זונה בוונציה

בגיל שלושים ושתיים שכרתי דירה כדי להיות זונה בהתנדבות. המקצוע העתיק בעולם חייב להתאים לעיר היפה בעולם, ועל פי הסיפורים, היו פה כמה רבעים כאלה. של זונות. אחד מהם בטח קרוב לבית שלו. כל הזונות היו מחכות לאבא, לסבא ולסבא רבא שלו, שיצאו בשעות קבועות לשתות קפה, אחר כך לעבודה, לתיאטרון הפינצ'ה, ולארוחת ערב. בין לבין, וגם בסוף היום פינו הגברים חלון זמן לתשוקה ולחילופי נוזלים לא ממוסדים, לליטופים ולריח דביק, משומש. הזונות, מסודרות להן בסמטאות, בשורות, שעונות, לא הפריעו להן המבטים מחבורות של זרים. אף אחת לא הובילה, הנהיגה, לא החזיקה דגל או פרח ביד. מבחר הוגן של זונות מחכה להם, כולן שוות. כולן בהתנדבות.

כמוני.

* * *

שמחתי על החלטתי לנסוע ועל הדירה. את הראשונה שמצאתי שכרתי לחצי שנה בלי לבזבז זמן או לשים לב לפרטים כמו מספר החלונות, רהיטים ואבזור מטבח, לא עניינו אותי לא קומת קרקע ולא עליית גג. כך או כך, תכננתי להיות אצלו זונה בבית. הדבר היחיד החשוב היה מיקום הדירה על המפה: רחוקה דייה כדי לא להיתקל בו בהפתעה, וקרובה כדי שלא אגיע אליו לחה או מסריחה.

הרגשה נינוחה פשטה בגופי. לא חשתי בשום איבר בגוף כשהתיישבתי בכיסא F שלוש ליד החלון, במטוס צ'רטר שקושט בוורוד לכבוד טיסתו המאה. בפעם הראשונה בחיי, נחרצת שמצאתי לי מטרה אמיתית — אני יחידה אחת מלוכדת במעגל סגור. בשליטה. הביטחון העצמי הזה נתן לי דרור ברגעי הפרידה מהמשפחה, בייחוד מסבא שלי, אמנון, לו נתתי בנדיבות חיבוק כפול.

נותרו שעתיים וחצי לטיסה כשהתעוררתי דבוקה לחלון בפה פתוח. הזמנתי בנימוס פחית קולה ושקית שקדים מלוחים פגי תוקף במחיר מופקע. בעיתון שמאלני נחשב קראתי ריאיון עם ״זונת צמרת״: ״ירידה לזנות היא תמיד נפילה, תוצאה של טראומה או ילדות מצוקה״. מחיתי. לא היה זה המקרה שלי, ואני בטוחה שגם לא בקרב הזונות של אבא וסבא רבא שלו. הרי לכל הגברים היו אחת או שתיים, ולפחות אחת מהן הייתה שם מתוך בחירה. נהפוך הוא, ההחלטה מתוחכמת יותר. הרי אני לא עושה זאת בשביל לשלם חשבונות או שכר דירה; לאלה דאג אבא שלי. גם ״טראומת הילדות״ שלי לא תיחשב ככזאת בעיני רבים: גדלתי בעיר פרברית שהחלה מבאר ומפרדס, ממוקמת בין לבין, קטנה מספיק כדי שרבים לא ישמעו עליה, כביש ראשי, תיכון אחד, תנועת נוער מסובסדת אך שנויה במחלוקת, בלי סיגריות או סמים בגיל מוקדם; את המשקה האלכוהולי הראשון טעמתי כשהייתי בת שבע־עשרה. אבל בשבילי זו הייתה הטראומה, לגדול במקום שבו אין שום דבר מיוחד. הגן שהיה אמור להיות סמל העיר הוא לא יותר מגבעה ממוצעת עם דשא מאותגר גדילה, לכביש הראשי יש רק נתיב אחד, לא רוצים שתצא מהחור הזה, ובחנות של תחנת הדלק נדמה שיש מפזר ריחות עם ריח של בית אבות. לא היה שום דבר קיצוני או יוצא דופן בעיר הזאת. חייתי בסיפור רגיל, בשעת חלון, במסדרון, בפרסומת חולפת שמחריבה מראש את הסרט.

תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה, פלוס חבר לשעבר שנהפך למורה דרך. את כל שנות הנעורים שלי בזבזתי עליו. חברותיי היו לקוסמטיקאיות ולמורות לחינוך מיני. בלי סוסים, בלי נסיכים, בלי מסכות, בלי ידיות דלת בדמות אריות טורפים, בלי פסלים בכיכרות עם שדיים חשופים, כנפיים או מלמלות, חרבות, נשפים; בלי מושאים חשוכים או חטאים מיניים.

״איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?״ שאלו אותי בהיסוס חטטני. אחר כך הגיעו ההמלצות, הטלפונים והשידוכים מהאח של החבר של החברה מהגן, מהחבר של הבן של נהג המונית, ולאחר מכן רצה השמועה שסילבי היא למעשה בת זוגי ולא חברה.

״איך לא הצלחתי למצוא מישהו״ — והרזומה הרומנטי שלי הוא פאזל תבוסתני בשיבוץ צפוף של אידיוטים? שנה וחצי התפשרתי עם אלון הקוצני, עם איתן, נועם ונדב. הם היו שווי ערך למוצרים בפיקוח מטעם המדינה: חלב בשקית, לחם אחיד, אשל 1% שומן ומרגרינה. כאילו היה זה עניין של הצלחה, כמו לקבל ציון גבוה במבחן. אולי בגלל טפטוף האינפוזיה של אמא שלי מינקות האמנתי שאני דווקא יותר כמו בגט חם שזה עתה יצא מהתנור, קריספי מבחוץ ורך מבפנים, כזה שרוצים ממנו ביס עוד לפני שמשלמים תמורתו.

זהו־זה, אמרתי לעצמי, ״משנה מקום, משנה מזל״.

כל הזרים ששאלו אותי ״ונציה בחורף?״ זמזמו לי באוזניים שלא הרגשתי כשהקור היכה בי. אבל הם לא הבינו. הם הסכימו ביניהם שבזנות אין בחירה, ושלוונציה לא נוסעים בחורף.

אבל שוב בחרתי להגיע לוונציה, הפעם בחורף, כדי להיות לו זונה בהתנדבות.

ברגע שיצאתי לאולם מקבלי הפנים, התנדפתי החוצה היישר למונית־סירה שחיכתה לי במזח אחת־עשרה. מטרתי הייתה להגיע העירה בטבעיות, כאילו נסעתי לחופשה, והנה חזרתי; הייתי פה כל הזמן הזה, אני לא משם, אני מפה; לא שייכת לאוסף התיירים שעולים על אוטובוס עד ה־¹mainland או על הוואפורטו² המרכזי. לא ככה נכנסים לעיר הזאת!

לבשתי את המעיל השחור, הכבד, זה שאיתו אני מסוגלת לכול, ומתחתי את הצווארון מעלה. השמיים לא קיבלו את פניי כמו שקיוויתי: עננים הצטופפו מעליי והשמש לא הופיעה, ובכל זאת נדמה שהופעתי הרשימה את התיירים שהצטלמו על הגשרים. מבטים מבטיחים נשלחו אליי ממשיטי הגונדולות המאוסים.

סילבי קיבלה את פניי עם קפה, סיגריה וסלט קפרזה. ואפילו תלתה שלט במרפסת, ״ברוכה הבאה״. ההתלהבות שלה למפגש המחודש בינינו לא הוציאה אותי מהריכוז, שכן היא באה לפה רק לשלושה ימים. לא העזתי לספר לה דבר על פשר נסיעתי, אף שכמו השאר, שאלה מדוע החלטתי לחזור דווקא לפה, דווקא עכשיו.

״בטוחה שתסתדרי? ונציה בחורף היא לא כמו גלידה, אלא כמו סורבה. לא הדבר האמיתי.״

משעממים וחסרי מעוף, כולם.

בחיבוק חזק הדגשתי עד כמה אני שמחה לראותה ואיזה כיף להיות יחד, וכדומה. נוכל ללכת לתיאטרון, לבר של הארי כדי לשתות בליני ולאכול טרמציני, כל המקומות שהכירה לי בביקורים הקודמים. נלך למוזיאון האקדמיה ולמסיבה שתתקיים לילה למחרת. השיער שלה התארך בחודשיים שלא התראינו, ובדילוג ראוותני סובבתי אותה להשוויץ בשני הקילו שהשילה מעליה באחרונה. כל זה לא באמת שינה לי דבר, ורק לרגע הרגשתי אשמה. ידעתי שאני מנצלת אותה לטובתי מכיוון שהיא כרטיס הכניסה לעניינים, צ'יק צ'ק תתחפף. לא אצטרך להעמיד פני מתעניינת, ולשאול שוב בסקרנות על היסטוריית הכנסיות ועל מיקום הכיכרות, על התערוכה שנסגרת וזו שנפתחת, על גני הביאנלה שלא הספקתי לבקר בהם, על הפרסקאות, מה קרה עם הדוד הנבל שלה, ועל החופשה האחרונה שלה בניו־יורק או בבאלי. אלֿה עניינו אותי כקליפת השום. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי הוא המטרה האמיתית שלשמה באתי לכאן: לפגוש אותו שוב, לשכנע אותו לקחת אותי אליו, לתמיד.

״הכנתי לנו תוכניות! יש לי הרבה להראות לך.״

״מתי הטיסה שלך, תזכירי לי?״

״לא רציתי להעציב אותך, אז לא סיפרתי קודם. הייתי מוכרחה להקדים בגלל עבודה, אני ממריאה עוד יומיים... חייבת לתת לקבוצת העצלנים הזאת דחיפה, לזרז עניינים.״

אין שום בעיה, אמרתי לעצמי.

״חבל, לא התראינו כל כך הרבה זמן... דפני הציעה שנצטרף לתיאטרון היום, אבל תהיתי... אולי תהיי עייפה. אופרה אוהבת?״ אמרה כשחיבקה אותי שוב. 

בטח אוהבת. בעבורי לא הייתה זו הזדמנות לרכוש תרבות או חוויה, אלא אפשרות להתלבש יפה כדי למשוך מבטים, לשוטט ברחובות בלילה, להשתין שוב כמו כלבה ברחוב, לסמן שחזרתי, ועכשיו זו הטריטוריה שלי.

״מה פתאום עייפה, תגידי לה שאנחנו באות!״ עניתי בהתלהבות תוך כדי פריקת המזוודה.

לפני התיאטרון יצאנו לאפריטיבו בסקיאבי, הבר המועדף עליי בעיר משתי סיבות: שיכרות בזיל הזול (בקבוק פרוסקו בחמישה־עשר יורו או בירה בשניים), וכי בביאנלה, חצי שנה קודם, פגשתי אותו בראשונה. פעמיים. פעם אחת חצה את התעלה עם הסירה הכחולה שלו. העיניים שלו כמעט יצאו מהחורים כשראו אותי. אפילו סילבי לחשה לי שהוא לא מוריד ממני מבט. גבוה כמו האייפל ויציב כמו הפירמידות בגיזה, חשבתי כשחייך אליי בשיניים חשופות, לבנות.

לא העזתי לספר שביקשתי לזוז כי ידעתי שהתחתונים הרטובים שלי ישאירו סימן במקום שישבתי עליו.

המשך העלילה בספר המלא