סופר צללים
עמדתי מול דלפק הקבלה בחדר המיון. לצידי עמד אדם נוסף, נהג מונית שליווה אותי פנימה מתוך דאגה כנה, כנראה, כאשר ראה שאני קצת מנותק, אולי בעקבות הפציעה.
החזקתי את ידי הימנית מקופלת וצמודה לגופי, כאב עמום אפף חצי מפלג גופי העליון.
"אני חושב שהוא שבר את היד או משהו. אני בסך הכל נהג מונית," הוא אמר כאשר שאלה אותנו הפקידה מה קרה.
התאמצתי ביד אחת, לשלוף מהתיק שלי תעודה מזהה ושטר כסף. הנחתי לתעודה להחליק וליפול אל הדלפק, ואת שטר הכסף הגשתי לנהג המונית.
"תודה, תודה לך," אמרתי. דיברתי לאט מאוד. נהג המונית הסתובב והלך, עקבתי אחריו במבט קפוא עד שיצא החוצה מבעד לדלתות הזכוכית של המחלקה, נבלע לתוך לילה מואר.
אל הדלפק ניגשה אחות נעימת סבר, היא הרימה עוקדן כתיבה שהונח בצד על ידי הפקידה, מעיינת בו לרגע ואז פונה אלי. "מר גרנוביץ, אתה מוזמן להתלוות אלי."
בהיתי בה. התג בדש חלוקה אמר 'ג'יוֹרג'ינה גיל'. לקח לי רגע ארוך עד שהתחלתי לנוע וללכת בעקבותיה. הרגשתי מנותק. בקושי ממצמץ. הסתכלתי לכל עבר, מרותק, נפעם אפילו, כאילו לא ראיתי בני אדם מעודי.
בחדר הבדיקות, האחות הסירה את רתמת בדיקת לחץ הדם מהיד הבריאה שלי. היא הסתובבה אל המחשב והקלידה במהירות. לאחר מכן היא הסתובבה אלי שוב.
"אנחנו נעשה לך עכשיו רנטגן, נמקד את נקודת הנזק, ואחר כך גבס. אני מאמינה שבתוך שעה לכל היותר, תוכל כבר להיות בדרך הביתה." היא הסתכלה בשעון.
בהיתי בה. התקשיתי להגיב. היא אמרה, "הזמנתי לך תור ליחידת רנטגן, עוד כמה דקות אקח אותך לשם. בינתיים, תוכל לספר לי מה קרה לך?"
היא מיקמה את אצבעותיה על המקלדת בהמתנה למוצא פי. היססתי דקה ארוכה. היא אמרה, "הותקפת? נפלת? אלימות במשפחה? שוד?"
הורדתי את עיני אל תיק היד שלי שנח על כיסא בצד. מהסס. מבטי קפוא. דיברתי לאט, ומחושב. "לא. אני לא חושב שהותקפתי. התיק שלי איתי. והגעתי במונית... האמת היא, שאין לי מושג איך זה קרה לי..."
גבה של האחות מתקשח על הכיסא והמבט שלה מתמקד מיד בפנַי. "אדוני, אתה אומר שאתה לא זוכר איך זה קרה לך?"
"כן. לא זוכר."
"אתה זוכר מה עשית לפני שזה קרה?"
"לא. כל כמה שאני מנסה, אני לא מצליח להיזכר בשום פרט אודות המקרה." עצרתי ולקחתי נשימה ששלחה ניצוצות של כאב מכיוון הזרוע הימנית שלי. "ולמעשה, אני לא מצליח להיזכר בשום פרט אודות עצמי."
האחות קמה ממקומה וניגשה אל הדלת, היא פתחה אותה והפטירה לעברי, "אדוני, תישאר כאן, אני כבר חוזרת." היא עזבה את החדר בריצה.
הרגשתי שלווה. אומנם כאוב, פיזית. אך מנטלית ונפשית, הרגשתי שלווה מבורכת שעברה בתודעתי כתחושה שלא חוויתי קודם.
הסתכלתי סביב, כמו ילד, או כמו ציפור. בלי חיבור רב מדי לשום דבר. לא היה לי שום רעש מנטלי. הכל נתפס נקי, כמות שהוא.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
