שישה שערים לגיהינום

על היומן

במשך ארבע שנים במהלך מלחמת העולם כתב יעקב חברטובסקי, אביה של המתרגמת זהבה סבר וסבו של העורך, יומן. במקביל הוא איבד את כל עולמו, פשוטו כמשמעו. הגטו היהודי בו חי בביאליסטוק נשרף, משפחתו, כמעט במלואה נשרפה ונהרגה, בהם אשתו וילדיו עליהם כמעט אין להשיג פרטים והוא נותר בודד בעולם, נודד במכונת ההרג של המחנות, ממחנה למחנה, מנסה בכל פעם לחיות עוד יום אחד.

איש אינו יודע איך השיג דפים וכלי כתיבה. ככל הנראה הסתפק בפתקאות שונות ורק לאחר השואה, בעודו במחנה פליטים בבארי שבאיטליה, הצליח להעלות את הדברים על הכתב ולספר את סיפורו על פני הגטו, שישה מחנות, בהם אושוויץ וסיפור שרידותו של אדם אחד, בודד, שמכיל בתוכו, יוזמה, אהבת החיים, נחישות, כוח רצון וגם הרבה מאוד מזל. 
אומרים שסופר טוב כותב על החיים. יעקב לא כתב על החיים, הוא כתב את החיים עצמם. בשפה פשוטה, יומיומית וחסכונית, הוא מתאר חיים של חיה נרדפת. במספר תמונות מכל מחנה (והוא היה בשישה כאלה), הוא מצליח להעביר את סיפור השואה המלא מזווית נדירה של ניצול. 

בשלהי שנת  1948, לאחר שספינת המעפילים שלו גורשה לקפריסין כשנה וחצי קודם לכן, הגיע סוף סוף לישראל. הוא נישא להלנה לבית גולדבלט (אותה פגש בספינה לקפריסין) והביא לעולם את חנה וזהבה, המתרגמת. על השואה מיעט לספר, ומשפחה בישראל לא היתה לו. הוא היה אדם בודד וכואב, שאכל, עישן וחי כאילו אף אחד לא יכול לגעת בו אחרי מה שעבר.

למרות שחי חיים מלאים, הוא נפטר מת מהתקף לב בשנת 1974. הוא לא זכה להכיר את נכדיו. במקרה שלו, המילה לב שבור, לא היתה רק מטפורה. לאחר מותו התחתנו שתי בנותיו, חנה וזהבה, ולו היה חי היום היה גאה לדעת שיש לו ארבעה נכדים שהביאו לעולם ביחד 11 נינים שהם הניצחון הפרטי שלו, ניצחון שעבורו הגיע מאוחר מדי. 
היומן הזה הוא מסמך חשוב, אותנטי ונדיר, שנכתב במהלך השואה ולא מנסה ליפות או להשחיר את המציאות. הוא מתאר את המציאות כפי שהיא, עם צער, שמחה, רגעים יפים ורגעים איומים שקשה לתפוס. הוא מוגש לכם כ-80 שנה אחרי שנכתב וכאן כדי להזכיר, בימי זילות המילה נאצים, מי היו הנאצים האמיתיים וכמה מזעזע היה פועלם. 

קריאה מועילה לכולם.
זהבה ויעוז סבר