רעש התקופה

הערת הסופרת

אם יש לספר הזה משמעות כלשהי, הרי שהיא הגנה על הצורך בפרדוקס. זה מאוד לא מקורי מצידי; פרדוקס הוא יציאה נגד הדעה המקובלת, נגד ההיגיון, הוא התענגות על הסתירה. כל הוגה, כל מבקר, כל אוֹמן ביסס (בעבר) את הרטוריקה והפואטיקה שלו על התנגדות. כלומר, על התנגדות לחשיבה בדרך אחת בלבד. לחשוב פירושו ליצור מתח בין שני דברים מנוגדים, בו־בזמן. אבל מסיבה שאני לא מצליחה להבין, הצורך לסרב נחלש לאחרונה; ככלל, נראה שתרבות ההפחדה באוֹמנות לא מטרידה אף אחד במיוחד. נדמה לי שהיא אפילו מתקבלת באהדה, כל עוד אין יותר מדי דם.

ציוץ שכתבתי לא מזמן: "'מעולם לא היינו חופשיים כמו תחת הכיבוש הגרמני,' אמר סארטר ב־44'. ברור שאלה שלא רצו להבין צעקו: שערורייה, שערורייה. תחת כיבוש ותחת דיקטטורות קומוניסטיות יחידים שמרו על חירותם הפנימית, כי האויב היה בחוץ. עכשיו הוא בפנים".

אחר כך, בציוץ אחר: "מרצה צ'יליאני לספרות מאוניברסיטת אוקלהומה אמר לי שבזמן הדיקטטורה של פינושה הוא הרגיש פחות במעקב מאשר עכשיו. פרופסור צרפתי לפילוסופיה סיפר שהחליט לפרוש מוקדם מהסורבון כי הבקרה עליו עכשיו הדוקה יותר מבכל שלושים השנים האחרונות".

ומייד הואשמתי (בלי שהדברים התדרדרו ללינץ' ולביטול, למזלי) שאני תומכת של פינושה, שאני מאוהבת עמוקות בפינושה ובכל הדיקטטורים של אמריקה הלטינית והעולם. אמירות כמו "את לא יכולה לדבר ככה כי את משחקת לידי האויב" או "אי אפשר לומר את זה כי זה כמו לומר שמצבנו היה טוב יותר בדיקטטורה" מסכלות את האפשרות לחשוב על התקופה. האפשרות לחשוב על התקופה (ועל כל דבר) כרוכה בהכרח בפקפוק ובסתירה. האם היום למיעוטים יש יותר נראות? כן. האם משתמשים בהם? כן. האם גיוון הוא טוב למחשבה על האדם? כן. האם טוב לכפות על האומן קריטריונים שהם חוץ־אומנותיים ליצירה שלו? לא.

כתיבת ספרות היא פעולה שמנוגדת לביטוי בפעולה, שמחליפה ביטוי בפעולה, שתופסת את מקומו. בדיוק משום כך אנחנו מסכימים — אני מקווה — שסופר שמתאר מעשה קניבליזם או חטיפה לא אמור להיעצר על ידי כוחות הסדר ולהיזרק לכלא.

כפי שאמר אימְרֶה קֶרְטֶס, מתרגם של ניטשה (שאהבתו לפרדוקס ניכרת), כתיבה היא ירייה בלב, משהו שדומה למחלה סופנית. ובדיוק בגלל זה הכתיבה היא הגאולה היחידה האפשרית.

הכתיבה הממושמעת

לכתוב בלי לפגוע באף אחד זה אוקסימורון. מונטן הוא היריב הטוב ביותר של פסקל. רמון ארון של סארטר. כתיבה היא פולמוס תת־קרקעי. ב־1918 הגרמנים כתבו ספרי נקמה. הצרפתים, לעומתם, כתבו ספרים על שלום. קל לדמיין של מי היו טובים יותר. תקינות פוליטית היא המחלה של האומנות במאה הזאת. מאייר צרפתי כתב: "מה שטוב לקריקטורה, לאו דווקא טוב לדמוקרטיה". שכל אחד יבחר לאיזה אדון לציית.

בתקופה שלנו קוראים רע כי קוראים מתוך זהות. חסידי וגנר רואים בווגנר אל. מתנגדי וגנר רואים בו נאצי. הבעיה היא שווגנר אינו רק אל, וגם לא רק נאצי, אלא שניהם בו־זמנית. אם מבטלים את הדו־משמעיות באומן, הורסים אותו.

אין רומנים נגד גזענות או מיזוגיניה. יש רק כאלה שמאמצים את שפת האויב וכאלה שמייצרים שפה מחוץ לכניעה. אבל קורה שהקורבן והתליין דוברים אותה שפה. לפני שאני כותבת, הכול נראה לי כמו הרס, כל המילים שחוקות, הן מתפוררות לי "על הלשון כמו פטריות רקובות". מחוץ לכתיבה המילים פגועות מוח. אבל בכתיבה השפה מתחדשת, נבנית מחדש, נולדת מחדש. לכתוב רומן זה לכתוב סיפור על בושה. מכאן הפרדוקס התמידי בכתיבה, כי כותבים על בושה אבל צריך לאבד את הצניעות. לכתוב זה להיות מנודה. אף פעם לא מפחיד אותי להסתכל על עצמי כמו בזמן שאני כותבת.

אפשר לזייף כל דבר: לכתוב ספרים מזויפים, להזדהות באופן ציני עם אידאולוגיה חתרנית, להצטייר כפרוגרסיבי ולהיות ימני, להעמיד פנים שאת אמא טובה או רעה, להיות מודרנית ולתעב את המודרניות וכך הלאה. אבל אי אפשר לשקר בשפה, המילים שאנחנו בוחרים לא משקרות, שם כל האמת יוצאת החוצה.

"למען האמת, האומנים של היום משקרים לא רק ביצירה שלהם, אם אפשר לקרוא לה כך, אלא גם בחיים. יצירת השקר מתקיימת לצד חיי השקר, מה שהם כותבים הוא שקר, כי מה שהם חיים הוא שקר."

מייסטרים דגולים, תומס ברנהרד

כתיבה היא פרישה מהחיים. אבל כדי לכתוב צריך לחיות. עכשיו אני מבינה עד כמה צריך קודם כול לזנק לתוך החיים ולשכוח את הכתיבה, כדי שאחר כך יהיה אפשר לזנק לתוך הכתיבה ולשכוח את החיים. כתיבה היא לפני הכול מהלך בזמן, כמו מוזיקה. לכתוב זה יותר מלחיות, זה לחיות פעמיים. או שזה פחות מהחיים, זה יחס שיקופי, אלכסוני, מעוות. זאת הסיבה שטקסט יכול לגרום לנו לבכות. אבל הרגש לא קיים בזכות הספרות. הוא שייך כולו לחיים. ולהיפך.