סתר המדרגה

1.

אלקה ביקשה את נפשה למות.

"חייתי מספיק," היא אמרה לרונה בשיחת הטלפון היומית שלהן.

בשנים האחרונות רונה דיברה עם אמהּ יום־יום, וביקרה אצלה אחת לשבוע. בכל ביקור אמרה לה אלקה: "למה באת," ואמרה: "מה יש לך לחפש אצלי," ואמרה: "אל תבואי יותר, אהרונה. אל תבואי." אבל אחת לשבוע רונה נסעה במכוניתה עד ירושלים, השאירה את המכונית בחניון של התחנה המרכזית, עלתה לרציף האחרון בקומה השלישית של בניין התחנה והמשיכה אל קריית ארבע באוטובוס ממוגן נגד ירי, ואיתה סל גדוש בקופסאות שמילאה אותן בעוף מכובס, במרק ירקות, בפירה תפוחי אדמה ובקומפוט שזיפים. הכול כשר למהדרין, הכול טחון עד דק. מבעד לחלון האוטובוס ראתה איך מיד אחרי היציאה הדרומית מירושלים מופיע המחסום הצבאי רב־הנתיבים, מופיעים הסלעים, הטרסות ועצי הזית, ומופיעה חומת הבטון המתיימרת להסתיר את בית ג'אלה ואת בית לחם. האוטובוס דהר במנהרות ארוכות ומשוכללות, חצה הרים וכפרים, חצה עוינוּת, חצה שאלות שאיש אינו יודע לשאול ויצא אל עוד כפרים הרריים, גדרות, צריחי מסגדים וכרמי זיתים וענבים מלוא רוחב העין, שורות שורות של גפנים ומעבר להן שורות שורות של בתים אדומי גגות. כעבור דקות כבר היה צומת גוש עציון מאחוריהם, האוטובוס העמיק אל תוך הרי חברון ורונה נצמדה אל גב המושב וניסתה לחשוב רק על הקשר הכמעט קרוב — קשר שמורכב משיחות טלפון יומיות, מביקורים שבועיים וממזון טחון — שנוצר בינה ובין יולדתהּ אחרי חיים של נפרדוּת.

בשנים האחרונות רונה הפצירה באלקה, וחזרה והפצירה בה, שתסיים את פרק קריית ארבע שלה ותעבור לגור אצלם במושב. "שני הילדים נשארים לעת עתה בברלין," אמרה לה. "שלומי ואני נסדר לך יחידת דיור משלך, ולא נפריע לך להתבודד כמה שתרצי."

אבל הזקנה נאחזה בדירתה הצופה אל עיר האבות, נאחזה בעצמאותה, נאחזה בהליכתה בוקר־בוקר להתפלל במערת המכפלה. מאז שבעה באוקטובר, רונה הציעה שהיא תתארח אצלם לפחות באופן זמני. אלא שאמהּ השתיקה אותה בקוצר רוח, ורונה אמרה לעצמה לכי תקטפי תותים על הירח, לכי תשַׁני החלטה של הנחושה בנשים.

עכשיו האישה הנחושה הזאת החליטה למות. "חייתי מספיק," אמרה באותו הבוקר. "לא חשבתי שעוד אצטרך לראות כאן מלחמה כל כך קשה, וכבר אין לי כוח, אהרונה. אין לי כוח."

"ומה עם אבישי, אמא? לא תחכי שתסתיים המלחמה והוא ישוב לשלום?"

המילים האלה החרידו את רונה תוך כדי שהשמיעה אותן, והיא הסתכלה על הטלפון שבידה כמו מחפשת דרך למחוק את מה שזה עתה נאמר. אבל תשובתה של הזקנה בקעה מתוך המכשיר חדה וברורה:

"חיכיתי לו מספיק."

2.

בבוקר שבעה באוקטובר נבקעה האדמה מתחת לרגליה של רונה, ומאז לא היה לה על מה לדרוך. כשפגשה אנשים אחרים, ידעה שבדיוק כמותם נראית עכשיו גם היא: הגוף המתמוטט, הפנים הלומות הרעם, העיניים האדומות מבכי ומחוסר שינה וממשהו נוסף, שעוד לא היה לו שֵׁם. שלומי קיווה שהיא תעבור במהירות, איתו ועם חבריהם הטובים, מן המחאה נגד הממשלה לפעילות התנדבותית נמרצת למען החיילים ומשפחותיהם, למען הפליטים מיישובי הדרום והצפון, למען מי לא. והיא אכן התאמצה להרים את עצמה והלכה עם שלומי לחבק ידידים ותיקים, שהבן שלהם — הוא בדיוק חזר מטיול במזרח, ובסך הכול נסע למכור תכשיטים הודיים במסיבת הטבע בחניון רעים — נראה חטוף ומדמם באחד הסרטונים הארורים. אחר כך רונה עשתה יום בקטיף עגבניות באחד המושבים, יום במלון יוקרה מלא מפונים מבועתים, וכמה חצאי ימים במיון בגדים משומשים בהאנגר בנמל תל אביב. היא שמחה שכמורה למתמטיקה היא לא חייבת לעמוד בקשר עם התלמידים, כמו מחנכי הכיתות, גם כשהתיכון סגור. ולמרות זאת, באחד הבקרים הסתרקה והתאפרה וקיימה פגישת זום עם תלמידי המתמטיקה־חמש־יחידות שלה. רק מעטים מהם מצאו לנכון להשתתף בפגישה, וגם אלה העדיפו להתחבא מאחורי ריבועים שחורים של מצלמות כבויות. היה ברור שפתרון בעיות באמצעות טבלת הסתברויות הוא הדבר האחרון שמעניין אותם כעת, אם בכלל.

ורוב הזמן היא לא עשתה דבר חוץ מאשר לנעול את דלת הבית, להגיף את כל התריסים ולהתקפל בכורסת העור הרכה שלה כמו בתוך רחם, צופה בטלוויזיה ועיניה זולגות דמעות של צער, של פחד־מוות, של עלבון ושל גאווה.

3.

רק שעתיים וחצי חלפו מן הרגע שבו רונה שמעה את אמהּ אומרת לה בטלפון את המילים "חייתי מספיק," ועד לרגע שבו יצאה לדרך אחרי שהזדרזה לבשל ולטחון את המנות הקבועות, דחסה את העיסות לקופסאותיהן, והפעם גם ארזה לעצמה תיק לכמה ימים.

לפני היציאה מן המושב עצרה על יד החנות של שלומי, שמאז פרוץ המלחמה היתה ריקה מלקוחות. אנשים חדלו כנראה לחשוק בחפצי וינטג' ביתיים, ורונה תהתה אם מישהו עוד ישוב אי־פעם לקנות רהיט, או אפילו צלחת, אחרי שהמציאות נשברה. אחרי שהתברר שכל בית עלול להפוך למלכודת.

היא עברה בחדרי החנות, חדר לִפנים מחדר, מפלסת לעצמה שביל בין ארונות, שולחנות ושידות בכל צורה וגודל ובין כלי אכילה וכלי נוי, תמונות מנורות ופסלים, ספות וכיסאות. בְּיַרכְּתֵי החדר האחורי מצאה את האיש שלה כורע על הרצפה, מרוכז כולו במריחת שכבה שנייה של צבע על דופן של מכתבה משופצת. רגע עמדה והביטה בו ממרחק, כמו נוצרת את התמונה היקרה הזאת בקפסולה שהיא תוכל לקחת איתה לַדרך. כשהתקרבה ולחשה את שמו, הזדקף בקריאת שמחה והעביר את מברשת הצבע ליד שמאל כדי לחבק אותה ביד ימין. אחר כך אחז במרפקה ומשך אותה אחריו אל מנורת קריסטל גרנדיוזית שהוא מצא שבועיים וחצי קודם לכן, כלומר ממש לפני המלחמה, בדירה תל־אביבית שבעליה עברו לדיור מוגן. "תראי איזו יפהפייה," התלהב, מצביע אל מרכזו של לקט הנברשות המשתלשל מתקרת החנות. "רק הבוקר הספקתי סופסוף לתלות אותה בין כל האחרות."

רונה חייכה אליו. "היא באמת יפהפייה, שלומיק, אבל מי יקנה עכשיו נברשת? אתה האחרון שעוד בכלל מסוגל להסתכל כלפי מעלה."

לבסוף החליק שלומי בידו על קרחתו, כמו שהוא עושה כשהוא מובס. והיא, כמעין פיצוי, הביעה התפעלות מופרזת מטווס גדול וססגוני, עשוי מסלילי ברזל מעוקמים, הרֶכֶש החדש ביותר באוסף הטווסים שפריטיו מפארים כל פינה בחנות.

4.

בתחנה המרכזית בירושלים היו החנויות סגורות. חיילים — גופיהם עדיין חיים, עדיין חמים ושלמים — עלו וירדו במדרגות הנעות, קנו קפה ומאפה, טפחו זה על שכמו של זה ועמדו ברציפי האוטובוסים בתורים ארוכים. רונה המתינה לאוטובוס לקריית ארבע והסתכלה אל הרציף הסמוך, אל החיילים שנכנסו לאוטובוס המיועד לנסוע אל מערב הנגב. היא נפרדה בלבה מכל חייל ומכל חיילת, עד שהאחרון שבהם נבלע בתוך האוטובוס, עד שהנהג סגר את הדלת והתחיל לצאת מן הרציף בנסיעה איטית לאחור, אלא שבאותו הרגע הגיע לשם בריצה עוד חייל צעיר, כמעט רק ילד, מתנשם ומתנשף ומבוהל. האוטובוס התגלגל אחורנית, הילד לבוש המדים דילג אליו מעל למעקה הברזל של הרציף, ורונה החליטה שהוא איחר בגלל אמו: האישה שעד לא מזמן הוא היה התינוק שלה, האישה שבוודאי התקשתה להתנתק מעליו כאשר נפרד ממנה בדרכו לכאן. הלוואי שבזכות החיבוקים הארוכים של אמא שלך החמצתָּ את האוטובוס הזה, היא אמרה לו בלבה, הלוואי שלא תיסע היום אל מערב הנגב. אבל הנהג הבחין בחייל המאחר, בלם את האוטובוס ופתח לקראתו את הדלת. והתינוק יצא לקרב.