פרולוג
הנרי
מעולם לא הייתי אמור להיות אבא. המחשבה חזרה ועלתה במוחי בעת שפסעתי החוצה לאור השמש של שעות אחר הצהריים. לעזאזל, היא רצה בראשי כבר חודשים, אבל לאחרונה המילים היו יותר כמו פטיש המכה קצובות במוחי. אני בקושי מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.
"למה שלא תמתין עד ליום שני כדי לעשות את הסידורים המסתוריים שלך?" שאל שותפי לחדר, קוטע את הדיון הפנימי שלי בעת שיצאנו יחד מהעבודה. "אנחנו הולכים לים."
"לא יכול," השבתי במשיכת כתף.
הבילוי בימי שישי בים היה די דבר שבשגרה בקרב חבורת הבחורים שאיתם ביליתי. בדרך כלל יצאנו מהעבודה מוקדם בימי שישי, מה שאפשר לנו ליהנות עוד כמה שעות בסופי השבוע. הפקקים בסן דייגו די מחורבנים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל כשיצאנו מוקדם מספיק, היינו מספיקים להגיע לחוף אימפריאל לפני שרוב האנשים יצאו הביתה מהעבודה.
לא עמדתי להחמיץ משהו שלא יקרה שוב בשבוע הבא.
"טוב, אז אם תסיים בקרוב עם הסידורים המסתוריים שלך, תודיע לי," זרק רוקלין בבדיחות מעבר לכתפו בדרכו לטנדר שלו.
נופפתי לו בביטול ושלפתי את מפתחות הטנדר שלי מכיסי. הייתה סיבה לכך שלא גיליתי לכל הפלוגה את התוכניות שלי. אני לא צריך שהמפקדים שלהם יתחבו את אפיהם לענייניי בגלל משהו שהוא לא סיפור כזה גדול.
כעת אני עושה את דרכי למחלקה המשפטית לפני שכולם שם יסיימו את יום העבודה. יש סיכוי גדול שגם הם יצאו מוקדם היום, אבל אני מקווה שעוד נותר שם מישהו שיוכל לסייע לי.
אני מתופף באצבעותיי על ברכיי עטויות מדי ההסוואה כשאני ממתין על כיסא לא נוח בחלקו הקדמי של בניין המחלקה המשפטית. המקום די התרוקן לקראת סוף השבוע, אבל למרבה המזל נראה שעדיין יש פה מישהו שאיתו אוכל לדבר. אני לא בטוח מתי אזכה להזדמנות נוספת לכך לפני שאני עוזב שוב לעוד מחנה אימונים בשבוע הבא, והמחשבה על לעזוב בלי לסדר תחילה את העניין הזה גורמת לי עצבנות מטורפת.
אני משעין את ראשי לאחור על הקיר ועוצם את עיניי. מאחורי עפעפיי אני רואה בעיני רוחי את התינוקת הקטנה והקירחת שראיתי רק לפני כמה שבועות. התינוקת של מורגן. בטני מתכווצת.
לא רציתי לחשוב עליה כך.
כשמורגן הודיעה לי שהיא בהיריון, בהלה אחזה בי והשבתי לה באופן שממנו ניתן להבין שהפלה היא המסקנה המתבקשת. כמעט שנתיים לאחר מכן, אני עדיין מופתע מכך שהיא לא תקעה לי אגרוף בביצים ורק אמרה לי בקול רגוע שהיא מתכוונת ללדת את התינוקת, אך לא מצפה לדבר ממני.
בתחילה הוצפתי הקלה מסחררת, מציפה, רוטטת.
לאחר מכן אחזו בי הספקות.
האם אני באמת הטיפוס הזה?
האם אני מסוגל פשוט להפנות עורף לבשר מבשרי?
גודלתי בידי הורים שהכניסו אל ביתם ילדים שאפילו לא היו שלהם. הם הציבו את ערך המשפחה מעל לכול, ובמהלך חיי היו פעמים רבות שבהן השתתפתי בשיחות על אבות לא מוצלחים שהתכחשו לילדיהם וכמה הם נוראיים.
לכן, במקום לברוח לכיוון השני, ניסיתי להיות נוכח. לא אמרתי מילה לבני משפחתי, מעדיף לא לשמוע את דעותיהם ולזכות להתערבותם החונקת, אבל עם מורגן שמרתי על קשר במהלך כל תקופת ההיריון. כל מערכת יחסים בינינו הייתה בלתי אפשרית בשלב ההוא, אבל עדיין נהגתי להתקשר כדי לדרוש בשלומה. לא היה לי שמץ של עניין ללוות אותה לביקורים אצל רופאים, וכשגיליתי שהיא עומדת ללדת בת, לא התעורר בי כל רמז לרגש כלשהו. למרות זאת, המשכתי לנסות.
לא רציתי להיות הגבר שהוריי היו משמיצים. לא רציתי שבתה של מורגן תגדל בתחושה שמשהו לא בסדר איתה או איזה חרא כזה ובסוף תמצא את עצמה חשפנית עם תסביך אבא.
או־קיי, אני יודע שההערה האחרונה היא הכללה גורפת, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כך. לשם מחשבותיי נדדו.
אז ניסיתי. ביקרתי והתקשרתי והייתי זמין עבור מורגן לכל דבר ועניין. בסופו של דבר שנינו ראינו את הכתובת על הקיר. הוא פשוט לא היה שם, הרגש הזה שידעתי שאני אמור להרגיש, זה שכל הורה מרגיש, אפילו הורה מחורבן.
לא חשתי סקרנות לגבי התינוקת. לא תהיתי אם היא בסדר, לא דאגתי לגביה. לא הרגשתי כלפיה דבר מעבר לדאגה הטבעית לבן אנוש זעיר. האם הייתי מזנק לפני אוטובוס דוהר כדי להצילה? בטח, אבל את זה הייתי עושה עבור כל ילד.
זה כל מה שהייתה עבורי. איזו ילדה אקראית.
משהו לא בסדר איתי, אני בטוח בכך, אבל אין זה משהו שבכוחי לשנות או לתקן. ניסיתי, לעזאזל. אני מנסה כבר שנה להרגיש משהו כלפיה, ולא משנה מה עשיתי, או איזה תרחיש אימים דמיינתי בראשי כדי לנסות להעלות בליבי רגש כלשהו, פשוט לא הרגשתי דבר.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכול לזייף את ההרגשה. שאוכל להעמיד פנים שאני מרגיש משהו עד שאכן זה יקרה. אף אחד לא ידע.
אחרי שהגעתי לבקר אותן לכבוד יום ההולדת הראשון שלה והתבוננתי בילדה, הדומה לי כל־כך, אוכלת את פרוסת העוגה שלה, בכל זאת לא הרגשתי דבר כלפיה מלבד שעשוע קל ושיעמום, ואז הבנתי שהעמדת פנים אינה אפשרות.
יש בי משהו שבור. משהו שבו מעולם לא הבחנתי עד שהתחושה האדישה ההיא היישירה אליי מבט, לועגת לאי יכולתי להתחבר רגשית.
"האריס?" נשמעת קריאה ממקום כלשהו בין שתי עמדות עבודה.
אני נעמד ומחליק בפיזור הדעת את ידי על חולצת המדים שלי בעודי ניגש לעמדה.
"רצית לשנות את המוטב בגמלת השארים שלך שלאחר המוות?" שואל הבחור, מביט מטה במסמכים שהוא אוחז בזמן שאני הולך בעקבותיו אל תוך קרביה של המחלקה המשפטית.
"כן, אדוני," אני משיב.
אני לא מסוגל להיות הורה. אני לא מסוגל להיות האבא שילמד אותה לרכוב על אופניים או לגלוש על גלשן. לא אהיה שם כדי לעורר יראה בליבם של בנים שירצו לצאת איתה ולעולם לא אחבוש את ברכה לאחר נפילה כואבת במגרש המשחקים, אבל ביכולתי לעזור לה מרחוק. ביכולתי להבטיח שלמורגן יהיה את הכסף שלו תזדקק כדי לדאוג לתינוקת שלה. אם משהו יקרה לי, אוכל לוודא שהן יקבלו את הכסף. זה המעט שאני יכול לעשות.
אם יום אחד מורגן ובתה יקבלו את הגמלה לאחר מותי, אדע בוודאות מוחלטת שבני משפחתי כבר ימצאו אותן.
הם לא יוכלו שלא להיות איתן בקשר.
1
טרוור
אפילו חודשים לאחר מותו, אחי הקטן הוא עדיין האדם הראשון שעליו אני חושב כשאני מקיץ בבוקר והמחשבה האחרונה שלי לפני שאני נרדם מדי לילה. הוא בכל מקום שבו אני מביט, בכל שיחה שאני מנהל גם אם שמו לא עולה. האמת היא שזה די אירוני שהוא תופס מקום כה גדול במחשבותיי כשימים שלמים היו עוברים עליי בלי שהייתי חושב עליו ולו פעם אחת בשנים שלפני מותו.
הנרי תמיד היה כזה. הוא תמיד הופיע ברגעים הכי לא מתאימים, כמו בלילה ההוא כשסוף־סוף הזמנתי את כריסטין פרסטון לדייט במהלך שנתי הראשונה בתיכון והוא צנח למושב שלצידנו בקולנוע כאילו הזמנתי אותו להצטרף. כשכן הייתי אמור לחשוב עליו או לשוחח איתו, תמיד שנינו היינו עסוקים מכדי להתעדכן זה בחייו של זה, וכעת כשהוא איננו הייתי מוכן לעשות הכול כדי למחוק את העובדה הזאת מראשי. הוא כל מה שיכולתי לחשוב עליו.
התגעגעתי אליו בטירוף. גם כעסתי עליו כל־כך, עד שיכולתי להכניס למשהו אגרוף.
תהיתי אם אחים אחרים, ביולוגים, כאלה שנולדו לאותה משפחה בגלל טעות בלידה, חשו זה כלפי זה כפי שחשתי כלפי הנרי. האם גם הם היו מתרגזים עד שביקשו לטלטל את אחיהם הקטנים עד שיתנהגו כראוי, או שקל יותר לוותר על מישהו שעבורו מעולם לא היו צריכים להילחם מלכתחילה?
כשהוא נכנס לחיינו, הסידור של הנרי היה אמור להיות זמני בלבד. עברו חודשים עד שהבנו שהוא הולך להישאר איתנו לעולם. בתור ילד שהיה עד לכניסתם ולעזיבתם של אין־ספור ילדים בביתנו, הידיעה שהנרי נשאר איתנו הייתה קשה לי. נאלצתי לעשות בחירה מודעת לראותו כבן משפחה. בשנייה שהשינוי הזה אירע בראשי היה ברור לי שדבר לעולם לא יוכל לגדוע את הקשר בינינו.
גם לא לאחר שגיליתי כל מיני דברים על הנרי לאחר מותו. עדיין הרגשתי איך אני נלחם בתוכי על הזיכרון שלו, מחפש תשובות שיוכיחו שההחלטות שעשה בחייו היו הגיוניות באופן כלשהו.
"אימא?" קראתי בעודי פותח את הדלת בלי לדפוק, "את בבית?"
"אני פה מאחור," קראה בתשובה.
הלכתי בעקבות קולה במורד המסדרון ומצאתי אותה יושבת ליד השולחן הארוך בחדר היצירה שלה, מדביקה גיליונות קטנים של נייר בספר מזכרות.
"היי, טרוור," אמרה, מרימה את ראשה בחיוך אליי, "הכול בסדר?"
האשמה הכתה בי חזק ומהר. לפני כמה חודשים ביקור אקראי לא היה זוכה לשאלה מסוג זה, אבל נראה שאימא שלי הזדקנה בשנים רבות תוך פחות מכמה חודשים. אובדנו של הנרי, ילד שגידלה מאז היה בן שנתיים, היה מכה שממנה לא התאוששה, אך נראה שהגילוי שזנח את ילדתו שברה אותה לחלוטין.
"רק רציתי לראות אותך," אמרתי, מחייך. נכנסתי לתוך החדר והצצתי בספר הזיכרונות שעליו עבדה. הוא היה מלא בתמונות ילדיהם של דודניתי קייט ושל אחי המאומץ, שיין. כבר עברו כמה שנים, אבל עדיין התקשיתי להאמין שאחי המאומץ ודודניתי התאהבו.
הדף שעליו עבדה כעת אימא הכיל תצלומים של ארבעת ילדיהם הגדולים ביותר רצים בחצר ומשחקים בסילוני ממטרה. "נראה טוב."
"תודה," היא השיבה, נוטלת את הדבק. "אני נשבעת, אני לא יכולה לעמוד בקצב של כל התמונות האלה. כל אלה רק מהשנה החולפת."
משכתי אליי כיסא שעמד בצד, סובבתי אותו עם המשענת קדימה והתיישבתי לצידה, מותח לפניי את רגליי הארוכות. אימא שלי הייתה כה קטנה, שתמיד חשתי כמו נפיל כשעמדתי לידה. מאז שמלאו לי שלוש־עשרה אני מיתמר מעליה ותמיד זכינו לשפע מבטים תמהים כשלקחה אותי העירה לרכישת תלבושות לבית הספר או איזו חולצה, האישה בהירת העור שמצווה על ילד כהה עור, שגימד אותה בממדיו.
היא מעולם לא נתנה למבטים האלה להטריד אותה, וגם אני לא. ואם כן, לפחות לא הבעתי את זה בקול רם. הייתי פשוט זוקר מעט את סנטרי והולך קצת יותר קרוב אליה, מוודא שכל הערה המכוונת אליה תעבור קודם דרכי.
כשהייתי צעיר זה עבד. אנשים עשו מאמץ לשמור מרחק, מבקשים להימנע מצרות. ככל שבגרתי, נראה שלאוכלוסייה המקומית היה יותר ויותר קשה לקבל את העובדה שהיו דברים שלא היו מעניינם. מעולם לא ידעתי אם זה בגלל השינוי במראה החיצוני שלי או השינויים החברתיים שהתרחשו סביבנו ושגרמו לאנשים לנעוץ מבטים ולבחור באיזה צד הם מבקשים להיות. כאילו היו צדדים לעניין מלכתחילה.
"אבא אמור להגיע הביתה עוד מעט," אמרה אימא, מושכת את תשומת ליבי מידיה הענוגות, שהדביקו אותיות בקשת לרוחב חלקו העליון של הדף. "אנחנו מתכוונים לצלות המבורגרים, אם בא לך להישאר."
"אולי," השבתי. "האמת היא שרציתי לשוחח איתכם."
"בנוגע למה?" היא הביטה בי בסקרנות.
"אני חושב שהגיע הזמן שאסע לקליפורניה," אמרתי, מביט איך הכאב מהבהב באופן כמעט בלתי נראה בעיניה. "כבר עברו כמה חודשים וכולנו נרגענו."
"אתה יודע שאני לא חושבת שזה רעיון טוב," אמרה, ידיה נחות ללא תנועה על השולחן.
"מישהו צריך לנסוע לשם, אימא."
"אני זו שאמורה לנסוע," השיבה בעיקשות.
"לא," השבתי בהינד ראש. לא יכולתי לדמיין את אימא שלי נוסעת רחוק מהבית מלכתחילה, אבל סירבתי לדמיין אותה נוסעת לקליפורניה כדי לראות את ילדתו של הנרי ומקבלת יחס צונן מאימה של הילדה, או גרוע יותר, נופלת קורבן למניפולציות בתמורה לאפשרות ליצור מערכת יחסים עם הילדה. זה עלול להרוס אותה לחלוטין.
"טרוור," אמרה בלי אזהרה, מזדקפת ומתרחקת ממשענת הכיסא. "אני יודעת שאתה דואג, אבל אין לך מושג איך לנהל מצבים כאלה. אימהות ביולוגיות הן — "
"אימהות ביולוגיות?"
"כן," השיבה בסבלנות, טופחת ברכות על ברכי. "הן מגוננות."
"ואימהות מאמצות לא?" חשקתי את לסתי.
אימא צחקה. "באמת, הייתי נלחמת באריה כדי להגן על בניי."
"אז מה את — "
היא קטעה את דבריי בהרמת יד. "הייתי צריכה לומר 'אימהות' וזהו, בסדר?" אמרה בחיוך קטן. "התכוונתי לכל האימהות. הן מגוננות, ואם אתה תיסע לשם, תתנהג בחספוס ותנסה לשלוט במצב, היא לא תרצה שום קשר איתנו."
"מתי אני נוהג בחספוס?" התווכחתי.
"חוץ מעכשיו, אתה מתכוון?" שאלה ביובש.
"אני חושב שזה לא רעיון טוב שתיסעי לשם, אימא," אמרתי ברכות, לא בטוח איך לתאר את הרתיעה שלי בלי להעליב אותה.
"מסכים," אמר אבא מפתח הדלת מאחורינו. "את יודעת איך אני מרגיש לגבי זה, אל."
"אני לא איזו חתיכת חרסינה שברירית," אמרה אימא בתסכול.
"את לא מכירה את האישה."
"אני יודעת את שמה. אני יודעת שהיא הכירה את בני, די טוב, אם הם הביאו יחד ילדה לעולם. אני יודעת שהיא מגדלת את הילדה ללא עזרתו של בני, וכפי הנראה עשתה את זה עוד לפני שהוא מת."
הבטתי באימא שלי כשקמה בכעס על רגליה.
"טרוור יכול לנסוע לשם ולהציג את עצמו," אמר אבא, עיניו מתכווצות בזוויותיהן וקולו מעמיק. "ואת יכולה להתעצבן כמה שאת רוצה. אני רוצה לפגוש את ילדתו של הנרי לא פחות ממך, אבל את בראש מעייניי, מתוקה."
כפי הנראה הדאגה שנשקפה מעיני אבא פרטה על מיתר בליבה, משום שרגע אחד עמדה זקופה ונוקשה באמצע החדר, ששה אלי קרב, ואילו במשנהו התרככה וניגשה באיטיות לאבא, כורכת את זרועותיה סביבו כשהוא עומד ושתי ידיו נטועות על מסגרת הדלת.
"מתי אתה מתכנן לנסוע?" שאל אותי אבא, זרועו סביב כתפיה של אימא.
"בשבוע הבא," השבתי, משעין את מותניי על שולחן היצירה. "אני מתכוון לנהוג לשם, אז הבאתי את הטנדר שלי."
"נסיעה מחורבנת," אמר אבא בהזדהות. "תישאר אצל שיין וקייטי? אולי הם יבואו איתך לפגוש את התינוקת."
"אתה מתבדח, נכון?" עיוויתי את שפתיי. "חשבתי שאנחנו לא רוצים להבריח את האימא."
אבא שלי צחק בקול רם ואימא רק הנידה בראשה.
"כולם אוהבים את קייטי," היא נזפה בנו. "אם משהו יקרה, זה שהיא תהפוך לחברתה הכי טובה של הבחורה."
"בואו פשוט נחכה ונראה אם היא ראויה לחברות טובה, או־קיי?" אמרתי. יצאנו מחדר היצירה והלכנו במורד המסדרון למטבח. "אנחנו לא יודעים דבר עליה."
"הנרי בבירור אהב אותה."
"לא בהכרח," אמרתי, הבושה גורמת ללהט להתפשט במעלה צווארי. "אנחנו לא יודעים אם הייתה שם מערכת יחסים בכלל."
"בבירור לא אחת משמעותית אם הנרי אפילו לא הזכיר אותה מעולם," אמר אבא, מוציא אוכל מהמקרר.
"מה?" שאלה אימא, מביטה ממנו אליי ובחזרה. "אתה אומר שהיא הייתה מפגש ללילה אחד?"
היא נשמעה כה מזועזעת, שאבא שלי פלט נחרת צחוק ואילו אני רציתי לשקוע לתוך הרצפה. שיחה על כל דבר שקשור למין עם אימא ניצבה באותה דרגת אי־נוחות כמו הסרת שערות בשעווה בביצים. למעשה, העדפתי לעשות שעווה בביצים.
"אני לא בטוח שהנרי ניהל מערכות יחסים בכלל," מלמלתי כשהמשיכה לבהות בי כאילו המתינה למענה.
"ובכן, זה פשוט נהדר," נבחה ורקעה ברגליה אל כיור המטבח. "ומה איתך?"
עיניי נפערו באימה ועמדתי שם קפוא על מקומי, פוחד מדי שמא קול רחש יגרום לה להסתובב אליי.
"שקט," אמר אבא, טופח קלות על מותניה של אימא, "הוא לא רוצה לדבר איתך על זה, אישה מטורפת."
"חשבתי שלימדתי אותם לכבד נשים," השיבה כאילו לא הייתי בכלל בחדר. "חשבתי שלימדתי אותם שסקס הוא מתנה שאין להקל בה ראש אלא שיש לקבלה בהכרת תודה."
"את עכשיו אומרת שעל הבנים שלנו להכיר תודה כשאישה מוכנה לשכב איתם?" שאל אבא בספק בזמן שהבטתי סביבי, מנסה נואשות למצוא נתיב בריחה.
"אתה לא אסיר תודה על כך שאני שוכבת איתך?" השיבה אימא בחדות.
"מה שנכון, נכון," הסכים אבא.
זין על כל זה. הייתי חייב לעוף משם.
"טרוור ריימונד האריס, אל תחשוב על זה אפילו," אמרה אימא בלי לפנות לעברי ורק פסעתי צעד לאחור.
"אני זקוק לבירה," אמרתי, הולך בצעדים מדודים לעבר הדלת. אבא תמיד שמר את הבירות שלו במקרר מאחור כדי שלאימא יהיה די מקום במקרר לאוכל.
"אתה רואה מה קורה כשעושים סקס מזדמן?" שאלה אימא וחגה על מקומה בזמן לעצור אותי במבט חודר. "אתה רואה?"
"מעולם לא הכנסתי מישהי להיריון," אמרתי בחדות, כתפיי מזדקפות בתנועה חדה. "ולא אעשה את זה."
"אתה לא יכול לדעת את זה בבטחה."
"אני בהחלט יכול להשתדל כמיטב יכולתי," יריתי, עומד על שלי. "אני זהיר תמיד."
"זהיר שווה לתחת — "
"אלי," אבא התפרץ, "מספיק." אימא קפצה את פיה בחוזקה. "לא על טרוור את כועסת. תפסיקי להציק לו."
גופה של אימא ממש רטט בזעם כבוש, אבל היא הנהנה בחדות. "לך תביא בירה," ציוותה, קולה מתרכך מעט. היא יצאה מהחדר בלי להוסיף מילה.
"אלוהים אדירים," מלמלתי לאחר שיצאה.
"היא מתמודדת עם הרבה," אמר אבא, פונה בחזרה לבצל שפרס. "אתה יודע שזה לא מכוון אליך, נכון?"
"כן. אני יודע."
"היא מנסה להבין מה גרם לאחיך לנטוש את התינוקת," אמר בלי לפנות אליי. "לאחר כל מה שעברנו, השנים האלה של תקווה, רק כדי לגלות שזה לא הולך לקרות לנו, ואז למצוא דרך אחרת להקים משפחה... לעזאזל, גם אני לא מבין את זה."
"רק מפני שזה אולי היה מפגש ללילה אחד," אמרתי, מניד בראשי על אף שהוא לא יכול היה לראות אותי, "זו לא סיבה מוצדקת. עבורי זו לא יכולה להיות סיבה מוצדקת."
"אני יודע, טרוור," אמר, מביט בי מעבר לכתפו. "אני מכיר אותך, בן."
"אני גם לא מבין את זה."
"אתה והנרי מעולם לא חשבתם אותו הדבר," אמר אבא, חוזר לבצל. "אתה, שיין והנרי תמיד הייתם שונים כמו שמן, מים ויין, וזה לא קשור למראה שלכם או לתקופה שבה באתם לגור איתנו. האופי שלכם פשוט לא יכול להיות שונה יותר זה מזה."
"מעולם לא חשבתי שהוא יעשה משהו כזה," אמרתי בגועל ויצאתי כדי להביא שני בקבוקי בירה. כששבתי פנימה, אבא שטף את ידיו.
"גם אני לא הייתי מסוגל להעלות את זה על דעתי," אמר אבא, נוטל ממני בקבוק בירה בהנהון תודה. "אבל שיט, כולכם גברים בוגרים כעת. אתם צריכים לקבל את ההחלטות שלכם ולחיות את החיים שלכם. אני רק חוזר ואומר לעצמי שאין לנו מושג מה הנסיבות שגרמו להנרי לנטוש את התינוקת."
"זה בולשיט," השבתי בעיקשות.
אבא הושיט את ידו ונתן לכתפי לחיצה. "כשאתה חש כעס כלפי אחיך, תזכור דבר אחד. יכול להיות שהוא לא עמד באחריות שלו כפי שאנחנו היינו עושים את זה, אבל הוא עדיין העביר את ביטוח החיים שלו אליהן למקרה שמשהו יקרה לו."
"אתה לא כועס?" שאלתי כשהוא הרים את מגש ההמבורגרים הלא צלויים.
אבא פלט נחרה. "אם יכולתי, הייתי חונק את האידיוט," מלמל ונשא את המגש החוצה.
המשך הפרק בספר המלא