פגשתי פעם זקנה שדיברה עם עץ האלון שבקרחת היער שלנו.
היא טענה שהוא למעשה נקבה, שהיא בת ארבע מאות ושלא אכפת לה שאנחנו עורכים מסיבות ריקודים סביבה. בזכות גילה היא סבלנית לטיפשות האנושית. ניר סורק, למשל, אוהב להטיל עליה את מימיו. לא משנה לו שאני יושב חצי מטר ממנו בזמן שהוא שולף את הקטן שלו ומתרוקן בהקלה שמעלה על פניו חיוך מטופש. כאיש נוי חובב, אני סבור שהמאבק המתמשך של האלונה בביקוע הסלעים מתחתיה לא משאיר לה זמן להתעסק בזוטות. ולא שלמישהו מהרוקדים כאן במסיבה זה משנה. ערב חמישי, שלושה ביולי, המוזיקה שוטפת מכל עבר, האוויר מחושמל מצחוק ומשיכרות.
לפעמים אני מרגיש היחיד שאכפת לו, במילים אחרות — הסאחי. או בכינויי הרווח בין אנשי הקהילה — אני "פִּין־שטיין". אמנם שם משפחתי הוא פינשטיין, אבל הם בוחרים לתת לפ' הדגשה של בג"ד כפ"ת בראש מילה. ככה זה בקיבוץ. נותנים לך שם, ועליך להשלים עם הסטראוטיפ שניתן לך. אז אני משלים, מקפיד להיות בצד ומביט בהם בעיניים, איך לומר, רעבות.
ועדת תרבות מרימה מסיבה בתחילת כל קיץ. אחרי חודשים קרים למדי על פסגת ההר, די בקרן שמש יחידה כדי לגרום לכולם לפזז במרץ בהתפקעות של אנרגייה שנאגרה בחודשי החורף הממושכים. יש לנו נוהל קבוע: רוני גולד, דיג'יי הבית, מכין קומץ שירים שמעיף אותך לשמיים, פייסלים רטובים מועברים מיד ליד. לעיתים הידיים משתהות קלות, מרחפות בערגה בין הגופים, בייחוד הידיים של רינה, שיש להן חולשה לישבנים של אורי. שני סיבובים בצעדי רדיפה על פי הקצב, והיא מוצאת את עצמה כורעת תחתיו, סמוקה כמו סלק, צוחקת בפראות כשהוא נמלט ממנה בחרדה. בשנה שעברה התגרשה רינה מאמנון. אמנון עבר לגור אצל שולמית, וגון עזב את הקיבוץ עם רונה, שהייתה אשתו של אורי. גלגל החיים הגדול מתגלגל כאן בין עצי היער בליווי ג'ין אנד טוניק, ויסקי וסיידר תפוחים אלכוהולי אורגני, עבודת יד. כולם משילים מעצמם עצבות ושאר חסימות נפשיות. חבורה של נערים בסיכון, היפּים אבודים בעיצומו של משבר גיל הארבעים.