אותיות של אהבה

פרק 1

ביום ראשון אני עובדת רק בפונטים של סַנְס־סֶריף, הפונטים הנקיים בלי הסריפים, התגים הקטנים בקצוות האותיות.

כל הכותרות באותיות מודגשות, מפני שזה מה שהלקוחה רוצה, קודקודים ובסיסים משוטחים לצורת רצפות ושולחנות גדולים לכל אות, כל אחד מהם מתפרש ומתמתח ותובע להיראות.

אני משתמשת רק באותיות גדולות, לא מפני שהיא צועקת — לפחות לא נראה לי שזו הסיבה, אם כי פעם ראיתי את בעלה נותן לזאטוטה שלהם לגימה מהקפה שלו, והמבט שהיא ירתה בו כנראה גרם לכל שערות הזקן שלו לנשור תוך שתים־עשרה עד עשרים וארבע שעות. לא, אני חושבת שזה מפני שהיא לא אוהבת שום דבר שיורד מתחת לשורה. היא רוצה שהכול ייתחם בין הקו העליון לקו התחתון, בלי שום הסחות דעת, שום דבר שישבש לה את הריכוז או ימשוך לה את העין פתאום.

דיו אפורה ושחורה, אלה הצבעים היחידים שבאים בחשבון מבחינתה, והיא מתכוונת לזה. פעם אחת העזתי לחרוג מההנחיות ושזרתי חוט זהב דקיק בקו האנכי המרכזי של כל אות, מראה בסגנון אַר־דֵקוֹ שכזה שהייתי בטוחה שהיא תהיה מוכנה לסבול, אבל כשהיא פתחה את היומן — שחור, גודל איי 4, דפים מנוקדים ברשת טריאנגולציה, שום דבר מיוחד או מפונפן — היא סגרה אותו אחרי פחות מעשר שניות, והחליקה אותו בחזרה אליי על פני השולחן בשתי אצבעותיה. היה ברור ששרוול סוודר הקשמיר השחור שלה לקח חלק פעיל במפגן התוכחה.

"מג," היא אמרה, "אני לא משלמת לך להיות דקורטיבית," כאילו להיות "דקורטיבית" זה בערך כמו להיות אספנית גזירי ציפורני רגליים או רוצחת שכירה.

בקיצור, מובן מאליו שהיא אשת סנס־סריף.

ואני? טוב, כשאומרים מֵג מֵקווֹרת, האותיות הגדולות, המודגשות, החפות מגינונים הללו, הן לא בדיוק הדבר הראשון שקופץ לך לראש. זה לא הסגנון ה — איך ניסחו את זה ב׳ניו יורק טיימס׳ בשנה שעברה? — גחמני ושובבי? מבעבע ועולץ? חומד לצון? — בקיצור, זה לא הסגנון השובבי, העולץ והמבעבע שאני מזוהה איתו.

אבל אני מסוגלת לעשות כל דבר עם אותיות, ב׳ניו יורק טיימס׳ כתבו גם את זה, אני יכולה לעשות מאותיות כל מה שאני רוצה, וזה מה שאנשים משלמים לי לעשות. ולכן ביום ראשון אני יושבת ועושה את זה.

אני נאנחת ומשפילה מבט חלול אל הדף שמולי, ששרטטתי בו בעיפרון גרפיט — הסְטֶדלֶר הוותיק ביותר שלי — את קווי הרשת ורשמתי את האותיות

מ-א-י

לקראת החודש הקרוב, בכתב שגודלו מאפשר לזרועותיה ורגליה של ה־א' להתרומם ולרדת בהתאמה מעל ומתחת לקו המרכזי.

זאת מילה כל כך... מילה כל כך קצרה, שלא צפונות בה אפשרויות רבות מדי, לא כמו הלקוחות שלי שרצו מוטיב אביבי יפה שיפתח את הגיליון החודשי שלהם, פרצי משיחות צבע גדולות וקימורים קטלניים שייצרו אמרות שפר מעודדות, שופעות עליצות, שנועדו לקדם את פני החודש החדש בברכה. כבר הספקתי לסיים ארבעה הטריק הוא לפרוח במקום שבו שותלים אותך! שלושה פרחי אביב! וגם בקשה מיוחדת אחת: מאי מלא תאווה, מהמטפלת המינית שיש לה משרד בפְּרוֹספֶּקט פארק וֵסט, ושאמרה לי פעם שלדעתה אני צריכה לברר עם עצמי אם אוסף העטים הנרחב שלי "מסמל" משהו.

"חוץ מאת מה שאני עושה בחיים, את מתכוונת?" שאלתי אותה, והיא רק זקרה גבה שיפוטית עד מאוד, מרוטה במומחיות רבה. גבה של מטפלת מינית שיודעת בדיוק עד כמה דייט הוא מאורע נדיר בחייך. יומן הפגישות שלה כרוך עור ורוד רך עם סגירת כפתור זהב, ואני מקווה שהיא לא החמיצה את האירוניה שבדבר.

עכשיו אני נוטלת את העט האהוב עליי, מיקרון בעל חוד דקיק — שלא מסמל בשום פנים ואופן את הדייטים הפוטנציאליים שמצפים לי בעתיד — ומתופפת איתו בעצלתיים על שולחן העץ שמשמש לי משטח עבודה היום. שקט בחנות בערב יום ראשון, חצי שעה בלבד לפני שעת הסגירה. הלקוחות הקבועים שגרים בשכונה לא מגיעים הנה הרבה בסופי השבוע. הם יודעים שזה הזמן שהמקום מפוצץ במבקרים שמגיעים מעברו השני של הגשר, או בתיירים שקראו על אודות חנות מוצרי הנייר החמימה בברוקלין, שססיליה הצליחה להפוך לתחנת חובה למבקרים באזור, או לפחות לאלה מביניהם שרוצים לעשות קניות. אבל גם הלקוחות האלה כבר עזבו מזמן, עמוסי שקיות גדושות כרטיסי תזכורת יפים, מחברות בכריכת עור, אולי אפילו כמה מתנות מעצבים יקרות שססיליה מחזיקה בקדמת החנות.

בתקופה שעבדתי כאן באופן קבוע יותר, התענגתי עד תום על רגעים שקטים כאלה — נהניתי כל כך מהחנות הריקה מלבדי ומלבד העט הבלתי סמלי לחלוטין שלי, נייר מסוג כלשהו שנפרש לפניי, והידיעה שהעבודה היחידה שלי עכשיו היא ליצור. לשחק עם האותיות האלה, לערוך ניסויים בצורותיהן השונות, לחשוף את האפשרויות הגלומות בהן.

אבל היום אני לא מקדמת את פני השקט בשמחה רבה כל כך. במקום להתענג עליו, אני מייחלת שכמה מהקונים ההם של יום ראשון יחזרו פנימה, מפני שהיום נהניתי מזה — מכל הרעש, האנשים, העמידה הפיזית מול פנים חדשות בתכלית. בהתחלה חשבתי שזה פשוט בגלל החידוש המרענן של לשים את הטלפון שלי בצד לפרק זמן ארוך כל כך — חופשה כפויה ממעגלי ההתראות האדומים ההם, שמצטברים בהמוניהם בחשבונות השונים של אפליקציות הרשתות החברתיות שלי, לייקים ותגובות על הסרטונים השונים שאני מעלה, אלה שהייתי עורכת פעם בשביל הכיף, ושכיום אני עושה בעיקר בשביל הספונסרים. אני משוויצה בעטי מכחול לאותיות שאני אפילו לא משתמשת בהם בקביעות, אני מניעה את ידי ויוצרת סלסול עיטור מושלם, מהיר כברק, אני מעלעלת בדפיו העבים, ששוליהם מעוטרים בזהב, של יומן יוקרתי כלשהו, שככל הנראה אתן למישהו במתנה בסוף.

לאחר שהרהרתי בעניין, הגעתי למסקנה שזה לא היה רק מפסק הזמן שלקחתי מהטלפון. זה היה בזכות פסק הזמן שנטלתי לעצמי מרשימת המטלות הגדולה שתליתי מעל השולחן בחדר הקטן שלי, גדושת אותיות גחמניות שכורעות ממש תחת עול הציפיות — מועד ההגשה הגדול והחשוב ביותר, שהלך והתקרב בצעדי ענק מאיימים ללא כל התקדמות של ממש מצידי. זו הייתה ההקלה שבעקבות הבריחה מהאווירה הצוננת השוררת בדירה שלי, זו שהייתה פעם ביתית כל כך ומלאת צחוק. המקום שבו הנימוס המרוחק של סיבי חותך בי כמו סכין בימים אלה, הופך אותי חסרת מנוחה מרוב עצב ותסכול.

זאת הסיבה שדומיית החנות נדמית כבדה עכשיו, מבודדת. היא מהווה תזכורת לעובדה שרגעים נדירים של שקט ממלאים אותי אימה בזמן האחרון, כשמוחי ריק לחלוטין מהשראה. וברגע זה, זה רק אני והמילה הזאת, מ-א-י, וזה אמור להיות קלי־קלות. זה אמור להיות קל ופשוט ועשוי בדיוק על פי העדפות הלקוחה, חף מסיכונים ולא מאיים, שום דבר שמזכיר את העבודה שאני מתחמקת ממנה זה שבועות ארוכים. שום דבר שתובע ממני לחשוב על רעיונות, לבטא יצירתיות, לנצל את המומחיות שלי עד הסוף.

סנס־סריף, מודגש, אותיות גדולות, בלי שום קשקושים מיותרים.

אבל אני מרגישה משהו, כשאני בוהה במילה הקטנה הזאת. זה רגש מוכר, רגש מסוים שאני עושה מאמצים אדירים להתעלם ממנו במפגיע בימים אלה. אני חשה איך שלוש האותיות הללו מתחילות לחולל בי את תמורתן. חשה איך הן מתחילות לחלוק איתי מיני אמיתות שאני ממש לא מעוניינת לשמוע.

מאי פה לך לדעת, הן מהבהבות פתאום, מאיפה לך לדעת שאת לא פשוט תקועה וזהו? אולי בחיים לא תצליחי להתגבר על המחסום היצירתי הזה? אני מנסה להעלים אותן במצמוץ. אני מטשטשת את הראייה במכוון לכמה שניות, מנסה לדמיין לעצמי את הגרסה הדקורטיבית, משתדלת לדמיין מה הייתי עושה אם לא הייתי מחויבת לספק ללקוחה בדיוק את מה שהבטחתי לה. אולי משהו עם הקודקודים הרחבים האלה? משחק עם החלל השלילי, אבל...

מאי פה לך לדעת? אולי את גם תקועה וגם בודדה, האותיות קוטעות את מחשבותיי, והראייה שלי מתחדדת שוב.

מאי פה לך לדעת, הן שואלות, אולי את לא מסוגלת לעשות את זה בכלל?

אני מניחה את עט המיקְרון ולוקחת צעד אחורה. וזה הרגע המדויק שהוא נכנס לחנות.

העניין הוא שהאותיות לא תמיד מספרות לי אמיתות לגבי עצמי.

לפעמים הן מספרות לי אמיתות בנוגע לאנשים אחרים, וריד סאתרלנד הוא — או לפחות היה — אחד האנשים האלה.

אני מייד זוכרת אותו, אף על פי שחלפה למעלה משנה מאז הפעם הראשונה והיחידה שראיתי אותו, אף על פי שאני די בטוחה שביליתי ארבעים וחמש דקות לכל היותר בנוכחותו השקטה והקודרת. הוא הגיע מאוחר באותו יום — ארוסתו כבר הייתה כאן, בחנות — איחר לפגישה האחרונה, שבה הם היו אמורים לתת לי את האישור הסופי שלהם על העבודה שעשיתי לחתונה שלהם. גלויות עם המילים Save the Date, הזמנות, כרטיסי ישיבה, תוכנייה — כל דבר שדרש אותיות היה באחריותי. האמת שבנקודת הזמן ההיא הייתי די נואשת לסיים כבר את העבודה, לעשות קצת הפסקה... עבדתי כפרילנסרית כמה שנים לפני שהגעתי לברוקלין, אבל מרגע שהתחלתי לעבוד אצל ססיליה באופן בלעדי וטיפלתי בכל פרויקט אירוסים או חתונה שעבר דרך החנות, השמועה על העבודה שלי עשתה לה כנפיים במהירות מרגשת להפליא ומשתקת לא פחות. עבודה רדפה עבודה בקצב מטורף כל כך שנאלצתי לדחות כמה וכמה הצעות — מהלך שרק הגביר את העניין בי. המוני הדרישות ומועדי ההגשה של הלקוחות שלי הסתחררו בראשי לכל אורך שעות היום; הידיים שלי דאבו בלילות ממתח ועייפות יתר. הייתי יושבת על הספה, יד ימין שלי מכוסה בכרית גרגירי אורז חמה כדי להקל את התכווצויות השרירים, נושפת מריאותיי את המתח לאחר פגישות עם זוגות וחותנים לעתיד, שהפכו נוחים להתפרץ עקב מתחים סביב החתונה. במקרים כאלה, תפקידי היה לחייך ולהרגיע את הרוחות, לרשום במהירות דברים רכים, רומנטיים, שירצו את כולם. במצבים כאלה תמיד שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לצאת מעסקי החתונות לגמרי.

הארוסה — אֵייבְרי, זה היה שמה, בלונדינית וגבעולית, לבושה כמעט תמיד במשהו בגוון ורוד סמוק רך או שמנת או כחול קרח או כל צבע אחר, שבחיים לא הייתי מצליחה להימנע מלהרוס באמצעות כתם דיו או קפה או קטשופ — הייתה אישה שבסך הכול היה נעים לעבוד איתה, ממוקדת ומנומסת, עם הבנה טובה של מי היא ומה היא רוצה, פתוחה להצעות הנייר השונות שהביאה ססיליה ולרעיונות שלי לגבי האותיות. בפגישות הראשונות שלנו, שאלתי אותה כמה פעמים על הארוס שלה ואם היא הייתה רוצה שאשלח סריקות של דוגמאות גם למייל שלו, או שאולי ננסה למצוא זמן לפגישה בסוף השבוע, אם זה יקל עליו להשתתף. היא תמיד הייתה מנופפת בידה השמאלית דקת האצבעות, זו שהתנוססה עליה זירת קרח זעירה, שנראתה זהה כמעט לחלוטין לטבעותיהן של לפחות שלוש כלות אחרות שעבדתי איתן באותו האביב, ומשיבה, בנימה נעימה ומנומסת, "רִיד יאהב כל מה שאני אוהבת."

אבל אני התעקשתי על זה שהוא יהיה נוכח — לפחות בפגישה האחרונה. והתחרטתי על זה מאוחר יותר. על זה שפגשתי אותו. על זה שפגשתי אותם יחד.

אני מתחרטת על זה אפילו יותר עכשיו.

בסופו של דבר קבענו את הפגישה האחרונה ביום ראשון אחר הצהריים בהרכב מלא, וזה רק גורם לזה להיראות משונה כפליים — לראות אותו כאן שוב, ביום ראשון אחר, כשהחיים שלי כל כך שונים משהיו אז, אף על פי שאני נמצאת באותה החנות, ניצבת מאחורי אותו הדלפק, לבושה בגרסה כלשהי של מה שהיה מאז ומתמיד הסגנון האסתטי שלי, פחות או יותר: שמלת בד שלא יושבת עליי בדיוק כמו שצריך, מעוטרת בהדפס — במקרה הספציפי הזה של פני שועלים קטנים וידידותיים. קרדיגן מקומט משהו, שהיה דחוס בתוך התיק שלי עד לפני שעה בערך. גרביונים כחולים ומגפונים בעלי עקב נמוך בצבע אדום־יין, שסיבּי בטח הייתה אומרת שגורמים לרגליים שלי להיראות גדולות, אבל מעלים חיוך על פניי לפחות פעם ביום, גם אם סיבי לא מוכנה להקניט אותי עכשיו.

בשנה שעברה הוא לבש מה שאנשים מכנים בדרך כלל ביזנס־קז'ואל, לבוש עסקי־יומיומי — תלבושת שהייתי מכנה ביני ובין עצמי: "בילוי סוף־שבוע־עם־מקל־תקוע־עמוק־בתחת": מכנסי כותנה בצבע חום בהיר, מגוהצים בתשומת לב כזו, שנדמה שהם מעומלנים, חולצה מכופתרת לבנה מבצבצת מתחת לסריג בגזרה צרה בצבע כחול כהה, שנראה יקר להחריד. פנים שגורמות לך לסובב את הראש אחריו ברחוב פעם או פעמיים לפחות — כל כך יפות, שאת תוהה אם ראית אותו מתישהו בטלוויזיה ושואלת את עצמך, למה שמישהו ישים ראש כזה, מעל מה שנראה כמו המדים הרשמיים של נבחרת מועדון ויכוחים.

אבל עכשיו הוא נראה שונה. יש לו עדיין את אותו הראש, בסדר — לסת רבועה ומגולחת למשעי; עצמות לחיים גבוהות שנראות כאילו הן חוקקות קווים עזים ומוצללים עד לסנטרו; פה עם שפתיים מלאות שזוויותיהן נוטות קלות כלפי מטה; אף דרמטי דיו להלום את שאר תווי פניו החזקים; עיניים תכולות, בהירות וצלולות, שניבטות מתחת לזוג גבות שגונן בהיר יותר משערו הבלונדיני־אדמדם. אבל מהצוואר ומטה, המראה הכללי כבר לא ממש זועק עסקי־יומיומי: טישירט בצבע ירוק־זית מתחת לז'קט כחול כהה באורך המותניים, דהוי סביב הרוכסן. מכנסי ג'ינס כהים, ששולי הכיסים הקדמיים שלתוכם הוא תוחב את ידיו פרומים ומהוהים קלות, ולא נראה לי שמדובר בפרימה מהסוג שמשלמים עליו. נעלי ספורט אפורות, מרופטות מעט.

מאי פה לך לדעת? אני חושבת, אולי גם החיים שלו נראים אחרת עכשיו.

אבל אז הוא אומר, "ערב נעים", מה שאומר ככל הנראה שהמקל נותר תקוע עמוק־עמוק בתחת שלו. מי בעולם הזה אומר ערב נעים בכלל? סבא שלך, זה מי שאומר את זה. כשאת מתקשרת אליו לטלפון הקווי שלו בבית.

יש לי הרגשה שאם אבחר לענות לו באיזה "היי!" או "מה קורה?" קליל ואגבי, אני עוד עלולה ליצור איזה סדק ברצף החלל והזמן, או לפחות לעורר בו דחף עז ליישר את העניבה שהוא לא עונב כרגע. אסור לי להניח לבגדים להוליך אותי שולל. מי יודע? אולי איזה קפטן נבחרת מועדון ויכוחים פורע חוק נזקק נואשות לתלבושת חלופית ושדד אותו בדרכו הנה באיומי אקדח, וזאת הסיבה היחידה שהוא נראה כמו שהוא נראה היום.

אני מתפשרת על "שלום", אבל מקפידה לדבר בנימת קול קלילה ועליזה — שובבית, אם תרצו — ואני די בטוחה שאני רואה אותו מהנהן בתגובה, כאילו אומר, "צורת הפנייה הזו מקובלת עליי". תמונה עולה במוחי — לשנייה אני מדמיינת לעצמי איך ודאי התנהלה החתונה שלו. הוא ללא ספק הטה את סנטרו בהנהון המדויק הזה לאחר הכרזת ה"בעל ואישה". והוא ככל הנראה גם לחץ את ידה של אייברי במקום לנשק אותה. למעשה, אני מאמינה שזה באמת לא היה מפריע לה אם הוא היה עושה את זה. השפתון שלה תמיד נראה מושלם כל כך, שחבל היה להרוס אותו.

"ברוך הבא ל —" אני מתחילה לומר, בדיוק בשנייה שהוא מתחיל לדבר שוב.

"את עדיין עובדת פה," הוא אומר. קולו ענייני ומשולל כל רגש, בדיוק כמו שנשמע בכל פעם ששמעתי אותו מדבר, אבל אני מזהה בו גם רמז דקיק לשאלה, ואפילו נימת הפתעה קלה.

אז אולי הוא יודע משהו על מה שעשיתי, מאז שעיצבתי כל אות ואות שהתנוססה על כל פיסת נייר מחורבנת בחתונה שלו.

אבל דבר אחד בטוח. אין שום דרך שהוא יכול לדעת — אין שום סיכוי שבעולם שהוא יודע — למה החלטתי שהחתונה שלו תהיה החתונה האחרונה שלי.

אני בולעת את רוקי.

"אני רק ממלאת מקום," אני אומרת, וקולי נשמע פחות שובבי. הוא מהדהד זהיר יותר עכשיו.

"הבעלים בחופשה."

הוא עדיין עומד ממש ליד הדלת, מתחת לעגורי הנייר הססגוניים שססיליה תלתה מהתקרה בסמוך לכניסה. מאחוריו, תצוגת חלון הראווה כוללת מגוון יריעות של ניירות אריזה מעוצבים על פי הזמנה שהיא סיפרה לי עליהם לפני שבועיים, בפעם האחרונה שקפצתי הנה להצטייד בחומרים. הכול צבעוני כל כך, חגיגה אביבית של ורודים וירוקים וצהובים חיוורים, מפלט עליז ומלבב מגווניו האפורים בעיקר של הרחוב העירוני בחוץ, אם כי עכשיו נדמה שאחד מגורדי השחקים מבחוץ פלש פתאום אל חלל החנות.

זה מזכיר לי את אחת האמיתות ההן בנוגע לריד סאתרלנד.

זה מזכיר לי איך הוא נראה קצת אבוד באותו יום. קצת עצוב.

אני בולעת שוב רוק ופוסעת צעד קדימה, מרימה את עט המיקרון שלי מקפל היומן של הלקוחה ומתכוננת לסגור ולהניח אותו בצד. מ-א-י, הוא קורא, והפעם עולה בדעתי משהו אחר. יום הנישואים הראשון של ריד ואייברי מתקרב. השני ביוני, זה היה תאריך החתונה שלהם, והוא בטח חושב קדימה ודואג לתכנן הכול מראש, כי כנראה הוא בן אדם כזה באופן כללי. בטח יש לו תזכורת בטלפון שלו. והוא בטח גם אחד כזה שישחק בהתאם לכללים, שיציית לכל המוסכמות. המתנה המסורתית ליום נישואים ראשון אמורה להיות עשויה מ נייר, וזה כנראה מה שהביא אותו הנה. האמת שזה מתוק מאוד מצידו, להגיע כל הדרך לברוקלין, למקום שבו הם בחרו את פריט הנייר הראשון שלהם ביחד. או, ליתר דיוק, המקום שהיא בחרה בו את הנייר, והוא סוג של... מצמץ כשהיא הראתה לו אותו, מחווה שהיא קיבלה כאישור.

תחושת הקלה מלבלבת בי. אז יש הסבר לזה, לנוכחות שלו כאן. זה לא מפני שהוא יודע.

כי אין סיכוי שמישהו יודע על זה מלבדי.

אני מזיזה את היומן הצידה ומשלבת את ידיי על הדלפק, נושאת אליו מבט, בכוונה להציע לו את עזרתי. מובן שכשאני ניצבת מול גוש שיש חצוב בצורת אדם, אני מתקשה לדבר בצורה הבלתי רשמית והעולצת הרגילה שהפכה אותי תמיד ללהיט בקרב לקוחות, זו שרוממה את רוחי השפופה לאורך המשמרת של היום. זה מגוחך לגמרי, אני יודעת, אבל המשפטים היחידים שעולים בדעתי לומר לו נשמעים כמו ציטוטים מובהקים של ג'יין אוסטן. האם אוכל לסייע לך במשהו, אדוני? במה חפצה נפשך הערב? מבחר הניירות דמויי הקלף שלנו עשיר להפליא, איזה מהם נושא חן בעיניך ביותר?

"אני משער שזה צפוי למדי," הוא אומר לפני שאני מספיקה להתקבע על שאלה. "הרי ברור שאת לא צריכה את העבודה הזאת, בהתחשב בכל ההצלחה שזכית לה."

הוא לא מסתכל עליי בזמן שהוא מדבר, ורק מפנה את ראשו קלות, מעיף מבט בקיר לשמאלו, בתצוגת איגרות הברכה שעיצבה לַאשֶל, אחת הקליגרפיות הקבועות של ססיליה. הצבעים העזים, מלאי הנוכחות, שולטים גם בהן — לאשל משתמשת לרוב בגוונים של אבני חן בפרויקטים שלה, והיא מוסיפה חרוזים זעירים באמצעות פינצטה קטנה, שהיא מתמרנת במומחיות של כירורגית מנוסה. אני מתה על העבודות שלה, שלוש מהן תלויות על הקיר מעל שידת הלילה שלי, אבל נדמה שריד אפילו לא מבחין בהן, לפני שעיניו שבות ומתמקדות בי.

"ראיתי את המאמר ב'טיימס'," הוא אומר, אני מניחה שזה ניסיון משונה להסביר. "ואת הכתבה ב..." הוא בולע רוק, כאילו אוזר עוז כדי לבטא את המילה בקול. "'בַּאזְפיד'."

חחח, אני חושבת, אף על פי שאולי נכון יותר לומר שאני רואה את זה, ממש לנגד עיניי: סנס־סריף, אותיות גדולות מודגשות על רקע צהוב בוהק. ריד סאתרלנד גולל ב'באזפיד' בין עשרים הגיפים שהם שילבו בכתבה, גיפים שאני מציירת בהם שלל אותיות, בלוויית כותרות מעוטות מילים המכריזות שלראות אותי מציירת ש מושלמת בכתיבה תמה במשיחת מכחול חלקה אחת, זו חוויה מספקת ברמה פורנוגרפית כמעט.

יש לי הרגשה שהוא פיתח טיק בלתי נשלט בעפעף כשהוא ראה את זה. והוא בטח מחק את היסטוריית החיפוש שלו אחר כך.

"תודה," אני אומרת, אף על פי שאני לא חושבת שהוא ניסה להחמיא לי.

"אייברי ממש גאה. היא מרגישה כאילו היא גילתה אומנית פורצת דרך בראשית דרכה כשהיא שכרה אותך. לפני שנעשית..."

הוא לא מסיים את המשפט, אבל נדמה ששנינו משלימים את החסר במוחנו: מעצבת לוח הזמנים של שכונת פארק סְלופּ, ככה קוראים לי עכשיו. זה מה שהוציא אותי מעסקי החתונות, ככה כינו אותי במאמר ב'טיימס' לקראת סוף השנה שעברה, זה מה שהכניס אותי לשלוש שיחות ועידה בחודש האחרון בלבד, זה מה שהוביל לדדליין שאני משתדלת לא לחשוב עליו. יומני פגישות ויומנים אישיים ולוחות שנה עומדים, לוחות שנה מצוירים בגיר על קירות מזדמנים בבתי הלבנים החומות המשופצים לעילא של לקוחותיי האובססיביים ביותר לעבודת יד, אלה שיש להם פעוטות שעונים לשמות כמו אגתה וסבסטיאן, אלה עם המטבחים הלבנים עם אריחי השיש העצומים, וזרי פרחים טריים על שולחנות בית חווה אותנטיים, שמעולם לא ראו בית חווה מבפנים — או חווה מבחוץ, אם כבר מדברים על זה. אני לא בדיוק מעצבת להם את לוח הזמנים, רק גורמת לתוכניות השונות שלהם — נופשוני עבודה ונסיעות לסוף שבוע ארוך ופְּלֵיידֵייטים לילדים ושיעורי מוזיקה — להיראות מיוחדים, יפהפיים, לא מסובכים.

"אתה רוצה שאני אעצב בשבילה משהו?"

לאחרונה לא הסכמתי לקבל לקוחות חדשים, בניסיון לתת עדיפות להזדמנות החדשה הזו שקיבלתי ולשים אותה במקום הראשון סוף־סוף, אבל אני מניחה שזה מחוכם, לבחור לעשות דבר כזה, בתור מתנה לשנת הנישואים הראשונה. יומן תפור למידותיה בעבודת יד, אולי, וזה לא כאילו אני לא חייבת לו טובה, בתור התנצלות שהוא לא יודע שאני חייבת לו. מובן שאם זה באמת מה שהוא רוצה, הוא הגיע ממש בדקה התשעים, בייחוד אם הוא רוצה שאני אעצב את כל השנה הקרובה, כמו שחלק מהלקוחות מעדיפים שאעשה.

רוב הלקוחות שלי שגרים כאן, בברוקלין, מעדיפים שאכין להם יומן פעילות מדי חודש. זה גמיש יותר ומאפשר להוסיף אירועים בלתי צפויים, אבל ריד ואייברי בטח יעדיפו שאעצב בשבילם יומן אירועים שנתי מלא. כבר הספקתי ללמוד שהמחויבויות החברתיות הרבות של הלקוחות שלי ממנהטן נקבעות בדרך כלל שנה וחצי מראש לפחות, ולאייברי הייתה כתובת נחשבת במיוחד ברחוב 62 איסט כשהיא הייתה מאורסת; יש לה כסף מהסוג שאני לא מסוגלת לתפוס אפילו ברמה התיאורטית, שלא לדבר על המעשית.

משהו בפניו משתנה בפעם הראשונה, רטט מזערי בזוויות השפתיים הללו הפונות כלפי מטה. יכול להיות שזה... חיוך? כי בהחלט ייתכן ששכחתי לגמרי איך חיוך נראה בכלל, מאז שהוא נכנס הנה, אבל וואו. אפילו הבזק ההבעה, הרגש החטוף הזה, משנה אותו. הפנים שגורמות לך לסובב אחריו את הראש ברחוב, הופכות לפנים ששומטות לך את הלסת מרוב תדהמה. פנים שאת רוצה לצלם מכמה זוויות כדי שתוכלי להראות לחברות שלך אחר כך.

הוא ממש גבוה. גבוה בצורה יוצאת דופן. אני שונאת את עצמי מפני שאני חושבת על הסמליות הגלומה בעטים שלי.

ועוד בהקשר לגבר נשוי.

"לא," הוא אומר, והרמז הקטן לחיוך נעלם.

"טוב," אני אומרת, בעליצות מוגזמת, "יש לנו מתנות אחרות ו —"

"אני לא זקוק לעזרה של זבנית," הוא קוטע אותי.

יכול להיות שהוא באמת אמר הרגע... זבנית?

עכשיו הוא זה שסדק את רצף החלל והזמן, או שאולי הוא פשוט סדק איכשהו את החזות העולצת והשובבית בדרך כלל שלי. הלוואי שיכולתי לפתוח רוכסן במצח ולשחרר לחופשי את הוַולְקיריות השואגות בפנים, כדי שיקרעו לו את הצורה. זה כבר יהיה הרבה יותר גרוע מהשוד המזוין של קפטן נבחרת מועדון הוויכוחים.

אני ממצמצת אליו מהצד השני של הדלפק, משתדלת להמתין עד שהרוגז המבעבע ישכך מעט. אבל אז, לפני שאני מספיקה להעביר שפכטל על הסדק, אני מתרוממת על קצות בהונותיי ומביטה בהדגשת יתר מכוונת מעבר לכתפו (אחת משתי כתפיים מצוינות להפליא, יש לציין, ולא שזה מזיז לי או משהו) אל הרחוב בחוץ. אני מתמקדת בבד הירוק הכהה המסוכך על הכניסה למכון עיצוב זקנים וגילוח מפונפן, המתנופף מעדנות במשב הרוח האביבי.

"תגיד, הגעת הנה במכונת זמן או משהו?" אני שואלת במתיקות. אני שבה ומצמידה את עקביי אל הרצפה ומיישירה אליו מבט, כדי שאוכל להספיק לראות את ההבעה שתחלוף בעיניו.

אבל אני לא רואה בהן דבר. מבטו חלול לגמרי. אפילו לא רמז לכעס או שעשוע. הוא הבן אדם הכי סנס־סריף שראיתי בחיים שלי.

"מכונת זמן," הוא חוזר.

"כן, מכונת זמן. מפני שלא נראה לי שמישהו בעולם אמר את המילה 'זבנית' —" למרבה העצבים, מאז המצאת נייר הקלף הוא הסיום היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו, אז אני חותמת את המשפט ב"כבר המון זמן" מאכזב עד אין קץ.

נראה לי שכתפיי צונחות בתבוסה. האמת היא שאני פשוט ממש גרועה בעימותים, אף על פי שנראה שהגבר הזה, עם פניו היפות חסרות המבע, ניחן ביכולת מרשימה ביותר לגרום לי לרצות לנסות להשתפר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*