ים השלווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ים השלווה
4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ב-1912 אדווין סנט ג'ון אנדרו בן ה-18 גולה מאנגליה ומגיע למושבה האירופאית הראשונה באי ונקובר; ב-2020, בניו יורק, בתחילת מגיפת הקורונה, מירלה קסלר צופה במיצג אמנותי של פול ג'יימס סמית, אחיה של חברתה שנעלמה; ב-2203 הסופרת הנודעת אוליב לואלין, ילידת המושבה האנושית הראשונה שבים השלווה על הירח, שהתגוררה כל חייה ב"מושבה שתיים" שלימים הפכה ל"עיר הלילה", מבקרת בכדור הארץ לצורך קידום ספרה החדש מריינבאד, רומן המתאר מגפת שפעת דמיונית על כדור הארץ; ב-2401, ב"מושבה שלוש" על הירח, גאספרי-ז'אק רוברטס, בלש בבית מלון, פוגש את זואי אחותו הפיזיקאית, ומתנדב לסייע לה במחקרה. 

בזמנים ובמקומות אחרים, הם כולם היו עדים לאותו רגע חסר-פשר: הבזק של חשכה, כמו עיוורון פתאומי או ליקוי חמה, תחושה של היות בתוך חלל פנימי עצום, כמו בתחנת רכבת או בקתדרלה, צלילי כינור, המולת אנשים מסביב ואז איזו אוושה מוזרה. 

בספרה זה, השאפתני ביותר עד כה, ממשיכה אמילי סנט ג'ון מנדל לחקור את הנושאים שהעסיקו אותה בספריה הקודמים, לארוג עלילות מפותלות על נדודים, אמנות, דמיון וזיכרון ולשזור אותן בווירטואוזיות לכדי יקום המסתעף בין מרחבים, זמנים, קיומים וסיפורים. 

הספר זכה בשבחים רבים, נכלל ברשימות ספרי שנת 2022 של אמזון, פייננשל טיימס וברק אובמה וזכה בפרס  Goodreads Choice לשנת 2022 בקטגוריית המדע הבדיוני. 

פרק ראשון

חלק ראשון

קצבה / 1912

1

אדווין סנט ג'ון סנט אנדרו, בן שמונה־עשרה, גורר את נטל שמו רב־הקדושים על פני האוקיינוס האטלנטי, עיניו מכווצות מול הרוח על סיפונה העליון של ספינת קיטור: הוא אוחז במעקה בידיו העוטות כפפות, משתוקק לראות כבר שמץ מן הלא־נודע, להבחין במשהו − מה שלא יהיה! − מעבר לים ולשמים, אבל מכל עבר נראים רק גוני אפור אינסופי. הוא בדרכו לעולם אחר. כרגע הוא בערך בנקודת האמצע בין אנגליה לקנדה. נשלחתי לגָלוּת, הוא אומר לעצמו ויודע שהוא מגזים, ובכל זאת יש בכך גם קורטוב של אמת.

אחד מאבותיו של אדווין הוא ויליאם הכובש. כשסבו של אדווין ימות, אביו ייהפך לרוזן. אדווין למד בשני בתי ספר מהטובים במדינה. ולמרות כל אלה לא נשקף לו עתיד מזהיר באנגליה. מקצועות מעטים פתוחים לפני בן אצולה, ואף אחד מהם לא מעניין את אדווין. אחוזת המשפחה תעבור לגילברט, אחיו הבכור, כך שאדווין לא יירש כלום (האח האמצעי, ניל, כבר נסע לאוסטרליה). אדווין היה מנסה אולי להמשיך להיאחז באנגליה, אבל הדעות הקיצוניות שטיפח בחשאי הגיחו במפתיע בארוחת ערב חגיגית והחישו את אחריתו.

בהבזק אופטימיות פרועה הוסיף ״חקלאי״ כשכתב את שמו ברשימת הנוסעים של הספינה. מאוחר יותר, ברגע של הרהורים על הסיפון, עולה על דעתו שמעולם לא נגע אפילו במעדר.

2

בהליפקס הוא מוצא מקום מגורים ליד החוף, אכסניה שבקומתה השנייה הוא שוכר חדר פינתי המשקיף על הנמל. בבוקר הראשון הוא מתעורר למחזה תוסס ומרהיב המתחולל מעבר לחלון. ספינת סוחר גדולה הגיעה, ומטווח קרוב כזה הוא שומע את קללותיהם העליזות של הסַוָורים, הפורקים חביות, שקים וארגזים. לאורך רוב היום הראשון הזה הוא מתבונן מבעד לחלון, כמו חתול. מראש תכנן להמשיך מיד מערבה, אבל קל מאוד להתעכב בהליפקס, ואדווין נופל טרף לחולשה אישית שהוא מודע לה כל חייו: הוא מסוגל לפעול, אבל נוטה להתבטל. הוא אוהב לשבת ליד החלון. תנועה מתמדת של אנשים וספינות. הוא לא רוצה לעזוב, ולכן הוא נשאר.

״אה, אני פשוט מנסה להבין מה הצעד הבא שלי, אני מניח,״ הוא אומר לבעלת האכסניה כשהיא מנסה לברר בעדינות. שמה גברת דוֹנֶלי. מוצאה מפרובינציית ניוּפַאוּנדלֶנד. המבטא שלה מבלבל אותו. היא נשמעת בו־בזמן מבריסטול ומאירלנד, אבל לפעמים הוא שומע גם סקוטלנד. החדרים נקיים והיא בשלנית מעולה.

ספנים חולפים ליד חלונו, נדחקים בחבורות, גלים־גלים. לעתים רחוקות הם מרימים את מבטם. הוא נהנה לצפות בהם אבל לא מעז להתקרב אליהם. חוץ מזה, הם מסתדרים בינם לבין עצמם. כשהם שיכורים הם נתלים זה על זה, כורכים זרוע על כתף, ואדווין נמלא קנאה נוקבת.

(אולי הוא יכול להיות יורד ים? מובן שלא. הוא מתנער מהרעיון ברגע שהוא עולה במוחו. פעם שמע על בן אצולה שפצח בחיים חדשים כספן, אבל אדווין הוא איש פנאי מכף רגל עד ראש.)

הוא אוהב להתבונן באוניות שמגיעות, ספינות קיטור שנכנסות לנמל, עדיין אפופות באווירת אירופה.

הוא מטייל בכל בוקר ושוב אחר הצהריים. יורד אל הנמל, מסייר באזורי מגורים שקטים, נכנס לחנויות הקטנות מתחת לגגונים המפוספסים ברחוב בַּרינגטון. הוא אוהב לנסוע בחשמלית עד קצה הקו ובחזרה, לִצפּות בַּמעבר מבתים קטנים לבתים גדולים יותר ולמבנים מסחריים במרכז העיר. הוא אוהב לקנות דברים שלא נחוצים לו כל כך: כיכר לחם, גלויה או שתיים, זר פרחים. בהחלט אפשר לחיות ככה, חולפת מחשבה במוחו. פשוט מאוד. בלי משפחה, בלי עבודה, רק כמה הנאות פשוטות, מצעים נקיים לצנוח עליהם בסוף היום, וקצבה קבועה מהבית. חיים ביחידוּת יכולים להיות נעימים מאוד.

כל כמה ימים הוא קונה פרחים ומציב אותם באגרטל זול על השידה בחדרו. הוא מביט בהם זמן רב. הלוואי שהיה צייר, וכשהיה מצייר אותם היה רואה אותם בצורה ברורה יותר.

אולי יוכל ללמוד לצייר? יש לו זמן וכסף. רעיון לא רע בכלל. הוא מברר אצל גברת דונלי, שמבררת אצל חברה, וזמן קצר לאחר מכן הוא מבקר בסלון של אישה שהשתלמה בציור. במשך שעות שקטות הוא מצייר פרחים ואגרטלים ולומד את יסודות ההצללה והפרופורציה. שמה של האישה הוא לַטישה ראסל. היא עונדת טבעת נישואין, אך מקום הימצאו של בעלה אינו ברור. היא גרה בבית עץ מסודר, עם שלושה ילדים ואחות אלמנה, בת לוויה בלתי מורגשת כמעט, שסורגת צעיפים אינסופיים בפינת החדר, כך שעד אחרון ימיו יקשר אדווין בין ציור לתקתוק מסרגות.

הוא מתגורר באכסניה חצי שנה, ואז רג'ינלד מגיע. רג'ינלד אינו נוטה לבטלה, כך מתברר מיד. רג'ינלד מתכוון לנסוע מערבה בהקדם האפשרי. הוא מבוגר מאדווין בשנתיים, למד כמוהו באיטון, הוא בנו השלישי של ויקונט, ועיניו יפהפיות, כחולות אפרפרות ועמוקות. כמו אדווין, תוכניותיו כוללות עיסוק בחקלאות, כבעל חווה, אך בניגוד לאדווין, הוא אכן נוקט צעדים ממשיים כדי לממש זאת ומתכתב עם מישהו שרוצה למכור חווה בפרובינציית סַסקַצ'וּאַן.

״חצי שנה,״ רג'ינלד חוזר על דבריו בארוחת הבוקר, ומתקשה להאמין. הוא מפסיק לרגע את מריחת הריבה על הצְנים, כאילו הוא חושש שלא שמע נכון. ״חצי שנה? חצי שנה כאן?״

״כן,״ אומר אדווין בקלילות. ״חצי שנה נעימה מאוד, יש לומר.״ הוא מנסה לתפוס את מבטה של גברת דונלי, אבל היא מקפידה להתרכז במזיגת תה. לדעתה חסר לו בורג, הוא יודע.

״מעניין.״ רג'ינלד חוזר למריחת הריבה על הצנים. ״אנחנו לא מקווים שיקראו לנו לחזור הביתה, נכון? נצמדים אל קצה האוקיינוס האטלנטי, קרובים ככל האפשר למלך ולמדינה?״

ההערה צורבת קצת, ולכן, שבוע שלאחר מכן, כשרג'ינלד ממהר להפליג מערבה, אדווין נענה להזמנה ומצטרף אליו. פעילות היא עניין מהנה, הוא מגיע למסקנה כשהרכבת יוצאת מן העיר. הם הזמינו מקום במחלקה הראשונה ברכבת מקסימה הכוללת סניף דואר ומספרה, ואדווין כותב גלויה לגילברט ונהנה מגילוח חם ותספורת בזמן שהוא צופה ביערות, באגמים ובעיירות המחליקים במהירות על פני החלונות. כשהרכבת עוצרת באוֹטַוָוה הוא לא יורד אלא נשאר בקרון ומצייר את קווי המתאר של התחנה.

היערות, האגמים והעיירות נהפכים למישורים. בהתחלה הערבות מעניינות, בהמשך הן מייגעות, ולבסוף מעיקות. יותר מדי ערבות, זאת הבעיה. קנה המידה שגוי. הרכבת זוחלת כמו מרבה רגליים בעשבייה אינסופית. אדווין רואה מאופק לאופק. הוא חש חשוף להחריד.

״אלה החיים האמיתיים,״ רג'ינלד אומר כשהם מגיעים סוף־סוף ועומדים בפתח בית החווה החדש שלו. החווה נמצאת במרחק כמה קילומטרים מהעיר פּרינְס אלברט. ים של בוץ. רג'ינלד רכש אותה, בלי לראות אותה לפני כן, מאנגלי עגמומי בן שלושים כמעט − עוד בן אצולה שחי על קצבה, אדווין חושד בעל כורחו − שנחל כאן כישלון חרוץ ויצא בחזרה מזרחה כדי לעבוד כפקיד באוטווה. רג'ינלד מקפיד מאוד לא לחשוב על האיש הזה, אדווין רואה זאת בבירור.

האם בית יכול להיות רדוף כישלון? כשאדווין נכנס אל בית החווה, הוא נתקף אי־נוחות מיידית, ולכן הוא ממהר לחזור אל מרפסת הכניסה ונשאר שם. הבית בנוי היטב − בעליו היה בעל ממון פעם − אך הוא משרה דכדוך באופן שאדווין לא יכול להסביר לגמרי.

״יש כאן... הרבה שמים, מה?״ אדווין מעז לומר. והרבה בוץ. בכמות מדהימה ממש. בוץ נוצץ בשמש עד קצה טווח הראייה.

״הרבה מרחבים פתוחים ואוויר צח,״ רג'ינלד אומר ומשקיף אל האופק החדגוני להחריד. אדווין רואה בית חווה נוסף, מבודד, מטושטש מרוב מרחק. כחול השמים אַלים כמעט. בערב הם אוכלים ביצים מקושקשות − המאכל היחיד שרג'ינלד יודע להכין − ובשר חזיר משומר. רג'ינלד נראה שפוף.

״אני מניח שחקלאות היא עבודה די קשה, מה?״ הוא אומר כעבור זמן־מה. ״מתישה את הגוף.״

״אני מניח שכן.״ כשאדווין דמיין את עצמו בעולם החדש, הוא ראה את עצמו בחווה משלו − נוף ירוק של... יבול כלשהו, מסודר אבל גם עצום בגודלו. אבל למען האמת, הוא מעולם לא חשב לעומק על העבודה בחווה ומה שכרוך בה. טיפול בסוסים, הוא משער. קצת גינון. לחרוש את השדות. ואז מה? מה בעצם עושים בשדות אחרי שחורשים? בשביל מה חורשים?

הוא מרגיש שהוא מתנדנד על פי תהום. ״רג'ינלד, ידידי הוותיק,״ הוא אומר, ״מה צריך לעשות כאן כדי לקבל כוס משקה?״

״קוצרים,״ אדווין אומר לעצמו בכוס השלישית. ״ככה קוראים לזה. חורשים את השדות, זורעים כל מיני דברים, ואז קוצרים.״ הוא לוגם מכוסו.

״מה קוצרים?״ רג'ינלד נעשה חביב כשהוא שיכור, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בו. הוא נשען לאחור בכיסאו ומחייך אל החלל הריק.

״בדיוק ככה, זה העניין,״ אדווין אומר ומוזג לעצמו עוד כוס.

סקירות וביקורות

הלם העתיד רן בן-נון ביקורת העורך 26/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הלם העתיד רן בן-נון ביקורת העורך 26/09/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
ים השלווה אמילי סנט ג'ון מנדל

חלק ראשון

קצבה / 1912

1

אדווין סנט ג'ון סנט אנדרו, בן שמונה־עשרה, גורר את נטל שמו רב־הקדושים על פני האוקיינוס האטלנטי, עיניו מכווצות מול הרוח על סיפונה העליון של ספינת קיטור: הוא אוחז במעקה בידיו העוטות כפפות, משתוקק לראות כבר שמץ מן הלא־נודע, להבחין במשהו − מה שלא יהיה! − מעבר לים ולשמים, אבל מכל עבר נראים רק גוני אפור אינסופי. הוא בדרכו לעולם אחר. כרגע הוא בערך בנקודת האמצע בין אנגליה לקנדה. נשלחתי לגָלוּת, הוא אומר לעצמו ויודע שהוא מגזים, ובכל זאת יש בכך גם קורטוב של אמת.

אחד מאבותיו של אדווין הוא ויליאם הכובש. כשסבו של אדווין ימות, אביו ייהפך לרוזן. אדווין למד בשני בתי ספר מהטובים במדינה. ולמרות כל אלה לא נשקף לו עתיד מזהיר באנגליה. מקצועות מעטים פתוחים לפני בן אצולה, ואף אחד מהם לא מעניין את אדווין. אחוזת המשפחה תעבור לגילברט, אחיו הבכור, כך שאדווין לא יירש כלום (האח האמצעי, ניל, כבר נסע לאוסטרליה). אדווין היה מנסה אולי להמשיך להיאחז באנגליה, אבל הדעות הקיצוניות שטיפח בחשאי הגיחו במפתיע בארוחת ערב חגיגית והחישו את אחריתו.

בהבזק אופטימיות פרועה הוסיף ״חקלאי״ כשכתב את שמו ברשימת הנוסעים של הספינה. מאוחר יותר, ברגע של הרהורים על הסיפון, עולה על דעתו שמעולם לא נגע אפילו במעדר.

2

בהליפקס הוא מוצא מקום מגורים ליד החוף, אכסניה שבקומתה השנייה הוא שוכר חדר פינתי המשקיף על הנמל. בבוקר הראשון הוא מתעורר למחזה תוסס ומרהיב המתחולל מעבר לחלון. ספינת סוחר גדולה הגיעה, ומטווח קרוב כזה הוא שומע את קללותיהם העליזות של הסַוָורים, הפורקים חביות, שקים וארגזים. לאורך רוב היום הראשון הזה הוא מתבונן מבעד לחלון, כמו חתול. מראש תכנן להמשיך מיד מערבה, אבל קל מאוד להתעכב בהליפקס, ואדווין נופל טרף לחולשה אישית שהוא מודע לה כל חייו: הוא מסוגל לפעול, אבל נוטה להתבטל. הוא אוהב לשבת ליד החלון. תנועה מתמדת של אנשים וספינות. הוא לא רוצה לעזוב, ולכן הוא נשאר.

״אה, אני פשוט מנסה להבין מה הצעד הבא שלי, אני מניח,״ הוא אומר לבעלת האכסניה כשהיא מנסה לברר בעדינות. שמה גברת דוֹנֶלי. מוצאה מפרובינציית ניוּפַאוּנדלֶנד. המבטא שלה מבלבל אותו. היא נשמעת בו־בזמן מבריסטול ומאירלנד, אבל לפעמים הוא שומע גם סקוטלנד. החדרים נקיים והיא בשלנית מעולה.

ספנים חולפים ליד חלונו, נדחקים בחבורות, גלים־גלים. לעתים רחוקות הם מרימים את מבטם. הוא נהנה לצפות בהם אבל לא מעז להתקרב אליהם. חוץ מזה, הם מסתדרים בינם לבין עצמם. כשהם שיכורים הם נתלים זה על זה, כורכים זרוע על כתף, ואדווין נמלא קנאה נוקבת.

(אולי הוא יכול להיות יורד ים? מובן שלא. הוא מתנער מהרעיון ברגע שהוא עולה במוחו. פעם שמע על בן אצולה שפצח בחיים חדשים כספן, אבל אדווין הוא איש פנאי מכף רגל עד ראש.)

הוא אוהב להתבונן באוניות שמגיעות, ספינות קיטור שנכנסות לנמל, עדיין אפופות באווירת אירופה.

הוא מטייל בכל בוקר ושוב אחר הצהריים. יורד אל הנמל, מסייר באזורי מגורים שקטים, נכנס לחנויות הקטנות מתחת לגגונים המפוספסים ברחוב בַּרינגטון. הוא אוהב לנסוע בחשמלית עד קצה הקו ובחזרה, לִצפּות בַּמעבר מבתים קטנים לבתים גדולים יותר ולמבנים מסחריים במרכז העיר. הוא אוהב לקנות דברים שלא נחוצים לו כל כך: כיכר לחם, גלויה או שתיים, זר פרחים. בהחלט אפשר לחיות ככה, חולפת מחשבה במוחו. פשוט מאוד. בלי משפחה, בלי עבודה, רק כמה הנאות פשוטות, מצעים נקיים לצנוח עליהם בסוף היום, וקצבה קבועה מהבית. חיים ביחידוּת יכולים להיות נעימים מאוד.

כל כמה ימים הוא קונה פרחים ומציב אותם באגרטל זול על השידה בחדרו. הוא מביט בהם זמן רב. הלוואי שהיה צייר, וכשהיה מצייר אותם היה רואה אותם בצורה ברורה יותר.

אולי יוכל ללמוד לצייר? יש לו זמן וכסף. רעיון לא רע בכלל. הוא מברר אצל גברת דונלי, שמבררת אצל חברה, וזמן קצר לאחר מכן הוא מבקר בסלון של אישה שהשתלמה בציור. במשך שעות שקטות הוא מצייר פרחים ואגרטלים ולומד את יסודות ההצללה והפרופורציה. שמה של האישה הוא לַטישה ראסל. היא עונדת טבעת נישואין, אך מקום הימצאו של בעלה אינו ברור. היא גרה בבית עץ מסודר, עם שלושה ילדים ואחות אלמנה, בת לוויה בלתי מורגשת כמעט, שסורגת צעיפים אינסופיים בפינת החדר, כך שעד אחרון ימיו יקשר אדווין בין ציור לתקתוק מסרגות.

הוא מתגורר באכסניה חצי שנה, ואז רג'ינלד מגיע. רג'ינלד אינו נוטה לבטלה, כך מתברר מיד. רג'ינלד מתכוון לנסוע מערבה בהקדם האפשרי. הוא מבוגר מאדווין בשנתיים, למד כמוהו באיטון, הוא בנו השלישי של ויקונט, ועיניו יפהפיות, כחולות אפרפרות ועמוקות. כמו אדווין, תוכניותיו כוללות עיסוק בחקלאות, כבעל חווה, אך בניגוד לאדווין, הוא אכן נוקט צעדים ממשיים כדי לממש זאת ומתכתב עם מישהו שרוצה למכור חווה בפרובינציית סַסקַצ'וּאַן.

״חצי שנה,״ רג'ינלד חוזר על דבריו בארוחת הבוקר, ומתקשה להאמין. הוא מפסיק לרגע את מריחת הריבה על הצְנים, כאילו הוא חושש שלא שמע נכון. ״חצי שנה? חצי שנה כאן?״

״כן,״ אומר אדווין בקלילות. ״חצי שנה נעימה מאוד, יש לומר.״ הוא מנסה לתפוס את מבטה של גברת דונלי, אבל היא מקפידה להתרכז במזיגת תה. לדעתה חסר לו בורג, הוא יודע.

״מעניין.״ רג'ינלד חוזר למריחת הריבה על הצנים. ״אנחנו לא מקווים שיקראו לנו לחזור הביתה, נכון? נצמדים אל קצה האוקיינוס האטלנטי, קרובים ככל האפשר למלך ולמדינה?״

ההערה צורבת קצת, ולכן, שבוע שלאחר מכן, כשרג'ינלד ממהר להפליג מערבה, אדווין נענה להזמנה ומצטרף אליו. פעילות היא עניין מהנה, הוא מגיע למסקנה כשהרכבת יוצאת מן העיר. הם הזמינו מקום במחלקה הראשונה ברכבת מקסימה הכוללת סניף דואר ומספרה, ואדווין כותב גלויה לגילברט ונהנה מגילוח חם ותספורת בזמן שהוא צופה ביערות, באגמים ובעיירות המחליקים במהירות על פני החלונות. כשהרכבת עוצרת באוֹטַוָוה הוא לא יורד אלא נשאר בקרון ומצייר את קווי המתאר של התחנה.

היערות, האגמים והעיירות נהפכים למישורים. בהתחלה הערבות מעניינות, בהמשך הן מייגעות, ולבסוף מעיקות. יותר מדי ערבות, זאת הבעיה. קנה המידה שגוי. הרכבת זוחלת כמו מרבה רגליים בעשבייה אינסופית. אדווין רואה מאופק לאופק. הוא חש חשוף להחריד.

״אלה החיים האמיתיים,״ רג'ינלד אומר כשהם מגיעים סוף־סוף ועומדים בפתח בית החווה החדש שלו. החווה נמצאת במרחק כמה קילומטרים מהעיר פּרינְס אלברט. ים של בוץ. רג'ינלד רכש אותה, בלי לראות אותה לפני כן, מאנגלי עגמומי בן שלושים כמעט − עוד בן אצולה שחי על קצבה, אדווין חושד בעל כורחו − שנחל כאן כישלון חרוץ ויצא בחזרה מזרחה כדי לעבוד כפקיד באוטווה. רג'ינלד מקפיד מאוד לא לחשוב על האיש הזה, אדווין רואה זאת בבירור.

האם בית יכול להיות רדוף כישלון? כשאדווין נכנס אל בית החווה, הוא נתקף אי־נוחות מיידית, ולכן הוא ממהר לחזור אל מרפסת הכניסה ונשאר שם. הבית בנוי היטב − בעליו היה בעל ממון פעם − אך הוא משרה דכדוך באופן שאדווין לא יכול להסביר לגמרי.

״יש כאן... הרבה שמים, מה?״ אדווין מעז לומר. והרבה בוץ. בכמות מדהימה ממש. בוץ נוצץ בשמש עד קצה טווח הראייה.

״הרבה מרחבים פתוחים ואוויר צח,״ רג'ינלד אומר ומשקיף אל האופק החדגוני להחריד. אדווין רואה בית חווה נוסף, מבודד, מטושטש מרוב מרחק. כחול השמים אַלים כמעט. בערב הם אוכלים ביצים מקושקשות − המאכל היחיד שרג'ינלד יודע להכין − ובשר חזיר משומר. רג'ינלד נראה שפוף.

״אני מניח שחקלאות היא עבודה די קשה, מה?״ הוא אומר כעבור זמן־מה. ״מתישה את הגוף.״

״אני מניח שכן.״ כשאדווין דמיין את עצמו בעולם החדש, הוא ראה את עצמו בחווה משלו − נוף ירוק של... יבול כלשהו, מסודר אבל גם עצום בגודלו. אבל למען האמת, הוא מעולם לא חשב לעומק על העבודה בחווה ומה שכרוך בה. טיפול בסוסים, הוא משער. קצת גינון. לחרוש את השדות. ואז מה? מה בעצם עושים בשדות אחרי שחורשים? בשביל מה חורשים?

הוא מרגיש שהוא מתנדנד על פי תהום. ״רג'ינלד, ידידי הוותיק,״ הוא אומר, ״מה צריך לעשות כאן כדי לקבל כוס משקה?״

״קוצרים,״ אדווין אומר לעצמו בכוס השלישית. ״ככה קוראים לזה. חורשים את השדות, זורעים כל מיני דברים, ואז קוצרים.״ הוא לוגם מכוסו.

״מה קוצרים?״ רג'ינלד נעשה חביב כשהוא שיכור, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בו. הוא נשען לאחור בכיסאו ומחייך אל החלל הריק.

״בדיוק ככה, זה העניין,״ אדווין אומר ומוזג לעצמו עוד כוס.