עד שהאצבעות יתחילו לדמם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שהאצבעות יתחילו לדמם

עד שהאצבעות יתחילו לדמם

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Until the Fingers Begin to Bleed
  • תרגום: דורית ויסמן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: שירה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 56 דק'

תקציר

ישיר, בוטה, חסר-פשרות, לועג לחיים מסודרים, מתפלש בקיא, שוביניסט-גברי. אך גם עדין, לירי, מלא-חמלה, אוהב-נשים. צ'רלס בוקובסקי (1920-1994), משורר הביבים והברים, מביא לנו בשורות קצרות וארוכות, בשירים ובסיפורים קצרים את אמריקה שאין בה חלום, אמריקה בה אנשים מכלים את ימיהם בעבודה קשה וללא-תכלית, שותים את עצמם בייאוש -  'מזדמנים מתחרמנים ומחרבנים'.

עוצמת שירת בוקובסקי נובעת מישירותה, פשטותה ואנושיותה. בוקובסקי משתמש באוצר מלים מוגבל, כותב את 'המלה המדוברת ממוסמרת לנייר'. שירתו היא מטונימית ונעדרת מטאפורות. שירתו של בוקובסקי הולמת בקורא ואינה מותירה אותו אדיש. בארה"ב התפרסמו למעלה מ-40 מספריו. ספר זה כולל את המיטב של שיריו, שנאספו מ-12 מספריו, וכן מספר סיפורים קצרים.

תרגומיה של דורית ויסמן לשירי בוקובסקי התפרסמו בעשור האחרון בכתבי עת לשירה ("הליקון", "שבו", "מאזנים") ובעתונות היומית וזכו לשבחים רבים. דורית ויסמן, משוררת, הצליחה להפוך, בתרגום-האהבה שלה, את חוויית הקריאה בספר זה לחוויה רבת-עוצמה גם בלשון העברית. 

דורית ויסמן פירסמה שלושה ספרי שירה:
 "נמר שואג נגדי", ספרית פועלים, 1993.
"לא יודעת דרך ילדה בשמלה", הוצאת תמוז, 1998. זכה בפרס טשרניחובסקי של אגודת הסופרים.
 "הימים שביקרתי בבית המשוגעים", ספרית פועלים, 1999. זכה בפרס אוניברסיטת בן-גוריון, 1998 וכן בפרס יוספה וליאוניד אולשוונג 2000.

בדפוס נמצא ספרה הרביעי, "ומה מסמנים עצי הבאובב", הוצאת 'אבן-חושן'. הספר זכה בפרס ע"ש זבולון המר מטעם עירית ירושלים, 1998.

פרק ראשון

ילדות, פצעי בגרות, שקרים ששיקר לו אביו

ילדותו של בוקובסקי עברה עליו בזמן השפל הכלכלי. הוא גדל בבית ששלטו בו דרישה לקפדנות ולצייתנות. בבית הוריו לא היו גילויי רגשות ולא שיחות נפש. אביו היה שתלטן, כפייתי ועריץ, ולעתים קרובות אף הכה אותו. אמו תמכה באב. לביוגרף שלו תיאר בוקובסקי את הוריו כ"חסרי רגש".

הערך העליון בבית הוריו של בוקובסקי היה 'להיות כמו כולם' ולהגשים את החלום האמריקאי — ללכת לעבודה, להיות בעל מכונית ובית קטן בפרברים. הוריו נאבקו למען הגשמת 'ערכים' אלו, ולשם כך לא היססו אף לשקר. האב, לדוגמה, שיקר כדי שיקבלוהו לעבודה, וכשפוטר — שיקר כשהעמיד פנים שהוא מועסק. "השקרים של אבי", אמר בוקובסקי, "גרמו לי להעריך את האמת בשירתי, להעריך את האמת כאדם הכותב על הקיום האנושי".

בגיל ההתבגרות סבל בוקובסקי מאקנה, פצעי בגרות, בפניו ובגופו. הוא עבר טיפולים ממושכים ובמשך חודשים הסתגר בבית. חצי שנה לא הלך לבית־הספר. בבית־חולים בלוס אנג'לס דיברו הרופאים עליו, בנוכחותו, כאילו אינו קיים. אחות אחת בלבד התעניינה בגורלו ובהרגשותיו והחזירה לו את אמונתו בעצמו ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

למרות עוינותו של בוקובסקי לחינוך הפורמלי, שראה בו סוג של שעבוד, הוא למד בקולג' עיתונאות, משחק, ספרות והיסטוריה. הוא ראה בעיתונאות דרך של כתיבה, וקיווה שיוכל להתפרנס ממנה. אחרי שסיים את לימודיו בקולג' עסק בעבודות מזדמנות, שתה לשוכרה, ובעיקר הסתובב ברחובות ובברים. עליו נעשה הסרט "עכבר הברים". בוקובסקי למד שהרחוב עבורו הוא בית־הספר הטוב ביותר.

ג'ון מרטין, איש עסקים, החליט להוציא לאור את ספריו של בוקובסקי וייסד במיוחד לשם כך הוצאת ספרים (Black Sparrow Press). בתחילת שנות ה-70 הציע ג'ון מרטין לבוקובסקי מלגה כדי שיעזוב את עבודתו בדואר, שם עבד ארבע־עשרה שנים, ויקדיש את זמנו לכתיבה.

המלה המדוברת ממוסמרת לנייר

שירתו של בוקובסקי היא שירה שאינה מוגבלת בחומריה. הכול כשר. בוקובסקי כותב על שיחות בברים, על זונות המבקרות בחדרו, על ארוחה מוזלת ב'סיסלר', רשת מזון מהיר, על עמידה ב'פקק' בדרך, על הימורים במרוצי סוסים, על עבודות מזדמנות, על הרדיו שלו, על מכשיר הטלוויזיה שזרק מהחלון, על נשותיו ועל הזיונים שלו.

"שיר הוא עובדה", אמר בוקובסקי, "לא בדיה". ועוד אמר: "אני חושב שצריך לאלץ גבר לכתוב בחדר מלא גולגלות, כשסביבו תלויות חתיכות בשר מכורסמות על־ידי עכברושים עצלנים ושמנים".

בסיפוריו של בוקובסקי, הכתובים במינימליזם המינגוויי, ניכרת השפעת סופרים אמריקאיים של שנות ה-20 וה-30: ג'פרס, פאנטה, אנדרסון, א' המינגווי, ו' סארויאן, א' הקסלי, סינקלר לואיס, ד"ה לורנס וכן השפעתם של סופרי מופת כדוסטויבסקי, גורקי וצ'כוב. בשיריו הושפע מן המשוררים ת"ס אליוט ואודן.

בוקובסקי גם השפיע על כותבים אמריקאיים רבים, והנודע שבהם הוא הסופר והמשורר ריימונד קארבר.

בוקובסקי מתאר ביצירתו את החיים בארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-20 מנקודת־מבטו של העירוני הבודד, שעבודתו קשה, רוטינית וחד־גונית. 'משורר של הפרולטריון' — מכנה אותו ראסל הריסון, שכתב עליו קובץ מסות ("כנגד החלום האמריקאי").

הבוטות והחספוס הם מסימני ההיכר של בוקובסקי. בוקובסקי בחר להשתמש באוצר מלים מוגבל. הוא האמין ששורותיו צריכות לשקף את הדיבור האופייני לו. לשונו היא לשון טריוויאלית, יומיומית, חפה מאינטלקטואליות. "מלה מדוברת ממוסמרת לנייר", כך תיאר אחד המבקרים את יצירותיו. שפתו העממית של בוקובסקי מזכירה את וולט ויטמן. אך בעוד ויטמן הוא משורר המרחבים, שירתו של בוקובסקי היא שירת הרחובות.

בוקובסקי הוא משורר עירוני. לא תמצאו אצלו תיאורי טבע. אם יש טבע בשיריו, הרי זה ציד אכזרי, מלחמת קיום. הטבע במקרה זה הוא מטונימיה לחיינו אנו. דוגמא לכך נוכל למצוא בשיר "התוכי":

 

"הַתֻּכִּי לִוָּה אֶת הֶחָתוּל

כָּל הַקַּיִץ

מְחַקֶּה מְחַקֶּה מְחַקֶּה

מַקְנִיט וּבָטוּחַ בְּעַצְמוֹ;

 

…אֶתְמוֹל הָלַךְ הֶחָתוּל בְּשֶׁקֶט בְּמַעֲלֵה הַסִּמְטָה

כְּשֶׁהַתֻּכִּי בְּפִיו, חַי,

כְּנָפָיו מִתְנוֹפְפוֹת, כְּנָפַיִם יָפוֹת מִתְנוֹפְפוֹת וּמְפַרְפְּרוֹת,

נוֹצוֹתָיו מֻפְרָדוֹת כְּרַגְלֵי אִשָּׁה,

וְהַצִּפּוֹר לֹא עוֹד חִקְּתָה,

הִיא בִּקְשָׁה, הִתְחַנְּנָה

אֲבָל הֶחָתוּל

פּוֹסֵעַ לְאֹרֶךְ מֵאוֹת בַּשָּׁנִים

לֹא הִקְשִׁיב…"

 

בוקובסקי כתב באקסטזה, בטירוף. הוא כתב תוך כדי שתייה (אם כי אמר ש"לכתוב טוב יותר מאשר לשתות") ושמיעת מוסיקה (קלסית דווקא). הוא היה חובב מושבע של אגרוף, ואהב להשוות את השירה לאגרוף: "צריך להיות עקשן כדי לנצח", אמר פעם. כתיבתו עזה ומתפרצת: "אני עף כשאני כותב, אני מתחיל לבעור. כשאני כותב אני מוציא את המוות מכיס שמאל שלי, זורק אותו על הקיר ותופס אותו כשהוא ניתר בחזרה".

קצב כתיבתו של בוקובסקי היה מדהים. "תקופה רעה בשבילי", אמר, "היא לא לכתוב שניים או שלושה לילות". היקף יצירתו אדיר: הוא פרסם 41 ספרי שירה ופרוזה (רובם סיפורים קצרים אך גם 6 רומנים). גם לאחר מותו ממשיכים להתפרסם ספרים חדשים משלו. עד עכשו יצאו 2 ספרים של מכתביו וכן אסופות שירה — חדשה וישנה.

מבחינה צורנית כתיבתו מגוונת ביותר: לשיריו אין סגנון אחיד — שירים קצרים ושירים ארוכים, בתים קצרים או בתים ארוכים, שורות ארוכות או שורות בנות כמה הברות.

גם ברומנים שלו יש פרקים קצרים מאוד, לפעמים פרקים של עמוד או שניים.

'פגשתי אותה איפשהו' — בוקובסקי והנשים:

בדרך־כלל הנשים בספריו של בוקובסקי הן זנותיות, בוגדניות, תוקפניות, שטחיות. ראסל הריסון מגדיר את בוקובסקי 'שוביניסט גברי' ומראה את ההתפתחות ביחסו של בוקובסקי לנשים, במשך השנים, מגישה שלילית ולא־אנושית ועד להתייחסות אוהדת וחיובית יותר.

אחרים רואים בבוקובסקי, למרות חספוסו, רומנטיקן גדול. בוקובסקי מבחין בקסם שבאשה באשר היא, בכל מצב ובכל גיל, גם שתיינית, בלה ומקומטת, זקנה ונובלת — "אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט", הוא אומר באחד משיריו.

עוד על הספר

  • שם במקור: Until the Fingers Begin to Bleed
  • תרגום: דורית ויסמן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: שירה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 56 דק'
עד שהאצבעות יתחילו לדמם צ'רלס בוקובסקי

ילדות, פצעי בגרות, שקרים ששיקר לו אביו

ילדותו של בוקובסקי עברה עליו בזמן השפל הכלכלי. הוא גדל בבית ששלטו בו דרישה לקפדנות ולצייתנות. בבית הוריו לא היו גילויי רגשות ולא שיחות נפש. אביו היה שתלטן, כפייתי ועריץ, ולעתים קרובות אף הכה אותו. אמו תמכה באב. לביוגרף שלו תיאר בוקובסקי את הוריו כ"חסרי רגש".

הערך העליון בבית הוריו של בוקובסקי היה 'להיות כמו כולם' ולהגשים את החלום האמריקאי — ללכת לעבודה, להיות בעל מכונית ובית קטן בפרברים. הוריו נאבקו למען הגשמת 'ערכים' אלו, ולשם כך לא היססו אף לשקר. האב, לדוגמה, שיקר כדי שיקבלוהו לעבודה, וכשפוטר — שיקר כשהעמיד פנים שהוא מועסק. "השקרים של אבי", אמר בוקובסקי, "גרמו לי להעריך את האמת בשירתי, להעריך את האמת כאדם הכותב על הקיום האנושי".

בגיל ההתבגרות סבל בוקובסקי מאקנה, פצעי בגרות, בפניו ובגופו. הוא עבר טיפולים ממושכים ובמשך חודשים הסתגר בבית. חצי שנה לא הלך לבית־הספר. בבית־חולים בלוס אנג'לס דיברו הרופאים עליו, בנוכחותו, כאילו אינו קיים. אחות אחת בלבד התעניינה בגורלו ובהרגשותיו והחזירה לו את אמונתו בעצמו ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

למרות עוינותו של בוקובסקי לחינוך הפורמלי, שראה בו סוג של שעבוד, הוא למד בקולג' עיתונאות, משחק, ספרות והיסטוריה. הוא ראה בעיתונאות דרך של כתיבה, וקיווה שיוכל להתפרנס ממנה. אחרי שסיים את לימודיו בקולג' עסק בעבודות מזדמנות, שתה לשוכרה, ובעיקר הסתובב ברחובות ובברים. עליו נעשה הסרט "עכבר הברים". בוקובסקי למד שהרחוב עבורו הוא בית־הספר הטוב ביותר.

ג'ון מרטין, איש עסקים, החליט להוציא לאור את ספריו של בוקובסקי וייסד במיוחד לשם כך הוצאת ספרים (Black Sparrow Press). בתחילת שנות ה-70 הציע ג'ון מרטין לבוקובסקי מלגה כדי שיעזוב את עבודתו בדואר, שם עבד ארבע־עשרה שנים, ויקדיש את זמנו לכתיבה.

המלה המדוברת ממוסמרת לנייר

שירתו של בוקובסקי היא שירה שאינה מוגבלת בחומריה. הכול כשר. בוקובסקי כותב על שיחות בברים, על זונות המבקרות בחדרו, על ארוחה מוזלת ב'סיסלר', רשת מזון מהיר, על עמידה ב'פקק' בדרך, על הימורים במרוצי סוסים, על עבודות מזדמנות, על הרדיו שלו, על מכשיר הטלוויזיה שזרק מהחלון, על נשותיו ועל הזיונים שלו.

"שיר הוא עובדה", אמר בוקובסקי, "לא בדיה". ועוד אמר: "אני חושב שצריך לאלץ גבר לכתוב בחדר מלא גולגלות, כשסביבו תלויות חתיכות בשר מכורסמות על־ידי עכברושים עצלנים ושמנים".

בסיפוריו של בוקובסקי, הכתובים במינימליזם המינגוויי, ניכרת השפעת סופרים אמריקאיים של שנות ה-20 וה-30: ג'פרס, פאנטה, אנדרסון, א' המינגווי, ו' סארויאן, א' הקסלי, סינקלר לואיס, ד"ה לורנס וכן השפעתם של סופרי מופת כדוסטויבסקי, גורקי וצ'כוב. בשיריו הושפע מן המשוררים ת"ס אליוט ואודן.

בוקובסקי גם השפיע על כותבים אמריקאיים רבים, והנודע שבהם הוא הסופר והמשורר ריימונד קארבר.

בוקובסקי מתאר ביצירתו את החיים בארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-20 מנקודת־מבטו של העירוני הבודד, שעבודתו קשה, רוטינית וחד־גונית. 'משורר של הפרולטריון' — מכנה אותו ראסל הריסון, שכתב עליו קובץ מסות ("כנגד החלום האמריקאי").

הבוטות והחספוס הם מסימני ההיכר של בוקובסקי. בוקובסקי בחר להשתמש באוצר מלים מוגבל. הוא האמין ששורותיו צריכות לשקף את הדיבור האופייני לו. לשונו היא לשון טריוויאלית, יומיומית, חפה מאינטלקטואליות. "מלה מדוברת ממוסמרת לנייר", כך תיאר אחד המבקרים את יצירותיו. שפתו העממית של בוקובסקי מזכירה את וולט ויטמן. אך בעוד ויטמן הוא משורר המרחבים, שירתו של בוקובסקי היא שירת הרחובות.

בוקובסקי הוא משורר עירוני. לא תמצאו אצלו תיאורי טבע. אם יש טבע בשיריו, הרי זה ציד אכזרי, מלחמת קיום. הטבע במקרה זה הוא מטונימיה לחיינו אנו. דוגמא לכך נוכל למצוא בשיר "התוכי":

 

"הַתֻּכִּי לִוָּה אֶת הֶחָתוּל

כָּל הַקַּיִץ

מְחַקֶּה מְחַקֶּה מְחַקֶּה

מַקְנִיט וּבָטוּחַ בְּעַצְמוֹ;

 

…אֶתְמוֹל הָלַךְ הֶחָתוּל בְּשֶׁקֶט בְּמַעֲלֵה הַסִּמְטָה

כְּשֶׁהַתֻּכִּי בְּפִיו, חַי,

כְּנָפָיו מִתְנוֹפְפוֹת, כְּנָפַיִם יָפוֹת מִתְנוֹפְפוֹת וּמְפַרְפְּרוֹת,

נוֹצוֹתָיו מֻפְרָדוֹת כְּרַגְלֵי אִשָּׁה,

וְהַצִּפּוֹר לֹא עוֹד חִקְּתָה,

הִיא בִּקְשָׁה, הִתְחַנְּנָה

אֲבָל הֶחָתוּל

פּוֹסֵעַ לְאֹרֶךְ מֵאוֹת בַּשָּׁנִים

לֹא הִקְשִׁיב…"

 

בוקובסקי כתב באקסטזה, בטירוף. הוא כתב תוך כדי שתייה (אם כי אמר ש"לכתוב טוב יותר מאשר לשתות") ושמיעת מוסיקה (קלסית דווקא). הוא היה חובב מושבע של אגרוף, ואהב להשוות את השירה לאגרוף: "צריך להיות עקשן כדי לנצח", אמר פעם. כתיבתו עזה ומתפרצת: "אני עף כשאני כותב, אני מתחיל לבעור. כשאני כותב אני מוציא את המוות מכיס שמאל שלי, זורק אותו על הקיר ותופס אותו כשהוא ניתר בחזרה".

קצב כתיבתו של בוקובסקי היה מדהים. "תקופה רעה בשבילי", אמר, "היא לא לכתוב שניים או שלושה לילות". היקף יצירתו אדיר: הוא פרסם 41 ספרי שירה ופרוזה (רובם סיפורים קצרים אך גם 6 רומנים). גם לאחר מותו ממשיכים להתפרסם ספרים חדשים משלו. עד עכשו יצאו 2 ספרים של מכתביו וכן אסופות שירה — חדשה וישנה.

מבחינה צורנית כתיבתו מגוונת ביותר: לשיריו אין סגנון אחיד — שירים קצרים ושירים ארוכים, בתים קצרים או בתים ארוכים, שורות ארוכות או שורות בנות כמה הברות.

גם ברומנים שלו יש פרקים קצרים מאוד, לפעמים פרקים של עמוד או שניים.

'פגשתי אותה איפשהו' — בוקובסקי והנשים:

בדרך־כלל הנשים בספריו של בוקובסקי הן זנותיות, בוגדניות, תוקפניות, שטחיות. ראסל הריסון מגדיר את בוקובסקי 'שוביניסט גברי' ומראה את ההתפתחות ביחסו של בוקובסקי לנשים, במשך השנים, מגישה שלילית ולא־אנושית ועד להתייחסות אוהדת וחיובית יותר.

אחרים רואים בבוקובסקי, למרות חספוסו, רומנטיקן גדול. בוקובסקי מבחין בקסם שבאשה באשר היא, בכל מצב ובכל גיל, גם שתיינית, בלה ומקומטת, זקנה ונובלת — "אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט", הוא אומר באחד משיריו.