גירוש שדים

א

שעות אחר הצוהריים היו הקשות ביותר. החזרה מהעבודה אל בית ריק, סיבוב המפתח במנעול מבלי לשמוע אף לא רחש אחד מבעד לדלת, העציבו אותה. היא לא הצליחה להיפטר מההרגל לצפות שמישהו יקבל את פניה, ובכל פעם התבדתה. הדרך מהחניה לבית הכאיבה לה אפילו יותר: הרחובות התמלאו בהורים שלקחו את ילדיהם מהגן או מבית הספר, בקולות גבוהים של פעוטות, מופעי אידיליה משפחתית. לפעמים הייתה בוחרת בדרכים צדדיות, עוברת דרך חצרות הבתים, בינות לפחי הזבל, מנסה להימנע. בשאר הפעמים חיפשה את זה, נעמדה בקרבתם והתבוננה בריכוז מזוכיסטי - לקלוט את המחוות הקטנות, להקשיב לשיחות ביניהם. יותר מכול פָּצע אותה לראות ילדים על הכתפיים. שלה היו כבדים מכדי שתצליח להרכיב אותם מעליה. בתקופה ששלושתם היו קטנים, זמן האיסוף מהמסגרות היה שעתה היפה ביותר, געגוע שבא על סיפוקו. כשצעדה עימם בעיר, מנופחת מגאווה, לא היה חסר לה דבר. אם הייתה שירה מתלווה אליהם, דגמנו משפחה למופת ושמחתה גדלה אף יותר. היום חנוך חוזר לבדו מבית הספר ונֹח לא מסכים להחזיק איתה ידיים. חוסר התלות שלהם בה רק גדל והלך.

זוהר אמרה שאצלה זה הפוך: היא רואה את ההורים שלקחו את ילדיהם מהצהרון הולכים שפופים ומרגישה הקלה דווקא. היא טוענת שהייאוש מרוח להם על הפרצוף, שמזהים בהם געגועים לאותם ימים בהם טרם היו כבולים לחיי משפחה. אבל, מה היא מבינה בגילה הצעיר? אולי לא הרבה, אך כשהיא אומרת לנועה שהיא הבחורה הכי יפה שהיא מכירה, בכל יום, קל להתפתות להאמין לה.

היה אפשר גם להתחיל אחרת, לספר איך ביום אחד הפסיקה שירה לאהוב אותה. נועה יכלה להצביע על הרגע המפורש, על השנייה שבה הלב של שירה נאטם אליה ומבטה עליה נהיה מזוגג. היא התעקשה על זה, למרות שמי שסיפרה להם הרימו גבה כשניסחה את זה כך. באותו יום נכנסה נועה לחדר העבודה שלה להגיד שהיא יוצאת לקחת את הבכור מהצופים. היא נשקה לה לפני שיצאה, מכוונת לפיה, אבל שירה הפנתה לה את הלחי. מאותו רגע חזרה על המחווה הזו בכל פעם שביקשה לנשק אותה. גם כשהייתה בטוחה שדברים מתחילים להסתדר ביניהן ובלהט הרגע נצמדת לגופה ונושאת אליה את שפתיה, הייתה שירה עוצרת בעדה. בתנועות קטנות וחלקות עשתה זאת, מתיחת ראשה לאחור, הזקרת הסנטר, הנחה שלו על כתפה של נועה. במבט מהצד היה קשה להבחין בהתחמקות הבוטה. רק הבן האמצעי היה שם לב.

היום היא חושבת שהשימוש במילה "אהבה" הוא מטונימי לכל רגש חזק באשר הוא. המשפט "אני אוהבת אותך" אין בו דבר מלבד שחרור אנרגייה אצורה. במפגש עם הילדים, המשפט הזה מבטא אצל נועה הרפיה רגעית מהדאגה האין-סופית שממלאת אותה כשהם לא מצויים בקרבתה. מול שירה הוא ייצג הודיה. נועה דבקה בה מתוך רעב גדול לקשר משמעותי. לא עניינו אותה חיי הלילה או מסיבות, להתנסות ולצבור חוויות מיניות. היא רצתה יציבות, אישה לצידה, שתהיה שלה בכל רגע נתון. בכל פעם שחשה בטוחה באיתנות הזוגיות שלהן, נפלטו המילים מפיה כמו סגולה נגד עין הרע, להגביר את היאחזותן זו בזו.

ושירה? היא הייתה יפה ונזקקת. המודעות להיותה מושכת לא הקהתה את הצורך שלה במבט מעריץ, ונועה סיפקה לה את הסחורה. היא הלכה לצידה בגאווה, מרגישה שהימצאותה בקרבתה מעלה את קרנה שלה. כל דמותה של שירה אמרה זקיפות קומה, התנשאות מעל ראשי הזולת. שערה האדמוני, אסוף בקוקו גבוה, היה מתנדנד לקצב פסיעותיה האדנותיות בחלל. רגליה הארוכות נשלחו קדימה בתנופה, להרחיקה מההמון. ג'ינס וחולצה צמודים הדגישו גוף מרהיב, בלתי מושג, שהגישה אליו הייתה נתונה לנועה בלבד.

עבר זמן עד שהיופי התעמעם דיו, כך שחדל לחפות על מגרעות שמלכתחילה היה עדיף שלא להעלים מהן עין. עתה, אם הרימה את קולה על נועה, עור פניה האדים וכתמי הפיגמנטציה, שרבו עם השנים, בלטו אף יותר, וכשהייתה משקרת - עיניה הירוקות התגלגלו כלפי מעלה והגחיכו את פרצופה.

יופי. מילה נוספת שאפשר לגלגל בה. אבל במקרה הזה ובזמן הנוכחי התפתתה נועה לפירוש השטחי ביותר; התענגה על המבוכה שאחזה בה בפעמים התכופות שזוהר החמיאה לה. יותר מזה: היא נהנתה לשים לב איך בכל פעם כזו היא מצטנעת פחות, מסתגלת לתואר החדש שהוצמד לה. זוהר הסבירה לנועה במיומנות של פסיכולוגית בגרוש, שהחיים לצד שירה, או בצילה למעשה, הרחיקו אותה מעצמה.

שעון החורף מפיל את הימים לים מוקדם יותר. בחמש בערב נתלים בשמיים עננים אפורים, גדושים, ואור השמש האחרון צובע את האופק בכתום זרחני. על המדרכות מתפתלים פסים דקים של ריר חלזונות, הנגלים לעין רק מזוויות מסוימות, דיו סתרים. נועה מתיישבת במטבח ומדליקה את תנור הסלילים, מרקידה את ידיה מעליו, מפסלת את אדי החום. תכף תגיע זוהר.

"את לא פחות יפה משירה. אפילו יותר," תגיד לה בביטחון.

רכה בשנים, זוהר ידעה דבר או שניים על נפש האדם, על המסלול הקל והבטוח לפלס אליה דרך.