יוגה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוגה
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Yoga
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: בבל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

עמנואל קארר

עמנואל קארר נולד בפריז ב-1957. הוא סופר עטור פרסים, מבקר קולנוע, תסריטאי ובמאי.

תקציר

(צרפת, 2020)

עמנואל קארר ביקש לכתוב "ספר קטן ולא יומרני, מחויך ומעודן" על היוגה שהוא מתרגל מזה שנים רבות לצד דיסציפלינות נוספות. הוא אפילו כתב טקסט קצר לגב הספר. אבל תוך כדי הכתיבה הכול הסתבך לו. 

זהו סיפורו של ספר על יוגה ודיכאון, על מדיטציה וטרור, על שאיפה לאחדות ועל הפרעה דו־קוטבית. אלו דברים שלא הולכים כל כך ביחד ואף על פי כן, הם הולכים ביחד. 

פרק ראשון

ההגעה

מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי את סיפורן של ארבע השנים האלה, שבמהלכן ניסיתי לכתוב ספרון מחויך ומעודן על יוגה, התמודדתי עם דברים לא מחויכים ולא מעודנים כמו טרור ג'יהאדיסטי ומשבר הפליטים, שקעתי בדיכאון מלנכולי כזה שהייתי צריך להתאשפז למשך ארבעה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי סנט־אן, ולבסוף שכלתי את העורך שלי שלראשונה מזה שלושים וחמש שנים לא יקרא ספר שכתבתי − ובכן, מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי, אני בוחר באותו בוקר בחודש ינואר 2015 שבו סיימתי לארוז את התרמיל ותהיתי אם עדיף לקחת את הטלפון, שממילא איאלץ להיפרד ממנו במקום שאליו אני הולך, או להשאיר אותו בבית. בחרתי באפשרות הקיצונית, וברגע שיצאתי מהבניין התלהבתי מן הצלילה הזאת מתחת לרדאר. הייתי צריך ללכת רק מרחק קצר עד לתחנת הרכבת בֶּרסי − שלוחה של תחנת ליון, צנועה וכבר־פרובינציאלית, שמתמחה באזורים הכפריים של צרפת. קרונות שראו ימים טובים יותר, תאים כמו פעם, עם שישה מושבים במחלקה הראשונה ושמונה במחלקה השנייה, וצבעי חום וירוק־אפור שהזכירו לי את הרכבות של ילדותי הרחוקה, אי־אז בשנות השישים. טירונים במדים ישנו סרוחים על המושבים כאילו לא שמעו שגיוס החובה בוטל. שכנתי היחידה לתא הפנתה את פניה אל זגוגית החלון המאובקת והסתכלה בבניינים מכוסי הגרפיטי של היציאה מפריז ושל הפרברים המזרחיים, שחלפו על פנינו תחת גשם מזרזף ואפור. היא היתה בחורה צעירה עם מבנה גוף של חובבת צעידות בטבע, לבושה בהתאם ומצוידת בתרמיל גב עצום. תהיתי אם היא יוצאת לטיול רגלי בחבל מורבאן − כפי שעשיתי אני פעם במסלול שהחל בכפר וֶזֶלֶה ובתנאים לא יותר מלבבים מעכשיו − או אם פניה מועדות, מי יודע, לאותו המקום שאליו מועדות פני. בכוונה לא לקחתי איתי ספר, ובמשך כל הנסיעה − שעה וחצי − הנחתי למבטי ולמחשבותי לרחף במעין קוצר רוח נינוח. ציפיתי להרבה, בלי לדעת באמת לְמה, מעשרת הימים הללו שבהם אהיה מנותק מהכול, לא זמין, מחוץ להישג יד. התבוננתי בציפייה שלי, התבוננתי בקוצר הרוח הנינוח. זה היה מעניין. כשהרכבת עצרה בלַרוֹש־מיזֶ'ן ירדה ממנה גם הבחורה עם התרמיל הגדול, ויחד איתי ועם עוד כעשרים איש הלכה אל מגרש החניה שמול התחנה, לחכות להסעה שתבוא לאסוף אותנו. איש לא הכיר איש, וחיכינו בשתיקה. כל אחד הסתכל ברעיו ותהה עד כמה הם נראים נורמלים. הייתי אומר שכן, הם נראו נורמלים למדי. כשהאוטובוס הגיע כמה מהם התיישבו בזוגות, אני לבד, אבל רגע לפני שיצאנו לדרך עלתה עוד אישה אחרונה, בת כחמישים, פניה רציניות ולחייה שקועות, והתיישבה לצדי. היא אמרה שלום חפוז בקול מהוסה ועצמה עיניים, מאותתת בלי עוינות שאינה מעוניינת לפתוח בשיחה. איש לא דיבר. האוטובוס יצא במהירות מהעיר והחל לנסוע בדרכים צרות וצדדיות, חוצה כפרים זעירים שכל התריסים בהם סגורים ומוגפים. כעבור חצי שעה פנה לדרך עפר בין עצי אלון ועצר ברחבת חצץ לפני מבנה נמוך של חווה. ירדנו, הוצאנו את התיקים מתא המטען ונכנסנו למבנה דרך שתי דלתות נפרדות: אחת לגברים ואחת לנשים. מצאתי עצמי אפוא בין גברים, באולם גדול, מרוהט כמו חדר אוכל של בית ספר ומואר בנורות ניאון. הקירות היו צבועים בצהוב חיוור ומקושטים בכרזות קטנות של אמרות חוכמה בודהיסטיות, בכתיבה תמה ומסולסלת. היו שם פנים חדשות, אנשים שלא היו בהסעה וכנראה הגיעו ברכב פרטי. מאחורי שולחן פורמייקה ישב בחור שפניו פתוחות וחביבות, לבוש טי־שרט קצרה בעוד שכולם לבשו לפחות סוודר או פליז, וקיבל אחד־אחד את פני הבאים. לפני כן היה צריך למלא שאלון.

השאלון

מזגתי לעצמי תה ממיחם גדול והתיישבתי למלא את השאלון. ארבעה דפים מודפסים משני הצדדים. הדפים הראשונים לא דרשו מחשבה רבה: מצב משפחתי, פרטי איש קשר למקרה חירום, בעיות רפואיות, טיפולים. כתבתי שאני בריא אבל שסבלתי בעבר כמה פעמים מדיכאון. בהמשך הוזמנת לספּר: 1. איך שמעת על ויפאסנה; 2. איזה ניסיון יש לך במדיטציה; 3. באיזה רגע אתה נמצא בחייך; 4. מה ציפיותיך מהקורס. הרווחים שהושארו לתשובות היו באורך שליש עמוד, לא יותר, וחשבתי לעצמי שאם ארצה להתייחס ברצינות ולו לשאלה השנייה בלבד, אצטרך לכתוב ספר שלם, ולמעשה כדי לכתוב את הספר הזה באתי לכאן − אבל על כך לא התכוונתי לספּר. הסתפקתי באמירה זהירה שאני מתרגל מדיטציה כבר כעשרים שנה, שהתרגול הזה היה קשור אצלי שנים רבות בתרגול טאי־צ'י קוּאַן (בסוגריים ציינתי: ״מחזור קטן״, כדי שיבינו שאני לא לגמרי טירון), וכיום בתרגול יוגה. אלא שהוא לא סדיר, ואני מקווה לבסס אותו יותר, ולכן נרשמתי לקורס המלא. באשר ל״רגע שבו אני נמצא בחיי״, האמת היא שזה היה רגע טוב, פרק זמן מוצלח במיוחד שנמשך כבר קרוב לעשור. נדהמתי אפילו, אחרי שנים כה רבות שבהן הייתי עונה על השאלה הזאת בלי־יוצא־מן־הכלל ששלומי רע, רע מאוד, ושהרגע שבו אני נמצא בחיי הוא קטסטרופלי במיוחד − נדהמתי לגלות שאני מסוגל לענות ביושר, ואפילו בהמעטת־מה של מזלי הטוב, שהכול ממש בסדר, שלא היו לי לאחרונה התפרצויות דיכאון, שאין לי בעיות בתחום הרומנטי, או המשפחתי, או המקצועי, או החומרי − שהצרה האמיתית היחידה שלי, וזו אומנם צרה אבל בכל זאת צרה של עשירים, היא אגו מעיק, רודני, שאני שואף לצמצם את שליטתו בי, והרי לשם כך בדיוק נועדה המדיטציה.

האחרים

סביבי כשלושים גברים, שבחברתם אשב ואשתוק במשך עשרה ימים. אני מגניב אליהם מבט. אני תוהה מי מהם נמצא כעת במשבר. למי, כמוני, יש משפחה. מי בודד, מי עזוב, מי עני, מי אומלל. מי שברירי, מי חסון. מי עלול למעוד בסחרחורת השתיקה. כל הגילים מיוצגים, בין עשרים לשבעים הייתי אומר. הרקע החברתי גם הוא מגוּון. ישנם כמה טיפוסים קלים לזיהוי: מורה־התיכון החובב מחנאות, נטוריזם, צמחונות וחוכמת המזרח; הבחור עם הרסטות ופונצ'ו שכמותו אפשר לפגוש בקרב הפעילים למען הפליטים בקאלֶה, שם עשיתי לאחרונה תחקיר לצורך כתבה; הפיזיותרפיסט או האוסטיאופת שעוסק באמנויות לחימה; וגם אחרים שעשויים להיות בה־במידה כנרים בתזמורת או כרטיסנים ברכבת, אי־אפשר לדעת. בקיצור קליינטורה מסוג רבגוני למדי, כמו שפוגשים גם בדוֹג'וֹ של אמנויות לחימה או באכסניות לאורך שביל הצליינים לסנטיאגו דה קוֹמפּוֹסטֶלה. השתיקה הנאצלת, כפי שהם קוראים לה, טרם נכנסה לתוקף ולכן אפשר עדיין לדבר, ואני מקשיב לשיחות שמתנהלות בקבוצות הקטנות שהתהוו בינתיים. בינתיים הערב מתחיל לרדת, מאוד מוקדם, מאוד חשוך, מאחורי זגוגיות החלונות הקטנות ומכוסות האדים. כל השיחות עוסקות במה שמצפה לנו החל ממחר בבוקר. שאלה אחת חוזרת שוב ושוב: ״זו הפעם הראשונה שלך?״ היחס בין מתחילים לוותיקים הוא לדעתי בערך חצי־חצי. הראשונים סקרנים, נרגשים, חוששים, האחרונים עטורי הילת יוקרה וניסיון. בין אלה אני מבחין באדון קטן־קומה שמזכיר לי מישהו אבל אינני זוכר את מי, ושבו − שלילי שכמוני − אני מתמקד מיד: זקן תיש מחודד, סוודר משובץ נוטה לגוני הארגמן, משַחֵק בזחיחות מעיקה את תפקיד החכם החייכן, החביב, השופע תובנות על מערכי הצ'אקרות ועל תועלותיה של ההרפיה.

טֶלֶפּוֹרטָציה בטירוּוָאנָמָלָאי

הפעם הראשונה ששמעתי על ויפאסנה היתה בהודו, באביב 2011. שכרתי בית בפּוֹנדיצֶ'רי כדי לסיים לכתוב שם ספר, ונשארתי בו חודשיים בלי לדבר כמעט עם איש. סדר היום שלי היה קבועזז ונפתח בקריאת הטיימס אוֹף אינדיה בבית הקפה היחיד בעיר, למיטב ידיעתי, שהגיש אספרסו. אחר כך פסעתי בצעד מהורהר ברחובות השתי והערב המצטלבים בזוויות ישרות ומתהדרים בשמות צרפתיים לעילא כמו שדרות אריסטיד בּריָאן, רחוב פּיֶיר לוֹטי או בּוּלבאר מרשל פוֹש, וחזרתי הביתה לעבוד על רומן ההרפתקאות הרוסי שלי, לימוֹנוֹב. שכבתי לישון מאוד מוקדם, בשעה שבה אינספור הכלבים המשוטטים של פונדיצ'רי פותחים בקונצרט נביחות שבו למדתי לזהות כמה קולות, וגם התעוררתי מאוד מוקדם, מאור השמש העולה ומקרקורי השׂממיות. שגרה ביתית זו, בלי ביקור במוזיאונים או במבנים היסטוריים, בלי מחויבויות תיירותיות, היא מבחינתי אופן השהות האידאלי בחוץ־לארץ. ובכל זאת ביקרתי פעם אחת בטירוּוָאנָמָלָאי, שהיא מרכז רוחני הודי חשוב, כי שם חי ולימד את תורתו המיסטיקן הדגול רָמָאנָה מַהַרְשי, ושם נמצא עדיין האשראם שלו. המרכז הרוחני עשה עלי רושם רע מאוד: יריד של גורואים ושל סדנאות רוחניוּת, שמשך אליו גדודי סַדהוּאים מערבים מזויפים, כחושים, פרועי מבט, מטונפים, מדיפים יומרנות וסבל כאחד. כשמתרגלי יוגה מספרים לי על ריטריטים בהודו שבהם הם מקווים לשאוב חוכמה מן התורות העתיקות של המורים הדגולים, זו התמונה שעולה תמיד בדעתי. טירוּוָאנָמָלָאי, או רישיקֶש שנחשבת לערש היוגה, הם לדעתי המקומות שבהם הסיכוי שלך לשאוב חוכמה ממורים דגולים הוא הקטן בעולם, בערך כמו הסיכוי להיתקל בצייר מקורי בכיכר טֶרטְר שבמונמרטר. בֶּרטראן וסנדרה, שני החברים היחידים שהכרתי בפּונדיצ'רי, הפנו אותי לצרפתי אחד שגר שם. הוא לבש גלימה בצבע לילך, נקרא דידיֶה וקרא לעצמו בּיסמילְלָה. כששאלתי אותו על מסלולו הרוחני, גילה לי ביסמיללה ששלב חשוב בדרך היה סדנת ויפאסנה: עשרה ימים של מדיטציה אינטנסיבית שעושה, לדבריו, ניקיון יסודי בראש. היות שבקנה המידה הקטן שלי אני מתרגל מדיטציה, ובעיקרון אין לי התנגדות לניקיון יסודי בראש, התעניינתי ורציתי לשמוע עוד, אך התלהבותי הצטננה כשנודע לי שבהמשך מסלולו הרוחני הגיע ביסמיללה לטירוּוָאנָמָלָאי כדי לעשות שם קורס טֶלֶפּוֹרטָציה. הוא נחל, כך הודה, אכזבה. תמהתי על דבריו. טלפורטציה היא מעבר בן־רגע ממקום למקום, מכוח המחשבה לבדה. רגע אתה נעלם במדראס, ובמשנהו צץ במומבאי. גרסה אחרת היא בּילוֹקַציה − הימצאות בשני מקומות בבת־אחת. מעללים שכאלה מיוחסים במסורות מסוימות לקדושים גדולים ונדירים, כמו יוסף הקדוש מקוּפֶּרטינוֹ, אבל הממסד הדתי מתייחס לעניין בהסתייגות, שלא לדבר על הממסד המדעי. תהיתי אם מישהו שנרשם באינטרנט לקורס פתוח לקהל הרחב בתקווה לחוות חוויה כזאת − שזה בערך כמו להירשם לקורס צלילה יומי בתקווה לראות מַנטה ענקית − הוא מופת לפתיחות הרוח, או שאולי, אם בלע כזה בלוף ועוד התלונן שהתאכזב, הוא פשוט קצת מטומטם.

עמנואל קארר

עמנואל קארר נולד בפריז ב-1957. הוא סופר עטור פרסים, מבקר קולנוע, תסריטאי ובמאי.

סקירות וביקורות

כשהספר נרקיסיסטי עמנואל קארר מעשיר אותנו מאוד במחשבה על הספרות ועל הפילוסופיה המזרחית. אף על פי כן 'יוגה' לא מצליח להתגבש ליצירת מופת, משום שהוא דורש יותר משהוא מעניק

עמנואל קארר | צילום: אי־פי־איי

זו הייתה יכולה להיות יצירת מופת. וכמו כל יצירת מופת אמיתית, כזו שידענו במודע, או חשנו בלא מודע, שאנו זקוקים לה זה מכבר. ונושאה של יצירת המופת הפוטנציאלית שקארר ניצב על סיפה הוא הדין וחשבון הנוקב שמגישה (סוףסוף!) הספרות הנסוגה, ובייחוד ז'אנר הרומן המערבי, לניו-אייג' ולפילוסופיות המזרח אסייתיות המנצחות. דין וחשבון ודו-קרב.

עמנואל קארר הוא כותב אוטופיקשן מרכזי בספרות זמננו. לא לחינם קנאוסגורד מהלל את כתיבתו. ספרו שקדם ל'יוגה', 'המלכות', היה עירוב של דיון מאלף בראשית הנצרות בדין וחשבון אישי של קארר על מקומה של הדת בחייו. דין וחשבון ודו-קרב. זה היה אחד הספרים המשמעותיים ביותר של המאה שלנו. בעצם קארר הציב בו, כפי שהוא עושה גם ברומן הנוכחי, את שתי רגליו הספרותיות בשתי טריטוריות מרכזיות בספרות ובתרבות זמננו. רגלו הימנית בטריטוריה האוטוביוגרפית (קנאוסגורד) ואילו רגלו השמאלית בטריטוריה הדתית (וולבק, שבו הוא מקנא בגלוי, כולל כאן, או פראנזן, שהצטרף באיחור-מה לעיסוק בנושא). 'יוגה' יכול היה להיות 'המלכות ‭ ,'II ‬ 'המלכות' שעוסקת ברוחניות המזרחית, הפופולרית כל כך במערב.

יצירת המופת בהכנה תפחה לה יפה בשליש הראשון של הרומן, כשקארר מדווח על התנסויותיו בסדנת ויפאסנה בבית אחוזה כפרי בצרפת בינואר ‭ .2015‬ כולנו זוכרים מה עוד קרה בצרפת בינואר ‭ ,2015‬ כך שמתח אירוני נבנה מההתחלה בין השלווה של הסדנה למה שקרה בפריז באותו זמן (סדרת הפיגועים שהחלו ב'שרלי הבדו'). התיאור הצמוד של התרחשויות הוויפאסנה מועשר בסבטקסט ולעיתים בטקסט בניגודיות ובהקבלה הנמתחות בין עבודת הסופר ל"עבודת" המודט. שניהם מתבוננים במתרחש פנימה. שניהם כוללים מידה לא מבוטלת של נרקיסיזם. כי קארר ער לעובדה האירונית שהטכניקה שנועדה להיפטר כביכול מה"אני" היא פרקטיקה נרקיסיסטית להפליא (דבר מה המוחש בחריפות כשהעולם בוער בחוץ). קארר גם ער לעובדה המבדילה בין כותב הרומנים למודט: כותב הרומנים מתעניין בתופעות, בסמסרה, בצעיף המאיה, לא רק באור המסמא או בריק שמאחוריהם. וקארר הנבון יודע שאמנם "האני" הקטן לא מספק, אבל גם לא מספקת הרוחניות המופלגת. זה המצב האנושי. וקארר סובב וחג סביב תובנה גדולה כשהוא אומר בסוף השליש הראשון בערך של 'יוגה' את המשפט המהמם: "אני סבור למשל ששיעור האמת גבוה יותר אצל דוסטויבסקי מאשר אצל הדלאי-למה". הייתי רוצה להרחיב כאן ולומר שאכן הרומן המערבי הוא תופעה רוחנית שמתנגדת לפילוסופיות המזרחיות בשתי נקודות עקרוניות. הרומן מושתת על עלילה, כלומר הוא מדגיש את יסוד ההתפתחות בזמן, בניגוד להווה הנצחי שאליו חותרת המיסטיקה המזרחית. ובנוסף: הרומן מושתת על "האני" האינדיבידואלי ונבחן ביכולת לשרטט "אני" ייחודי כזה. בכך שהוא שונה מהותית מהרוחניות המזרחית, הגורסת ש"אין אני". קארר חג, כאמור, סביב זה, לא מנסח זאת בדיוק כך. הוא כן מדבר באופן מעורר השראה על מונטיין כמי שממוקד ב"אני" ובמחשבות "הקטנות" העוברות בראשו ולכן כאנטיתזה ליומרה של המדיטציה. כך או כך, קארר מעשיר אותנו מאוד בשליש הראשון במחשבה על שתי התופעות הרוחניות הללו, הספרות והפילוסופיה המזרחית, ועל הצמד הזה, "האני" והדת.

הוא חג, עמנואל, אבל מהשליש הראשון מועד ונופל, אם להיעזר במאיר אריאל. הסיבה לכך אינה קשורה לשערורייה שנלוותה לצאת הספר בצרפת ב-‭,2020‬ למרות שהיא אליבי מושלם. הסתבר אז שקארר נאלץ להשמיט מהספר את תיאור חיי הנישואים שלו שהגיעו לקיצם בגלל דרישתה החדמשמעית של אשתו לשעבר. הוא מתייחס לכך ברמיזה בטקסט שלפנינו. ואכן, ברור לכל קורא שחסר כאן חלק, חלק שמתאר את תוצאותיה הקונקרטיות של בגידה שבגד קארר באשתו. אבל, כאמור, זה אליבי בלבד. הבעיה של הספר הינה הפיזור, היעדר הלכידות. קארר מדבר על יוגה ועל טאי צ'י ועל ויפאסנה ומדיטציה ויחסו לכל אלה, ואז על 'שרלי הבדו', ואז על הדיכאון החמור שפקד אותו בעקבות ה–(אסור לו לומר) ואשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי ואז על משבר הפליטים עת הצטרף לארגוני סיוע באיי יוון. קארר תמיד מעניין, כמעט תמיד. והוא מתוחכם ומנסה לתפור את החלקים השונים למכלול לכיד. אבל התחושה בסוף היא של ספר מפורד.

ובהקשר זה אני רוצה לומר משהו על נרקיסיזם. אוטופיקשן מואשם תדיר בנרקיסיזם. קארר המתוחכם יודע זאת גם יודע, והוא סבור בהחלט שזה נכון, והוא אף שש לדבר על זה, כי הוא, ובכן–. אבל הטענה הזו אינה מוטעית כי אם לא רלוונטית. השאלה אינה אם הסופר נרקיסיסט. כל הסופרים נריקיסיסטים. ואולי הגדולים ביותר הם אלה שמסווים זאת יותר מכל (הפרעת אישיות נרקיסיסטית כוללת יכולת ניהול של הרושם שאתה מותיר באחרים). כשדנים ביצירת ספרות השאלה הנכונה אינה אם הסופר נרקיסיסט, אלא אם הספר נרקיסיסטי. כלומר, האם זהו ספר שלוקח יותר מאשר מעניק. במובן זה ספר משעמם הוא ספר נרקיסיסטי. ספר לא אפוי הוא ספר נרקיסיסטי. בקיצור, ספר שרוצה מאיתנו תשומת לב אך לא מעניק מספיק בתמורה.

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 12/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
לא ספר על יוגה רן בן-נון ביקורת העורך 20/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Yoga
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: בבל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

סקירות וביקורות

כשהספר נרקיסיסטי עמנואל קארר מעשיר אותנו מאוד במחשבה על הספרות ועל הפילוסופיה המזרחית. אף על פי כן 'יוגה' לא מצליח להתגבש ליצירת מופת, משום שהוא דורש יותר משהוא מעניק

עמנואל קארר | צילום: אי־פי־איי

זו הייתה יכולה להיות יצירת מופת. וכמו כל יצירת מופת אמיתית, כזו שידענו במודע, או חשנו בלא מודע, שאנו זקוקים לה זה מכבר. ונושאה של יצירת המופת הפוטנציאלית שקארר ניצב על סיפה הוא הדין וחשבון הנוקב שמגישה (סוףסוף!) הספרות הנסוגה, ובייחוד ז'אנר הרומן המערבי, לניו-אייג' ולפילוסופיות המזרח אסייתיות המנצחות. דין וחשבון ודו-קרב.

עמנואל קארר הוא כותב אוטופיקשן מרכזי בספרות זמננו. לא לחינם קנאוסגורד מהלל את כתיבתו. ספרו שקדם ל'יוגה', 'המלכות', היה עירוב של דיון מאלף בראשית הנצרות בדין וחשבון אישי של קארר על מקומה של הדת בחייו. דין וחשבון ודו-קרב. זה היה אחד הספרים המשמעותיים ביותר של המאה שלנו. בעצם קארר הציב בו, כפי שהוא עושה גם ברומן הנוכחי, את שתי רגליו הספרותיות בשתי טריטוריות מרכזיות בספרות ובתרבות זמננו. רגלו הימנית בטריטוריה האוטוביוגרפית (קנאוסגורד) ואילו רגלו השמאלית בטריטוריה הדתית (וולבק, שבו הוא מקנא בגלוי, כולל כאן, או פראנזן, שהצטרף באיחור-מה לעיסוק בנושא). 'יוגה' יכול היה להיות 'המלכות ‭ ,'II ‬ 'המלכות' שעוסקת ברוחניות המזרחית, הפופולרית כל כך במערב.

יצירת המופת בהכנה תפחה לה יפה בשליש הראשון של הרומן, כשקארר מדווח על התנסויותיו בסדנת ויפאסנה בבית אחוזה כפרי בצרפת בינואר ‭ .2015‬ כולנו זוכרים מה עוד קרה בצרפת בינואר ‭ ,2015‬ כך שמתח אירוני נבנה מההתחלה בין השלווה של הסדנה למה שקרה בפריז באותו זמן (סדרת הפיגועים שהחלו ב'שרלי הבדו'). התיאור הצמוד של התרחשויות הוויפאסנה מועשר בסבטקסט ולעיתים בטקסט בניגודיות ובהקבלה הנמתחות בין עבודת הסופר ל"עבודת" המודט. שניהם מתבוננים במתרחש פנימה. שניהם כוללים מידה לא מבוטלת של נרקיסיזם. כי קארר ער לעובדה האירונית שהטכניקה שנועדה להיפטר כביכול מה"אני" היא פרקטיקה נרקיסיסטית להפליא (דבר מה המוחש בחריפות כשהעולם בוער בחוץ). קארר גם ער לעובדה המבדילה בין כותב הרומנים למודט: כותב הרומנים מתעניין בתופעות, בסמסרה, בצעיף המאיה, לא רק באור המסמא או בריק שמאחוריהם. וקארר הנבון יודע שאמנם "האני" הקטן לא מספק, אבל גם לא מספקת הרוחניות המופלגת. זה המצב האנושי. וקארר סובב וחג סביב תובנה גדולה כשהוא אומר בסוף השליש הראשון בערך של 'יוגה' את המשפט המהמם: "אני סבור למשל ששיעור האמת גבוה יותר אצל דוסטויבסקי מאשר אצל הדלאי-למה". הייתי רוצה להרחיב כאן ולומר שאכן הרומן המערבי הוא תופעה רוחנית שמתנגדת לפילוסופיות המזרחיות בשתי נקודות עקרוניות. הרומן מושתת על עלילה, כלומר הוא מדגיש את יסוד ההתפתחות בזמן, בניגוד להווה הנצחי שאליו חותרת המיסטיקה המזרחית. ובנוסף: הרומן מושתת על "האני" האינדיבידואלי ונבחן ביכולת לשרטט "אני" ייחודי כזה. בכך שהוא שונה מהותית מהרוחניות המזרחית, הגורסת ש"אין אני". קארר חג, כאמור, סביב זה, לא מנסח זאת בדיוק כך. הוא כן מדבר באופן מעורר השראה על מונטיין כמי שממוקד ב"אני" ובמחשבות "הקטנות" העוברות בראשו ולכן כאנטיתזה ליומרה של המדיטציה. כך או כך, קארר מעשיר אותנו מאוד בשליש הראשון במחשבה על שתי התופעות הרוחניות הללו, הספרות והפילוסופיה המזרחית, ועל הצמד הזה, "האני" והדת.

הוא חג, עמנואל, אבל מהשליש הראשון מועד ונופל, אם להיעזר במאיר אריאל. הסיבה לכך אינה קשורה לשערורייה שנלוותה לצאת הספר בצרפת ב-‭,2020‬ למרות שהיא אליבי מושלם. הסתבר אז שקארר נאלץ להשמיט מהספר את תיאור חיי הנישואים שלו שהגיעו לקיצם בגלל דרישתה החדמשמעית של אשתו לשעבר. הוא מתייחס לכך ברמיזה בטקסט שלפנינו. ואכן, ברור לכל קורא שחסר כאן חלק, חלק שמתאר את תוצאותיה הקונקרטיות של בגידה שבגד קארר באשתו. אבל, כאמור, זה אליבי בלבד. הבעיה של הספר הינה הפיזור, היעדר הלכידות. קארר מדבר על יוגה ועל טאי צ'י ועל ויפאסנה ומדיטציה ויחסו לכל אלה, ואז על 'שרלי הבדו', ואז על הדיכאון החמור שפקד אותו בעקבות ה–(אסור לו לומר) ואשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי ואז על משבר הפליטים עת הצטרף לארגוני סיוע באיי יוון. קארר תמיד מעניין, כמעט תמיד. והוא מתוחכם ומנסה לתפור את החלקים השונים למכלול לכיד. אבל התחושה בסוף היא של ספר מפורד.

ובהקשר זה אני רוצה לומר משהו על נרקיסיזם. אוטופיקשן מואשם תדיר בנרקיסיזם. קארר המתוחכם יודע זאת גם יודע, והוא סבור בהחלט שזה נכון, והוא אף שש לדבר על זה, כי הוא, ובכן–. אבל הטענה הזו אינה מוטעית כי אם לא רלוונטית. השאלה אינה אם הסופר נרקיסיסט. כל הסופרים נריקיסיסטים. ואולי הגדולים ביותר הם אלה שמסווים זאת יותר מכל (הפרעת אישיות נרקיסיסטית כוללת יכולת ניהול של הרושם שאתה מותיר באחרים). כשדנים ביצירת ספרות השאלה הנכונה אינה אם הסופר נרקיסיסט, אלא אם הספר נרקיסיסטי. כלומר, האם זהו ספר שלוקח יותר מאשר מעניק. במובן זה ספר משעמם הוא ספר נרקיסיסטי. ספר לא אפוי הוא ספר נרקיסיסטי. בקיצור, ספר שרוצה מאיתנו תשומת לב אך לא מעניק מספיק בתמורה.

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 12/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
לא ספר על יוגה רן בן-נון ביקורת העורך 20/02/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
יוגה עמנואל קארר

ההגעה

מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי את סיפורן של ארבע השנים האלה, שבמהלכן ניסיתי לכתוב ספרון מחויך ומעודן על יוגה, התמודדתי עם דברים לא מחויכים ולא מעודנים כמו טרור ג'יהאדיסטי ומשבר הפליטים, שקעתי בדיכאון מלנכולי כזה שהייתי צריך להתאשפז למשך ארבעה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי סנט־אן, ולבסוף שכלתי את העורך שלי שלראשונה מזה שלושים וחמש שנים לא יקרא ספר שכתבתי − ובכן, מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי, אני בוחר באותו בוקר בחודש ינואר 2015 שבו סיימתי לארוז את התרמיל ותהיתי אם עדיף לקחת את הטלפון, שממילא איאלץ להיפרד ממנו במקום שאליו אני הולך, או להשאיר אותו בבית. בחרתי באפשרות הקיצונית, וברגע שיצאתי מהבניין התלהבתי מן הצלילה הזאת מתחת לרדאר. הייתי צריך ללכת רק מרחק קצר עד לתחנת הרכבת בֶּרסי − שלוחה של תחנת ליון, צנועה וכבר־פרובינציאלית, שמתמחה באזורים הכפריים של צרפת. קרונות שראו ימים טובים יותר, תאים כמו פעם, עם שישה מושבים במחלקה הראשונה ושמונה במחלקה השנייה, וצבעי חום וירוק־אפור שהזכירו לי את הרכבות של ילדותי הרחוקה, אי־אז בשנות השישים. טירונים במדים ישנו סרוחים על המושבים כאילו לא שמעו שגיוס החובה בוטל. שכנתי היחידה לתא הפנתה את פניה אל זגוגית החלון המאובקת והסתכלה בבניינים מכוסי הגרפיטי של היציאה מפריז ושל הפרברים המזרחיים, שחלפו על פנינו תחת גשם מזרזף ואפור. היא היתה בחורה צעירה עם מבנה גוף של חובבת צעידות בטבע, לבושה בהתאם ומצוידת בתרמיל גב עצום. תהיתי אם היא יוצאת לטיול רגלי בחבל מורבאן − כפי שעשיתי אני פעם במסלול שהחל בכפר וֶזֶלֶה ובתנאים לא יותר מלבבים מעכשיו − או אם פניה מועדות, מי יודע, לאותו המקום שאליו מועדות פני. בכוונה לא לקחתי איתי ספר, ובמשך כל הנסיעה − שעה וחצי − הנחתי למבטי ולמחשבותי לרחף במעין קוצר רוח נינוח. ציפיתי להרבה, בלי לדעת באמת לְמה, מעשרת הימים הללו שבהם אהיה מנותק מהכול, לא זמין, מחוץ להישג יד. התבוננתי בציפייה שלי, התבוננתי בקוצר הרוח הנינוח. זה היה מעניין. כשהרכבת עצרה בלַרוֹש־מיזֶ'ן ירדה ממנה גם הבחורה עם התרמיל הגדול, ויחד איתי ועם עוד כעשרים איש הלכה אל מגרש החניה שמול התחנה, לחכות להסעה שתבוא לאסוף אותנו. איש לא הכיר איש, וחיכינו בשתיקה. כל אחד הסתכל ברעיו ותהה עד כמה הם נראים נורמלים. הייתי אומר שכן, הם נראו נורמלים למדי. כשהאוטובוס הגיע כמה מהם התיישבו בזוגות, אני לבד, אבל רגע לפני שיצאנו לדרך עלתה עוד אישה אחרונה, בת כחמישים, פניה רציניות ולחייה שקועות, והתיישבה לצדי. היא אמרה שלום חפוז בקול מהוסה ועצמה עיניים, מאותתת בלי עוינות שאינה מעוניינת לפתוח בשיחה. איש לא דיבר. האוטובוס יצא במהירות מהעיר והחל לנסוע בדרכים צרות וצדדיות, חוצה כפרים זעירים שכל התריסים בהם סגורים ומוגפים. כעבור חצי שעה פנה לדרך עפר בין עצי אלון ועצר ברחבת חצץ לפני מבנה נמוך של חווה. ירדנו, הוצאנו את התיקים מתא המטען ונכנסנו למבנה דרך שתי דלתות נפרדות: אחת לגברים ואחת לנשים. מצאתי עצמי אפוא בין גברים, באולם גדול, מרוהט כמו חדר אוכל של בית ספר ומואר בנורות ניאון. הקירות היו צבועים בצהוב חיוור ומקושטים בכרזות קטנות של אמרות חוכמה בודהיסטיות, בכתיבה תמה ומסולסלת. היו שם פנים חדשות, אנשים שלא היו בהסעה וכנראה הגיעו ברכב פרטי. מאחורי שולחן פורמייקה ישב בחור שפניו פתוחות וחביבות, לבוש טי־שרט קצרה בעוד שכולם לבשו לפחות סוודר או פליז, וקיבל אחד־אחד את פני הבאים. לפני כן היה צריך למלא שאלון.

השאלון

מזגתי לעצמי תה ממיחם גדול והתיישבתי למלא את השאלון. ארבעה דפים מודפסים משני הצדדים. הדפים הראשונים לא דרשו מחשבה רבה: מצב משפחתי, פרטי איש קשר למקרה חירום, בעיות רפואיות, טיפולים. כתבתי שאני בריא אבל שסבלתי בעבר כמה פעמים מדיכאון. בהמשך הוזמנת לספּר: 1. איך שמעת על ויפאסנה; 2. איזה ניסיון יש לך במדיטציה; 3. באיזה רגע אתה נמצא בחייך; 4. מה ציפיותיך מהקורס. הרווחים שהושארו לתשובות היו באורך שליש עמוד, לא יותר, וחשבתי לעצמי שאם ארצה להתייחס ברצינות ולו לשאלה השנייה בלבד, אצטרך לכתוב ספר שלם, ולמעשה כדי לכתוב את הספר הזה באתי לכאן − אבל על כך לא התכוונתי לספּר. הסתפקתי באמירה זהירה שאני מתרגל מדיטציה כבר כעשרים שנה, שהתרגול הזה היה קשור אצלי שנים רבות בתרגול טאי־צ'י קוּאַן (בסוגריים ציינתי: ״מחזור קטן״, כדי שיבינו שאני לא לגמרי טירון), וכיום בתרגול יוגה. אלא שהוא לא סדיר, ואני מקווה לבסס אותו יותר, ולכן נרשמתי לקורס המלא. באשר ל״רגע שבו אני נמצא בחיי״, האמת היא שזה היה רגע טוב, פרק זמן מוצלח במיוחד שנמשך כבר קרוב לעשור. נדהמתי אפילו, אחרי שנים כה רבות שבהן הייתי עונה על השאלה הזאת בלי־יוצא־מן־הכלל ששלומי רע, רע מאוד, ושהרגע שבו אני נמצא בחיי הוא קטסטרופלי במיוחד − נדהמתי לגלות שאני מסוגל לענות ביושר, ואפילו בהמעטת־מה של מזלי הטוב, שהכול ממש בסדר, שלא היו לי לאחרונה התפרצויות דיכאון, שאין לי בעיות בתחום הרומנטי, או המשפחתי, או המקצועי, או החומרי − שהצרה האמיתית היחידה שלי, וזו אומנם צרה אבל בכל זאת צרה של עשירים, היא אגו מעיק, רודני, שאני שואף לצמצם את שליטתו בי, והרי לשם כך בדיוק נועדה המדיטציה.

האחרים

סביבי כשלושים גברים, שבחברתם אשב ואשתוק במשך עשרה ימים. אני מגניב אליהם מבט. אני תוהה מי מהם נמצא כעת במשבר. למי, כמוני, יש משפחה. מי בודד, מי עזוב, מי עני, מי אומלל. מי שברירי, מי חסון. מי עלול למעוד בסחרחורת השתיקה. כל הגילים מיוצגים, בין עשרים לשבעים הייתי אומר. הרקע החברתי גם הוא מגוּון. ישנם כמה טיפוסים קלים לזיהוי: מורה־התיכון החובב מחנאות, נטוריזם, צמחונות וחוכמת המזרח; הבחור עם הרסטות ופונצ'ו שכמותו אפשר לפגוש בקרב הפעילים למען הפליטים בקאלֶה, שם עשיתי לאחרונה תחקיר לצורך כתבה; הפיזיותרפיסט או האוסטיאופת שעוסק באמנויות לחימה; וגם אחרים שעשויים להיות בה־במידה כנרים בתזמורת או כרטיסנים ברכבת, אי־אפשר לדעת. בקיצור קליינטורה מסוג רבגוני למדי, כמו שפוגשים גם בדוֹג'וֹ של אמנויות לחימה או באכסניות לאורך שביל הצליינים לסנטיאגו דה קוֹמפּוֹסטֶלה. השתיקה הנאצלת, כפי שהם קוראים לה, טרם נכנסה לתוקף ולכן אפשר עדיין לדבר, ואני מקשיב לשיחות שמתנהלות בקבוצות הקטנות שהתהוו בינתיים. בינתיים הערב מתחיל לרדת, מאוד מוקדם, מאוד חשוך, מאחורי זגוגיות החלונות הקטנות ומכוסות האדים. כל השיחות עוסקות במה שמצפה לנו החל ממחר בבוקר. שאלה אחת חוזרת שוב ושוב: ״זו הפעם הראשונה שלך?״ היחס בין מתחילים לוותיקים הוא לדעתי בערך חצי־חצי. הראשונים סקרנים, נרגשים, חוששים, האחרונים עטורי הילת יוקרה וניסיון. בין אלה אני מבחין באדון קטן־קומה שמזכיר לי מישהו אבל אינני זוכר את מי, ושבו − שלילי שכמוני − אני מתמקד מיד: זקן תיש מחודד, סוודר משובץ נוטה לגוני הארגמן, משַחֵק בזחיחות מעיקה את תפקיד החכם החייכן, החביב, השופע תובנות על מערכי הצ'אקרות ועל תועלותיה של ההרפיה.

טֶלֶפּוֹרטָציה בטירוּוָאנָמָלָאי

הפעם הראשונה ששמעתי על ויפאסנה היתה בהודו, באביב 2011. שכרתי בית בפּוֹנדיצֶ'רי כדי לסיים לכתוב שם ספר, ונשארתי בו חודשיים בלי לדבר כמעט עם איש. סדר היום שלי היה קבועזז ונפתח בקריאת הטיימס אוֹף אינדיה בבית הקפה היחיד בעיר, למיטב ידיעתי, שהגיש אספרסו. אחר כך פסעתי בצעד מהורהר ברחובות השתי והערב המצטלבים בזוויות ישרות ומתהדרים בשמות צרפתיים לעילא כמו שדרות אריסטיד בּריָאן, רחוב פּיֶיר לוֹטי או בּוּלבאר מרשל פוֹש, וחזרתי הביתה לעבוד על רומן ההרפתקאות הרוסי שלי, לימוֹנוֹב. שכבתי לישון מאוד מוקדם, בשעה שבה אינספור הכלבים המשוטטים של פונדיצ'רי פותחים בקונצרט נביחות שבו למדתי לזהות כמה קולות, וגם התעוררתי מאוד מוקדם, מאור השמש העולה ומקרקורי השׂממיות. שגרה ביתית זו, בלי ביקור במוזיאונים או במבנים היסטוריים, בלי מחויבויות תיירותיות, היא מבחינתי אופן השהות האידאלי בחוץ־לארץ. ובכל זאת ביקרתי פעם אחת בטירוּוָאנָמָלָאי, שהיא מרכז רוחני הודי חשוב, כי שם חי ולימד את תורתו המיסטיקן הדגול רָמָאנָה מַהַרְשי, ושם נמצא עדיין האשראם שלו. המרכז הרוחני עשה עלי רושם רע מאוד: יריד של גורואים ושל סדנאות רוחניוּת, שמשך אליו גדודי סַדהוּאים מערבים מזויפים, כחושים, פרועי מבט, מטונפים, מדיפים יומרנות וסבל כאחד. כשמתרגלי יוגה מספרים לי על ריטריטים בהודו שבהם הם מקווים לשאוב חוכמה מן התורות העתיקות של המורים הדגולים, זו התמונה שעולה תמיד בדעתי. טירוּוָאנָמָלָאי, או רישיקֶש שנחשבת לערש היוגה, הם לדעתי המקומות שבהם הסיכוי שלך לשאוב חוכמה ממורים דגולים הוא הקטן בעולם, בערך כמו הסיכוי להיתקל בצייר מקורי בכיכר טֶרטְר שבמונמרטר. בֶּרטראן וסנדרה, שני החברים היחידים שהכרתי בפּונדיצ'רי, הפנו אותי לצרפתי אחד שגר שם. הוא לבש גלימה בצבע לילך, נקרא דידיֶה וקרא לעצמו בּיסמילְלָה. כששאלתי אותו על מסלולו הרוחני, גילה לי ביסמיללה ששלב חשוב בדרך היה סדנת ויפאסנה: עשרה ימים של מדיטציה אינטנסיבית שעושה, לדבריו, ניקיון יסודי בראש. היות שבקנה המידה הקטן שלי אני מתרגל מדיטציה, ובעיקרון אין לי התנגדות לניקיון יסודי בראש, התעניינתי ורציתי לשמוע עוד, אך התלהבותי הצטננה כשנודע לי שבהמשך מסלולו הרוחני הגיע ביסמיללה לטירוּוָאנָמָלָאי כדי לעשות שם קורס טֶלֶפּוֹרטָציה. הוא נחל, כך הודה, אכזבה. תמהתי על דבריו. טלפורטציה היא מעבר בן־רגע ממקום למקום, מכוח המחשבה לבדה. רגע אתה נעלם במדראס, ובמשנהו צץ במומבאי. גרסה אחרת היא בּילוֹקַציה − הימצאות בשני מקומות בבת־אחת. מעללים שכאלה מיוחסים במסורות מסוימות לקדושים גדולים ונדירים, כמו יוסף הקדוש מקוּפֶּרטינוֹ, אבל הממסד הדתי מתייחס לעניין בהסתייגות, שלא לדבר על הממסד המדעי. תהיתי אם מישהו שנרשם באינטרנט לקורס פתוח לקהל הרחב בתקווה לחוות חוויה כזאת − שזה בערך כמו להירשם לקורס צלילה יומי בתקווה לראות מַנטה ענקית − הוא מופת לפתיחות הרוח, או שאולי, אם בלע כזה בלוף ועוד התלונן שהתאכזב, הוא פשוט קצת מטומטם.