הנסן לחוש כאב בכל פעם שבנו דיבר בהתלהבות על העידן שלו. הוא חש כאב כשהקשיב לפטר מסביר על קצבו הקדחתני של הזמן, במיוחד בשל הנימה המתנשאת שבה פנה אל ביורן הנסן, כי ביורן הנסן היטיב להבין. אבל פטר לא הבין שביורן הנסן מבין, ועל כן המשיך כמו קודם. הוא דיבר בהתלהבות על העידן שלו המתחולל אי שם בחוץ. על עוצמת היללה המחושמלת במרתף הדיסקוטק, צליל כמעט קדוש. על הסטודנטים התכליתיים של ימינו, הגוורדיה החדשה של האופטומטריה, שלא תניח לאיש לרמוס אותה ובהדרגה, כאשר נציגיה יחלו לפעול ברחבי נורווגיה ובסקנדינביה כולה, תהפוך את שימושיה המעשיים של האופטיקה למשהו שונה בתכלית מכפי שהם היום. ביורן הנסן חש צביטה בלב כל אימת ששמע אותו מדבר על חבריו ללימודים בחיבה רבה, לעתים אף בהערצה. על החיים כאן בקונגסברג, תחת שלט הנאון של ״סיטי״, עיר של תרבות, ולא סתם תרבות כי אם תרבות של טכנולוגיה מתקדמת כאן בלב נורווגיה הישנה והטובה. על כך שהעידן שלנו הוא עידן אכזרי, הפולט מקרבו את כל החריגים, ובצדק. כאן התכוון פטר קורפי הנסן שוב לאנשים הצעירים שמתמסרים למקצועות הלימודים שהיו אופנתיים אתמול, וכשהם יוצאים אחר כך לחפש עבודה הדלת נטרקת בפרצופם. אבל עם תעודה מהמכללה היחידה בסקנדינביה שבה מכשירים אופטיקאים הוא ניצב בשורה הראשונה. פטר לא הסתיר את פיקחותו הרבה שאיפשרה לו להימצא כאן, במגמת אופטומטריה במכללה להנדסה בקונגסברג, אבל הוסיף שרק מתוך מזל לא הלך ללמוד תקשורת במכללה בווֹלְדָה. כן, ככה זה, לעתים קרובות צירופי המקרים הם שקובעים. אבל לא רק הם, הוסיף בלהט. כי ברגע שהובילו אותי לכיוון האופטיקה אמרתי שלום לכל המחשבות על לימודי תקשורת. לא היה לי שום ספק מהו הדבר הנכון, אמר, וביורן הנסן נאלץ שוב לשמוע את קולו השחצני של בנו ממלא את סלון דירתו ומחריש את הטלוויזיה הדולקת.
    במקרים כאלה לא התאפק ביורן הנסן והחל לתהות מה היה קורה לוּ ידע פטר שאביו יודע מהו מצבו של בנו לאשורו. לתדהמתו התחוור לו שזה לא ישנה לו כלל. פטר היה מספר את אותם הדברים בדיוק, ובאותה נימת דיבור שחצנית מתעכב על אותן הנקודות. הגבר הצעיר הזה, שאחרי הכול היה מיותר ודחוי, גילה למעשה התלהבות כנה מהעידן שבו הוא חי ומבני גילו, שעמם טיפח אחווה בבגדים, במוזיקה, בנימת הדיבור ובחזונות לעתיד. אבל הרי אתה בודד כל כך, בני, היה ביורן הנסן עשוי לומר, ובנו היה מחייך בהתנשאות. בודד. בטח, היה אומר. זו מהות הנעורים. לא שמעת את המוזיקה שלנו? הרי האחווה שהיא יוצרת בינינו מבוססת על כך שהיא, המוזיקה, מבטאת באופן גלוי את הבדידות הארורה שבמעמקיה שרויה כל נפש מודרנית. בקול חזק, כמו צעקה, אנחנו יכולים לזרוק אותה לחלל האוויר ולהקיא אותה על הקירות, השיב פטר בדמיונו של ביורן הנסן. למען האמת אך טבעי הדבר שגבר צעיר יהיה בודד, אבא, היה יכול להוסיף, חשב ביורן הנסן, אבל באותו רגע חש ביורן הנסן דקירה בלבו משום שהבין שבשני החודשים שבנו מתגורר אצלו מעולם לא שמע אותו מסיים אף משפט אחד במילה ״אבא״.
    ביורן הנסן יכול היה לעמתו עם העובדה שהאחרים מבקשים להימנע מכל קשר איתו. הוא יכול היה להזכיר את התקרית שהתרחשה כשפטר הסיע אותם לאוסלו, הלוך ושוב, ובמהלכה לעגו לו וטענו שברוב חוצפתו הוא עוד דורש להתחלק בהוצאות הדלק, כאילו היו קבוצת חבר'ה שנוסעים יחד לאוסלו. גם לזה בוודאי היתה לפטר תשובה. ״נכון שבהתחלה לא תכננו לצרף אותי. ושהם גילו עניין רק כשאמרתי שאוכל לשאול את המכונית שלך. אבל אז מה? לעתים קרובות ככה זה בחיים. צריך להשתמש באמצעים שעומדים לרשותך. אני השתמשתי במכונית שלך, והצעתי להסיע אותם. לזה אתה קורא 'להזדנב אחריהם'? יכול להיות, אבל התחשק לי להזדנב. מצד שני, לא אסכים לכל דבר רק בגלל שאני נאלץ להזדנב, ולא מוזמן בדרכים אחרות. יום אחד יזמינו אותי בדרכים אחרות, אבל עד שהיום הזה יבוא הם יצטרכו להסכים לשלם על הדלק המחורבן ־ כך תיאר לעצמו שפטר יענה, בקול רם ודידקטי. הוא הרצה לאביו על שיטות פעולה טבעיות לגמרי במצב נתון, ככה זה, פשוט מאוד. אכן, פטר יכול היה להסביר הכול, ולציין שזו תקרית שצעיר טיפוסי בתקופתנו חווה, מנער אותה מעליו בלי להניד עפעף וממשיך הלאה. רק לגבי עשרים וחמישה לאחת לא הצליח ביורן הנסן לשים בפיו של פטר, בדמיונו, שום תשובה.
    במובן מסוים זו היתה כמעט הקלה, כי התשובות ששָׂם בפיו של פטר התאימו להפליא להתנהגותו של פטר, והשתקנות, ההסתגרות, כן, אפילו מבוכתו של הבן כשנאלץ מדי שבת להתמודד עם החזרה לדירה וההתגנבות דרך הסלון כדי שאביו לא יתעורר, ביודעו בוודאות שאם אביו בכל זאת יתעורר ויביט בשעון הרי שלפחות יראה ששעת חצות כבר חלפה ־ המבוכה הזאת פייסה אותו במידת מה עם בנו. ייאושו שלו על כך שבנו דחוי ולא אהוב בין בני גילו נתקל אז במבוכתו של בנו על שנחשף בבדידותו המקפיאה, והדבר הוביל לתמימות דעים שאחרת היה מתקשה להגיע אליה עם בנו, ואף במקרה זה הגיע אליה אך ורק בדמיונו, ולא סתם בדמיונו, כי אם בשוליו המרוחקים של הדמיון, חשב.
    משום שלא היה משוכנע שהוא מחבב את בנו יחידו, כלומר הבן היחיד שבסופו של דבר ייוותר אחריו. אמנם היה נואש בשל בדידותו חסרת התקנה של בנו, שבאה לידי ביטוי רק בצעדיו המתגנבים בסלון בשעה עשרים וחמישה לאחת מדי שבת בלילה, אבל הוא הבין היטב את סיבותיה. הוא לא סבל את אופיו הדידקטי והרברבני של בנו. תכונות אלו עוררו את סלידתו אף על פי שהדברים שפטר ביטא בדרך זו היו התלהבותו מהעידן שבו הוא חי ־ ולמה לא, שיתלהב ־ נוסף על כך שהעידו שבנוֹ נחוש להיאבק ולהילחם למען החיים שאחרי הכול הם חייו שלו; חייו המקפיאים, יכול היה ביורן הנסן להוסיף. כך בא לידי ביטוי ניצוץ החיים של פטר, כלומר של מי שייוותר אחרי ביורן הנסן, בשר מבשרו, הגֶנים שלו, שימשיכו לגשש הלאה כסוּמים, חיים שטרם החלו. אבל משהו בניצוץ החיים הזה הבהיל אותו. הערמומיות שבו. ביחסו לאביו. כאילו כל הזמן אמר: לא כדאי לך לנסות. לא תוכל לקנות אותי חזרה כבנך. כאן בבית אני דייר ואתה בעל הבית. בכל מה שפטר עשה היה ריחוק שביטא זאת. למרות זאת לא הצליח פטר לעמוד בפיתוי ונהנה מן היתרונות שאותם יכול היה לקבל אך ורק מתוקף היותו בנו של ביורן הנסן. יתר על כן, הוא עשה זאת מתוך שחצנות ־ בזה היה ביורן הנסן משוכנע ־ כלפי חבריו ללימודים. הוא חשש לפגוע בבנו אם יתנהג באופן שעשוי להיתפס על ידי פטר כניסיון התקרבות של אב אל בנו. להרגיז או להביך אותו. כל כך הרבה דברים רצה להעניק לו, אבל הוא נמנע מכך משום שחשש שפטר יתפוס זאת כאילו הוא לוחץ עליו להצטייר כ״בן״. ערמומיותו בכל פעם שהסכים לקבל משהו, למשל האוכל שאביו ארגן כך שבנו יוכל לאכול מבלי שיצטייר כ״בן״, הצביעה על כך שניצוץ החיים בקרבו היה מוזר ועז, ולמרות זאת התקשה האב להשלים איתו, משום שהניצוץ היה נטול נדיבות (מצד שני, כמה גברים צעירים הם נדיבים! כל מאמציהם מופנים אל הניסיון להיאחז בציפורניים בעתידם!) וללא תחושת בושה (אם כי בעצם הוא כן ציפה למצוא תחושת בושה אצל גבר צעיר). כמו כן היה עליו להודות שביטוי נוסף ומדויק של אותה ערמומיות היה התובענות שהפגין כלפי חבריו ללימודים, אשר התאמצו לסבול אותו, אבל לא יותר מזה. פטר יהיה לאופטיקאי. הוא דיבר על היכולות הגבוהות שהמכללה להנדסה בקונגסברג מעניקה בתחום הזה כאילו היו פרס שקיבל בזכות כישוריו. ואילו המקצוע עצמו לא עניין אותו במיוחד. הוא לא התעניין במיוחד במדע האופטיקה, שאחרי הכול היה הסיבה לבואו לכאן. הוא התייחס אליו כמעט כאילו היה המחיר שעליו לשלם כדי לרכוש מקצוע עם עתיד מבטיח. ביורן הנסן תהה מדוע פטר, עם הציונים הטובים שלו, לא ביקש להתקבל למסלול לימודים אחר, רפואה למשל, או הנדסה במכון הטכנולוגי בטרונדהיים, אבל ניכר בפטר שלא חש שום משיכה לתחומים אלה. שאפתנותו לא משכה אותו כלל לכיוונים אלה. השפעתו של אלגוט אינה מסבירה הכול, משום שאילו התגייס לצבא ובלבו שאיפה ברורה להיות רופא, מהנדס או עורך דין, אפילו אלגוט לא היה מצליח לשכנעו לוותר ולהיות אופטיקאי. התחרות היתה בין תקשורת לאופטיקה, ובמקרה הזה הוא בחר באופטיקה ־ בחירה נכונה, לשביעות רצונו השחצנית. לצופה מן הצד ההחלטה הזאת אולי נראית נתונה לוויכוח, וביטחונו העצמי המופרז של פטר לגבי צדקתו היה כמעט בלתי נתפס. הרי תקשורת פירושה עוצמה. המלומדים החדשים, המומחים לדימוי החזותי ולמילה הכתובה, אשר בכוח הידע שלהם מנצלים את השפה הסודית המשתקפת על מסך הטלוויזיה, בוודאי עשו על פטר רושם מפתה. ולמרות זאת הוא בחר כאמור להיות אופטיקאי. לתקן את חולשות העין בעזרת מדע האופטיקה. אין להעלות על הדעת שהיה בוחר זאת אלמלא השפעתו של אלגוט; מוזר שהוא בכלל בחר בתחום הזה. כנראה שפירוש הדבר הוא, שהשפעתו של אלגוט היתה חזקה יותר מהחלום להשתייך לחוגי מלומדי–התקשורת המודרניים, על כוחם וחייהם מלאי ההרפתקאות, בניגוד לקיום השקט למדי ־ גם אם בחלוק לבן ־ בחדרה האחורי של חנות האופטיקאי. אבל שם, בחדר האחורי של חנות האופטיקאי, יותיר פטר קורפי הנסן את חותמו על החיים כמי שהבין אותם על בוריים. זו היתה מטרתו. אלגוט לא בא. האופטיקה כמקצוע לא עניינה אותו במיוחד. הוא יכול היה לנסוע. הרי התנאים שהביאו אותו הנה לא היו תקפים עוד. אבל הוא נשאר. חבריו ללימודים לא חיבבו אותו, ורק בקושי הסכימו לסבול את נוכחותו בשולחן שלהם בקפטריה. אבל בערבים היה יושב ומספר לאביו בהתלהבות על המכללה להנדסה בקונגסברג, על חיי הסטודנטים הנהדרים, על קִצבי התקופה, על מרצים אורחים שבאו במיוחד מהמכון הטכנולוגי בטרונדהיים ועמדו לרשותם, על חבריו הנחמדים לספסל הלימודים, ובמיוחד על אוׂקֶה סְוֶנסון מארוִיקה, שכוכבוֹ דָּרַךְ בְּשָׁמָיו של פטר. כי פטר מצא את מקומו. הוא מצא את הדרך שבה יוכל להותיר את רישומו האישי על החיים.
    לפי דברי פטר היה זה השוודי, אוֹקֶה, שהחדיר את הרעיון למוחו. כאן אנחנו ארבעים סטודנטים, אמר, ואחר כך, את מי יעדיפו הלקוחות? את הטוב מכולם, כמובן. אבל כולנו הטובים מכולם, מנקודת מבטו של הלקוח. אחרי שלוש שנים כאן נוכל כולנו לבצע את החלק הטכני של העבודה לשביעות רצונו המלאה של הלקוח. את זה כולנו נלמד לעשות. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא את הזגוגית הנכונה לכל עין, ונצליח גם לאתר את אלה שסובלים ממחלת עיניים ולשלוח אותם לרופא עיניים. גם אלה שישנו בזמן ההרצאות של מומחה העיניים קלטו מספיק כדי להיות מסוגלים להבחין בין עין חולה לעין שראייתה פשוט לקויה. בעלי הראייה הלקויה הם התחום שלנו, וכולנו נצליח להזמין עבורם את העדשות או את המשקפיים הנכונים. עבור אלה שיזדקקו לשירותינו כולנו כשירים באותה המידה. רק אופטיקאים יוכלו לראות שאחדים מוכשרים יותר מהאחרים. ואף על פי כן הלקוחות יעדיפו אופטיקאי אחד על משנהו. יש שיצליחו, אחרים ייקלעו לקשיים. מי יצליח כאשר בעצם כולם מוכשרים באותה המידה? ובכן, זה שיוכל להציע משהו נוסף. זה שיוכל להציע יופי, אמר אוקה. ״את המשקפיים האופנתיים.״
    דבריו אלה עשו רושם עצום על בנו של ביורן הנסן, שאפילו לא חלם להחזיק בבעלותו חנות אופטיקה משלו אלא רק להיות עוזר של אלגוט בלום, או מישהו כמותו. אופטיקאי יכול להצטיין במתן פירוש לשגיונות האופנה. על ידי התאמת שגיונות האופנה באופן מוחשי לגמרי לזוג משקפיים מסוים. עליו להפנים שבכך טמון עתידו. פטר הבין זאת, אבל אוקה הוא שנטע את הרעיון במוחו. על כך יהיה לעד אסיר תודה לאוקה סוֶנסון, אמר. על שזרע בו את המילים הללו. מילים שפטר הִצפִּין בלבו, הרהר בהן, משום שאביו הבין שפטר אמנם יכול לשבת אצלו ולהתעמק בהתלהבות בפירושם האמיתי של הדברים, אבל אף פעם אינו יכול לעשות זאת בחברת חבריו ללימודים. בחברתם רק הִקשיב בשתיקה. כי עכשיו היה לו יתרון עליהם, הוא הבין במה מדובר. מובן שעליו ללמוד את המקצוע, אבל בנוסף על כך עליו גם להבין את תקופתו שלו. את שגיונותיה, שהם–הם מהותה הפנימית של התקופה.
    ביורן הנסן הביט בבנו. הוא יכול היה לדמיין אותו כאופטיקאי. כעוזר בחנות אופטיקה. הוא לא יכול היה לדמיין אותו כעורך דין, רופא או מהנדס. וגם לא כאיש תקשורת, בין אם בתחום הפרסום, בעולם הקולנוע או כמגיש בטלוויזיה. הוא נכנס לנישה הנכונה, עם מקצוע שלמען האמת לא עניין אותו, מקצוע שאותו בחר במקרה ועל סמך ההנחה שיבטיח את עתידו משום שישנם מעט אופטיקאים ביחס לביקוש, בניגוד לתקשורת שרבים רואים בה את ייעודם בחיים. בנוֹ כאופטיקאי. מחפש ומוצא את המשקפיים הנכונים ללקוח. נמלא גאווה שחצנית בעודו חודר אל תקופתו שלו, ובאופן כמעט מסתורי יוצא עם משקפיים המתאימים באופן מושלם לצורת הפנים של הלקוח כפי שהן משתקפות לאור ההבעתיוּת המשתנה או הקונפורמיזם המחושל של התקופה. לא היה זה רק בנו, כי אם חלומו של בנו והיעד המפעם בחייו.
    ברור היה שהרעיון שנטע בו אוקה סוֶנסון השוודי שחרר דבר מה אצל פטר. לא היה אפשר להכחיש שלימודיו היו שרירותיים מאחר שהיסוד להם נעלם עוד בטרם החל בהם. אמת, הוא למד בשקידה, אבל ללא מטרה מיוחדת. למעט אולי התקווה, בסתר לבו, שאלגוט ישלח לו מכתב שבו יסביר את מעשיו, והכול יחזור לקדמותו. הוא למד כדי להעביר את הזמן. אבל עכשיו הוא יכול לצפות ליום שבו יסיים את לימודיו, בעוד שנתיים וחצי, ולפניו עתיד שאינו תלוי עוד בחבר שאִכזב אותו באופן כל כך לא מובן. הוא נותר בודד כשהיה, אבל חשף את רגשותיו עוד פחות מבעבר, למעט כמובן בשעה שבה הבדידות הכתה בו, בין אחת–עשרה וחצי לעשרים וחמישה לאחת, כשהבין ששוב הפך מיותר בין בני גילו. על כל פנים כך יש להניח.
    סמסטר הסתיו התקרב לקצו. עוד מעט ייסע פטר הביתה לנרוִיק לחופשת חג המולד. הם חלקו דירה, והאב למד על בשרו מה פירושם של מגורים עם גבר צעיר ומודרני. למשל חדר האמבטיה שהיה תפוס כשרצה להיכנס. הניחוחות שהפרישו התמרוקים של בנו ־ הבשמים, קרם הגוף, מי הגילוח, הדאודורנט, השמפו וכו' וכו' ־ עמדו באוויר כשסוף–סוף התפנה החדר, והחניקו את הריחות הפרימיטיביים יותר מִקרביו של בנו, הם הורגשו אך בקושי, כמו עדות בלתי מזוהה ומתפוגגת על נוכחותו השעירה של בנו. הוא ראה אותו הולך בבוקר, תנועותיו אגביות, בטוח בעצמו, לבוש לקרב בתחפושתם הייחודית של הצעירים. וראה אותו חוזר בערב, או לפנות ערב, ומחמם את ארוחתו בתנור המיקרוגל שביורן הנסן קנה משום שבנו עמד לבוא לגור אצלו. אחר כך היה נכנס לחדרו ללמוד, או אולי לנוח. אבל אז היה יוצא לסלון, מתיישב על הספה ומדבר. על זה. הוא דיבר בשחצנות על הסטודנטים האחרים. אלה שלא הבינו כיצד האופטיקה תהיה חלק מההשכלה הכללית של בני האדם. אלה שחשבו שמדובר רק ברכישת קצת ידע אלמנטרי על היחס בין צורת פניו של אדם למסגרת המשקפיים שלו. הוא אף לא התאפק ולגלג על אוקה. אוקה, שנתן לו את הרעיון אך לא הבין את תוכן דבריו שלו. הוא חשב שזה היה רעיון–נפל, פרט משעשע שאפשר להתבדח עליו, גם אם חצי–ברצינות. אבל לא ברצינות גמורה. כמו פטר. ״עדשות גבוהות לפרצוף נשי מוארך,״ צחק. ״שככה יהיה לי טוב. כי הן מרככות את פרצופה של האישה. הם חושבים שצריך רק ללמוד כללים בסיסיים כאלה. אבל מה אם הפנים של האישה לא זקוקות לריכוך? אתה לא חושב שיש משהו בנאלי בכל הרכּוּת הזאת שכל הזמן רוצים להדגיש אצל האישה? הרי יכול להיות שהדגשת הנוקשות בפניה המוארכות של האישה היתה מציתה בהן אור קורן, מסתורי ומפתה. הטהור והנוקשה. משקפיים מרובעים, עם עדשות נמוכות, בשבילה. כלומר ההפך הגמור מהכלל הנלמד, שבעיני חבריו לספסל הלימודים הוא תורה מסיני. אין תורה מסיני, רק קצב חיים קדחתני, מצבים שבהם ניתנת לאדם הזדמנות לזהור, וכך הופך המצב לשמַים והאנשים המושלמים לכוכבים הזרועים בהם, אמר פטר, בחגיגיות, בפאתוס גדול ואמיתי. הוי, לוּ דיבר בנוֹ בִּמקום זאת על מדע האופטיקה בהתרגשות כזאת! על הידע והיכולות שיאפשרו לו לעבד את קימורי הזכוכית על מנת להגיע למינוס 2.5 ולמינוס 1.7. אבל לא היה בידן של היכולות החיוניות הללו לרומם את רוח בנו לגבהים של ממש ולהכינו לקראת הפגישה עם החיים האמיתיים. אלה שפטר דיבר עליהם עכשיו. אלה שעליהם הִרצה עכשיו לאביו. הרצה והרצה. על החיים, ועל עתידו שלו, שעיניו נפקחו אליו עכשיו. קודם דיבר רק על החיים, החיים מעוררי ההשתאות, העידן שבו חי. עכשיו גם ידע כיצד הוא יפעל בהם. נפקחו לו העיניים. הוא דיבר ודיבר. באותו קול חדגוני וחזק מדי. מעל גובה העיניים של אביו, אבל היישר באוזנו. הבן ריסס את אוזניו במילים. הכול התפתח באופן שונה בתכלית מכפי שחשב. כל הסתיו ישב ביורן הנסן וחיכה שפטר ״יתקיף״ אותו. מדוע נטש את בנו יחידו כשזה היה בן שנתיים בלבד? הוא לא ידע שבכך מוטט כותל אחד של קיומו של בנו? הוא אף ציפה שבנו יספר לו שלא ביקר אותו מאז שהיה בן 14 מפני שחיכה שאביו יחשוף את עצמו ויפציר בו, יתחנן, שבכל זאת יבוא אליו לקונגסברג משום שאינו מסוגל לחיות עם המחשבה שהוא עומד לאבדו. אבל פטר מעולם לא יצא לשום ״התקפה״ עליו. הוא לא רמז ולו במילה למה שהיה ביניהם בעבר. שום מילה, שום הבעת פנים לא רמזה על משהו שיוכל להפוך את פטר ל״בנו״ של ביורן הנסן וכך להפוך את ביורן הנסן ל״אביו״ של פטר. ה״התקפה״ בוששה לבוא. אבל ביורן הנסן חיכה. הוא הכין את תשובותיו. שהוא אינו מתחרט על דבר ולפיכך אינו יכול ליטול כל יוזמה שתהפוך אותו ל״אביו״ של פטר ובהתאם לכך את פטר ל״בנו״. הוא לא יכול היה להעלות את המילה ״חרטה״ על דל שפתיו משום שידע שכך היה נוהג שוב לוּ ניתנה לו ההזדמנות. וכך הפסיד את בנו, ורק פטר יכול היה לתקן את המעוות, לו רצה בכך. אבל פטר לא רצה. לא היה לו מושג על מה אביו מדבר. הוא היה אדיש לכל זה. במקום זאת דיבר פטר על התלהבותו מהעידן הנהדר שבו הוא חי ועל האנשים המשכילים שחיים בעידן זה, וזו היתה זכותו המלאה. קללה רבצה על היחסים בין האב ובנו. ערב אחר ערב ישב הגבר הצעיר הקטן והבודד והרצה לאביו על החיים שם בחוץ, בעתיד. בפניו הצעירות, החשופות, שתווי פניו של ביורן הנסן ניכרו בהן, כך אומרים, תיאר פטר בביטחון כיצד יסדיר את עתידו. בנימתו השחצנית יכול היה לגלות לאביו לראשונה כיצד יתקרב אל עתידו עד כדי כך שיוכל לאחוז בו ממקום עומדו, המקום הקטן שהועיד לעצמו כמנהל מסור בסניף של אלגוט בלום בקניון אוסלו סיטי או בכל מקום אחר, כי לא בטוח כלל שהוא יעבוד אצל אלגוט בלום, הרי האפשרויות רבות כל כך. ביורן הנסן הקשיב לו. הוא ישב מאופק והניח למילים לרסס את אוזניו. הוא רק אמר: באמת, מה אתה אומר, בחיי, כן, זה רעיון לא רע בכלל. אבל קריאותיו לא השפיעו על פטר. הוא דיבר ודיבר. נלהב וחדגוני בקולו החזק מדי. ביורן הנסן פילל שישתוק. לא היה לו כוח לשמוע עדויות נוספות על העולם המודרני שבנו היה גאה כל כך להשתייך לו בכל רמ״ח אבריו. עולם זה, על האלגנטיות שלו וסגנונו המשובח, עולם שבו נאחז בנוֹ עתה בציפורניו באמצעות חזונו על ייעודו כפרשן של המודרניוּת בחייו שלו, מעמד אשר יאפשר לו ליצור את מסגרת המשקפיים המדהימה, שלמראיה תיעתק נשימתן של הבריות. אבל בנו לא שתק. הוא דיבר ודיבר. לעתים גם בבקרים, עוד לפני שביורן הנסן ניער מעליו את השינה והתכונן לקראת יום חדש, היה בנו עומד במטבח ליד קרש החיתוך הנשלף ופורס את הלחם שלו ובה בעת מדבר בשחצנות על המקצב של תקופתו וכמה חשוב להבינו. ״בפרצוף חשוף כל כך, זה כמעט מגונה״, ״דומה לך כמו שתי טיפות מים״, מצויד בתחפושת מובהקת מהגרדרובה העשירה שלו עמד בטוח ומרוצה מעצמו והרצה לביורן הנסן על עליונות העידן שלו, ועל היותו חלק ממנו, ולא משהו חיצוני לו, בטרם יפרוש לחדרו עם ספל הקפה ופרוסות הלחם, ויניח סוף–סוף לאביו לאכול את ארוחת הבוקר שלו בשקט. בה בעת נקף אותו מצפונו.
    כי אולי אני לא מבין שום דבר, חשב. אולי זהו שדר מ״בן״. אולי זהו ״קולו של הבן״. גבר צעיר המספר לאביו על המסע שאליו יצא, ועל ההרפתקאות המצפות לו בדרך. כלומר מֶסֶר שהוא מביא לאביו מן העולם שבחוץ. אם כן, האם משמעות הקול הזה היא שמעביר המסר הוא יורשו של אביו, זה שנושא את החיים הלאה? האם בנו של ביורן הנסן הוא המודיע לאביו כיצד לאחוז בלפיד? יכול להיות, יכול להיות. בדרכו הדידקטית היה זה ״בן״ שדיבר, אמנם אי שם במרחק, ובכל זאת אולי ״בן״. שדיבר אליו. שהשתדל לתקשר איתו, כבנו. ביורן הנסן היה נרגש וחסר מנוחה. משום שאולי בשדר הזה, אם אכן בא מ״בנו״, מסתתרת גם שאלה שקטה, אולי אף תקווה כמוסה, שאביו, עליו הוא מביט מלמעלה, יעניק לו הכרה? ניצוץ קטן? שיוּצת בין השניים? האם ייתכן שזה מה שפטר עשה? את הדבר שפטר מסוגל היה לעשות אך הוא עצמו כבר החמיץ את ההזדמנות לעשות. האם הוא מנסה להיחשף עכשיו? לא בצורת ״התקפה״, כפי שציפה במשך חודשים רבים, אלא בצורה הזאת, המפתיעה ביותר. פתאום התחוור לביורן הנסן שבנו, שדיבר ודיבר בסגנונו הדידקטי, בביטחון עצמי ובשחצנות ובהתנשאות, אולי בעצם אמר כל הזמן, שוב ושוב: תגיד לי משהו, אבא. תכיר בי כמוֹת שאני, תכיר בחיים שאני עומד לחיות ושלקראתם אני מכין את עצמי. עשה זאת, אבא. האם ייתכן שיש לו בן אשר במשך כמה חודשים, מאז שהגיע לקונגסברג ועבר לגור כדייר בדירתו, ביקש, שוב ושוב, מילה של הכרה? כן, זה ייתכן. האם זהו באמת ״בן״ שישב והשתדל להבליט את חייו שלו, ואת מטרתו בחיים, על מנת לקבל הכרה מ״אביו״? ביורן הנסן המופתע נאלץ לקבוע שאי אפשר להתעלם מהאפשרות הזאת. ואם אלה אכן פני הדברים הוא יכול, באמצעות מתן ההכרה הזאת, להפוך לאביו של פטר בעיני פטר עצמו וכך להתאחד עם בנו. הוא יכול לומר את המילה הגואלת, והקללה שרבצה עליהם תתפוגג. אבל אם אלה פני הדברים הרי שבכל זאת אין בזה כל טעם. פני הדברים יכולים להיות גם הפוכים לגמרי. משום שהוא אינו יכול להעניק לפטר את ההכרה הזאת. זו האמת, פשוטה ומזעזעת ככל שתהיה. פטר יכול פשוט לדבר ולדבר. להמשיך להרצות לו, בקולו החזק מדי, זה לא שינה דבר. בני המסכן, היתום מאב, חשב.
    גם בקונגסברג חג המולד מִשמש ובא. לפטר היתה מעין בחינת שליש ממש לפני החג, ואחריה ארז את חפציו ונסע הביתה לנרוִיק לחגוג שם את חג המולד. כשנסע לקח איתו רק מזוודה אחת, ואביו ליווה אותו לתחנה. הרכבת באה, ואביו הושיט לו את ידו. ״אני חוזר אחרי החג,״ אמר פטר, ״כי כל כך נחמד לגור אצלך.״ האב חייך ואיחל לו נסיעה טובה. אתה חוזר אחרי חג המולד, חשב. אבל לא תישאר הרבה זמן. את זה אני יודע.
    חג המולד הגיע. ביורן הנסן חגג אותו בשקט, לגמרי לבד. הדממה הופרה רק פעם אחת, בארוחת ערב אצל בריט והרמן בוסק ביום–החג השני, כרגיל. פטר חזר בתחילת ינואר, ובאמצע אותו החודש נסע ביורן הנסן לווילנה.
    איפה נמצאת וילנה? וילנה נמצאת במקום כלשהו באירופה, אי אפשר לתת פרטים מדויקים יותר. נוסעים ברכבת מקונגסברג לאוסלו, טסים מנמל התעופה פוֹרְנֶבּוּ לנמל התעופה קָסְטְרוּפּ בקופנהגן, ואחרי המתנה של שעה באולם–הנוסעים במעבר עולים לטיסה המיועדת לווילנה. אחרי טיסה של שעה ועשרים דקות נוחתים בשדה התעופה בבירתה של ליטא. היא שוכנת במרחק 200 קילומטרים ממינסק שבמזרח. לריגה בצפון–מערב המרחק הוא 300 קילומטרים. ורשה שוכנת 400 קילומטרים דרומה. המרחק לסנט פטרסבורג הוא 650 קילומטרים, למוסקווה 900 ולברלין 850 קילומטרים. באמצע הדרך בין ברלין ומוסקווה, איפשהו בלב אירופה. לחוף הים הבלטי. לחשובה בערי הנמל של ליטא, קְלַייפֶּדָה, ולמרחצאות, המרחק הוא 250 קילומטרים.
    ביורן הנסן היה אפוא בווילנה. הוא עמד בחדרו בקומה ה—18 של ״מלון ליטא״, מלון סובייטי אופייני, והשקיף מהחלון על עברו האחר של נהר נֶריס. עיר עתיקה ומכובדת. באירופה. מבצר התנשא בראש גבעה ולידו מגדל גֶדימינָס, ולרגליו השתרעה העיר על כנסיותיה, בנייניה, מגדליה וחומותיה. ביורן הנסן התרגש מהמראה שניבט אליו מהחלון והחליט מיד לצאת לרחובות. כעבור זמן מה הוא חצה גשר אבן מעל הנהר והגיע לעיר העתיקה. עיר שיסודותיה נבנו עוד במאה ה—14. מקום מושבם של ליטאים, פולנים, בלרוסים ויהודים מזה מאות שנים. היום מתגוררת שם אוכלוסייה ליטאית עם מיעוט רוסי גדול. עיר שרחובותיה צרים, מרוצפת אבן, וריח פחם באוויר. העשן המיתמר כיסה את העיר. ריח של פחם ושמן בישול מבאיש. ביורן הנסן מיהר ברחובות בבגדיו המערביים, שהיו משעממים למדי בפרספקטיבה נורווגית. הכול הביטו בו. הם עמדו בכניסות הבניינים הצרות והביטו בו. בבגדיהם המהוהים, המיושנים. מחזיקים צרורות תחת זרועותיהם. כפופים ושפופים. אבל הם הסתכלו בו במבט קורן מסקרנות. הוא היה שליח מאמריקה. כרוב ותפוחי אדמה. גלילים של בד בחנויות בין כותלי הרחוב. גבר גורר עגלה מלאה בקבוקי חלב ריקים. צליל קרקוש. ביורן הנסן מיהר להסתלק משם, למען האמת הוא חש אי–נוחות מסוימת. שער העיר העתיק, מהמאה ה—16. כנסיית קזימיר הקדוש. מבנה תיאטרון מהמאה ה—18. ארמון הארכיבישוף. בית העירייה החדש, מהמאה ה—18. האוניברסיטה מהמאה ה—16, עם כנסיית יוחנן הקדוש. כיכר גֶדימינו ובה הקתדרלה והמבנה הנפרד של מגדל הפעמונים. דינג דונג.
    קור שרר בחוץ והוא רעד. זה היה באמצע החורף. אנשים מיהרו ברחובות הצרים. בבת אחת החל לרדת שלג. זה היה מין יום קודר כזה בווילנה, ובבת אחת החל לרדת שלג. כן, בעיר הזאת זכה ביורן הנסן לראות שלג יורד בסגנון מרכז–אירופי. השלג צנח כבד ורטוב על וילנה, שפעם מזמן נקראה ״ירושלים דליטא״, ובתקופה שבין המלחמות היתה עיר מחוז פולנית. פתותי שלג גדולים ולבנים צונחים ארצה, נשאבים לתוך האדמה ומתאדים. בין הבניינים הבארוקיים ועל פני הרחובות הצרים והמפותלים ירד השלג בפתותים לבנים כבדים, ועל כתפיהם המרופדות של האנשים ועל שערם, שנעשה רטוב. בבת אחת נמלאו הרחובות בתלמידים המנסים ללכוד את פתותי השלג באוויר. הם יצאו פתאום לרחוב מתוך פתחים צפופים וצרים בשורות הבתים, בתלבושת אחידה, ספריהם קשורים ברצועה, ומיהרו להניח אותם על כרכובים, בשקעים בקירות הבתים ועל גרמי מדרגות. הם רצו אל מרכז הרחוב כדי ללכוד את השלג בידיהם הלהוטות, ומחאו כפיים כשלכדו את השלג באוויר, בקצב מהיר, מתוך תקוות שווא ללכוד כמות מספקת ליצירת כדור שלג. ביורן הנסן התקדם במהירות ברחובות העיר וראה את המחזה המוזר והפתאומי הזה, שהתרחש לנגד עיניו באופן ספונטני כל כך. לבסוף חזר אל גשר האבן העתיק מעל נהר נריס ואל ״מלון ליטא״ המרוחק, שהזדקר מעברו האחר של הנהר.
    כשנכנס ללובי של המלון ניער את השלג משערו, כמו מים. הלובי היה עמוק וקודר, בסגנון הראוותני של שנות השישים. שטיחים עבים כיסו את הרצפה, תאורה אפלולית, ובקצה האולם נצנצו אורות קטנים מעל דלפק קבלה ארוך. לפניו עמדה חבורת אנשים במפגש עליז עם חבורת אנשים אחרת, מפגש שכולו חיבוקים ותנועות ידיים מוגזמות. ביורן הנסן מיהר לעברם, משום שהכיר את אנשי אחת החבורות. לחבורה זו היה שייך, וחבריה עמדו עכשיו ובירכו לשלום את המארחים הליטאים שלהם. כי ביורן הנסן ביקר בווילנה כחבר במשלחת. הוא נבחר להשתתף במשלחת נורווגית של אנשי ציבור מהשלטון המקומי שיסעו לליטא כדי ללמד את הליטאים מהי דמוקרטיה. ועכשיו הם הגיעו, עמדו ובירכו לשלום את אלה שעליהם ללמד. הם יערכו דיונים ושיחות עם ליטאים שנבחרו למלא תפקידים בכירים במנהל המקומי של הרפובליקה הסובייטית לשעבר, שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוונה היתה שהנורווגים ייתנו לליטאים כמה עצות טובות שיאפשרו לדמוקרטיה המקומית לתפקד בצורה הגיונית, כך שהאוכלוסייה המקומית תונהג ובה בעת גם תיטול חלק בהנהגה. למשלחת כזאת היה זה אך טבעי לצרף גזבר עירייה מנורווגיה, ואך טבעי שהגזבר הזה יהיה ביורן הנסן, משום שהוא שימש בתפקיד כמעט עשרים שנה, ובתקופה הזאת אף קיבל כמה מינויי כבוד במסגרת איגוד גזברי המחוזות והערים בנורווגיה.
    הכנס החל מיד אחרי המפגש הזה במבואה, ונערך במלון עצמו שבו התגוררו הנורווגים. אחריו באו שלושה ימים נוספים של פגישות, שאותן קטעו סיורים באתרים תיירותיים בווילנה וטיול של יום אחד ברחבי ליטא. בערב האחרון נערכה ארוחת ערב חגיגית ולאחר מכן שבה המשלחת הנורווגית לאוסלו. על הכנס עצמו לא היה לביורן הנסן הרבה מה לומר. הוא לא חש שם בטוב, הן בשל החגיגות הנדיבות שנערכו בערבים והן בשל מחשבותיו שלו. אבל מהרגע הראשון הוא שם לב שמשהו מוזר אופף את המפגש הזה בין פקידי השלטון המקומי הנורווגים והליטאים. הנורווגים זכו להערצה. הערצה גדולה שלא מצאה חן בעיניו, משום שהדבר שהעריצו בהם לא היה אישיותם הפרטית אלא השתייכותם הנחשקת.
    הליטאים חלמו להיכנס לנעליו של ביורן הנסן. נעליו היו בעיניהם אלגנטיות ביותר, והם לא התאפקו והצביעו עליהן. ביורן הנסן נתקף אפוא תחושה מוזרה להיכנס לנעליו שלו. גם בשעון שלו היה משהו מן ההבטחה. הם הביטו באיש העונד אותו כאילו הוא מבטא עליונות מובנת מאליה. מדי פעם שאלו אותו מה השעה, וזאת על אף שלליטאים היו שעונים משלהם. ביורן הנסן היה פושט אז את זרועו, מביט בשעון היד שלו ואומר להם, בגרמנית, מה מורה השעון. אבל הליטאים לא הקשיבו לו, הם רק הסתכלו, מכושפים, בחפץ שהתגלה על פרק ידו של ביורן הנסן כשניער את שרוול חולצתו כלפי מעלה וחשף את שעונו, תנועה טבעית שעליה חזר אלפי פעמים בלי לעורר מהומה כלשהי. ואלה לא היו אנשים בורים מקרב העַמךָ הליטאי, צאצאים ישירים של צמיתים עילגים. אלה היו אנשים בעלי השכלה גבוהה שנבחרו לשמש כמנהיגים מקומיים בליטא החדשה. הם ייצגו את עמוד השדרה של ליטא החדשה. וביורן הנסן לא היה היחיד שנחשף להערצתם חסרת הגבולות רק משום שהסתובב בבגדיו שלו. המשלחת הנורווגית כולה נחשפה לאותן התגובות. ומאחר שהיתה מורכבת מראשי איגודים נורווגיים, אנשים מיושבים למדי, ורבים אף יאמרו אפורים למדי, שמתוכם רק מעטים, אם בכלל, יכולים להיקרא אלגנטיים בלבושם, מה הפלא שהאווירה במשלחת הנורווגית היתה מרוממת מאוד? אכן, אי אפשר להכחיש שרבים מהם חשו מוחמאים ביותר. ולעומת זאת מסקנתו של ביורן הנסן היתה שאסור שהתוכנית אשר לשם מימושה בא לליטא תיכשל.
    על כן יצא מהמלון ביום השני עוד לפני ארוחת הבוקר, ועצר מונית. הוא היה מתוח, אבל שליו. הוא ביקש מנהג המונית להסיעו לבית החולים הגדול בווילנה. הבעיה היתה למצוא את האדם הנכון. אם ימצא אותו, הכול יסתדר מאליו. דוקטור שץ נתן לו כמה עצות טובות: איך עליו לנהוג, איזה מין מומחה עליו לחפש, וכמה גבוה בהיררכיה על הרופא הזה להיות. וכשהמונית עצרה מחוץ לבית חולים המורכב מקבוצת מבנים ענקית עלה בידו, באמצעות מילון גרמני–ליטאי, להגיע לדוקטור לוּסְטינְוָס.
    הוא אמר לדוקטור לוסטינוָס שאף שבקשתו עשויה להישמע לרופא מוזרה משהו, הוא מבקש ממנו לאפשר לו להסביר עד תום מדוע רצה לפגוש אותו. דוקטור לוסטינוָס הנהן בעידוד. הוא היה גבר כבן שלושים, לבוש כמו רופאים בעולם כולו, בחלוק לבן. ביורן הנסן הציג את מטרת ביקורו. בזמן שביורן הנסן סיפר על השירות שהוא מבקש ממנו לא גילה הרופא ולו סימן זעיר לסערת נפש. הוא לא פער את פיו בתדהמה ולא זקף את גבותיו. אף על פי שהבקשה ודאי נשמעה לו מטורפת לגמרי ניכר בו שאינו מתרגש, למעשה הוא נראה אדיש למדי. לא היה לו אכפת. הוא הקשיב, וכשביורן הנסן סיים את דבריו משך בכתפיו ואמר שאם אדוֹן הנסן באמת רוצה בזה הוא לא רואה שום מכשול רציני שימנע ממנו למלא את מבוקשו. אבל, הוסיף, למבצע כזה יש כמובן עלות, כפי שאדון הנסן בוודאי יודע. הדבר היחיד שמטריד אותו הוא אם אדון הנסן מודע לכך שהתשלום צריך להיות במזומן, ועל כן הוא מקווה בכל לבו שאדון הנסן הבין זאת לפני שעזב את ארצו וטס הנה, ונקט מראש אמצעי זהירות הדרושים. כשביורן הנסן אישר שאכן כך עשה הנהן דוקטור לוסטינוָס והפגין בכך את שביעות רצונו מהחולה החדש שלו. אבל כשביורן הנסן נקב בסכום שחשב לשלם חלפה עווית של הפתעה בגופו של דוקטור וסטינוָס. האם שמע נכון? האם זה ייתכן? האם האיש הזה מהמערב מציע לו 10,000 דולר? בשביל שום דבר כמעט? דוקטור לוסטינוָס חזר על הסכום: 10,000 דולר? במזומן? ביורן הנסן אישר. דוקטור לוסטינוָס קם והושיט לביורן הנסן את ידו. ניכר בו שהתרגש, וגם אם התאמץ להסתיר זאת, הדבר לא עלה בידו לגמרי. ידו של דוקטור לוסטינוָס רעדה.
    אחרי השיחה הזאת, שלקראת סופה שילם ביורן הנסן מקדמה בסך 1,000 דולר והשניים תכננו את המהלך הבא בשלווה ובנחת, יכול היה ביורן הנסן לשוב ל״מלון ליטא״ וְלַכֶּנֶס. הוא חזר בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. דומה שאיש לא התפלא על העדרו בשעות הבוקר, כי בלילה הקודם שתו לא מעט, וכולם, ובמיוחד המשתתפים הליטאים בירכו אותו לשלום בעליזות מופלגת כשהגיע סוף–סוף. לאחר מכן השתתף בכל אירועי הכנס ־ בפגישות עצמן, בסיורים באתרי התיירות, בארוחות החגיגיות ובשאר המסיבות ־ נחוש להסתיר את העובדה שמחשבותיו נודדות למקום אחר לגמרי. הוא שתה במתינות, אבל את המעט ששתה ניצל למפגני שכרות ראוותניים. בערב האחרון, אחרי הארוחה החגיגית באולם האירועים של המלון הִמשיכה המסיבה בבר של המלון ובחדר הסמוך לו. זו היתה שעת קשירת קשרי האחווה, וביורן הנסן שיתף פעולה ברצון. הוא הוזמן לעלות לחדרו של אחד הליטאים, ושם להמשיך עם כמה מהמשתתפים הנוספים את קשירת קשרי האחווה, דבר שבנסיבות רגילות לא היה מסרב לו. אבל הפעם אמר שיצטרף אליהם קצת אחר כך, תחילה עליו לשאוף קצת אוויר צח. את המשפט הזה אמר בחיוך עקום ובקול מעט מאנפף, ששכנע את האחרים שהוא אכן זקוק עכשיו לקצת אוויר צח. הוא לבש אפוא את מעילו, מסר את המפתח בקבלה, כנהוג, ויצא אל אוויר הלילה של ינואר. כשידע שיצא מטווח הראייה של חבריו במלון זקף את גבו וצעד ברחובות בצעדים נחושים ומשוחררים. שלג ירד. אותו שלג כמו בפעם האחרונה. פתותי שלג לבנים וכבדים על פני וילנה, העיר האירופית המוארת באורות קלושים. הוא הגיע לבית החולים, ודוקטור לוסטינוָס שעמד על מדרגות הכניסה קיבל את פניו.
    הוא הוביל אותו במדרגות אחוריות לתוך בית החולים ולחדר שבו ניצבה מיטה. זה יהיה החדר שלו, חדר ליחיד. דוקטור לוסטינוָס הותיר אותו לבדו בזמן שהתכונן. הוא פשט את בגדיו ותלה אותם בארון גבוה בחדר המרוהט בצניעות. הוא נשכב במיטתו. כעבור זמן מה נכנס דוקטור לוסטינוָס בחברת שתי אחיות. תחת פיקוחו של דוקטור לוסטינוָס נעטף ביורן הנסן בתחבושות וגובס לפי הכללים הרפואיים התקפים במקרה כגון זה.
    דאגה התעוררה למחרת, כשביורן הנסן לא הופיע. לא לארוחת הבוקר, ולא אחריה, כשהמשלחת הנורווגית התאספה בלובי לקראת היציאה לשדה התעופה. גם המזוודה שלו לא היתה במטען של המשלחת הנורווגית, שנאסף בלובי תחת פיקוחו של שומר מהמלתחה. בירור בקבלה העלה שהמפתח שביורן הנסן מסר ערב קודם לכן לא נלקח. עובדי המלון נכנסו לחדרו ומצאו שהוא ריק מביורן הנסן, אבל לא מחפציו. התקשרו לשדה התעופה וקראו לו במערכת הכריזה במקרה שהוא, מסיבה לא–ברורה כלשהי, נסע היישר לשם בלי לטרוח לקחת איתו את המזוודה שלו. עכשיו החלו לדאוג ברצינות. האוטובוס לשדה התעופה כבר עמד והמתין, אבל איש לא הצליח למצוא את ביורן הנסן. לפתע בא חבר מהמשלחת הליטאית, נסער ביותר, וגרר את ראש המשלחת הנורווגית הצדה. הוא סיפר שקיבל הודעה מבית החולים, לפיה ביורן הנסן מאושפז שם אחרי ניתוח בעקבות תאונת דרכים. מצבו חמור, אבל לא נשקפת סכנה לחייו.
    מה עכשיו? המטוס עומד להמריא, הגיע הזמן לצאת לשדה התעופה, אבל הם לא יכולים פשוט לנסוע ולהשאיר את ביורן הנסן הפצוע קשה מאושפז בבית חולים ליטאי, נכון? אולי אחד או שניים מהם צריכים להישאר ולתמוך בו? ראש המשלחת הליטאית הבטיח להם שאין בכך כל צורך. ראשית, ביורן הנסן לא יוכל להפיק מכך שום הנאה בזמן הקרוב, ושנית, הוא בידיים הטובות ביותר. אם יקרה משהו, השגרירות בוורשה כבר קיבלה הודעה. מזכיר השגריר יבקר אותו ברגע שהדבר יתאפשר. דברים אלה הרגיעו את המשלחת הנורווגית, וכל חבריה נסעו הביתה במועד שנקבע מראש.
    ביורן הנסן היה מאושפז בבית החולים בווילנה כמה שבועות. הוא היה החולה של דוקטור לוסטינוָס, ואיש לא הורשה להתקרב אליו ללא אישור מהרופא שלו. לעתים ביקר אותו דוקטור לוסטינוָס בחברת רופאים אחרים. הם עמדו באמצע החדר והוא שמע את דוקטור לוסטינוָס מדבר אל האחרים בקול חרישי. לפעמים ערך דוקטור לוסטינוָס ביקור עם פמליה שלמה של אחיות, ממש תהלוכה קטנה, ובמקרים אלה הביקור אצל השליח מהמערב היה רק חוּליה בסבב מקיף של ביקורים. פעם אחת ביום באה אחות להחליף תחבושות, ומרחה אותו ביסודיות במשחות שונות. שתי אחיות ביצעו את המשימה הזאת לסירוגין, ואלה היו אותן האחיות שחבשו וגיבסו אותו בערב הראשון. הן היו צעירות וחמודות, והן סעדו אותו במסירות אין קץ. לפעמים דיברו אליו בליטאית וחייכו אליו כשראו שאינו מבין אף מילה. מפעם לפעם באו שתיהן יחד, בלוויית דוקטור לוסטינוָס, ואז שמע שהן מדברות עליו ביניהן, ושתיהן נשמעו עצובות. דוקטור לוסטינוָס היה ניגש לעתים למיטתו, עומד ומתבונן בו בדאגה. או שהיה מתיישב לידו ואוחז בידו כדי למדוד את הדופק שלו או להקשיב ללבו בעזרת הסטטוסקופ. מדי יום עדכן את העקומות בתרשים שהיה תלוי על הקיר מעל מיטתו.
    יום אחד הזריק לו דוקטור לוסטינוָס זריקה שהשרתה עליו נמנום נעים. מיד אחר כך חזר דוקטור לוסטינוָס בחברת אדון שדיבר נורווגית. ביורן הנסן שמע זאת, אך למרבה הצער היה מנומנם מכדי לקלוט בדיוק מה אמר אותו אדון, או לשם מה בא. אחר כך סיפר דוקטור לוסטינוָס שזה היה מזכיר השגרירות הנורווגית בוורשה, והוא הצביע על שידת הלילה העלובה, שניצבה ליד מיטתו של ביורן הנסן ועליה פרחים וממתקים.
    יש להניח שבפעם הבאה שיבוא, מצבו של ביורן הנסן כבר ישתפר, והוא יביא איתו צרור של עיתונים נורווגיים וחומרי קריאה אחרים.
    דוקטור לוסטינוָס התייחס אליו בכבוד גדול, ובמומחיוּת של רופא מיומן. אף התעורר בו חשד שהוא לא קיבל את המזון המוגש לשאר החולים, אלא זכה לטיפול מיוחד, כי לא היה לו שום דבר רע לומר על האוכל. דוקטור לוסטינוָס הרעיף עליו מילים מעודדות והזדהות לסירוגין. הוא פכר את ידיו ביום שבישר לביורן הנסן שהנזק הוא בלתי הפיך במובן זה, שעתה עליו להשלים עם הידיעה שיצטרך לבלות את שארית חייו בכיסא גלגלים. הוא התיישב לצד החולה שלו; למעשה הוא הזיז את הכיסא, שהיה קודם צמוד למיטה, ומיקם אותו כך שברגע שהתיישב עליו מצא את עצמו פנים אל פנים מול החולה שלו. באותו יום אף הביא איתו שיירה של אחיות. הן התייצבו לאורך הקיר בזמן שבישר לביורן הנסן את הבשורה הבלתי הפיכה הזאת, והן עמדו חמורות סבר, בוהות נכחן בלב דואב, וביניהן גם השתיים שקיבלו אותו בערב הראשון ומאז טיפלו בו לסירוגין. הן עמדו כך ברקע כמו מקהלה של מקוננות יווניות, אף על פי שהיו לבושות בלבן
    אנשים באו לבקרו. תחילה ראש המשלחת הליטאית שגר בווילנה, ולאחר מכן מזכיר השגרירות הנורווגית בוורשה. דוקטור לוסטינוָס נכח בשני הביקורים האלה, וכשהליטאי היה שם פָּתַח מדי פעם בדברים וסיפר משהו לבן ארצו בשפתם המשותפת, ככל הנראה על התאונה והשלכותיה על החולה הנורווגי שלו. כשבא מזכיר השגרירות לא אמר דוקטור לוסטינוָס דבר, אבל הוא היה שם כל הזמן, ברקע. אגב, הפגישה הזאת התנהלה על מי מנוחות. הם שוחחו על דא ועל הא, וניכר שגם מזכיר השגרירות לא שש לדון ישירות בסיבה לאישפוזו של ביורן הנסן בבית החולים הזה בווילנה.
    הוא היה החולה הפרטי של דוקטור לוסטינוָס, והרופא שמר עליו בקנאות. לפעמים היה מופיע ליד מיטתו של ביורן הנסן, לרוב לבדו, ואז מתיישב ומתבונן בו. שואל לשלומו, ואם יש לו טענות כלשהן על הטיפול. לעתים היה מתחיל פתאום לספר על עצמו. על היותו ליטאי וקתולי. על ערבוֹת ליטא, שהן מחוז ילדותו. על שנאתו לרוסים ולקומוניזם, ועל כך שעל אף הכול יש לו סיבות רבות להכיר להם טובה. אלמלא הם הוא לא היה רופא, אלא פועל שעמל להוציא את פרנסתו מהאדמה. אלמלא הם לא היתה וילנה בירת ליטא אלא עיר בפולין. מחר אולי תשוב וילנה להיות עיר בפולין. זה תלוי בגרמנים. נדדנו רבות, ונוסיף לנדוד. אולי נשוב לגדות הדנייפר, מי יודע. אולם אם גרמניה תדרוש בחזרה את שצ'צ'ין וברסלב, קניגסברג, דנציג ומֶמֶל תדרוש פולין בחזרה את וילנה, ואנחנו ניאלץ לנדוד מזרחה. אבל אני אסתדר, הוסיף דוקטור לוסטינוָס, כי אלוהים עומד מאחורי. את זה אמר לחולה שלו. האיש המוזר הזה מהמערב העשיר ששכב פרקדן במיטה, חבוש ומגובס לפי כל הכללים. גבר שאם יושבים בשולי מיטתו וחושבים על מה שקרה, גם מזווית הראייה של החולה עצמו, דמעות עולות בעיניים. אבל דוקטור לוסטינוָס לא חשב על זה. הוא היה מעורפל ביותר כשנגע בדברים מעין אלה. אבל הוא ישב ברצון ליד מיטתו של ביורן הנסן. ביורן הנסן חשב ששתי האחיות החמודות בוודאי הוכנסו בסוד העניין, הן היו שותפות לו. אבל חוץ מהם איש לא צריך לדעת דבר. רק דוקטור לוסטינוָס ושתי היפהפיות כהות השיער במדי האחיות.
    דוקטור לוסטינוָס ישב ליד מיטתו של האיש המוזר הזה שככל הנראה שינה את חייו של הרופא. אולי מסיבה זו בא לעתים כה קרובות, כדי להיות בקרבת האיש הזה, שהעניק לו חיים חדשים לגמרי, עתיד אשר לפני הופעתו של ביורן הנסן לא העז אף לחלום עליו. 10,000 דולר צנחו מהשמים היישר לתוך כובעו של דוקטור לוסטינוָס. אל חייו נכנס איש עשיר שרעיון מטורף צץ במוחו. האיש החבוש והמגובס הזה מהמערב היה מתנת האל לדוקטור לוסטינוָס, והרופא התייחס אל ביורן הנסן בהתאם. הרי יום אחד יצטרך דוקטור לוסטינוָס להתוודות, חשב ביורן הנסן. הוא בטח לא יעשה את זה לפני שאסע מכאן, אבל האם יתאר זאת כחטא שחטא, או כנס שאינו ראוי לו, נס שנקרה בדרכו בחיים והיה בגדר ברכה?
    שתי האחיות הקטנות והחמודות התייחסו לביורן הנסן באופן דומה: בכבוד גדול ובדאגה רבה. יום אחד דחף דוקטור לוסטינוָס כיסא גלגלים לחדרו של ביורן הנסן, ושתי האחיות בעקבותיו. שתי האחיות עזרו לביורן הנסן להתיישב בו, ואחרי שדוקטור לוסטינוָס הורה לו כיצד להשתמש בכיסא, ובמילים מעורפלות נתן לו כמה הסברים המתארים כיצד איש נכה מתנהג בפועל, הן כשמרימים אותו לכיסא גלגלים, הן כשהוא ישוב בתוכו, דחפו שתי האחיות את ביורן הנסן למסדרון והציבו אותו במרפסת מקורה. ביורן הנסן נוכח שהאביב הגיע לליטא. הציפורים שרו והעלווה לבלבה על העצים. בקרוב יעזוב את בית החולים בווילנה. הוא שהה שם שבוע נוסף והקדיש את מרבית זמנו לתרגול הישיבה בכיסא גלגלים. הוא הסיע את עצמו הלוך ושוב במסדרון או ישב במרפסת המקורה, שמיכת צמר מכסה את ברכיו. בשעה שישב שם היה דוקטור לוסטינוָס מופיע לפעמים, מתיישב לצדו ומספר לו מה פירוש הדבר להיוולד בליטא. הוא הביא איתו אלבום תצלומים מהוה והראה לו תמונות. של אביו, שהיה איכר בקולחוז. של אמו, אישה שמנה, ליטאית כפרית. של שלושת אחיו ושל אחותו. הרופא הראה לו מדליון של אחותו, משום שהיא מתה, היא מתה בגיל 16 ותמונתה נשמרה אפוא במדליון תלוי על שרשרת שדוקטור לוסטינוָס ענד על צווארו. ביורן הנסן ראה תמונות של דוקטור לוסטינוָס כילד, כנער, כסטודנט וכרופא שזה עתה הוסמך. תמונות של גברת לוסטינוָס ושני הילדים. מצולמים בדירה צרה ומרוהטת יתר על המידה. גברת לוסטינוָס אף היא היתה רופאה. כאן בבית החולים. חבל שלא פגשת אותה, אמר דוקטור לוסטינוָס. שני הילדים היו בני 6 ו—8. בכל התמונות האנשים נראו מפוחלצים, עומדים לתצוגה בתנוחה אופיינית. הם התייצבו אצל הצלם, גם אם הצלם היה האבא (של הילדים), הבעל (של גברת לוסטינוָס) או הבן (של אביו ואמו). גם חללי הבתים נראו מפוחלצים, כל החפצים בהם נערמו על שולחן האוכל הרעוע, שסביבו ישבה משפחת לוסטינוָס, חוץ מדוקטור לוסטינוָס, שצילם את התמונה. דוקטור לוסטינוָס חלם על פַּקְס רוֹמָנָה. שלום לליטאים בין כותלי הממלכה הגרמנית–רומית החדשה. שלום שיוכל לבלום התפשטות גרמנית לאורך החוף הבלטי ולעבר קו אוֹדֶר–נייסֶה, ואשר יאפשר לפולנים, ליטאים ובלרוסים לחיות בשלום נצחי. כשהרוסים בתפקיד הברברים מעברה האחר של החומה הרומית החדשה. ילדיו של דוקטור לוסטינוָס ישבו לשולחן ונעצו בו את עיניהם. גברת לוסטינוָס נעצה בו את עיניה. דוקטור לוסטינוָס כסטודנט צעיר נעץ בו את עיניו. הוא הניח את ידו על כתפו של חבר לספסל הלימודים, ושניהם נעצו בו מבט שאינו ניתן לפירוש. אמא לוסטינוָס הזקנה נעצה את עיניה בבנה, שחזר לכפר כרופא שזה עתה הוסמך ובידו מצלמה לצלם בה את אמו, שנעצה דרך התמונה את עיניה בו, האיש מהמערב. על מצבו המשפחתי של ביורן הנסן לא שאל דוקטור לוסטינוָס שאלות. הוא בא מהצד האחר ולא היה לו לא עָבָר ולא סיפור. הוא בא אל דוקטור לוסטינוָס מבחוץ, עשיר ולא מוכר, וביקש ממנו טובה, ובכך שינה את חייו של דוקטור לוסטינוָס בעוד הוא עצמו, מסיבה בלתי נתפסת כלשהי, ישב עתה כנכה בכיסא גלגלים. לדוקטור לוסטינוָס לא היו שאלות. גם על העולם העשיר שממנו בא ביורן הנסן לא היו לו שום שאלות.
    לבסוף שוחרר ביורן הנסן מבית החולים. הוא נלקח בכיסא הגלגלים למשרדו של דוקטור לוסטינוָס, שם קיבל צרור של מסמכים כתובים וחתומים המפרטים את מהלך אשפוזו בבית החולים בווילנה. לאחר מכן הסיעו אותו לנמל התעופה. שתי האחיות כהות השיער הכניסו אותו לאולם הנוסעים. הן פסעו זו לצד זו מאחורי כיסא הגלגלים, ושתיהן החזיקו את הידיות בשעה שדחפו אותו קדימה לעבר דלפק הצֶ'ק–אין. אחת מהן ניגשה לרשום אותו ולמסור את מזוודתו, ואילו האחרת עמדה מאחורי כיסא הגלגלים והִמתינה. לאחר מכן דחפו אותו הלאה אל ביקורת הדרכונים ואל אולם הטיסות הבינלאומיות, זו לצד זו, כמו תאומות, מאחוריו. ליד ביקורת הדרכונים עמדה דיילת של ס.א.ס. וחיכתה לו. שתי האחיות הליטאיות העבירו את כיסא הגלגלים לאישה הזאת, שמעתה תהיה אחראית עליו עד תום הטיסה. אבל בטרם ימסרו אותו לדיילת רכנו שתיהן, תחילה האחת ואז האחרת, חיבקו אותו ופרצו בבכי.
    הם לא היו מוכנים לזה, לא הדיילת הצוננת של ס.א.ס. ולא ביורן הנסן, שקרס עכשיו, וחשש מהמעבר הן בביקורת הדרכונים והן במסדרונות הארוכים עד למטוס. אבל גם מפני העתיד להתרחש. הדיילת אחזה בינתיים בידיות של כיסא הגלגלים ודחפה אותו דרך ביקורת הדרכונים ומבעד לדלת שנסגרה אחריהם, ומאחר שישב ומבטו מופנה קדימה מבלי שיוכל להסב את ראשו, לא ראה עוד את שתי האחיות שעמדו זו לצד זו וראו אותו נעלם מבעד לדלת האוטומטית ולתוך עולמו שלו, שלא זכו לראותו אף בחטף, בטרם תיסגר הדלת.
    הושיבו אותו בקצה האחורי של המטוס, לצד מושב יחיד השמור לצוות, ועליו התיישבה אותה הדיילת, לצדו, ובזמן ההמראה לפתה בחוזקה בידה האחת את ידית כיסא הגלגלים. הוא הניד בראשו כשהביאו את עגלות האוכל והשתייה; דרך אגב, הדיילת ״שלו״ היא שהיתה אחראית על הגשת המשקאות בחלק זה של המטוס. הוא ישב והביט נכחו, מכווץ, שקוע במחשבות. הוא היה בדרכו הביתה. הוא פחד כפי שמעולם לא פחד, גם מכך שהפחד הזה יגרום לו רעד בכל גופו. הוא פחד שמא לא יצליח להשלים את הפרויקט שלו. הוא ישב באוויר איפשהו מעל אירופה. בקצהו האחורי של מטוס צר וארוך. הוא ישב מכווץ, בכיסא גלגלים, והביט נכחו בעיניים קודרות. כשהמטוס הנמיך לנחיתה התיישבה הדיילת במושב הפנוי לידו ואחזה בידית באותה לפיתה חזקה. בנמל התעופה קסטרוּפּ הועבר לדיילת אחרת שתהיה אחראית עליו בחלקו האחרון של המסע, בין קופנהגן ואוסלו. בפוֹרְנֶבּוּ הועבר לידי צוות אמבולנס מבית החולים בקונגסברג. הם עמדו וחיכו לו כשהדיילת דחפה את כיסא הגלגלים שלו מבעד לדלת אל המבואה הפתוחה ביציאה מאולם הטיסות הבינלאומיות, מיד אחרי המכס, שם הכו בו פתאום הקולות הנורווגיים הצווחניים... שני גברים בלבן, שנטלו אותו מיד תחת חסותם.
    האביב הגיע לנורווגיה, אבל האוויר היה צונן, הוא חש בכך בנסיעה הקצרה מדלת היציאה עד למקום שבו חנה האמבולנס. זה היה באמצע אפריל, יום שלישי בשבוע השקט, הקדוש, יומיים לפני יום חמישי הגדול, כי חג הפסחא נחוג מאוחר השנה. הוא נעדר שמונה שבועות. האמבולנס נסע לקונגסברג דרך דְרָמֶן והוקסוּנְד. האם לא אהב תמיד את הנופים הנורווגיים, גם את הנוף לאורך נהר דרמן, בין דרמן והוקסונד, וזה שבין הוקסונד וקונגסברג, על שדותיו השטוחים ורכסיו התלולים? שני הגברים בלבן ישבו במושב הקדמי וסיפרו זה לזה מה יעשו בחופשת הפסחא, ואילו ביורן הנסן ישב מאחור, בכיסא הגלגלים שלו, מכווץ כשהיה. כשהגיעו לבית החולים בקונגסברג הוציאו אותו בכיסא הגלגלים והסיעו אותו היישר לדוקטור שץ, שחיכה לו.
    דוקטור שץ העניק לו קבלת פנים רפואית שגרתית. הוא היה חביב ומרוחק. במשרד היתה גם אחות שסייעה לו. בין השאר עזרה להעביר את ביורן הנסן מכיסא הגלגלים לשולחן הטיפולים. ״רגלי הקמלות,״ חשב ביורן הנסן, זכור זאת. אבל דוקטור שץ הוא שערך את הבדיקה, האחות לא היתה אף רגע במגע ישיר עם גופו של ביורן הנסן. אחרי הבדיקה נלקח ביורן הנסן לצילום רנטגן, ודוקטור שץ הצטרף אליו. הרופא עצמו ערך את בדיקת הרנטגן, ובכוחות עצמו הפך את ביורן הנסן על בטנו, ללא עזרה, ואחר כך המתין עד שהצילומים יפותחו בשעה שביורן הנסן נלקח חזרה למשרדו של דוקטור שץ. הוא מצא את עצמו לבדו עם האחות, אבל הם לא דיברו ביניהם. הוא שכב על הדרגש בעיניים עצומות, מכוסה בסדין, עד שדוקטור שץ חזר וצילומי הרנטגן בידו. הוא נראה מודאג. הוא סימן לאחות להתקרב ויחד עזרו לביורן הנסן לקום משולחן הטיפולים בחזרה לכיסא הגלגלים. ״רגלי הקמלות,״ חשב ביורן הנסן. דוקטור שץ שילח את האחות החוצה בתואנה שעליה להביא כמה מסמכים, כך יוכלו להיות לבדם, והאחות הבינה את הרמז.
    בארשת מודאגת, ובקול חביב ושקט, עולה על גדותיו מרוב אהדה ורחמים, סיפר דוקטור שץ שהבדיקות שזה עתה ערך מאשרות לגמרי את האבחנה שניתנה בווילנה, אבחנה שהעתק ממנה נשלח לבית החולים בקונגסברג. על ביורן הנסן להשתדל אפוא לקבל את זה כמו גבר, כי אין אפשרות אחרת. דוקטור שץ ידע שקשה להשלים עם הידיעה שאבדה כל תקווה, אבל אין מה לעשות. דוקטור שץ לא התקשה להבין שביורן הנסן ישקע עכשיו ברחמים עצמיים, אולי לתקופה של חודשים. זה אנושי ביותר, ובכל זאת הוא קיווה שביורן הנסן יבין בהדרגה שהחיים חייבים ויכולים להימשך, והוא איתם כמשתתף פעיל, בְּחברה שאחרי הכול הִשקיעה משאבים רבים ביותר כדי שנכים יוכלו לחיות חיים מלאים.
    ביורן הנסן ניסה נואשות ליצור קשר עין עם הרופא. הוא חיפש אחר מבטו. הוא עצמו ישב בעיניים קרועות לרווחה ונעץ אותן בעיניו של דוקטור שץ, העיניים שהיו ונותרו מרוחקות ולא הניחו למבטו של ביורן הנסן לחדור אליהן מאחר שדוקטור שץ פשוט הסיט את מבטו בכל פעם שביורן הנסן ביקש לפגוש בו. הוא שמע את הרופא הנרקומן מדבר על כך שהחברה תעשה ככל שביכולתה כדי להעניק לביורן הנסן חיים טובים. הוא יודע שביורן הנסן סובל עכשיו, אמר, אבל דע לך, ברגע זה, שכולנו נעשה כל שביכולתנו לעזור לך ולתמוך בך, וברגע שאמר זאת הפנה את מבטו לעבר האיש בכיסא הגלגלים ונתן בו מבט מרוחק אבל חביב, שלא חשף ולו שמץ מהדבר שחלקוּ ביניהם בעבר, ושממנו יכול היה דוקטור שץ לשחררו ללא כל מאמץ. ביורן הנסן נעץ את מבטו בעיניו של הרופא החביב וזה השיב למבטו באותה חביבות שדבר לא יוכל לערערה. דפיקה קלה בדלת, והאחות נכנסה והניחה צרור מסמכים על שולחן הכתיבה של הרופא. את כולם היה צורך למלא, וכך עשו.
    לקחו אותו לדירתו ושם מיקמו אותו. הוא נותר לבדו. ביורן הנסן ישב בכיסא גלגלים בדירתו שלו. כעבור זמן מה נשמע צלצול בדלת, וביורן הנסן הניע את עצמו בכיסא הגלגלים כדי לפתוח. זה לא היה פשוט כל כך. תחילה היה עליו לפתוח את המנעול, אחר כך את הדלת לכדי חריץ בטרם ייאלץ לסובב את כיסא הגלגלים ולהיכנס לפנים הדירה כדי לאפשר לאישה העומדת בחוץ לפתוח את הדלת לרווחה ולהיכנס. זו היתה האחות הקהילתית. אישה נחמדה כבת שישים, שבאה לעזור לו.
    היא שאלה מה ירצה לאכול, ומאחר שלא עלה בידו לחשוב על משהו מיוחד, חייכה בערמומיות ואמרה שאם כך תקנה משהו שהוא טעים בעיניה. היא חזרה עם שקית מלאה מצרכים, והוא החזיר לה את הכסף. היא הגישה לו סלמון עם סלט מלפפונים. בשעה שאכל הסתובבה בדירה ויִפּתה אותה. היא קנתה פרחים וקישוטים. אפרוחי פסחא צהובים, שאותם סידרה על שולחנות ומדפים. עשרה צבעונים צהובים שחילקה לשני אגרטלים, אחד על שולחן הקפה בסלון ואחד על אדן החלון. ליד הצלחת שלו הניחה מפית בצהוב זוהר. עכשיו אפשר להכריז על כניסת החג, אמרה. כשגמר לאכול לקחה את הצלחת, הכוס והסכו״ם והדיחה אותם. לבסוף הלכה לדרכה.
    הוא ישב בכיסא גלגלים בדירה נקייה (מארי אן), מסודרת ומקושטת. בנו לא היה שם, אבל הוא השאיר מכתב שבו סיפר ששכר לו חדר אחר מכיוון שזהו הפתרון המעשי ביותר. הרי מעולם לא התכוון לגור אצלו יותר מן הנדרש, כלומר עד שישיג לו דירת חדר אחרת. עכשיו מצא דירה כזו, בשכונה המרוחקת מעט מלב העיר, בקומת מרתף של וילה, שם יש לו דירת חדר עם כניסה פרטית. הוא יבוא יום אחד בחופשת הפסחא לבקר אותו מאחר שאינו מתכוון לנסוע אלא להישאר בחדרו וללמוד. בברכה, פטר.
    מדי יום בחג הפסחא באה אחות קהילתית והכינה לו אוכל, סידרה ועזרה לו בכל דבר שנדרש. שתי אחיות באו אליו לסירוגין בחופשת החג, שאחריו יזכה להכיר אחיות נוספות. הן קיבלו מפתח ויכלו להיכנס בכוחות עצמן. עוד לפני סוף החג הן התעקשו שביורן הנסן ינסה להשתתף בהכנת האוכל. מוטב כך, אמרו, עליו לנסות לעשות כמה שיותר בכוחות עצמו, עצמאות היא המפתח לאמונה בחיים, אמרו.
    יום אחד נשמע צלצול בדלת. פעמיים, אבל ביורן הנסן לא פתח. מסיבה כלשהי החליט שזו טוריד למרס, ואותה לא רצה לראות. הוא לא ראה אותה בחמש השנים שחלפו מאז שעזב את וילת למרס, חוץ מכמה פעמים מרחוק, ואז מיד פנה על עקבותיו או שינה את מסלולו. היא גם לא באה לבקרו, ואף על פי כן חשב פתאום שאולי טוריד למרס היא שמצלצלת בדלת. בוודאי הניע אותה דחף פנימי לראות אותו, במו עיניה, יושב עכשיו בכיסא גלגלים. ואז יוכלו להשלים ביניהם, היא עם אהדתה ורחמיה, והוא עם ייסוריו המזככים. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לא להיראות וכדי להימנע משיחה עם טוריד למרס במצב הקיצוני שבו היה שרוי עתה. אבל אולי זו לא טוריד המצלצלת בדלת. יכול להיות שזה הרמן בוסק, למשל. אבל גם לוֹ לא רצה לפתוח. לא עכשיו. עדיין לא.
    אולם זה לא היה הרמן בוסק. הוא נסע לתקופת החג והתקשר מיד אחרי הפסחא. הוא רצה מאוד לבוא לבקר את ביורן הנסן, אבל ביורן הנסן אמר בכנות שהוא עדיין לא מסוגל לזה, ראשית עליו להתחזק, והרמן בוסק הבין זאת. אבל שבוע לאחר מכן התקשר שוב, ולאחר מכן הוסיף להתקשר בערך פעם בשבוע. ואילו ביורן הנסן סירב לפגוש אותו, ומסיבות אחרות לגמרי מאלה שמנעו ממנו לרצות להיראות על ידי טוריד למרס.
    זמן קצר אחרי חג הפסחא הניע את כיסא הגלגלים שלו ברחובות אל בית העירייה, שם שכנה לשכת הגזבר. הוא לא נתקל בשום קושי, לא גופני ולא נפשי, לנוע ברחובות קונגסברג בכיסא גלגלים. הוא אמר שלום לכמה מכרים מרוחקים, והם השיבו לברכתו בטבעיות גדולה ככל האפשר. בבית העירייה נכנס לקומה הראשונה, אבל לא הצליח לעלות לשנייה, שם שכנה לשכת הגזבר. במקום להתאמץ ולסחוב את כיסא הגלגלים ואת היושב בו לקומה השנייה ירדו העובדים הכפופים לו לקומה הראשונה, לחדר מאחורי דלפק המודיעין שאליו הצליח להסיע את עצמו. הגישו לו קפה, ואפילו לחמניות ומאפי שמרים שצעיר העובדים נשלח בחופזה לקנות. הם אמרו שהוא נראה טוב.
    כשעמד להיפרד מעליהם ולצאת בחזרה לרחוב הגיע מנכ״ל העירייה, והשניים שוחחו ביניהם בשעה שפקידי לשכת הגזבר חזרו לעבודתם. אחרי שיחת חולין קצרה, שבמהלכה התעקש המנכ״ל לברר אם ביורן הנסן שומר על רוחו הטובה (לכל הרוחות, הרי מעולם לא התבלטתי ברוח טובה כאן בבית העירייה, חשב ביורן הנסן במרירות), הגיע סוף–סוף לעניין: מה יקרה בתום תקופת מחלתו. מנכ״ל העירייה הניח שביורן הנסן מתכוון להגיש בקשה לקצבת נכות, כדי שכבר עכשיו אפשר יהיה לפתוח בהליכים לגיוסו של גזבר חדש. יוּרוּן מֶק הצטיירה למנכ״ל כמועמדת מעניינת ביותר, ומה דעתו של ביורן הנסן בעניין? ביורן הנסן נדהם. הוא לא חשב לפרוש מתפקידו כגזבר. למען האמת, הוא התייחס כְּמובן מאליו לכך שימשיך כבעבר, הרי דבר לא מונע זאת מלבד כמה שינויים מעשיים שיאפשרו לו להגיע מהקומה הראשונה לשנייה. ואילו בעיני מנכ״ל העירייה עזיבתו של ביורן הנסן את משרת הגזבר בשל נכותו היתה כמעט בגדר עובדה מוגמרת. עם זאת, הוא סבר שביורן הנסן לא יצטרך להתנתק מהמתרחש בבית העירייה. ״נשמח מאוד לנצל את המומחיות שלך בתור יועץ,״ אמר. ביורן הנסן לא הוציא הגה. אם באמת היה נכה היה מוחה נמרצות, אבל לא עכשיו, לא היו לו כוחות לזה. מסוחרר יצא בכיסא הגלגלים שלו מבית העירייה וחצה את רחובות העיר בדרכו לדירתו מעברו האחר של הגשר, ניבְּרוּאָה.
    חזר הביתה. לדירתו שלו. בכיסא גלגלים. גזבר עיריית קונגסברג לשעבר. בן 51. הימים חולפים. הזמן עובר. האחיות הקהילתיות היו מאוד מרוצות ממנו. הן סברו שהוא חיובי. הוא הפגין רצון עז לפתור בכוחות עצמו את בעיות היום–יום הקטנות, ותוך זמן קצר להפליא היה מסוגל לערוך לבדו קניות, לבשל לבדו, להדיח כלים, לכבס את בגדיו (חוץ מפריטים מסורבלים כמו מצעים וכיו״ב). נותרו רק מלאכות הניקוי (אן מארי הפסיקה לעבוד אצלו, באביב סיימה את בחינות הבגרות) והכביסה הכבדה יותר, ואלה הוטלו על עוזר שבא פעם בשבוע. ואילו האחות הקהילתית באה לבקרו פעם ביממה. כדי לראות מה שלומו, אם הוא זקוק לעזרה כלשהי, ואכן הוא נזקק לה לפעמים. למשל בהורדת ספר ממדפי הספרים העליונים. או במקרה שמשהו קרה לו והותיר אותו חסר אונים. הימים חלפו. הזמן עובר. רגעי השיא של היום היו המסע לקניות במרכול. המבצע המפרך היה כרוך ביציאה מדלת דירתו. משם לתוך המעלית וממנה. אחר כך היה עליו לצאת מפתח הבניין ומשם לשייט ברחוב לעבר המרכול. האוויר בפנים היה צונן, ונעים היה להסיע את כיסא הגלגלים על הרצפה הישרה. בשעות הבוקר היו שם רק מעט אנשים, והוא היה כמעט לבדו בין הררי המצרכים. הוא נסע ביניהם כאילו היה באמצע הרחוב, ומשני צדדיו מצבורים אדירים של משחות שיניים למשל, או אבקות כביסה, תפוזים, סלמי, גבינות, חלב, תפוחים ירוקים, תפוחים אדומים, המבורגרים. הוא התנהל לו בנחת, לעתים בילה שם יותר משעה, נוסע הלוך ושוב בין המעברים במרכול ואוסף את המצרכים הדרושים לו. הצוות כבר הכיר אותו היטב, הן הקופאיות, הן העובדים שהתרוצצו סביב ומילאו את המדפים בעוד ועוד עגבניות, קציצות, שמנת, מרכך כביסה. הוא התרשם שהם מחבבים אותו. הוא היה מעין נכה מכובד. לא מעיק ורעשני, ואף לא עליז. לא שקוע כולו בסבלו אלא מתנהג בחביבות ובהשלמה.
    קרה גם שיצא לטייל בלוֹגֶן כדי להשקיף על הנהר. או שהסתובב בכיסא הגלגלים שלו ברחבי העיר. לעתים קרובות היה פותח בשיחה עם מכרים ותיקים, ודומה שכולם חשו הקלה כשראו שהוא משלים עם גורלו בשלווה גדולה כל כך. האם זה הביך אותו? לא, הוא בחן את תגובותיהם בריחוק בל ישוער. בערך כפי שעשה כשבנו בא לבקר, מיד אחרי חג הפסחא. אם צלצלו עכשיו בדלת היה פותח. האפשרות שטוריד למרס תעמוד בפתח נראתה לו עכשיו לא מציאותית. והרמן בוסק לא יבוא. איתו שוחח ביורן הנסן בטלפון. כך יכול היה לקטוע את השיחה במקרה שיתעורר בו דבר מה שאינו מאפשר לו להמשיך בה. מעבר לדלת עמד אולי ילד שמוכר כרטיסי הגרלה. או שזו אחת משלוש האחיות הקהילתיות, או עוזר הבית, כושי בשנות השלושים לחייו, שבא אחת לשבוע. האם חשש שיחשפו אותו? כלל וכלל לא. כי הרי איש לא יעלה על דעתו שבמקרה זה מדובר בתרמית. נחסך ממנו הצורך לשבת מתוח בשעת ביקורה של האחות הקהילתית ולתהות אם התנהג כל הזמן כראוי. גם אם יתלהב או ינהג בחוסר זהירות ויעשה תנועות שאחות מוסמכת יודעת שהן סותרות את התנועות שאדם המשותק ממותניו ומטה מסוגל לעשות, היא לא תשים לב לזה. כי האפשרות שהוא יעשה זאת לא היתה קיימת עבורה, ולכן גם אם תראה משהו הרי שמבחינתה לא ראתה דבר. אפילו אם תראה אותו מזדקף למחצה בכיסא הגלגלים כדי לקחת ספר ממדף הספרים היא לא תאמין למראה עיניה. הוא היה מוגן לגמרי.
    דוקטור שץ הוא שעמד מאחורי כל הסידורים שאיפשרו לו לחיות את חייו מבלי לחשוש כלל מחשיפה. הוא שהסביר לו שאין לו ממה לחשוש, גם לא מהבדיקה הראשונה בבית החולים, כשדוקטור שץ נעזר בקור רוח באחות נוספת. גם באחות לא התעורר חשד כלשהו, וזאת על אף שסייעה להרים את גזבר העירייה מכיסא הגלגלים לשולחן הטיפולים. ואף כי באותם רגעים התרכז ביורן הנסן בכל מאודו בהעמדת פני משותק הרי שהיה חובבני מדי בתחום הזה, והיה נחשף בקלות בזכות עינה החדה של אחות מיומנת לו רק התקיימה האפשרות הזאת בגבולות המציאות במצב הנתון, אבל הרי הסוד הוא שהיא לא התקיימה.
    דוקטור שץ הוא שארגן את הכול, וביורן הנסן היה השחקן שנטל על עצמו להעמיד פנים, אבל לעשות זאת לפי הוראותיו של דוקטור שץ והפרשנויות המשכנעות שלו. ולמרות הכול, החשובים מבין כל הסידורים שערך הרופא היו אלה שנועדו למנוע מביורן הנסן לבוא במגע עם אנשים המסוגלים לחשוף אותו. רופאים אחרים, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים. במילים אחרות, למנוע את שליחתו של ביורן הנסן לבית הבראה ולטיפולי שיקום, ואת שילובו בתוכניות אימונים מקצועיות. בית החולים השיקומי בסוּנאוׂס היווה איוּם שרק סמכותו של דוקטור שץ מנעה מביורן הנסן להכירו מקרוב. דוקטור שץ ציין שאין צורך לשלוח לשם את החולה, תוכנית אימונים ביתית היא פתרון יעיל באותה מידה וזול בהרבה, ועם טיעון כזה איש לא מתווכח. לעומת זאת, על מנת למנוע את העברתו של ביורן הנסן לטיפולו של פיזיותרפיסט בקונגסברג נאלץ דוקטור שץ לרמות קצת, כך סיפר, אבל זה הסתדר בסוף, ואיש לא יגלה זאת אלא אם כן הפרשייה כולה תיחשף מסיבות אחרות.
    ביורן הנסן מצא את עצמו בכיסא גלגלים. בדירתו שלו. הוא נע בכיסאו ברחבי הדירה, והניח לזמן לחלוף. שמח לקראת המסע המפרך לחלל הצונן של המרכול ולמעבריו. לא היתה לו סיבה להתלונן. הרי זה לגמרי לא מתקבל על הדעת. זו היתה התוכנית שלו, שהתממשה. אבל למעשה הוא היה פרי יצירתו של דוקטור שץ.
    בתחושת מועקה גוברת התחיל לראות את עצמו כיצירה בחתימתו של דוקטור שץ. ביורן הנסן נאלץ עכשיו להודות כי ברור לו שדוקטור שץ כבל אותו במודע ובכוונה לכיסא גלגלים לכל החיים. הוא יכול היה למנוע זאת (כשביורן הנסן נשלח אליו מווילנה לבית החולים בקונגסברג בכיסא גלגלים, ביום שלישי של שבוע הפסחא, יכול היה לומר, משנותרו לבדם: לא, נעצור כאן, ובכך היה מונע מביורן הנסן את האפשרות להמשיך), אבל הוא לא העז. להפך, הוא זירז את התהליך ללא לאות. באווירה בלתי נסבלת (״משחק מסוכן״) הוא ביים את המסע האחרון לעבר הצד הנגדי, שממנו אין דרך חזרה, אלא אם כן יקבלו את ההשלכות הרות האסון על שניהם (ועל דוקטור לוסטינוָס). עד לשלב זה היו שניהם יוצאים זכאים (אך לא כך דוקטור לוסטינוָס): דוקטור שץ מפני שחשף את העמדת הפנים של ביורן הנסן, מה גם שאין כל רמז שיקשור אותו לתרמית (גם אם קיימת אפשרות היפותטית שביורן הנסן יטען שהוא אכן קשור); וביורן הנסן משום שללא ספק השתגע ועקב כך יֵצֵא לחופשת מחלה ויעבור טיפול פסיכיאטרי בטרם יוכל לחזור למלא את תפקידו כגזבר עיריית קונגסברג. אך במקום זאת בחר דוקטור שץ לממש את התוכנית ללא רחמים, בלי לשאול ולו פעם אחת את ביורן הנסן אם הוא באמת רוצה בזה, בשניות בטרם תהפוך נכותו לעובדה מוגמרת שתלווה אותו לצמיתות. דומה היה שדוקטור שץ חושש שביורן הנסן ־ שהיה רתוק לכיסא גלגלים וידע שכך יישאר, ומצד שני לא נזקק לו באמת, אבל ייאלץ להישאר בו אם ברצונו לעשות את הצעד הקטן והאחרון הזה בלי לצרוח ־ בכל זאת יקים צעקות, ברגע האחרון, לפני שהמשחק המגוחך והמסוכן הזה יהפוך לרציני. מה עשויים להיות המניעים של דוקטור שץ? מהם הכוחות שהניעו אותו?
    מדוע הוביל דוקטור שץ את המהלך הזה עד סופו? איזה עונג עשוי היה להפיק מכבילתו של אדם בריא לכיסא גלגלים? על כל פנים לא ייתכן שעשה זאת כדי לראות אותו יושב בו, כי בתחילת חודש ספטמבר הבין ביורן הנסן שלא ראה את דוקטור שץ מאז ״הבדיקה״ בבית החולים של קונגסברג, חמישה חודשים קודם לכן. תחילה חשב שדוקטור שץ אינו רוצה להסתכן בביקור אצלו משום שמישהו, למשל האחות הקהילתית, עלולה ״לתפוס״ אותם יחד, אבל מה זה היה משנה? רופא המבקר את אחד מחוליו, איזה חשד כבר עלול להתעורר? שום חשד, על כל פנים לא אם ״יִתָפסו״ רק פעם אחת, וזה לא היה סביר גם אם דוקטור שץ היה מבקר את ביורן הנסן לעתים קרובות ובאופן קבוע. אבל דוקטור שץ התקשר. ביורן הנסן שוחח עם הרופא בטלפון. שלוש פעמים, במשך החודשיים האחרונים. בשיחתם נשמע כרופא המסור שמתקשר לעודד את רוחו. בקול רך הוא שאל לשלומו, ושיבח אותו כשביורן הנסן אמר ש״החיים חייבים להימשך״. הוא נתן לו עצות טובות לגבי בניית שרירי הזרוע וחיזוקם, כי הזרועות לבדן נאלצות עכשיו למלא הרבה מהתפקידים שהזרועות והרגליים ביצעו בעבר יחדיו באופן פשוט ויעיל. לבסוף שאל על עניינים מעשיים, כמו למשל על הבקשה שביורן הנסן הגיש בהמלצת מנכ״ל העירייה לקצבת נכות. כמו כן ביקש לדעת אם ביורן הנסן קיבל את כספי הביטוח המגיעים לו. לא מדובר בסכום גדול במיוחד, רק 160,000 קרונות, פיצוי במסגרת ביטוח נסיעות רגיל לגמרי. אבל בכך ששאל עליו ־ וזאת עשה דוקטור שץ בשלוש הפעמים שהתקשר ־ רמז דוקטור שץ להסכם שקשר אליו את ביורן הנסן, וההפך, בקשר גורלי כל כך, משום שחלק מההסכם ביניהם היה שדוקטור שץ יקבל מחצית מכספי הביטוח. יתרה מזאת, בשלב מסוים בעת תכנון הפרויקט דנו באפשרות שביורן הנסן יוציא פוליסת ביטוח שערכה גבוה יותר, אבל דחו אותה משום שמסוכן היה להוציא פוליסה כזאת זמן קצר כל כך לפני התרחשות האירוע שהביטוח אמור לכסות. ברומזו לאותו ביטוח נסיעות צנוע, ובכל שלוש הפעמים, העביר לו דוקטור שץ מסר סודי לפיו לא ״שכח״ אותו, ולא הדחיק את הפרויקט המשותף שלהם, שהרי זה התממש עכשיו; להפך, הוא עדיין מרגיש מחויב לו, וביורן הנסן חש הקלה כששמע זאת.
    בתחילת ספטמבר הודיעה חברת הביטוח שהכסף שולם והועבר לחשבונו. הוא ביקש מהאחות הקהילתית לגשת ולמשוך עבורו סכום של 20,000 קרונות. כמה ימים אחר כך יצר קשר עם בנו וביקש ממנו למשוך עבורו סכום של 25,000 קרונות, מתוכו נתן לבנו 5,000 קרונות, והבן שמח מאוד. הוא פגש את בנו מחוץ למכללה להנדסה בקונגסברג, ברחבה הפתוחה שהיתה שטופה בשמש סתווית מסנוורת, הוא ישב בכיסא גלגלים, שמיכת צמר מכסה את ברכיו, והושיט לבנו 5,000 קרונות בטרם ישוב לביתו בכוחות עצמו. הוא התקשר לדוקטור שץ בבית החולים. במהלך השיחה ציין שכספי הביטוח הגיעו. לאחר מכן הכניס 40,000 קרונות למעטפה, וחיכה. דוקטור שץ הגיע עוד באותו ערב.
    ביורן הנסן קיבל את פניו של הרופא בכיסא גלגלים. הוא פתח לו את הדלת בדרכו המפרכת, והתקדם לפניו בכיסא הגלגלים אל תוך הסלון. דוקטור שץ פגש ביצירה שלו, שהיתה, בה בעת, הפרויקט הפרטי של ביורן הנסן, שאותו מימש מרצונו החופשי. הפגישה הזאת הותירה בביורן הנסן תחושת בעתה, כי כשדוקטור שץ הלך נשאר ביורן הנסן בכיסא הגלגלים, מבודד לגמרי, ולנגד עיניו תמונה שממש הבהילה אותו ־ תמונה שלו עצמו. תחילה התאכזב מכך שהרופא דחה כל ניסיון מצדו ליצור קשר. כל הזמנה להבנה הדדית ולהסכמה זכתה להתעלמות מוחלטת. דוקטור שץ היה מסומם קלות והתעניין רק בכסף. מה שנתפס בעיני ביורן הנסן כאישרור רשמי של הברית ביניהם, במובן זה שבאמצעות מסירת המעטפה הזאת לדוקטור שץ הוא מכבד את חובותיו, ודוקטור שץ, בקבלתה, מאשר שמצדו מילא את חובותיו שלו ומכאן שיש להתייחס למסירת הכסף כאל מעשה סמלי, שרק יעמיק את הקשר ביניהם ־ כל זה לא היה קיים מבחינת דוקטור שץ; מבחינתו היה הכסף העניין העיקרי והסיבה היחידה להימצאותו כאן. הוא הבליט זאת בהתנהגותו. הוא הביט סביבו בחוסר מנוחה, ופניו אורו כשהבחין במעטפה שביורן הנסן הניח על המזנון, שם היתה מונחת לבדה ללא חפצים אחרים סביבה. ״זה ה...?״ שאל, וכשביורן הנסן הנהן הוא חטף את המעטפה. הוא הכניס אותה לכיס הפנימי והביט בשעונו. ״מצטער מאוד,״ אמר. ״אבל אני צריך ללכת עכשיו. יש לי פגישה חשובה.״ ביורן הנסן הביט בו, ובאותו רגע נתקף בעתה.
    כי משהו כאן אינו כשורה. זה היה רק משחק. הוא לא עשה את זה בשביל הכסף. מהרגע הראשון היה משהו חמקני בדוקטור שץ ובכסף שהוא אמור לקבל. בכך שאמר שתנאי להשתתפותו בתוכנית הוא קבלת חצי מסכום הביטוח, אבל מיד אחר כך הוא עצמו ביטל את הרעיון לרכישת ביטוח רווחי יותר משום שהיה כרוך בסיכון גדול מדי. אבל האם באמת היה זה רעיון מסוכן? ביורן הנסן לא סבר כך, על כל פנים זה לא היה סיכון גדול. אבל דוקטור שץ לא הסכים ליטול שום סיכון רק כדי לשלשל לכיסו סכום של מיליון, נגיד. תמורת 80,000 עלובים, לעומת זאת, הוא מוכן להפשיל שרוולים. ואחר כך הוא להוט לגבות את הכסף. מתקשר שלוש פעמים ושואל אם הכסף הגיע. וכשהוא מגיע הוא בא מיד. זה לא הגיוני, בכלל לא. הוא ניסה להשלות את ביורן הנסן שהוא עשה את זה בשביל הכסף? בשביל 80,000 קרונות? מהן 80,000 קרונות בשביל דוקטור שץ? שום דבר. אמנם הוא מכור לסמים, אבל הוא משיג לעצמו סמים בבית החולים, חינם אין כסף. יש לו די והותר כסף, וחוץ מזה בכל השנים שביורן הנסן הכיר אותו הוא מעולם לא עשה רושם של אדם רודף בצע או קמצן. אז מדוע הוא מנסה עכשיו להשלות את ביורן הנסן שזה מה שהוא, שהוא מוכן לעשות כמעט הכול תמורת תשלום של 80,000 קרונות?
    דוקטור שץ חיפש מניע שאיתו יוכל לחיות, זה ההסבר היחיד שביורן הנסן הצליח למצוא. לחיות איתו, בינו לבין עצמו וכלפי ביורן הנסן. אבל גם, בסופו של דבר, וזו הנקודה הגורלית ־ לחיות איתו אם ייפול וחייו ייהרסו, כלומר שהדבר יתגלה בדרך כלשהי. וישנה רק דרך אחת שבה הדבר עשוי להתגלות, והיא שביורן הנסן ״יישבר״, או שדוקטור שץ ״יישבר״. ובמקרה כזה דרוש לו מניע שיוכל להסביר את מעשיו. ואז יוכל לומר שעשה את זה בשביל הכסף, וביורן הנסן יוכל לאשר זאת, כי הוא שם לב להתנהגותו של דוקטור שץ, שבא ברגע שביורן הנסן השיג את הכסף וזה הדבר היחיד שהיה לו בראש. המניע היה רדיפת בצע, רווח כלכלי. את זה החברה כמובן תבלע, כי זהו מניע בזוי כל כך שאיש לא היה מעלה על דעתו להודות בו אלא בלית ברירה. אבל את המניע הבזוי הזה, והשקרי, דוקטור שץ היה מוכרח להדגיש בכל מחיר. אם דוקטור שץ ייחשף זה הסוף שלו, חייו ייהרסו, וזאת ידע דוקטור שץ גם עכשיו, כשחשב על כך. ואף על פי כן היה חיוני לאיש הזה, כשחשב על עצמו כאדם גמור, אחרי שנחשף וחייו נהרסו, להיות מסוגל לומר שעשה את זה בשביל כסף. לשם כך הוא נזקק עכשיו לביורן הנסן. כדי שאחרי חשיפה אפשרית יוכל לאשר את המניע–לכאורה שלו, והדבר היה חשוב לו כל כך עד כי היה מוכן להגדיל את הסיכון שייחשף. כי הסיכוי שביורן הנסן ״יישבר״ גדל באופן ניכר אחרי שעתה, מנקודת מבטו של דוקטור שץ, בוודאי התחוור לו שדוקטור שץ אינו שותפו לדבר עבירה ־ אדם שמוטלת עליו אחריות מוסרית לחפות עליו, ולפיכך הוא לא יכול ״להישבר״, כי חייו של שותפו לדבר עבירה ייהרסו ־ אלא אדם שהשתתף במזימה משום שקיבל על כך תשלום, גם אם ייתכן שהתעוררה בו סקרנות אינטלקטואלית מסוימת כלפי הפרויקט, כך הניח ביורן הנסן שדוקטור שץ חושב שביורן הנסן חושב עכשיו. אבל מדוע זה חשוב לו כל כך? אין הסבר אחר מלבד זה שדוקטור שץ אינו רוצה שתשומת הלב הציבורית תופנה אל מניעיו האמיתיים. הוא עשה את זה תמורת כסף. לא מפני שהוא... הוי, מה היו מניעיו של דוקטור שץ!
    לא היתה לו שום דרך לדעת. אבל הוא ידע שדוקטור שץ אינו מסוגל להודות בהם. אם יהיה צורך הוא יוכל להודות ששלח את ביורן הנסן מבית החולים בכיסא גלגלים משום שרצה בזה, תמורת כסף. אבל לא משום סיבה אחרת, ובאותו רגע התחוורה לביורן הנסן חומרת המעשה הנורא. מיהו ביורן הנסן אשר ישב מרותק (מרצונו החופשי) לכיסא גלגלים? מה מחריד כל כך בעובדה שדוקטור שץ, שותפו לדבר עבירה, מעדיף להיות מורשע כאדם בזוי ורודף בצע מאשר לאפשר לתשומת הלב הציבורית לבחון מה המשמעות האמיתית של מעשיו?
    ״זה רק החצי,״ אמר ביורן הנסן בקול קלוש. ״יש כאן רק 40,000, לא 80,000. לא רציתי להסתכן ולמשוך סכום גדול יותר. לא בבת אחת. את היתרה תקבל בעוד חצי שנה.״ הרופא הביט בו והנהן. ״זה בסדר,״ אמר. הוא עמד והעביר את משקלו מרגל לרגל, הוא רצה ללכת לדרכו. ביורן הנסן פשט את זרועותיו לצדדים. ״אז נגיד בעוד שישה חודשים מהיום. באותו מקום ובאותו זמן.״ דוקטור שץ הנהן. הוא נפרד בקצרה, בלי שום ניסיון לשחק את תפקיד הרופא המסור המבקר את החולה שלו.
    אחרי שדוקטור שץ הלך נותר ביורן הנסן לבדו. הוא חרד לגורלו. הוא היה לגמרי לבד, אבל פרי יצירתו של אחר. הוא היה פרי יצירתו של אחר, אבל האחר לא העז להתעמת עם יצירתו שלו, לא בעיני אחרים ואף לא בעיניו שלו. מה הוא עשה? מה כל כך מחריד בזה שאפילו דוקטור שץ חייב להבטיח לו מפלט מההאשמה לפיה נטל חלק בפרויקט של ביורן הנסן? מה מפחיד כל כך בעובדה שביורן הנסן ישב רתוק לכיסא גלגלים, מרצונו, ושדוקטור שץ תרם לכך? המניעים לתרומתו היו בוודאי קשורים למניעיו של ביורן הנסן, גם אם קיים הבדל בין תרומתו של אדם לכך שאחֵר יכניס את עצמו למצב כזה לבין היותך האדם האחר הזה, חשב ביורן הנסן. על מניעיו שלו כבר לא הִרבה לחשוב. הוא לא זכר עוד מדוע אחז בו הרעיון הזה כדיבוק. הוא ידע שהיה אחוז דיבוק, אבל כבר לא היה מסוגל להסביר מדוע. הוא ישב והתאמץ להיזכר, למצוא את החוט המקשר שהביא אותו למימוש התוכנית הלכה למעשה. על כל פנים לא ייתכן שהחיים כנכה בכיסא גלגלים הם שהקסימו אותו. גם לא המחשבה שיישב רתוק לכיסא גלגלים, משותק כביכול מבלי שיהיה משותק באמת, מאחז את עיני הבריות. גם לא היקסמות בלתי נשלטת מהמחשבה לשים את החברה ללעג, את חבריו, מכריו, את בנו שלו, היא שהניעה אותו לעשות את המעשה. אבל מה כן? הוא לא ידע. אבל הוא עשה את זה. וכשחשב על כך שעשה את זה ונזכר במשיכה המטורפת שחש ברגע שהרעיון צץ במוחו, התברר לו שבסתר לבו הוא חש סיפוק עמוק מכך שהמעשה אכן נעשה והפך לעובדה מוגמרת, והסיפוק העמוק הזה תאם בדיוק את ההיקסמות שחש לנוכח המחשבה שאפשר להגשים את המעשה הזה, כמו הד, אישוש אמיתי, כמו הֶקשֵר, כמו נהר שמצא סוף–סוף את ערוצו וזרם עתה בשלווה, ובסתר, בתוככי נפשו. לא היה לו שום קושי לנפץ את כל הדמיונות והרעיונות שהיו לו, ויוסיפו להיות לו, ואשר יוכלו לתת למעשה נימוק הגיוני או ראוי לשבח, כי נימוק כזה לא התקיים. בכל פעם שניסה היה מנפץ אותם באכזריות כעבור זמן מה. לקרוא למעשה הזה ״הישג״, או ״התקוממות״ או ״אתגר״ נראה לו יהיר ומגוחך משהו. הוא אף לא ראה מה נפלא כל כך ביכולתו להתל בבריות ולגרום להם להאמין שהוא משותק ורתוק לכיסא גלגלים, כשבעצם הוא בריא כמו שור (חוץ מהבטן, שהִמשיכה להציק לו, והשיניים, שגם הן המשיכו להציק לו). למען האמת זה סתם טיפשי, אפילו מביך, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא מנצל את משאבי החברה, ושָׂם לצחוק את עובדי מערכת הבריאות, מרביתם אנשים רחמנים ואידאליסטים, ומערב אותם בבדיחה שבסופו של דבר הותירה בפיו טעם מביך וכמעט מבחיל. ולמרות זאת, דבר מה בעובדה שמימש את המעשה הזה מילא אותו בשלווה רטובה וקודרת. הוא לא יכול ולא רצה להכחיש זאת, שלווה זו לא נָדַמָּה ולא נקטעה גם אם חרדתו של דוקטור שץ לנוכח המעשה החרידה גם אותו, ובנוסף לכך הוא הרי הבין שמעתה יהיה עליו לסבול לגמרי לבד את השלכות המעשה הזה אשר פתח לו צוהר ־ ובאופן מהותי לחלוטין ־ למה שמסתתר מאחורי המונח ״להיות מובל היישר לאבדון״, ובעיניים פקוחות, יושב כך בבדידותו האילמת.
    כן, הפגישה עם דוקטור שץ הבהילה אותו. עכשיו הוא באמת לבד בכל הסיפור. בדירתו. יום ולילה. אבל פתאום צלצל הטלפון. הרמן בוסק התקשר. ביורן הנסן שמח. אולי הרמן בוסק שמע זאת בקולו, כי הוא מיד הזמין את ביורן הנסן לארוחת יום ראשון, וביורן הנסן קיבל את ההזמנה. הוא לא ראה את הרמן בוסק מאז ״התאונה״. הוא סירב לראותו אף על פי שהרמן בוסק רמז לעתים קרובות שהגיע הזמן שיתראו ולא רק ישוחחו בטלפון. אבל עכשיו, כאמור, ביורן הנסן הסכים.
    הרמן בוסק אסף אותו ביום ראשון, עלה לדירה, ויחד יצאו ממנה וירדו במעלית לקומה הראשונה ומשם לרחוב. הרמן בוסק תמרן את כיסא הגלגלים שלו ברחובות ובכבישים המובילים לווילה שלו באחת משכונות המגורים הותיקות של קונגסברג. היה זה יום סתווי יפה, השמש זרחה ובוהַק עמום אפף את העלווה. אוויר צונן החיה ורִענן את ביורן הנסן בכיסא הגלגלים שדחף חברו הרמן בוסק. דומה שגם רוחו של הרמן בוסק היתה מרוממת, הוא נראה שמח. הוא דיבר בעליצות ובקלילות רבה, צועד ודוחף את כיסא הגלגלים. הם הגיעו לביתו של רופא השיניים, והרמן בוסק דחף בזהירות את כיסא הגלגלים במעלה שביל החצץ שבכניסה. הוא תמרן במדרגות, בתנועות זהירות ומקוטעות, והם נכנסו לחדר המבוא. גברת בריט באה לקראתם ובירכה את ביורן הנסן לשלום. כשסינר לגופה היא יצאה מדלת המטבח, משם עלה והתפשט ניחוח נהדר של צלי טלה.
    הרמן בוסק הכניס אותו לסלון ושני האדונים שתו שם משקה קטן לפני האוכל. בזמן ששתו שמע וראה שגברת בריט מתרוצצת וטורחת, גם במטבח וגם בחדר האוכל, שם סיימה לערוך את השולחן. לבסוף יצאה ואמרה שאפשר לשבת לאכול. הרמן בוסק קם ודחף את כיסא הגלגלים של ביורן הנסן לחדר האוכל. לעיניו נגלה השולחן הערוך, בדיוק כפי שראה אותו מאה פעמים בעבר, למעט העובדה שבמקום הכיסא שלו היה עכשיו חלל ריק שאליו דחף הרמן בוסק את כיסא הגלגלים. מפה לבנה על השולחן. מערכת יפה של כלי חרסינה, כוסות קריסטל, סכו״ם מכסף, ומפיות לבנות מאריג דמשקאי מקופלות בקפידה לכל סועד. הרמן בוסק התיישב במקומו הקבוע. גברת בריט הביאה את המגשים. צלי טלה, שעועית לבנה ותפוחי אדמה אפויים בתנור. ציר ממיצי הטלה. פשוט וטעים. גברת בריט התעקשה, עכשיו כבעבר, לצלות את הטלה שלה קצת יותר מהמקובל בימינו כדי שיהיה צלוי היטב ולא ורוד מבפנים, וגם אם ביורן הנסן העדיף בדרך כלל את הוורוד, בכל זאת לא היה דבר שישתווה לצלי הטלה של גברת בריט, הוא ידע זאת מניסיון ועכשיו ציפה לארוחה בכיליון עיניים. הרמן בוסק מזג יין אדום והמגשים הועברו סביב השולחן. זו היתה ארוחת יום ראשון אצל רופא השיניים בוסק בקונגסברג.
    השיחה קלחה בקלילות ובנחת, כמו שצריך. בריט והרמן בוסק קרנו שניהם על שזכו שוב לארח בביתם את חברם הותיק, ליד שולחן האוכל. אבל באמצע הארוחה הרגיש ביורן הנסן שהוא מוכרח לגשת לשירותים. הוא התרגז על עצמו, היה עליו לזכור ללכת לשירותים בבית, לפני שהרמן בוסק בא לאסוף אותו, אבל כנראה שהיה נרגש מדי. עכשיו השתדל להתאפק, אבל כעבור זמן מה נאלץ להודות שהדבר בלתי אפשרי. הוא התנצל שוב ושוב. זה כרוך בטרחה גדולה, אמר, גם לכם זה לא נעים במיוחד, אמר כשהרמן בוסק קם ודחף את כיסא הגלגלים שלו אל השירותים. שם המתין להם ניסיון קשה נוסף. בית השימוש היה קטן מדי לכיסא הגלגלים. בניגוד לדירתו של ביורן הנסן, הווילה של הרמן בוסק לא היתה מותאמת לכיסא גלגלים (הדירה של ביורן הנסן שכנה בבניין מגורים מודרני מאמצע שנות השמונים, שהתאמתוֹ לבעלי מוגבלויות היתה חלק מִתקנות הבנייה שלו. אלמלא גרתי בדירה הזאת אולי לעולם לא היה עולה על דעתי הרעיון שהביא אותי הלום, חשב ביורן הנסן לעתים קרובות, חצי בצחוק). הרמן בוסק נתקף ייאוש. הוא נתן בביורן הנסן מבט אובד עצות.
    ״אני אסתדר,״ אמר ביורן הנסן, ״אבל אני מעדיף להיות לבד.״
    הרמן בוסק פתח את דלת השירותים, מיקם את ביורן הנסן בכיסא הגלגלים במקביל לקיר והתרחק משם במהירות. הוא חזר לחדר האוכל, ואילו ביורן הנסן קם בנחת מכיסא הגלגלים. הוא צעד, אמנם בחשש ובדריכות, לתוך השירותים. זו היתה הפעם הראשונה שעשה זאת. עד כה הקפיד לשמור על כללי המשחק, גם כשהיה לבדו בדירתו ונדרש לעשות פעולות תובעניות מזווית ראייתו של אדם הרתוק לכיסא גלגלים. ואילו עכשיו הזדקף לגמרי, נעמד והשתין כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם.
    בסלון ישב הזוג בוסק וחיכה. ואילו כאן עמד ביורן הנסן, זקוף, והשתין. אם רק היו יודעים! לפתע נתקף ביורן הנסן דחף עז לראות את הרמן בוסק מופיע במקרה במסדרון, ואז יראה אותו עומד ומשתין. זה לא היה לגמרי בלתי מתקבל על הדעת, שכן הרמן בוסק בוודאי תהה אם ביורן הנסן הצליח להיכנס לבית השימוש בכוחות עצמו או שמא עליו לגשת ולהושיט לו עזרה, למרות הכול. אבל זה היה בלתי אפשרי. הרמן בוסק לעולם לא יעשה מעשה חסר טקט שכזה. כי ביורן הנסן ביקש להיות לבדו והרמן בוסק הבין מדוע. הוא לא רצה שיראו אותו בתנוחות משפילות, למשל כשהוא זוחל על הרצפה לעבר בית השימוש ומרים את עצמו על מושב האסלה, וגם לא במסע המשפיל לא פחות בחזרה (אם יראו אותו) אל כיסא הגלגלים. הוא יכול לסמוך על הרמן בוסק. הוא ידע שגברת בריט והוא יושבים בחדר האוכל, ליד השולחן, ועוקבים בדריכות, מאזינים, מוכנים לחוש לעזרתו למשמע רעש כלשהו (כשייפוֹל). אחרת לא יבואו. הוא היה מוגן לגמרי מחשיפה בעומדו כך, זקוף, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
    ולמרות זאת הוא הצליח להשתחרר מהדחף העז להיראות. על ידי חברו הרמן בוסק, שלפתע פתאום יצוץ במסדרון ויראה אותו עומד כך, בדיוק כפי שהיה לפני התאונה שהמיטה עליו אסון שכזה, חסר כל פשר. הוא היה בטוח שהרמן בוסק יבין אותו. ״ששש״ היה לוחש ומניח את אצבעו על פיו, מול הרמן בוסק פעור הפה שיתקשה להאמין למראה עיניו. אבל כשביורן הנסן יאותת לו לשתוק הוא כבר יתעשת, יהנהן, ויסמן לו בחזרה, באמצעות ידיו, שזו הפתעה משמחת. הוא יוכנס בסוד התוכנית, ומה ישמח את ביורן הנסן יותר מאשר לשתף את חברו הרמן בוסק בדבר הלא מובן הזה שכפה על עצמו. אולי ישתפו גם את גברת בריט בסוד, אם כי בזה ביורן הנסן לא היה לגמרי בטוח. אבל הרמן בוסק יבין אותו. לא מדוע עשה זאת, אלא את העובדה שעשה זאת, ומשום שעשה זאת הרמן בוסק יקבל זאת ויניח לביורן הנסן לחלוק עמו את הסוד. הוא היה משוכנע שהרמן בוסק יבין, ויקבל. אם יעמוד כאן די זמן, במוקדם או במאוחר הרמן בוסק ייגש הנה, משום שאם לא יחזור לחדר האוכל יחליפו הוא וגברת בריט מבטים מודאגים, והרמן בוסק ייאלץ להתגבר על סלידתו מהאפשרות שייגש ויראה את חברו במצב שהוא לא רוצה להיראות בו ולפיכך גם הוא, הרמן בוסק, אינו רוצה לראות בו את חברו, אבל משהו בטח קרה מאחר שכל כך שקט שם, והוא טרם חזר לשולחן. עמוד כאן, חשב ביורן הנסן, ובמוקדם או במאוחר יבוא הרמן בוסק ויראה אותי, ואני אחלוק את סוד חיי עם מישהו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא גמר להשתין, ניער את איברו, יצא (חושש ודרוך) למסדרון והתיישב בשקט בכיסא הגלגלים. לא היה נכון לעשות זאת. גם מה שעשה עכשיו לא היה נכון, אבל אלה הם חייו עכשיו. הוא אינו יכול להשתחרר מהם, לא עבור חלום יפה (ואולי מפוקפק) על האפשרות לשתף את חברו בסוד. גורלו היה לחיות בלי שאיש יחלוק עמו את סודו מסמר השיער ־ שהוא רתוק לכיסא גלגלים כמשותק, בלי שיהיה משותק. הוא הסיע את כיסא הגלגלים במסדרון הצר ונכנס לחדר האוכל שאת דלתו פתח הרמן בוסק לרווחה בציפייה לשובו. פניהם אורו כשראו את חברם האומלל, שסוף–סוף הביע רצון לשוב אל ביתם כאורח.