שדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שדים
מכר
מאות
עותקים
שדים
מכר
מאות
עותקים
כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Бecы
  • תרגום: גרשון חזנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 612 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: אהובה קינר
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 59 דק'

פיודור דוסטויבסקי

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"שדים" הוא הרומן האוטוביוגרפי והאישי ביותר של דוסטוייבסקי. ביצירתו זו, שנתקבלה ברוסיה בדרך שונה מאוד משנתקבלה במערב אירופה, הגיע דוסטויבסקי לשיא הישגו האמנותי. ב"שדים" דוסטוייבסקי חודר לנפש הגיבורים – שותפים לתנועות השחרור המחתרתיות ולתאים של התנועות הרדיקליות, שהתרבו ברוסיה מאז שנות ה70 של המאה ה19. השקפת עולמו של סרגיי נצ'אייב (1847-1882) שעיקרה הקרבה מוחלטת של היחיד למען המטרה – החלפת המשטר וארגון מחדש של החברה, היא שמדריכה את גיבורי הרומאן. "שדים" הוא רומן נבואה של דוסטוייבסקי, משום שהוא מתאר את המהפכה על כפל פניה: הפן הבוגדני, השפל, ולעומתו הפן הטהור, האוטופי, המבוסס על חוסר עניין בתועלת אישית. גיבורי "שדים" מגלמים קטבים של מהפכנים פרובוקטורים מרקע חברתי שונה – דמויות חלשות שחולשותיהם מלוות בכוח עז, לעתים היפנוטי, שגורר את בני חוגם ואותם עצמם.

הריאליזם של "שדים" הופך את הרומן לספר אקטואלי גם היום. במידה מרובה דוסטוייבסקי מתאר את הסכנות של האידאולוגיה ואת סופה הבלתי נמנע. הוא מתאר את התוצאות הנוראות, ליחיד ולחברה, של טשטוש ההבחנה בין המוסר הציבורי למוסר היחיד, וממחיש עד כמה כוונות טובות עלולות להביא לידי תוצאות הרות אסון.

לספר נוספו הערות ואחרית דבר מאת פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרק ראשון

פרק ראשון

במקום מבוא: פרטים אחדים מקורות חייו של סטֶפּן טרוֹפימוֹביץ’ וֶרחוֹבֶנסקי נשוא־הפנים
 

 

1
 

בבואי לתאר את המאורעות האחרונים, והמוזרים כל־כך, אשר התרחשו בעירנו שלא הצטיינה במאומה עד כה, אני אנוס, מחמת חוסר ניסיון בכגון אלה, להתחיל ממרחק־מה, וליתר דיוק — בפרטים ביוגרפיים אחדים על־אודות סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי עתיר הכשרון והכבוד. ישמשו נא פרטים אלה כמבוא ותו לא לספר דברי הימים המוצע, ואילו הפרשה עצמה שבכוונתי לתאר אותה עודה לפנינו.

אומַר גלויות: סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי גילם בקרבנו בקביעות כמין תפקיד מיוחד במינו ואיך לומר, אזרחי,1 ואהב את תפקידו זה עד כדי להט — אפילו, כך נדמה לי, לא יכול לחיות בלעדיו. ואין כוונתי להשוות אותו לשחקן תיאטרון: אלוהים ישמור, מה גם שאני עצמי רוחש לו כבוד. ייתכן שהכול היה כאן עניין של הרגל או, מוטב לומר, של נטיית לב מתמדת ונאצלת, משחר ילדותו, לחלומות נעימים על שליחותו האזרחית הנאה. הוא, למשל, אהב עד מאוד את מצבו כ"נרדף" וגם, כמו שאומרים, כ"גולֶה". לשתי המלים האלה נלווה זוהר קלאסי מיוחד במינו ששבה את לבו אחת ולתמיד, ולאחר שרומם אותו בהדרגה בעיני עצמו במשך שנים כה רבות, העלה אותו לבסוף למעין בימה מרוממת למדי ומחמיאה לו. ברומאן אנגלי סאטירי אחד מהמאה שעברה פלוני גוליבר,2 בשובו מארץ הליליפּוּטים, שגובה אנשיה היה רק כתשעה סנטימטרים, התרגל עד כדי כך לראות את עצמו כענק ביניהם, שבהתהלכו ברחובות לונדון צעק שלא מדעת לעוברים ושבים ולעגלונים שיסטו מדרכם לפניו ויישמרו לבל ידרוס אותם איכשהו — הוא דימה לעצמו שעודנו ענק והם קטנטנים. על כך זכה לקיתונות של לעג וגידופים, והעגלונים הגסים אפילו הצליפו בענק בשוטיהם; אך האם זה הגיע לו? שמא יש דבר־מה שהרגל לא יכול לו? ההרגל הביא כמעט לידי כך גם את סטפן טרופימוביץ’, אך בצורה תמימה ובלתי־מזיקה עוד יותר, אם ניתן להתבטא כך, משום שהוא היה אדם נפלא מן הנפלאים.

אני אפילו חושב שלבסוף כולם ובכל מקום שכחו אותו; אך בשום אופן לא ניתן לומר שגם קודם־לכן לא שמעו כלל את שִׁמעוֹ. אין ספק שגם הוא השתייך זמן־מה לאותה פמליה מפורסמת של אנשי המעשה המהוללים בני הדור שלנו, אשר עבר מן העולם, ובזמנו — אולם רק למשך רגע קט, ממש שניה, לא יותר — אותם אנשים נחפזים ונמהרים של אז ביטאו את שמו כמעט בנשימה אחת עם שמותיהם של צַ’אדַיֵיב, בֶּלינסקי, גרַנוֹבסקי והֶרצֶן,3 שרק החל אז את פועלו בחוץ־לארץ. אך פעילותו של סטפן טרופימוביץ’ הסתיימה כמעט באותו הרגע ממש שבו החלה בשל, איך לומר, "מערבולת צירוף הנסיבות". ומה מתברר? ככלות הכול, לא רק שלא הייתה "מערבולת", גם ה"נסיבות" כלל לא היו, לכל הפחות במקרה זה. רק לא מכבר, לפני ימים אחדים, גיליתי, לתדהמתי העצומה אבל כעת כבר בוודאות גמורה, שסטפן טרופימוביץ’ לא רק שלא חי בקרבנו, בפלך שלנו, כגולֶה, כמו שהיה מקובל אצלנו לחשוב, אלא אפילו במעקב לא היה מעולם. אחרי ככלות הכול, מה רב כוחו של הדמיון של אדם עצמו! כל חייו הוא האמין באמונה שלמה שבחוגים מסוימים חוששים ממנו דרך קבע, כל צעדיו ידועים ונרשמים ללא הרף, וכל אחד משלושת מושלי המחוז שהתחלפו אצלנו בעשרים השנים האחרונות הביא עמו בבואו למשול במחוז רעיון מסוים וטורדני ביחס אליו, שהחדירו בו בחלונות הגבוהים מיד עם העברת המחוז לידיו. אילו רק הוכיח מישהו באותות ובמופתים לסטפן טרופימוביץ’ ישר־הדרך שאין לו כלל וכלל ממה לחשוש, היה נעלב בלי ספק. והלוא אדם נבון היה וברוך כשרון עד בלי די, אפילו, איך לומר, איש מדע, אף־על־פי שבמדע, אגב... נו, בקיצור, במדע הוא לא פעל רבות, וכנראה לא עשה מאום. אבל אצלנו בארץ רוסיה זה קורה לאנשי המדע על ימין ועל שמאל.

הוא שב מחוץ־לארץ, והבריק כמרצה בקתדרה אוניברסיטאית כבר בשלהי שנות הארבעים. בסך־הכול הספיק לתת רק הרצאות אחדות — כמדומה, על בני ערב; והספיק גם להציג מחקר מזהיר שזיכה אותו בתואר, על תחילת עליית חשיבותה האזרחית של העיירה הגרמנית האנאוּ,4 בהיותה חבֵרה בהַנזה,5 בתקופה שבין השנים 1413 ל־1428, ובה־בעת גם על אותן סיבות מיוחדות במינן ומעורפלות, שבגללן לא הגיעה חשיבותה לכלל מימוש. מחקר זה עקץ יפה־יפה, עקיצה כואבת, את הסלאבוֹפילים6 דאז, והקים לו באחת אויבים רבים ונזעמים מקרבם.
אחר־כך — אם כי כבר לאחר אובדן המשרה בקתדרה — הספיק לפרסם (כנקמה, כמו שאומרים, למען יידעו את מי הפסידו) בירחון בעל השקפת־עולם מתקדמת שהדפיס תרגומים של דיקנס ועשה נפשות לז’ורז’ סאנד, התחלה של מחקר מעמיק ביותר. מחקרו עסק, נדמה לי, בסיבות לאצילות מוסרית שלא היה לה אח ורע, של אי־אלו אבירים בתקופה כלשהו, או משהו מהסוג הזה.7 מכל מקום, הועלה בו רעיון נשגב ואצילי מאין כמותו. אחר־כך סיפרו שעל המשכו של אותו מחקר מיהרו להטיל איסור, וגם הירחון בעל הדעות המתקדמות נשא בתוצאות חמורות על פרסום חציו הראשון. ייתכן מאוד שכך אמנם היה, ושמא יש דבר שלא היה ייתכן אז? אבל במקרה הנוכחי סביר יותר להניח שלא היה דבר, והמחבר עצמו פשוט התעצל לסיים את מחקרו. ואילו את הרצאותיו על בני־ערב הפסיק מפני שמישהו (כנראה, אחד מאויביו הריאקציוניים) הניח איכשהו את ידו על מכתב שכתב לאדם כלשהו, ובו פורטו "נסיבות" כלשהן, ובעקבות זאת מישהו תבע ממנו הבהרות כלשהן. אינני יודע אם אמת היא, אבל היו גם שטענו שבפטרבורג התגלתה ממש באותה עת איזו אגודה ענקית, הנוגדת את הטבע והעוינת את המדינה, בת שלושה־עשר איש, שכמעט וערערה את כל האושיות והיסודות. סיפרו שהם התכוונו, כביכול, לתרגם את פוּריֶה8 בכבודו ובעצמו. כמו להכעיס, באותה עת עצמה נתפסה במוסקבה גם פואמה10 של סטפן טרופימוביץ’, שהוא כתב אותה עוד שש שנים קודם־לכן, בברלין, בשחר נעוריו ממש, והיא הועברה מיד ליד, מועתקת בכתב־יד, בין שני חובבי שירה וסטודנט אחד. הפואמה הזאת מונחת כעת גם במגירת שולחני; קיבלתי אותה לא מכבר, רק בשנה שעברה, מסטפן טרופימוביץ’ בכבודו ובעצמו, בגרסה חדשה יחסית המועתקת בכתב־ידו, עם הקדשתו ובכריכה אדומה הדורה של עור תחש. אגב, אינה נטולת פיוט ואפילו אינה נטולת כישרון מסוים; מוזר, אבל אז (כלומר, בשנות השלושים, אם נדייק) שרבטו תכופות דברים באותה רוח. אתקשה לספר את עלילתה, מפני שלמען האמת, אינני מבין אותה כלל. זוהי כמין אלגוריה בלבוש לירי־דרמטי, המזכירה את חלקו השני של "פאוסט". המסך עולה על מקהלת נשים, אחר־כך נכנסת מקהלת גברים, אחר־כך מקהלת כוחות שונים ומשונים ולבסוף, מקהלת כל הנשמות שעדיין לא חיו אך חושקות מאוד בחיים. כל אותן מקהלות שרות על דבר־מה לא מוגדר ממש, על־פי־רוב על קללה הרובצת על מישהו, אך עם קורטוב של הומור נשגב. אבל פתאום מתחלפת התמונה, ומתחיל דבר־מה המכונה "חג החיים", שבו שרים אפילו הרמשים, מופיע צב ובפיו אי־אלו מלות קודש לטיניות ואפילו, למיטב זיכרוני, גם מַחצָב מזמר שם משהו, כלומר, עצם דומם לכל הדעות. בכלל, כולם שם שרים ללא הרף ואם כבר מדברים, אז במעין גידופים לא ברורים, אבל גם הם בלוויית־חן של משמעות נשגבת. לבסוף, התמונה שוב מתחלפת ומתגלה נוף פראי, ובין המצוקים משוטט לו בן־תרבות צעיר הקוטף ומוצץ מיני עשבים. לשאלת הפיה, מדוע הוא מוצץ עשבים אלה, הלה משיב שהוא חש שהחיים בקרבו עולים על גדותיהם, ועל־כן מחפש הוא אחר השִכחה ומוצא אותה במיציהם של אותם עשבים; ואולם שאיפתו העיקרית — לאבד במהרה את שכלו (שאיפה מיותרת, ככל הנראה). אחר־כך נכנס פתאום ברכיבה עלם בעל יופי בל־יתואר על סוס שחור, ובעקבותיו המון עצום של כל העמים. העלם מסמל את המוות, וכל העמים כמהים אליו. ולבסוף, ממש בתמונת הסיום, מתגלה פתאום מגדל בבל, וכל מיני אתלטים משלימים סוף־סוף את בנייתו בשיר של תקווה חדשה על השפתיים. כשהבונים כבר משלימים את בניית ראש המגדל, אדוני העולם (או שמא אדון האולימפוס) נמלט ויש לו אותה שעה מראה נלעג, ואילו האנושות המנחשת זאת תופסת את מקומו ופוצחת תכף ומיד בחיים חדשים, עם הבנה מעמיקה חדשה של מהות הדברים. ובכן, זוהי הפואמה שאז מצאו אותה מסוכנת. בשנה שעברה הצעתי לסטפן טרופימוביץ’ לפרסם אותה, בשל תמימותה הגמורה בימינו אלה, אך הוא דחה את הצעתי באי־רצון גלוי. דעתי על תמימותה הגמורה לא נראתה לו, ואני אפילו מייחס לכך את קרירותו המסוימת כלפי, שהוא התמיד בה חודשיים תמימים. ובכן מה? פתאום, כמעט באותה עת שבה הצעתי לפרסם את הפואמה כאן, מפרסמים אותה, שם, כלומר בחוץ־לארץ, באחד הקבצים המהפכניים, ולגמרי בלי ידיעתו של סטפן טרופימוביץ’. בתחילה הוא נבהל, רץ אל מושל הפלך וכתב מכתב הצטדקות נאצל עד מאוד לפטרבורג, הקריא אותו באוזניי פעמיים אבל לא שלח, מפני שלא ידע אל מי להפנות אותו. קיצורו של דבר, היה טרוד ודאוג חודש שלם; ואולם אני בטוח שבסתרי לבו הנפתלים החמיא לו הדבר עד בלי די. כמעט שישן עם עותק של הקובץ שהביאו לו, ובימים החביא אותו מתחת למזרן התבן ואפילו לא הניח למשרתת להחליף את המצעים. אף־על־פי שחיכה מיום ליום למברק ממקום כלשהו, זקף את ראשו בגאווה. שום מברק לא הגיע. אז הוא התפייס גם אתי, מה שמעיד על נדיבות ללא גבול של לבו השקט, שאינו נוטר טינה לאיש.

 

 

2
 

אינני בא לטעון שהוא לא סבל שום רדיפות כלל; בסך־הכול השתכנעתי כיום די הצורך שהיה יכול להמשיך לעסוק בבני־ערב שלו כאוות נפשו, אילו רק נתן את ההבהרות הדרושות. אבל הוא נתקף אז שאפתנות, ובנמהרות יתרה שקד להבטיח לעצמו אחת ולתמיד שהקריירה שלו מנותצת לכל ימי חייו "במערבולת הנסיבות". אך אם לומר את כל האמת, הסיבה האמיתית לתמורות בקריירה שלו הייתה הצעה מחודשת ועדינה עד מאוד, שבאה בעקבות הצעה קודמת, מצִדה של וַרווארָה פֶּטרוֹבנָה סטַברוֹגינָה, רעייתו של גנרל־לויטננט שהייתה עשירה במידה לא מבוטלת. היא הציעה לו לקבל על עצמו את חינוכו ואת כל התפתחותו השכלית של בנה־יחידה, בתור מחנך ראשי וחבר־נפש, שלא לדבר על גמול מזהיר. הצעה זו הוצעה לו לראשונה עוד בברלין וממש בעת הזו עצמה, כשהתאלמן לראשונה. רעייתו הראשונה הייתה עלמה אחת קלת־דעת מהפלך שלנו, שאִתה התחתן עוד בראשית ימי צעירותו הסחרחרים וחסרי־הבינה. צער מרובה מאוד ידע, כך נראה, בחברת אותה אשה — אגב, מושכת מאוד הייתה במראֶהָ — מחמת חסרון האמצעים לתמוך בה ויותר מכך, בשל נסיבות אחרות, בחלקן עדינות ביותר. היא נפטרה בפריס, לאחר שהייתה פרודה ממנו בשלוש שנות חייה האחרונות, והשאירה לו את בנה בן החמש, "פרי אהבתם הראשונה, הנלבבת, שלא הועבה עדיין", כפי שהודה בפנַי פעם סטפן טרופימוביץ’ מוכה העצבת. הגוזל שוגר לרוסיה עוד מן הימים הראשונים, והתחנך שם כל השנים על ברכיהן של כל מיני דודות רחוקות, במקום נידח כלשהו. סטפן טרופימוביץ’ דחה את הצעתה דאז של ורווארה פטרובנה והזדרז להתחתן שנית, תוך פחות משנה, עם גרמנייה ברלינאית אחת שלא הרבתה בדיבורים והעיקר, ללא כל צורך מיוחד בכך. אבל מתברר שפרט לזאת, היו עוד סיבות לכך שדחה מעליו את משרת המחנך: תהילתו של פרופסור אחד בלתי־נשכח11 שהדהדה הרחק באותם ימים הילכה עליו קסם והוא, בתורו, התכונן היטב והתעופף היישר אל הקתדרה, כדי שיוכל לבחון גם הוא את כנפי הנשר אשר לו. והנה כעת, כשכנפיו כבר היו חרוכות, נזכר באורח טבעי בהצעה שהפך בה עוד קודם־לכן. מותה הפתאומי של רעייתו השנייה, שלא הוציאה את שנתה עמו, הכריע הכול. אומַר גלויות: הכול התאפשר בזכות השתתפותה הנלהבת וידידותה היקרה־מפז ואיך לומר, הקלאסית, של ורווארה פטרובנה כלפיו, אם מותר לאפיין ידידות בתארים אלה. הוא נפל אל זרועותיה של אותה ידידות, וכל העניין תם ונחתם ליותר מעשרים שנה. השתמשתי בביטוי "נפל אל זרועותיה", אבל בל יעלה בדעתו של איש — אלוהים ישמור — לחשוב כאן על דבר־מה בטֵל או ריקני; זרועות אלו יש לתפוש אך ורק במובן המוסרי הנשגב ביותר. שני היצורים הנפלאים האלה נקשרו ביניהם בקשר הדק־מדק והעדין ביותר — לעולמים.סטפן טרופימוביץ’ קיבל את משרת המחנך גם מפני שהאחוזה — הקטנה מאוד — שנותרה מרעייתו הראשונה, הייתה ממוקמת סמוך מאוד לסקבוֹרֶשניקי, אחוזתה המפוארת של סטברוגינה בפלך שלנו, בעיבורי העיר. נוסף על כך יכול תמיד, בדומיית חדר העבודה, ובלי שכובד העיסוקים האוניברסיטאיים יסיח את דעתו, להקדיש את עצמו למדעים ולהעשיר את אוצר הספרות הלאומית שלנו במחקרים מעמיקים. מחקרים לא יצאו תחת ידיו; לעומת זאת, יצא גם יצא לו לעמוד ניצב כל שארית חייו, למעלה מעשרים שנה, "כהתגלמות התוכחה" אל מול פני האומה, כמאמר המשורר הלאומי:

 

כהתגלמות התוכחה

 

.............................

ניצבת מול האומה,

ליברל־אידאליסט.12

 

אבל אפשר שלדמות שאליה כוּונו דבריו של המשורר הלאומי הייתה זכות לעמוד כל חייה בתנוחה ממין זה, אילו רק רצתה בכך, אף־על־פי שזה משעמם למדי. ואילו סטפן טרופימוביץ’ שלנו היה, למען האמת, רק חקיין בהשוואה לדמויות כגון אלו, וגם נלאה מלעמוד ניצב ולעתים קרובות היה רובץ על צדו. אבל אף־על־פי שרבץ על צדו, נשתמרה התגלמות התוכחה, ניתנה האמת להיאמר, גם במצבו השכוב — מה גם שבפלך היה די גם בכך. אילו רק ראיתם אותו במועדון שלנו, כשהתחיל במשחק קלפים. כל חזותו אמרה: "קלפים! אני משחק אתכם בהבלים האלה! האם זה הולם אותי? מי אחראי לזה? מי ניפץ את פעילותי והפך אותה להבלים? אֵיי, מות תמות רוסיה", והיה פותח בהדרת־כבוד במלך־לב.

אך למען האמת, אהב מאוד לשלוח ידו במשחקי קלפים ובשל כך נתגלעו, בייחוד בזמן האחרון, עימותים תכופים ולא נעימים בינו לבין ורווארה פטרובנה, מה גם שהפסיד בקביעות. אך על כך בהמשך. רק אציין שסטפן טרופימוביץ’ היה אפילו אדם בעל מצפון (כלומר, לפעמים), ולכן התעצב תכופות. במשך כל עשרים שנות ידידותו עם ורווארה פטרובנה היה נתקף בקביעות, שלוש ואף ארבע פעמים בשנה, במה שכונה בינינו "יגון ציבורי", זאת אומרת, פשוט מרה שחורה, אבל ביטוי זה נשא חן בעיני ורווארה פטרובנה הנכבדה. לאחר זמן החל להיתקף, פרט לאותו יגון ציבורי, גם בתאווה יתרה לשמפניה; אבל ורווארה פטרובנה, שלבה היה קשוב תמיד, שמרה עליו כל חייו מכל אותן נטיות טריוויאליות. ובלאו־הכי נזקק לאומנת, כי לפעמים היה נעשה משונה מאוד: בעיצומו של היגון הנשגב ביותר היה פורץ פתאום בצחוק רם, כאחד מפשוטי העם. היו רגעים, שאפילו על עצמו היה אומר דברים בנימה הומוריסטית. ואולם, לא היה דבר שהילך אימה על ורווארה פטרובנה יותר מנימה הומוריסטית. היא הייתה אשה־קלאסיקנית, אשה הנותנת חסות לאמנים, שפעלה אך ורק לאורם של השיקולים הנשגבים ביותר. מכרעת הייתה השפעתה בת עשרים השנים של גבירה נעלה זו על ידידהּ האומלל. אבל ראוי להקדיש לה, לעצמה מקום נפרד, כפי שאמנם אעשה.

 

 

3
 

ישנן ידידויות מוזרות: שני הידידים כמעט מוכנים לטרוף זה את זה, חיים כך כל חייהם, אך יחד עם זאת אינם מסוגלים להיפרד. וגם אסור להם להיפרד בשום אופן: הידיד שינתק ראשון ברוב גחמתו את הקשר יהיה הראשון לחלות, ואולי אף למות אם זה יקרה. אני יודע בוודאות שפעמים אחדות, ולפעמים אחרי ההשתפכויות האינטימיות ביותר בארבע עיניים עם ורווארה פטרובנה, היה סטפן טרופימוביץ’ מזנק מהספה ומתחיל לחבוט באגרופיו בקיר.זה קרה כלל לא על דרך משל, עד שאפילו פעם אחת נשר טיח מהקיר מעוצם מהלומותיו. שמא תשאלו: כיצד הצלחתי לגלות פרט עדין שכזה? ומה אם אני עצמי הייתי עד לכך? מה אם סטפן טרופימוביץ’ עצמו התייפח לא אחת על כתפי וגילה אותה שעה בפני את כל סתרי לבו, מצייר אותם בצבעים עזים? (ומה לא אמר תוך כדי כך!). אבל כמעט תמיד זה מה שאירע אחרי אותן התייפחויות: למחרת היום כבר היה מוכן לצלוב את עצמו על כפיות־הטובה, נחפז להזמין אותי אליו או רץ אלי בעצמו, אך ורק כדי לבשר לי שוורווארה פטרובנה הִנָה "מלאך הכבוד ועדינות־הנפש, ואילו הוא ההפך הגמור מזה". ולא רק שרץ אלי, אלא גם תיאר כל זאת פעם אחַר פעם בפניה במכתבים נמלצים ונאים והתוודה, בחתימת ידו המלאה, שאך אתמול, למשל, סיפר לאדם זר שהיא מחזיקה בו מתוך רדיפת הכבוד, מקַנאה בלמדנותו ובכשרונותיו, שונאת אותו ופוחדת לחשוף את שנאתה בגלוי רק בשל החשש שמא יעזוב אותה ויזיק בכך למוניטין הספרותיים שלה; כתוצאה מכך הוא בז לעצמו והחליט לשים קץ לחייו, ורק מחכה למלה אחרונה ממנה שתכריע הכול, וכו’ וכו’, הכול ברוח זו. ככלות הכול, אפשר לתאר לאיזו היסטריה הביאו לפעמים עצביו הרופפים את אותו התם שבכל העוללים בני החמישים! אני עצמי קראתי פעם אחד מהמכתבים הללו שלו, אחרי איזו מריבה ביניהם, שסיבתה הייתה פעוטה אך לבושה ארסי. התחלחלתי והתחננתי שלא ישלח את המכתב.

"אי־אפשר... היושר מחייב.. החובה האישית... אני אמות אם לא אתוודה בפניה על הכול, על הכול!" השיב כמעט אחוז קדחת, ואמנם שלח את המכתב.בזאת בדיוק היה ההבדל ביניהם: ורווארה פטרובנה מעולם לא הייתה שולחת מכתב שכזה. אמנם אמת היא שהכתיבה הייתה חביבה עליו כנפשו, והוא כתב לה אפילו כשגר אִתה באותו בית, ובשעת ההתפרצויות ההיסטריות אפילו שני מכתבים ביום. אני יודע בוודאות שהיא נהגה תמיד לקרוא מכתבים אלה בתשומת־לב מרובה, אפילו כשקיבלה שני המכתבים ביום, ולאחר סיום קריאתם הייתה מסדרת אותם במגירה מיוחדת, מסומנים וממוינים. פרט לכך, נצרה אותם בלבבה. אחר־כך, לאחר שמנעה מידידהּ מענה במשך יום תמים, הייתה נפגשת אִתו כתמול־שלשום, כאילו שום דבר מיוחד לא אירע אמש. קמעה־קמעה אילפה אותו עד כדי כך, שלא העז עוד גם בעצמו להזכיר את אירועי יום אתמול, ורק היה מציץ זמן־מה לתוך עיניה. אבל היא לא שכחה דבר, בעוד שהוא היה שוכח לפעמים מהר מדי, ומאושש משלוות רוחה, לעתים צחק והתפרחח בו־ביום על כוס שמפניה, אם ידידים באו לבקרו. באיזה ארס, בוודאי, הביטה בו באותם רגעים, בעוד הוא אינו מבחין בדבר! אך יש שכעבור שבוע, כעבור חודש או אפילו כעבור חצי שנה היה נזכר באקראי ברגע מיוחד כלשהו באחד הביטויים ממכתב שכזה, ובעקבות זאת — במכתב כולו ובכל הנסיבות הכרוכות בו, והיה נשרף פתאום מבושה ולעתים התייסר עד כדי כך, שהיה נופל למשכב בשל התקפי הכמו־כולרה שלו. אותם התקפים מיוחדים שלו, דמויי־הכולרה, היו במקרים מסוימים תולדה רגילה של התמוטטויות העצבים שלו, והיוו תכונה מסקרנת, בדרכה שלה, של מבנהו הגופני.ואמנם, ורווארה פטרובנה בוודאי שנאה אותו לעתים תכופות למדי; אך רק בדבר אחד לא הבחין אצלה ממש עד הסוף, בזה שהיה לה לבסוף לבן, ליציר כפיה ואפשר לומר, אפילו להמצאתה; הוא נעשה בשר מבשרה, והיא מחזיקה בו ותומכת בו כלל לא רק מתוך "קנאה בכשרונותיו". עד כמה, כפי הנראה, עלבו בה השערות שכאלה! בינות לשנאה, קנאה ובוז הבלתי־פוסקים לחשה בקרבה כמין אהבה קשה־משׁאת אליו. היא גוננה עליו מכל גרגיר אבק, טיפלה בו כבעולל עשרים ושתיים שנה והייתה מסוגלת לא לישון לילות תמימים מדאגה, אילו רק היה מדובר במוניטין שלו כמשורר, כמלומד או כדמות ציבורית. היא המציאה אותו, והייתה הראשונה להאמין בהמצאתה. הוא היה מעין חלום שלה... אבל בתמורה לכך באמת תבעה ממנו הרבה, ולפעמים אפילו שעבוד גמור. היא הייתה נוטרנית עד להדהים. ואגב כך, הבה ואספר שתי מעשיות.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

עוד על הספר

  • שם במקור: Бecы
  • תרגום: גרשון חזנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 612 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: אהובה קינר
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 59 דק'
שדים פיודור דוסטויבסקי

פרק ראשון

במקום מבוא: פרטים אחדים מקורות חייו של סטֶפּן טרוֹפימוֹביץ’ וֶרחוֹבֶנסקי נשוא־הפנים
 

 

1
 

בבואי לתאר את המאורעות האחרונים, והמוזרים כל־כך, אשר התרחשו בעירנו שלא הצטיינה במאומה עד כה, אני אנוס, מחמת חוסר ניסיון בכגון אלה, להתחיל ממרחק־מה, וליתר דיוק — בפרטים ביוגרפיים אחדים על־אודות סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי עתיר הכשרון והכבוד. ישמשו נא פרטים אלה כמבוא ותו לא לספר דברי הימים המוצע, ואילו הפרשה עצמה שבכוונתי לתאר אותה עודה לפנינו.

אומַר גלויות: סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי גילם בקרבנו בקביעות כמין תפקיד מיוחד במינו ואיך לומר, אזרחי,1 ואהב את תפקידו זה עד כדי להט — אפילו, כך נדמה לי, לא יכול לחיות בלעדיו. ואין כוונתי להשוות אותו לשחקן תיאטרון: אלוהים ישמור, מה גם שאני עצמי רוחש לו כבוד. ייתכן שהכול היה כאן עניין של הרגל או, מוטב לומר, של נטיית לב מתמדת ונאצלת, משחר ילדותו, לחלומות נעימים על שליחותו האזרחית הנאה. הוא, למשל, אהב עד מאוד את מצבו כ"נרדף" וגם, כמו שאומרים, כ"גולֶה". לשתי המלים האלה נלווה זוהר קלאסי מיוחד במינו ששבה את לבו אחת ולתמיד, ולאחר שרומם אותו בהדרגה בעיני עצמו במשך שנים כה רבות, העלה אותו לבסוף למעין בימה מרוממת למדי ומחמיאה לו. ברומאן אנגלי סאטירי אחד מהמאה שעברה פלוני גוליבר,2 בשובו מארץ הליליפּוּטים, שגובה אנשיה היה רק כתשעה סנטימטרים, התרגל עד כדי כך לראות את עצמו כענק ביניהם, שבהתהלכו ברחובות לונדון צעק שלא מדעת לעוברים ושבים ולעגלונים שיסטו מדרכם לפניו ויישמרו לבל ידרוס אותם איכשהו — הוא דימה לעצמו שעודנו ענק והם קטנטנים. על כך זכה לקיתונות של לעג וגידופים, והעגלונים הגסים אפילו הצליפו בענק בשוטיהם; אך האם זה הגיע לו? שמא יש דבר־מה שהרגל לא יכול לו? ההרגל הביא כמעט לידי כך גם את סטפן טרופימוביץ’, אך בצורה תמימה ובלתי־מזיקה עוד יותר, אם ניתן להתבטא כך, משום שהוא היה אדם נפלא מן הנפלאים.

אני אפילו חושב שלבסוף כולם ובכל מקום שכחו אותו; אך בשום אופן לא ניתן לומר שגם קודם־לכן לא שמעו כלל את שִׁמעוֹ. אין ספק שגם הוא השתייך זמן־מה לאותה פמליה מפורסמת של אנשי המעשה המהוללים בני הדור שלנו, אשר עבר מן העולם, ובזמנו — אולם רק למשך רגע קט, ממש שניה, לא יותר — אותם אנשים נחפזים ונמהרים של אז ביטאו את שמו כמעט בנשימה אחת עם שמותיהם של צַ’אדַיֵיב, בֶּלינסקי, גרַנוֹבסקי והֶרצֶן,3 שרק החל אז את פועלו בחוץ־לארץ. אך פעילותו של סטפן טרופימוביץ’ הסתיימה כמעט באותו הרגע ממש שבו החלה בשל, איך לומר, "מערבולת צירוף הנסיבות". ומה מתברר? ככלות הכול, לא רק שלא הייתה "מערבולת", גם ה"נסיבות" כלל לא היו, לכל הפחות במקרה זה. רק לא מכבר, לפני ימים אחדים, גיליתי, לתדהמתי העצומה אבל כעת כבר בוודאות גמורה, שסטפן טרופימוביץ’ לא רק שלא חי בקרבנו, בפלך שלנו, כגולֶה, כמו שהיה מקובל אצלנו לחשוב, אלא אפילו במעקב לא היה מעולם. אחרי ככלות הכול, מה רב כוחו של הדמיון של אדם עצמו! כל חייו הוא האמין באמונה שלמה שבחוגים מסוימים חוששים ממנו דרך קבע, כל צעדיו ידועים ונרשמים ללא הרף, וכל אחד משלושת מושלי המחוז שהתחלפו אצלנו בעשרים השנים האחרונות הביא עמו בבואו למשול במחוז רעיון מסוים וטורדני ביחס אליו, שהחדירו בו בחלונות הגבוהים מיד עם העברת המחוז לידיו. אילו רק הוכיח מישהו באותות ובמופתים לסטפן טרופימוביץ’ ישר־הדרך שאין לו כלל וכלל ממה לחשוש, היה נעלב בלי ספק. והלוא אדם נבון היה וברוך כשרון עד בלי די, אפילו, איך לומר, איש מדע, אף־על־פי שבמדע, אגב... נו, בקיצור, במדע הוא לא פעל רבות, וכנראה לא עשה מאום. אבל אצלנו בארץ רוסיה זה קורה לאנשי המדע על ימין ועל שמאל.

הוא שב מחוץ־לארץ, והבריק כמרצה בקתדרה אוניברסיטאית כבר בשלהי שנות הארבעים. בסך־הכול הספיק לתת רק הרצאות אחדות — כמדומה, על בני ערב; והספיק גם להציג מחקר מזהיר שזיכה אותו בתואר, על תחילת עליית חשיבותה האזרחית של העיירה הגרמנית האנאוּ,4 בהיותה חבֵרה בהַנזה,5 בתקופה שבין השנים 1413 ל־1428, ובה־בעת גם על אותן סיבות מיוחדות במינן ומעורפלות, שבגללן לא הגיעה חשיבותה לכלל מימוש. מחקר זה עקץ יפה־יפה, עקיצה כואבת, את הסלאבוֹפילים6 דאז, והקים לו באחת אויבים רבים ונזעמים מקרבם.
אחר־כך — אם כי כבר לאחר אובדן המשרה בקתדרה — הספיק לפרסם (כנקמה, כמו שאומרים, למען יידעו את מי הפסידו) בירחון בעל השקפת־עולם מתקדמת שהדפיס תרגומים של דיקנס ועשה נפשות לז’ורז’ סאנד, התחלה של מחקר מעמיק ביותר. מחקרו עסק, נדמה לי, בסיבות לאצילות מוסרית שלא היה לה אח ורע, של אי־אלו אבירים בתקופה כלשהו, או משהו מהסוג הזה.7 מכל מקום, הועלה בו רעיון נשגב ואצילי מאין כמותו. אחר־כך סיפרו שעל המשכו של אותו מחקר מיהרו להטיל איסור, וגם הירחון בעל הדעות המתקדמות נשא בתוצאות חמורות על פרסום חציו הראשון. ייתכן מאוד שכך אמנם היה, ושמא יש דבר שלא היה ייתכן אז? אבל במקרה הנוכחי סביר יותר להניח שלא היה דבר, והמחבר עצמו פשוט התעצל לסיים את מחקרו. ואילו את הרצאותיו על בני־ערב הפסיק מפני שמישהו (כנראה, אחד מאויביו הריאקציוניים) הניח איכשהו את ידו על מכתב שכתב לאדם כלשהו, ובו פורטו "נסיבות" כלשהן, ובעקבות זאת מישהו תבע ממנו הבהרות כלשהן. אינני יודע אם אמת היא, אבל היו גם שטענו שבפטרבורג התגלתה ממש באותה עת איזו אגודה ענקית, הנוגדת את הטבע והעוינת את המדינה, בת שלושה־עשר איש, שכמעט וערערה את כל האושיות והיסודות. סיפרו שהם התכוונו, כביכול, לתרגם את פוּריֶה8 בכבודו ובעצמו. כמו להכעיס, באותה עת עצמה נתפסה במוסקבה גם פואמה10 של סטפן טרופימוביץ’, שהוא כתב אותה עוד שש שנים קודם־לכן, בברלין, בשחר נעוריו ממש, והיא הועברה מיד ליד, מועתקת בכתב־יד, בין שני חובבי שירה וסטודנט אחד. הפואמה הזאת מונחת כעת גם במגירת שולחני; קיבלתי אותה לא מכבר, רק בשנה שעברה, מסטפן טרופימוביץ’ בכבודו ובעצמו, בגרסה חדשה יחסית המועתקת בכתב־ידו, עם הקדשתו ובכריכה אדומה הדורה של עור תחש. אגב, אינה נטולת פיוט ואפילו אינה נטולת כישרון מסוים; מוזר, אבל אז (כלומר, בשנות השלושים, אם נדייק) שרבטו תכופות דברים באותה רוח. אתקשה לספר את עלילתה, מפני שלמען האמת, אינני מבין אותה כלל. זוהי כמין אלגוריה בלבוש לירי־דרמטי, המזכירה את חלקו השני של "פאוסט". המסך עולה על מקהלת נשים, אחר־כך נכנסת מקהלת גברים, אחר־כך מקהלת כוחות שונים ומשונים ולבסוף, מקהלת כל הנשמות שעדיין לא חיו אך חושקות מאוד בחיים. כל אותן מקהלות שרות על דבר־מה לא מוגדר ממש, על־פי־רוב על קללה הרובצת על מישהו, אך עם קורטוב של הומור נשגב. אבל פתאום מתחלפת התמונה, ומתחיל דבר־מה המכונה "חג החיים", שבו שרים אפילו הרמשים, מופיע צב ובפיו אי־אלו מלות קודש לטיניות ואפילו, למיטב זיכרוני, גם מַחצָב מזמר שם משהו, כלומר, עצם דומם לכל הדעות. בכלל, כולם שם שרים ללא הרף ואם כבר מדברים, אז במעין גידופים לא ברורים, אבל גם הם בלוויית־חן של משמעות נשגבת. לבסוף, התמונה שוב מתחלפת ומתגלה נוף פראי, ובין המצוקים משוטט לו בן־תרבות צעיר הקוטף ומוצץ מיני עשבים. לשאלת הפיה, מדוע הוא מוצץ עשבים אלה, הלה משיב שהוא חש שהחיים בקרבו עולים על גדותיהם, ועל־כן מחפש הוא אחר השִכחה ומוצא אותה במיציהם של אותם עשבים; ואולם שאיפתו העיקרית — לאבד במהרה את שכלו (שאיפה מיותרת, ככל הנראה). אחר־כך נכנס פתאום ברכיבה עלם בעל יופי בל־יתואר על סוס שחור, ובעקבותיו המון עצום של כל העמים. העלם מסמל את המוות, וכל העמים כמהים אליו. ולבסוף, ממש בתמונת הסיום, מתגלה פתאום מגדל בבל, וכל מיני אתלטים משלימים סוף־סוף את בנייתו בשיר של תקווה חדשה על השפתיים. כשהבונים כבר משלימים את בניית ראש המגדל, אדוני העולם (או שמא אדון האולימפוס) נמלט ויש לו אותה שעה מראה נלעג, ואילו האנושות המנחשת זאת תופסת את מקומו ופוצחת תכף ומיד בחיים חדשים, עם הבנה מעמיקה חדשה של מהות הדברים. ובכן, זוהי הפואמה שאז מצאו אותה מסוכנת. בשנה שעברה הצעתי לסטפן טרופימוביץ’ לפרסם אותה, בשל תמימותה הגמורה בימינו אלה, אך הוא דחה את הצעתי באי־רצון גלוי. דעתי על תמימותה הגמורה לא נראתה לו, ואני אפילו מייחס לכך את קרירותו המסוימת כלפי, שהוא התמיד בה חודשיים תמימים. ובכן מה? פתאום, כמעט באותה עת שבה הצעתי לפרסם את הפואמה כאן, מפרסמים אותה, שם, כלומר בחוץ־לארץ, באחד הקבצים המהפכניים, ולגמרי בלי ידיעתו של סטפן טרופימוביץ’. בתחילה הוא נבהל, רץ אל מושל הפלך וכתב מכתב הצטדקות נאצל עד מאוד לפטרבורג, הקריא אותו באוזניי פעמיים אבל לא שלח, מפני שלא ידע אל מי להפנות אותו. קיצורו של דבר, היה טרוד ודאוג חודש שלם; ואולם אני בטוח שבסתרי לבו הנפתלים החמיא לו הדבר עד בלי די. כמעט שישן עם עותק של הקובץ שהביאו לו, ובימים החביא אותו מתחת למזרן התבן ואפילו לא הניח למשרתת להחליף את המצעים. אף־על־פי שחיכה מיום ליום למברק ממקום כלשהו, זקף את ראשו בגאווה. שום מברק לא הגיע. אז הוא התפייס גם אתי, מה שמעיד על נדיבות ללא גבול של לבו השקט, שאינו נוטר טינה לאיש.

 

 

2
 

אינני בא לטעון שהוא לא סבל שום רדיפות כלל; בסך־הכול השתכנעתי כיום די הצורך שהיה יכול להמשיך לעסוק בבני־ערב שלו כאוות נפשו, אילו רק נתן את ההבהרות הדרושות. אבל הוא נתקף אז שאפתנות, ובנמהרות יתרה שקד להבטיח לעצמו אחת ולתמיד שהקריירה שלו מנותצת לכל ימי חייו "במערבולת הנסיבות". אך אם לומר את כל האמת, הסיבה האמיתית לתמורות בקריירה שלו הייתה הצעה מחודשת ועדינה עד מאוד, שבאה בעקבות הצעה קודמת, מצִדה של וַרווארָה פֶּטרוֹבנָה סטַברוֹגינָה, רעייתו של גנרל־לויטננט שהייתה עשירה במידה לא מבוטלת. היא הציעה לו לקבל על עצמו את חינוכו ואת כל התפתחותו השכלית של בנה־יחידה, בתור מחנך ראשי וחבר־נפש, שלא לדבר על גמול מזהיר. הצעה זו הוצעה לו לראשונה עוד בברלין וממש בעת הזו עצמה, כשהתאלמן לראשונה. רעייתו הראשונה הייתה עלמה אחת קלת־דעת מהפלך שלנו, שאִתה התחתן עוד בראשית ימי צעירותו הסחרחרים וחסרי־הבינה. צער מרובה מאוד ידע, כך נראה, בחברת אותה אשה — אגב, מושכת מאוד הייתה במראֶהָ — מחמת חסרון האמצעים לתמוך בה ויותר מכך, בשל נסיבות אחרות, בחלקן עדינות ביותר. היא נפטרה בפריס, לאחר שהייתה פרודה ממנו בשלוש שנות חייה האחרונות, והשאירה לו את בנה בן החמש, "פרי אהבתם הראשונה, הנלבבת, שלא הועבה עדיין", כפי שהודה בפנַי פעם סטפן טרופימוביץ’ מוכה העצבת. הגוזל שוגר לרוסיה עוד מן הימים הראשונים, והתחנך שם כל השנים על ברכיהן של כל מיני דודות רחוקות, במקום נידח כלשהו. סטפן טרופימוביץ’ דחה את הצעתה דאז של ורווארה פטרובנה והזדרז להתחתן שנית, תוך פחות משנה, עם גרמנייה ברלינאית אחת שלא הרבתה בדיבורים והעיקר, ללא כל צורך מיוחד בכך. אבל מתברר שפרט לזאת, היו עוד סיבות לכך שדחה מעליו את משרת המחנך: תהילתו של פרופסור אחד בלתי־נשכח11 שהדהדה הרחק באותם ימים הילכה עליו קסם והוא, בתורו, התכונן היטב והתעופף היישר אל הקתדרה, כדי שיוכל לבחון גם הוא את כנפי הנשר אשר לו. והנה כעת, כשכנפיו כבר היו חרוכות, נזכר באורח טבעי בהצעה שהפך בה עוד קודם־לכן. מותה הפתאומי של רעייתו השנייה, שלא הוציאה את שנתה עמו, הכריע הכול. אומַר גלויות: הכול התאפשר בזכות השתתפותה הנלהבת וידידותה היקרה־מפז ואיך לומר, הקלאסית, של ורווארה פטרובנה כלפיו, אם מותר לאפיין ידידות בתארים אלה. הוא נפל אל זרועותיה של אותה ידידות, וכל העניין תם ונחתם ליותר מעשרים שנה. השתמשתי בביטוי "נפל אל זרועותיה", אבל בל יעלה בדעתו של איש — אלוהים ישמור — לחשוב כאן על דבר־מה בטֵל או ריקני; זרועות אלו יש לתפוש אך ורק במובן המוסרי הנשגב ביותר. שני היצורים הנפלאים האלה נקשרו ביניהם בקשר הדק־מדק והעדין ביותר — לעולמים.סטפן טרופימוביץ’ קיבל את משרת המחנך גם מפני שהאחוזה — הקטנה מאוד — שנותרה מרעייתו הראשונה, הייתה ממוקמת סמוך מאוד לסקבוֹרֶשניקי, אחוזתה המפוארת של סטברוגינה בפלך שלנו, בעיבורי העיר. נוסף על כך יכול תמיד, בדומיית חדר העבודה, ובלי שכובד העיסוקים האוניברסיטאיים יסיח את דעתו, להקדיש את עצמו למדעים ולהעשיר את אוצר הספרות הלאומית שלנו במחקרים מעמיקים. מחקרים לא יצאו תחת ידיו; לעומת זאת, יצא גם יצא לו לעמוד ניצב כל שארית חייו, למעלה מעשרים שנה, "כהתגלמות התוכחה" אל מול פני האומה, כמאמר המשורר הלאומי:

 

כהתגלמות התוכחה

 

.............................

ניצבת מול האומה,

ליברל־אידאליסט.12

 

אבל אפשר שלדמות שאליה כוּונו דבריו של המשורר הלאומי הייתה זכות לעמוד כל חייה בתנוחה ממין זה, אילו רק רצתה בכך, אף־על־פי שזה משעמם למדי. ואילו סטפן טרופימוביץ’ שלנו היה, למען האמת, רק חקיין בהשוואה לדמויות כגון אלו, וגם נלאה מלעמוד ניצב ולעתים קרובות היה רובץ על צדו. אבל אף־על־פי שרבץ על צדו, נשתמרה התגלמות התוכחה, ניתנה האמת להיאמר, גם במצבו השכוב — מה גם שבפלך היה די גם בכך. אילו רק ראיתם אותו במועדון שלנו, כשהתחיל במשחק קלפים. כל חזותו אמרה: "קלפים! אני משחק אתכם בהבלים האלה! האם זה הולם אותי? מי אחראי לזה? מי ניפץ את פעילותי והפך אותה להבלים? אֵיי, מות תמות רוסיה", והיה פותח בהדרת־כבוד במלך־לב.

אך למען האמת, אהב מאוד לשלוח ידו במשחקי קלפים ובשל כך נתגלעו, בייחוד בזמן האחרון, עימותים תכופים ולא נעימים בינו לבין ורווארה פטרובנה, מה גם שהפסיד בקביעות. אך על כך בהמשך. רק אציין שסטפן טרופימוביץ’ היה אפילו אדם בעל מצפון (כלומר, לפעמים), ולכן התעצב תכופות. במשך כל עשרים שנות ידידותו עם ורווארה פטרובנה היה נתקף בקביעות, שלוש ואף ארבע פעמים בשנה, במה שכונה בינינו "יגון ציבורי", זאת אומרת, פשוט מרה שחורה, אבל ביטוי זה נשא חן בעיני ורווארה פטרובנה הנכבדה. לאחר זמן החל להיתקף, פרט לאותו יגון ציבורי, גם בתאווה יתרה לשמפניה; אבל ורווארה פטרובנה, שלבה היה קשוב תמיד, שמרה עליו כל חייו מכל אותן נטיות טריוויאליות. ובלאו־הכי נזקק לאומנת, כי לפעמים היה נעשה משונה מאוד: בעיצומו של היגון הנשגב ביותר היה פורץ פתאום בצחוק רם, כאחד מפשוטי העם. היו רגעים, שאפילו על עצמו היה אומר דברים בנימה הומוריסטית. ואולם, לא היה דבר שהילך אימה על ורווארה פטרובנה יותר מנימה הומוריסטית. היא הייתה אשה־קלאסיקנית, אשה הנותנת חסות לאמנים, שפעלה אך ורק לאורם של השיקולים הנשגבים ביותר. מכרעת הייתה השפעתה בת עשרים השנים של גבירה נעלה זו על ידידהּ האומלל. אבל ראוי להקדיש לה, לעצמה מקום נפרד, כפי שאמנם אעשה.

 

 

3
 

ישנן ידידויות מוזרות: שני הידידים כמעט מוכנים לטרוף זה את זה, חיים כך כל חייהם, אך יחד עם זאת אינם מסוגלים להיפרד. וגם אסור להם להיפרד בשום אופן: הידיד שינתק ראשון ברוב גחמתו את הקשר יהיה הראשון לחלות, ואולי אף למות אם זה יקרה. אני יודע בוודאות שפעמים אחדות, ולפעמים אחרי ההשתפכויות האינטימיות ביותר בארבע עיניים עם ורווארה פטרובנה, היה סטפן טרופימוביץ’ מזנק מהספה ומתחיל לחבוט באגרופיו בקיר.זה קרה כלל לא על דרך משל, עד שאפילו פעם אחת נשר טיח מהקיר מעוצם מהלומותיו. שמא תשאלו: כיצד הצלחתי לגלות פרט עדין שכזה? ומה אם אני עצמי הייתי עד לכך? מה אם סטפן טרופימוביץ’ עצמו התייפח לא אחת על כתפי וגילה אותה שעה בפני את כל סתרי לבו, מצייר אותם בצבעים עזים? (ומה לא אמר תוך כדי כך!). אבל כמעט תמיד זה מה שאירע אחרי אותן התייפחויות: למחרת היום כבר היה מוכן לצלוב את עצמו על כפיות־הטובה, נחפז להזמין אותי אליו או רץ אלי בעצמו, אך ורק כדי לבשר לי שוורווארה פטרובנה הִנָה "מלאך הכבוד ועדינות־הנפש, ואילו הוא ההפך הגמור מזה". ולא רק שרץ אלי, אלא גם תיאר כל זאת פעם אחַר פעם בפניה במכתבים נמלצים ונאים והתוודה, בחתימת ידו המלאה, שאך אתמול, למשל, סיפר לאדם זר שהיא מחזיקה בו מתוך רדיפת הכבוד, מקַנאה בלמדנותו ובכשרונותיו, שונאת אותו ופוחדת לחשוף את שנאתה בגלוי רק בשל החשש שמא יעזוב אותה ויזיק בכך למוניטין הספרותיים שלה; כתוצאה מכך הוא בז לעצמו והחליט לשים קץ לחייו, ורק מחכה למלה אחרונה ממנה שתכריע הכול, וכו’ וכו’, הכול ברוח זו. ככלות הכול, אפשר לתאר לאיזו היסטריה הביאו לפעמים עצביו הרופפים את אותו התם שבכל העוללים בני החמישים! אני עצמי קראתי פעם אחד מהמכתבים הללו שלו, אחרי איזו מריבה ביניהם, שסיבתה הייתה פעוטה אך לבושה ארסי. התחלחלתי והתחננתי שלא ישלח את המכתב.

"אי־אפשר... היושר מחייב.. החובה האישית... אני אמות אם לא אתוודה בפניה על הכול, על הכול!" השיב כמעט אחוז קדחת, ואמנם שלח את המכתב.בזאת בדיוק היה ההבדל ביניהם: ורווארה פטרובנה מעולם לא הייתה שולחת מכתב שכזה. אמנם אמת היא שהכתיבה הייתה חביבה עליו כנפשו, והוא כתב לה אפילו כשגר אִתה באותו בית, ובשעת ההתפרצויות ההיסטריות אפילו שני מכתבים ביום. אני יודע בוודאות שהיא נהגה תמיד לקרוא מכתבים אלה בתשומת־לב מרובה, אפילו כשקיבלה שני המכתבים ביום, ולאחר סיום קריאתם הייתה מסדרת אותם במגירה מיוחדת, מסומנים וממוינים. פרט לכך, נצרה אותם בלבבה. אחר־כך, לאחר שמנעה מידידהּ מענה במשך יום תמים, הייתה נפגשת אִתו כתמול־שלשום, כאילו שום דבר מיוחד לא אירע אמש. קמעה־קמעה אילפה אותו עד כדי כך, שלא העז עוד גם בעצמו להזכיר את אירועי יום אתמול, ורק היה מציץ זמן־מה לתוך עיניה. אבל היא לא שכחה דבר, בעוד שהוא היה שוכח לפעמים מהר מדי, ומאושש משלוות רוחה, לעתים צחק והתפרחח בו־ביום על כוס שמפניה, אם ידידים באו לבקרו. באיזה ארס, בוודאי, הביטה בו באותם רגעים, בעוד הוא אינו מבחין בדבר! אך יש שכעבור שבוע, כעבור חודש או אפילו כעבור חצי שנה היה נזכר באקראי ברגע מיוחד כלשהו באחד הביטויים ממכתב שכזה, ובעקבות זאת — במכתב כולו ובכל הנסיבות הכרוכות בו, והיה נשרף פתאום מבושה ולעתים התייסר עד כדי כך, שהיה נופל למשכב בשל התקפי הכמו־כולרה שלו. אותם התקפים מיוחדים שלו, דמויי־הכולרה, היו במקרים מסוימים תולדה רגילה של התמוטטויות העצבים שלו, והיוו תכונה מסקרנת, בדרכה שלה, של מבנהו הגופני.ואמנם, ורווארה פטרובנה בוודאי שנאה אותו לעתים תכופות למדי; אך רק בדבר אחד לא הבחין אצלה ממש עד הסוף, בזה שהיה לה לבסוף לבן, ליציר כפיה ואפשר לומר, אפילו להמצאתה; הוא נעשה בשר מבשרה, והיא מחזיקה בו ותומכת בו כלל לא רק מתוך "קנאה בכשרונותיו". עד כמה, כפי הנראה, עלבו בה השערות שכאלה! בינות לשנאה, קנאה ובוז הבלתי־פוסקים לחשה בקרבה כמין אהבה קשה־משׁאת אליו. היא גוננה עליו מכל גרגיר אבק, טיפלה בו כבעולל עשרים ושתיים שנה והייתה מסוגלת לא לישון לילות תמימים מדאגה, אילו רק היה מדובר במוניטין שלו כמשורר, כמלומד או כדמות ציבורית. היא המציאה אותו, והייתה הראשונה להאמין בהמצאתה. הוא היה מעין חלום שלה... אבל בתמורה לכך באמת תבעה ממנו הרבה, ולפעמים אפילו שעבוד גמור. היא הייתה נוטרנית עד להדהים. ואגב כך, הבה ואספר שתי מעשיות.