מקומך איתי 2 - תעמידי פנים שזה אמיתי, בשבילי

פרולוג

ארבעים יום אחרי שאמרתי 'אני מסכימה'

טטיאנה

"האם המילים — עד שהמוות יפריד בינינו — נותנות לי יד חופשית לרצוח את בעלי?"

שאלתי את גוגל את השאלה הזו מיליון פעם מאז שהתחתנתי עם הממזר הסקסי שהשתלט על כמעט כל שלט חוצות בלאס וגאס, והתשובות תמיד היו זהות — לא, זו לא הכוונה, וגם תתכונני לבלות את שארית חייך בכלא.

ניסיתי אפילו להוסיף שאלת המשך — ואם אני נשואה לטראביס דנטה קרטר? — אבל התוצאות היו עוד יותר גרועות.

הלינקים היחידים שמופיעים הם של אתרי מעריצים, שמלאים בסיפורים על נשים שמנסות לשלוח לו את התחתונים שלהן בדואר או פורומים על כך שהן היו רוצות שמישהו ירצח אותי, כדי שהן יוכלו לתפוס את המקום שלי.

לצערי, אני לא יכולה לסבול את הסידור הזה יותר, ואני מתכננת את הבריחה הגדולה שלי כבר שבועות.

זה עכשיו או לעולם לא.

"מדמואזל! מדמואזל!" אישה צועקת לעברי. "תחזרי לפה עכשיו!"

אני אוחזת בידית המזוודה שלי וצועדת במורד המסדרון מהר ככל שאני יכולה.

"גברת, בבקשה!" היא קוראת לעברי שוב. "זה לא ימצא חן בעיני בעלך!"

אה, אני בטוחה שלא.

"קדימה, קדימה, קדימה..." אני לוחצת על לחצן הירידה במעלית. "נו כבר."

המספרים מעל הפיר בוהקים כשהם עולים, ואני מחזיקה את הנשימה כשהם הולכים ומתקרבים. כשהדלתות נפתחות לבסוף, אני גוררת את המזוודה שלי לתוך המעלית ומשחררת אנחה.

אני מצמידה את כרטיס האבטחה שלי לפאנל, ויכולה לטעום כמעט את הטעם העדין של החופש — הוא מתוק מדי וללא המרירות שלא אצטרך לטרוף יותר לעולם.

לא עוד צילומים מבוימים של השפתיים המלאות של בעלי המזויף צמודות לשלי. לא עוד מתח מחניק שממלא כל חדר שאנחנו נאלצים לחלוק, ולא עוד לילות ארוכים וקשים של הכחשה (ההכחשה היא ממנו, דרך אגב, לא ממני).

"אתם מגיעים עכשיו לחניון הפרטי." נשמעת הכריזה ממערכת השמע. "אנא שימו לב לרכבים החוצים."

דלתות המעלית נפתחות ובעלי עומד ישירות מולי, קוטע מייד את חוט המחשבה שלי.

סקסי מאי־פעם, הכפתורים בחולצה השחורה האלגנטית שלו פתוחים וחושפים את הקוביות המושלמות בבטן שלו, שיורדות במורד שביל חטוב ומוצק אל ה־V המפוסל להפליא שלו.

עיני האזמרגד הירוקות שלו פוגשות את שלי, ואז השפתיים שלו מתעקלות לחיוך ממיס תחתונים שאף פעם לא הצלחתי להתנגד לו.

תגידי, "שלום, טראביס קרטר."

תגידי, "לך תזדיין, ושלום..."

"הולכת לאן שהוא, גברת קרטר?" הוא שואל ומסתכל על המזוודה שלי.

"זה גברת ברייב עכשיו." אני מורידה את טבעת הנישואים שלי מהאצבע ומושיטה לו אותה.

"את רוצה שאדאג להקטין או להגדיל אותה בשבילך או משהו?"

"האמת היא שאני רוצה שתיקח אותה בחזרה," אני אומרת. "אני לא רוצה את זה יותר."

הוא צוחק בשקט ונכנס למעלית, חוסם לי את האפשרות לברוח.

"אני יכול להישבע שהיה בינינו הסכם לתשעים יום," הוא אומר. "טעיתי לגבי זה?"

"אתה טועה לגבי הרבה דברים." אני מושכת בכתפיים. "תרגיש חופשי לתבוע אותי על הפרת החוזה, אבל אני סיימתי להיות אשתך."

הוא מחייך, אבל זה נעלם במהירות. "לאן את נוסעת?"

"לאן שהוא לבד."

"טוב, אז אני רוצה לבוא איתך כדי שנוכל לשוחח על מה שאת חושבת שאת עושה."

"אני מתגרשת ממך." אני דוחפת את הטבעת לתוך הכיס שלו. "באופן לא רשמי."

"למה?"

"כי אתה ממזר שחצן ויהיר, שחושב שהשמש זורחת ושוקעת על העיר הזו בכל פעם שאתה רוצה."

"זה נכון, אז אני צריך שתיתני לי סיבה טובה יותר מזו."

"בסדר גמור. אני לא רוצה להיות איתך יותר."

"סיבה משכנעת."

"מה דעתך על הסיבה — אני שונאת אותך?"

"את לא." הוא מגחך. "תנסי שוב."

"דחייה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלך..." אני מכניסה נשימה חדה כשהוא מתקרב אליי. "הייתי באמת מעדיפה שלא להיות נשואה יותר לטראביס 'המעניש' קרטר. הוא יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו."

"בגלל זה את רק מעמידה פנים שאת איתו..." הוא סוגר את הפער בינינו, ואז העיניים שלו ננעלות על שלי ומותירות אותי חסרת מילים. "כבר עברנו כמעט חצי מהדרך בחוזה שלנו, טטיאנה. תגידי לי את האמת."

"כרגע אמרתי. זה הופך לתפקיד שקשה מדי בשבילי לשחק אותו."

"אז הרשי לי ללהק אותך לתפקיד קל יותר." השפתיים שלו מתחככות בשלי והלב שלי מפרפר בתוך החזה. "תעמידי פנים שאני הבחור שבשבילו את גונחת בשקט כשאת נוגעת בעצמך במקלחת בכל לילה. הבחור הזה הוא לא אני, נכון?"

"נכון." אני מביטה עמוק לתוך עיניו ומקווה שהוא לא יכול לראות שאני משקרת. "הוא לא אתה."

"בסדר." הוא מזיז תלתל טועה מהמצח שלי ודוחף אותו בעדינות מאחורי האוזן שלי. "פשוט תעמידי פנים שאני הבחור הזה עד שזה ייגמר, ונוכל לחזור בקלות להתנהג כאילו אף פעם לא הכרנו. שוב."

שתיקה.

היא מתפשטת בינינו במשך כמה שניות, חושפת שרשרת ארוכה של צער ושל כאב לב. המילים שלא אמרנו במשך שנים עדיין קשורות תחת הלשונות שלנו, לכודות בטרגיות מתחת לתפרים של הסודות ששנינו ניסינו להתעלם מהם.

הוא נראה כאילו הוא עומד למשוך אותי אליו ולנשק אותי עד אובדן חושים, אבל זוג צעיר נכנס למעלית יחד איתנו.

לבושים בתלבושות אפורות תואמות של מועדון קרב, העיניים שלהם נפערות כשהם רואים את טראביס.

"אוי, אלוהים!" האישה צורחת. "אתה טראביס קרטר!"

"המעניש." הבחור מחייך. "אנחנו יכולים להצטלם איתך, בבקשה? זאת אומרת, אם זה בסדר מבחינת אשתך."

"זה בסדר מבחינתך, גברת קרטר?" טראביס שואל.

"כן..." אני בקושי שומעת את הקול שלי כשהבחור דוחף את הטלפון שלו לעברי.

אני מצלמת כמה תמונות, ואז הם ממטירים עליו שאלות כשהמעלית עולה.

בזמן שהוא נותן הופעה מושלמת, המילים שהוא אמר לי לפני כמה שניות מהדהדות לי בראש.

"נוכל לחזור בקלות להתנהג כאילו אף פעם לא הכרנו. שוב."

עד כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שהגבר הזה לא השאיר צלקת קבועה על הלב שלי, האמת בלתי ניתנת להכחשה.

פעם היינו חברים, אחר כך אהובים, אחר כך זרים, ועכשיו... מי יודע מה, לעזאזל.

דינג!

המעלית נעצרת בקומה חמישים, והזוג שולח עוד חיוך אחד ותודה לעבר טראביס לפני שהם יוצאים.

אני משאירה את המבט שלי קדימה כשדלתות המעלית נסגרות וצופה בטראביס בוהה בי דרך המראה.

"אנחנו עולים לדירה שלי או יורדים למטה לחניון?" הוא שואל.

אני לא עונה.

"טטיאנה," הוא אומר, בקול שקט. "לאן הולכים?"

"אני עוזבת אותך."

"לא בחמישים יום הבאים." הוא מצר את עיניו אליי. "עד אז, עולים או יורדים?"

"כבר הוצאתי את כל הדברים שלי מהדירה שלך."

"הצוות שלי ישמח לעזור לך להחזיר אותם."

"אוקיי, תראה." אני מנסה להשאיר את הקול שלי נחוש. "אני אומרת את זה בצורה הכי נחמדה שאני יכולה. אני כבר לא נמשכת אליך בכלל, וזה מכאיב לי להיות בסביבתך."

"אז אם אני אכניס את היד שלי מתחת לשמלה שלך ברגע זה, הכוּס שלך לא יהיה רטוב בשבילי?"

הלסת שלי צונחת ואני מסיטה את המבט שלי ממנו מייד. "אנחנו עולים..."

"זה מה שחשבתי." הוא מקיש את הקוד לפנטהאוז, ואנו עולים את שאר הדרך בלי לומר מילה, בלי לנהל את השיחה שהיינו אמורים לנהל ביום הראשון של הסידור הזה.

אולי אם היינו כנים, לא הייתי פה, וההיסטוריה הסודית שלנו עדיין הייתה זיכרון מר־מתוק. לא היינו צריכים לשקר לכל האנשים בחיים שלנו, שלא הכרנו זה את זה עד לאחרונה.

מצד שני, גם אם לא היינו לכודים בתוך המשחק המעוות הזה, ישנן שתי עובדות שהופכות את הנישואים שלנו לפי עשרה יותר קשים בשבילי.

אתם מבינים, טראביס קרטר הוא לא רק הבעל המזויף שלי, לא רק איזו דמות מהעבר שנאבקתי לשכוח.

הוא היה הראשון שלי בהכול.

והוא גם אחיה הבכור של החברה הכי טובה שלי...

לפני כמה שבועות

לא, רגע.

אל תכריחו אותי ללכת לשם כרגע.

אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם החלק הזה בסיפור.

לפני כמה שנים

כן, הרבה יותר טוב.

הרשו לי להרחיב על ההחלטות הנוראיות שלי עם הגבר הזה מהתקופה הזו...

מערכה 1

בן פוגש בת

טראביס

אז

רינו, נבדה

"אוף! אני שונאת את טטיאנה ברייב." אחותי הצעירה, פנלופי, רוטנת בהודעה הקולית. "אני לא מבינה למה היא הייתה צריכה לעבור מזוגות ליחידים, או למה יש לה משהו אישי נגדי. תחזור אליי כשתשמע את ההודעה הזו. דחוף!"

ביפ!

אני מסתכל לראות מה השעה ושוקל את האפשרויות שלי. היא השאירה עוד שבע־עשרה הודעות קוליות, וכולן בשעה האחרונה, ואני בספק אם אפילו אחת מהן היא מקרה חירום אמיתי.

אני מוכן להישבע שכרגע דיברנו על זה...

כנגד שיקול דעתי, אני לוחץ על ההודעה הבאה.

"בשבוע שעבר נאלצתי לצפות בה בזמן שהיא ניצחה ולהקשיב לכולם כשדיברו על איזו יפהפייה מהממת היא, כשהיופי שלה סתם פשוט. וההחלקה שלה בינונית, במקרה הטוב. במקרה. הטוב."

ביפ!

"לפני שתגיד שהתגובה שלי מוגזמת או שאני לא יציבה נפשית כי אתה נטשת אותי פה בסיאטל עם החבר הכי טוב הנורא שלך, היא קראה לי כלבה שתופסת מעצמה כשעמדנו בתור ל —"

אני מסיים את ההודעה, לא מסוגל להקשיב יותר. ואז אני מוחק את האחרות כי אני לא צריך להקשיב להן כדי לדעת מה נאמר בהן.

למרות שהיא מדורגת כמחליקה האומנותית מספר אחת בעולם, פנלופי תמיד מתמקדת בהגזמה, בכל פעם, ביריבה הכי גדולה שלה — מי שזו לא תהיה. אבל מסיבה מוזרה כלשהי, טטיאנה ברייב הזו היא סיפור אחר לגמרי. היא גרה בתוך הראש של פנלופי בחינם במשך שנה כמעט וויתרתי על כל ניסיון להגיש צו פינוי.

עד כמה שההודעות שלה יכולות להיות מעצבנות, חלק ממני אסיר תודה שאנחנו לא מחזיקים את הטלפון על מצב שקט. שאף אחד מאיתנו לא מתקשה למצוא את המילים הנכונות כדי למלא את החלל הענק שנותר מהמוות של ההורים שלנו.

הזיכרונות מהרכב העולה באש מהתאונה עדיין ממלאים לי את הסיוטים בכל פעם שאני עוצם את העיניים, ואני לא יכול לגרום לעצמי לסלוח לנער המתבגר השיכור שהרס לנו את החיים בשבריר שנייה.

היו פעמים רבות שבהן רציתי לספר לפנלופי מה הסיבה שבגללה הייתי חייב להשאיר אותה בבית בסיאטל ולהתמקד בקריירה של הקרבות, אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי לעשות את זה.

אם היא הייתה יודעת כמה חובות ההורים שלנו הותירו מאחור או כמה קרובה חברת המשכנתאות לקחת את הבית שלהם, שלנו עכשיו, היא הייתה כנראה תולה את המחליקיים שלה ומנסה לעזור לי לשלם את החובות.

ואז שנינו היינו נאלצים לחיות חיים מחורבנים...

דפיקה! דפיקה! דפיקה על הדלת!

"תפתח את הדלת, מר קרטר!" מנהל המוטל עומד לפתע בצד השני של הדלת שלי. "אני יודע שאתה בפנים!"

אני שותק.

"תפתח ברגע זה, אחרת..." הוא דופק שוב, אבל אני ממשיך לשתוק.

"אחזור ביום ראשון בשביל השכירות של השבוע!" הוא צועק. "אם לא יהיה לך את זה עד אז, כדאי לך מאוד לעוף מהמקום הזה!" צעדיו הכבדים נשמעים במורד רצפת הבטון, ואני משחרר אנחה.

אני מוציא את הארנק וסופר את כל הכסף שיש לי — מאה שמונים דולר וחמישים ושמונה סנט.

זה בקושי מספיק כדי לכסות את העלות של החדר העלוב הזה, שלא לדבר על הדלק ועל האוכל. וכדי להחריף את המצב, הבטחתי שבחודש הבא אקנה לפנלופי תלבושת שעולה אלף דולר.

פאק...

נואש לנשום קצת אוויר צח, אני מרים את תיק האימונים שלי ויוצא החוצה. מרחוק, שלט חוצות מציג פרסומת — מתחם ספורט רב־תחומי. פתוח עשרים וארבע שעות.

אני צועד במורד הרחוב ומוציא את הטלפון שלי, מתקשר לאותו המספר שאני מחייג אליו כמו שעון פעם בשבוע. זו שיחה סודית שגורמת לי להרגיש כאילו אני עושה משהו נוסף כדי לעזור לפנלופי, חוץ מלשלוח כסף ולשחק אותה אפוטרופוס מרחוק.

זה מצלצל פעם אחת.

זה מצלצל פעמיים.

"הגעתם לטטיאנה ברייב." קול עדין אומר. "אני לא זמינה כרגע, אז אנא השאירו הודעה בהישמע הביפ."

ביפ!

"זה אחיה של פנלופי, טראביס קרטר, שוב," אני אומר. "תפסיקי לקרוא לאחותי הקטנה כלבה, ותתחילי להתרגל להיות במקום השני עד סוף הקריירה שלך." אני נעצר לרגע. "אה, וההחלקה שלך בינונית, במקרה הטוב. במקרה. הטוב."

לאחר שאני מסיים את השיחה, אני ממהר לעלות במדרגות אל מתחם הספורט.

אני מצמיד את כרטיס המנוי הגנוב ללוח המקשים ומושך את הדלת כדי לפתוח אותה, אבל היא לא נפתחת. אני מנסה כניסה אחרת, ואז עוד אחת, אבל התוצאות זהות.

זו חייבת להיות טעות.

אני לא מוכן לוותר וצועד לצד אחר של הבניין ונעצר במקום כשאני רואה אישה מתולתלת נאחזת בגדר הביטחון.

מה, לעזאזל...

"אוף!" היא קופצת מטה, ואז משליכה את הגוף שלה על השער שוב. "נו כבר!"

אני צופה בה בזמן שהיא חוזרת על הרוטינה הכושלת הזו עוד חמש פעמים, לפני שאני מכחכח בגרון.

"אני מבין שגם את מתקשה להיכנס הערב?"

היא משתנקת ומפסיקה לזוז לפתע.

"לא, אני... אני —" היא מגמגמת ודואגת להסיט את המבט שלה ממני. "אני רק מנסה להחזיר את הדברים שלי. השארתי את זה בטעות שם, רואה?"

היא מצביעה על תיק גב אפור בצד השני של השער, וברור לי שהוא לא הגיע לשם בטעות.

"אם לא הייתי יודע," אני אומר, "הייתי חושב שאת מנסה לפרוץ פנימה."

"טוב, אז בוא נניח שאתה לא יודע כדי שתוכל לעזוב ולהתעסק בעניינים שלך."

"אז נראה לי שאדווח עלייך." אני מתקרב, בניסיון לתפוס הצצה על הפנים שלה. "זה פשע להיות פה אם את לא מנויה משלמת."

"ברצינות?" היא מסתובבת אליי, ואני שוכח מה, לעזאזל, עמדתי להגיד.

אני מכריח את עצמי למצמץ כמה פעמים כדי לוודא שאני לא חולם.

אני יכול לבהות בך שנים...

ביראת כבוד, אני בוחן את עיני הדבש העמוקות שלה ואת השפתיים הוורודות העסיסיות שלה. הטרנינג הבז' שהיא לובשת מחמיא לעור הקינמון שלה ומחבק את הקימורים שלה. למרות שהיא נועצת בי מבט זועם, היא האישה הכי סקסית שראיתי בחיי.

אני לא מצליח לחשוב על אף אחת שמתקרבת אליה בכלל.

בכלל...

"לא הטרדתי אותך," היא אומרת וחושפת סדרה של שיניים לבנות כמו פנינה. "ולפי חולצת האימונים הזו שאתה לובש, אתה לא נראה לי מאבטח או שוטר, אז, בבקשה, לך תטריד מישהו אחר."

אני ממשיך לבהות בה ומבחין בנקודת חן קטנה מעל השפה העליונה שלה ובגומות חן בלחיים שלה.

"רגע... אתה מאבטח?" היא מורידה מגננות. "אני מנויה אמיתית פה, וזה אמור להיות פתוח עשרים וארבע שעות, אז מישהו בצוות עשה טעות ונעל —"

"אם אעזור לך לטפס מעל השער," אני קוטע אותה, "תפתחי לי את הדלת בצד המערבי?"

"טוב, אני..." היא מהססת. "אצטרך לחשוב על זה."

"סליחה?"

"לא גמגמתי." היא נראית רצינית לגמרי. "אני לא מכירה אותך, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות ההשראה לפרק של חוק וסדר: מדור מיוחד, בשלב זה בקריירה שלי."

"אני פה כדי להשתמש בחדר המשקולות." אני מראה לה את כרטיס המנוי הגנוב שלי. "גם אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בחוק וסדר."

היא בוהה בי, שוקלת את ההצעה שלי, ונראית סקסית יותר בכל שנייה שחולפת.

"אני יכול לקפוץ מעל הגדר הזו בקלות בלי שום עזרה," אני אומר. "אם לא אשמע את המילה כן בדקה הבאה, אעשה את זה ואשאיר אותך פה."

"אוף, בסדר." היא אוחזת בגדר ומביטה מעל הכתף שלה. "אתה עוזר לי או לא?"

"אני נהנה מהנוף קודם."

היא משחררת את האחיזה בגדר עם גלגול עיניים, ואני אוחז במפרקי כף היד שלה בעדינות.

"אני צוחק," אני אומר. "תאחזי בה שוב וארים אותך בספירה של שלוש."

היא אוחזת, ואני מייד אוחז במותניים שלה.

"אחת, שתיים..." אני משתהה. "שלוש."

אני מרים אותה גבוה והיא נאחזת בקצה הגדר, הופכת את עצמה מעליה כמו מתעמלת לפני שהיא יורדת מטה.

היא מרימה את תיק הגב שלה ומסתכלת עליי. "תודה רבה לך. אפגוש אותך איפה שביקשת."

"בסדר."

נחוש להשיג את מספר הטלפון שלה, אני צועד לכיוון ותוהה למה אף פעם לא ראיתי אותה פה.

זה בטח הערב הראשון שלה פה.

כשאני מגיע לצד המערבי, היא מחזיקה את הדלת פתוחה בשבילי. איכשהו, היא נראית עוד יותר מושכת תחת האורות הלבנים הבוהקים.

"אז, אה..." היא מסמיקה. "שוב תודה על העזרה שלך."

"אין בעד מה. איך קוראים לך?"

"טטיאנה," היא אומרת. "טטיאנה ברייב."

"מה?"

"טוב, זה רק טטי למשפחה שלי ולאנשים שמכירים אותי. טטיאנה ברייב לדברים הרשמיים ולזרים, אל תיעלב. ואתה?"

פאקינג בהלם. "טראביס קרטר."

"נחמד להכיר אותך, טרא —" היא מצרה את עיניה וזזה לאחור. "אחיה הבכור המניאק של פנלופי קרטר, שמשאיר הודעות מרושעות במענה הקולי שלי בכל סוף שבוע שני?"

"אני משאיר לך הודעה בכל סוף שבוע. אני מאמין בעקביות."

היא משתנקת. "באת לפה כדי לעשות לי תרגיל טוניה הארדינג?"

"תרגיל מה?"

"קודם אתה משאיר לי את ההודעות הקוליות, ועכשיו אתה פה, בעיר הולדתי, כדי לנסות לשבור לי את הפיקות בברכיים לפני שאתמודד מול אחותך שוב, נכון?" היא מדברת לעצמה, לא אליי. "עד כמה נמוך היא יכולה לרדת? להיות מדורגת מספר אחת בעולם זה לא מספיק?"

"טטיאנה —"

"אני יודעת שהיא צעירה ממני בכמה שנים, ואוהבת להשוויץ בזה, אבל אף פעם לא חשבתי שהיא ילדותית מספיק כדי לחשוב על תוכנית כזו. אתה צריך להתבייש בעצמך שהסכמת לזה, ואני בוודאות מתקשרת למשטרה."

"ראשית כול, בחיים לא ארים ידיים על אישה." אני בוחן אותה שוב. "לא כמו שאת מתכוונת, בכל מקרה. שנית, אני גר בעיר הזו, ואני לא פה כדי לחבל לך. בניגוד לְמה שאת חושבת, לא היה לי מושג איך את נראית לפני כן. לא הייתי באף תחרות החלקה כבר תקופה."

"כאילו אי־פעם אאמין לזה." היא מגלגלת עיניים. "אבל, איכשהו, השגת את מספר הטלפון שלי כדי שתוכל להטריד אותי?"

"לפנלופי אין מושג שיש לי את המספר שלך," אני מודה. "ביקשתי מהחבר הכי טוב שלי לעשות קצת האקינג ולהשיג לי אותו."

"טוב, הסצנריו הזה נשמע הרבהההה יותר טוב." היא לוקחת עוד צעד לאחור. "ממש לא. עוד משהו שאתה רוצה להודות בו הערב?"

"את האישה הכי סקסית שראיתי בחיי."

"אוקיי, ביי." היא רצה במורד המדרגות וממהרת לעבר זירת הקרח.

משועשע, אני צופה בה עד שהיא נעלמת.

אני צועד לכיוון חדר המשקולות, מוציא את הטלפון שלי ומקליד — טטיאנה ברייב — בסרגל החיפוש. אף פעם לא חיפשתי אף אחת מהמתחרות של פנלופי כי היא כבר מספרת לי הרבה יותר ממה שאני רוצה לדעת. שלא לדבר על זה שאני לא רוצה להיות צבוע, כי אני תמיד מרצה לה שתתמקד בעצמה ולא באף אחד אחר.

ואני גם לא רוצה להסתכן בלראות אף כתבות שליליות שעלולות לפתות אותי לבקר עיתונאי או כתב עם האגרופים שלי.

כשאני מתיישב על הספסל, התמונות של טטיאנה מופיעות על המסך שלי.

יפהפייה מכל זווית, היא עומדת על פודיום אחר פודיום — מדורגת במקום הראשון בחלק מהם, ובמקום השני באחרים. היא מסתובבת באמצע הזירה, מחזיקה שושנים אדומות באוויר, או משלימה סחרור וקפיצות תחת כותרות שונות שאומרות, פשוט עוצרת נשימה: ברייב היא פלא, חוצבת את מקומה בהיסטוריה של ההחלקה האומנותית, וגם ברייב לוקחת מקום ראשון על פני פנלופי קרטר ביוטה: האם מספר אחת חדשה בדרך?

ועד שאני עובר על העמוד החמישי של התוצאות, אני משוכנע שהיא אף פעם לא הצטלמה בתמונה רעה אחת כל חייה. ולמרות מה שאחותי טוענת, היא כן יפהפייה מהממת.

היא יותר מזה.

אני מדליק את פלייליסט האימון שלי ונשבע להמשיך לחקור לאחר שאסיים.

מאתיים חזרות לאחר מכן, אני מחזיר את הסט של המשקולות למקום ויורד במעלית לזירת הקרח.

מוזיקה קלאסית מתנגנת ברמקולים, והרעש המסגיר של מחליקיים פוגעים בקרח מושך אותי קרוב יותר.

אני עובר בין הכיסאות הריקים בארנה וצופה בטטיאנה מחליקה לבד בעיניים עצומות.

לבושה בתלבושת אדומה נוצצת, היא זזה כאילו החיים שלה תלויים בזה, ובניגוד לעוד הערה של אחותי, ההחלקה שלה רחוקה מלהיות בסיסית.

אף פעם לא הרגשתי מרותק מתרגיל של מישהי אחרת חוץ מפנלופי, אבל אני לא יכול להוריד את העיניים מהאישה הזו.

בכל קפיצה ונחיתה, היא נראית כאילו היא הבעלים של כל מילימטר מהקרח. כאילו החליקה מהיום שבו נולדה.

מיתרי הכינור שרים לפתע את התווים האחרונים, וטטיאנה מחזיקה את הראש שלה גבוה.

היא פוקחת את עיניה ומנופפת לקהל בלתי נראה, עד שהמבט שלה פוגש את שלי.

לרגע אחד, היא נראית כאילו היא עומדת לנופף גם אליי, אבל אז היא מרימה את האצבע האמצעית שלה.

"לך תזדיין, טראביס קרטר!"

אני קורץ אליה וצוחק.

ואז חוזר למוטל שלי.

אתקשר אליה בסוף השבוע הבא.