סכין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סכין
מכר
אלפי
עותקים
סכין
מכר
אלפי
עותקים

סכין

4.6 כוכבים (98 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2548מקורי
ספר מודפס
5978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 112
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'

יו נסבו

יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כשהוא מתעורר בבוקר אביבי אחד בדירתו שבאוסלו, מבין הארי הולה שהפעם הוא באמת הגיע לתחתית של התחתית: אשתו האהובה רקל זרקה אותו, אויבו הישן ביותר, האלכוהול, חזר לחייו. ואויב ישן נוסף שלו, האנס והרוצח הסדרתי סוויין פינה שהארי הכניס לעשר שנים בכלא, מסתובב לו עכשיו חופשי. הארי בטוח שפינה לא יאחר לנקום באנשים היקרים לו. 

ואם לא די בכל אלה ובהנגאובר של הבוקר הזה שאפילו הוא לא חווה כמותו, אז עכשיו, כשהוא פוקח את העיניים, הוא מגלה שידיו ובגדיו מגואלים בדם, ושאירועי אמש נמחו כליל מזיכרונו. 

סכין הוא הרומן ה-12 בסדרת הבלש הארי הולה

הספר זכה בפרס ריברטון לשנת 2019. 

"מלך המותחנים הנורווגי בשיא כוחו" (אליסון פלאד, גארדיאן)

פרק ראשון

פרק 1

שמלה קרועה התנופפה לה מענף של עץ אורן רקוב. היה בה כדי להזכיר לגבר הזקן שיר מימי נעוריו, על אודות שמלה התלויה לייבוש. אבל השמלה הזאת לא התנופפה ברוח הדרומית כמו בשיר, אלא בזרם הקפוא של מי שלגים מפשירים בנהר. דממה מוחלטת שררה בקרקעית הנהר, ואף שהשעה היתה חמש אחר הצהריים, בחודש מרס, ובהתאם לתחזית מזג האוויר, השמים מעל פני המים היו נטולי עננים, לא נשאר הרבה מאור השמש אחרי שהסתנן מבעד לשכבה של קרח וארבעה מטרים של מים. לכן היו האורן והשמלה שרויים במעין אפלולית ירקרקה משונה. הוא שם לב שזאת היתה שמלת קיץ, כחולה עם נקודות לבנות. כלומר, אולי היה לה פעם צבע, לשמלה, הוא לא ידע, תלוי מן הסתם כמה זמן היתה תקועה על הענף. ועכשיו התנופפה שמלת הקיץ בזרם שלעולם לא נעצר, שכיבס אותה, ליטף אותה כשהמים בנהר היו בשפל, קרע ומשך בה כשהנהר געש, אבל כך או כך קרע אותה לגזרים, פיסה אחר פיסה. במובן זה השמלה הבלויה היא כמוהו, חשב הזקן. אי אז היתה השמלה הזאת משמעותית עבור מישהי, עבור בחורה או אישה, עבור מבטו של גבר או זרועותיו של פעוט. אבל עכשיו היא היתה כמוהו, אבודה, מבוזבזת, בלי תפקיד, כבולה, עצורה, אילמת. זה רק עניין של זמן עד שהזרם יסחף איתו את הפיסה האחרונה של מה שהיה פעם.

"על מה אתה מסתכל?" הוא שמע קול מאחורי הכיסא שעליו ישב. הוא התגבר על מחאת השרירים הכאובים, סובב את ראשו ונשא עיניו מעלה. וראה שמדובר בלקוח חדש. הזקן נטה לשכוח יותר מאשר בעבר, אבל מעולם לא שכח פָּנים שנכנסו אל "סימֶנסֶן ציד ודיג". הלקוח הזה לא מתכוון לקנות נשק או תחמושת. עם קצת ניסיון ניתן היה לקבוע על פי המבטים מי מעלה גירה, מי שייך לחלק במין האנושי שאיבד את האינסטינקט להרוג, מי אינו שותף לסודם של האחרים: ששום דבר לא מסב לגבר תחושה יותר משכרת של חיוניות מתקיעת כדור בגופו של יונק חם. הזקן הניח שהלקוח מחפש את אחד הרוֹלֶרים או החכות שהיו תלויים על המדף מעל ומתחת למסך הטלוויזיה הגדול על הקיר מולם. ואולי את אחת ממצלמות המעקב אחר חיות טרף בקצה השני של החנות.

"הוא מסתכל על נהר הגלֶבּוּ." אָלף הוא שענה. החתן ניגש בינתיים אליהם. הוא עמד ותחב את ידיו לכיסי וֶסט הצלפים הארוך מעור שלבש תמיד בעבודה. "בשנה שעברה הִתְקַנּוּ שם מצלמה תת־מימית בשיתוף עם היצרן. אז עכשיו יש לנו שידור חי מסביב לשעון, היישר ממסלול הנדידה של דגי הסלמון ליד מפל נוּרָה ואנחנו יכולים לעקוב במדויק אחרי הרגע שבו הדג מתחיל לנדוד במעלה הנהר."

"מתי זה קורה?"

"חלקם מגיעים באפריל ובמאי, אבל רובם לא מופיעים לפני יוני. הפורל־סלמון משריץ לפני הסלמון."

הלקוח חייך אל הזקן. "אתה קצת מקדים, לא? או שכבר ראית דגים?"

הזקן פתח את פיו. הוא חשב את המילים, הוא לא שכח אותן. אבל שום דבר לא יצא לו מהפה. הוא חזר וסגר אותו.

"אפזיה," אמר אלף.

"מה?"

"שבץ מוחי, הוא לא מדבר. אתה מחפש ציוד דיג?"

"מצלמת מעקב אחרי חיות טרף."

"אז אתה צייד?"

"צייד? ממש לא. מצאתי גללים מחוץ לבקתה שלי בסוֹרקֶדָאלֶן, והם לא נראו כמו משהו שראיתי בעבר, אז צילמתי והעליתי לפייסבוק ושאלתי מה זה. קיבלתי תשובה מיידית מאנשים מאזורים הרריים בצפון. דוב, דוב! ביער במרחק נסיעה של עשרים דקות, והליכה של חצי שעה מאיפה שאנחנו עכשיו, במרכז עיר הבירה של נורווגיה."

"מדהים."

"תלוי למה אתה מתכוון במילה מדהים. יש לי כאמור בקתה שם. אני לוקח איתי את המשפחה לשם. אני רוצה שמישהו יירה בחיה."

"אני צייד, אז אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון, אבל אתה יודע שאפילו בנורווגיה, שבה עד לפני זמן לא רב במיוחד היו הרבה דובים, כמעט שלא נרשמה תקיפה קטלנית אחת מצד דובים במאתיים השנים האחרונות."

אחד־עשר, חשב הזקן. אחד־עשר בני אדם מאז 1800. הפעם האחרונה ב-1906. הוא אולי איבד את יכולת הדיבור ואת המוטוריקה, אבל לא את הזיכרון. והמחשבה שלו היתה צלולה. בדרך כלל, לפחות. קרה שהוא נהיה מבולבל מעט, ולפעמים הוא ראה את חתנו אלף ואת בתו מֶטֶה מחליפים ביניהם מבטים, ואז הוא הבין שהוא פקשש משהו. בתקופה הראשונה אחרי שהם לקחו פיקוד על החנות, שאותה הוא הקים וניהל במשך חמישים שנה, הוא הביא תועלת. אבל עכשיו, אחרי השבץ האחרון, הוא סתם ישב שם. לא שזה היה רע כל כך. לא, אחרי שאוליביה מתה בעצם לא היו לו דרישות גבוהות מי־יודע־מה ממה שנשאר מהחיים. הוא הסתפק בזכות להיות קרוב למשפחה, לאכול ארוחה חמה כל יום, באפשרות לשבת על הכיסא הזה בחנות ולצפות במסך הטלוויזיה, בתוכנית בלתי נגמרת, אילמת, שבה הכול קורה בקצב שלו, ושבה הדבר הדרמטי ביותר שיכול לקרות הוא הופעת הדג הראשון השש אלי השרצה ונחפז בנתיב דגי הסלמון.

"מצד שני זה לא אומר שזה לא יכול לקרות שוב." אלף ניגש עם הלקוח אל מדף עם מצלמות המעקב, והזקן שמע את קולו: "למרות שבעל החיים נראה כמו דובון חביב, הרי שכל אוכלי הבשר יָהרגו במוקדם או במאוחר. אז ברור שאתה צריך לרכוש מצלמה, ואז תדע אם בעל החיים התנחל בקרבת הבקתה שלך, או רק עבר שם. הדובים החומים, אגב, מתעוררים בערך בתקופה הזאת מתרדמת החורף, והם רעבים. תתקין את המצלמה במקום שבו מצאת את הגללים, או בקרבת הבקתה."

"אז המצלמה יושבת בתוך תיבת הקינון הזאת?"

"תיבת הקינון, כפי שאתה מכנה אותה, מגנה מפני מזג האוויר ורוחות וחיות שמתקרבות יתר על המידה. זאת מצלמה פשוטה במחיר סביר. היא מצוידת בעדשת פרֶנֶל ורגישה לקרינה האינפרה־אדומה כך שהיא מזהה את חום הגוף של בעלי חיים, בני אדם וכל השאר. כשנרשמת חריגה בסביבה, ההקלטה מופעלת אוטומטית."

הזקן הקשיב בחצי אוזן לשיחה, משהו אחר לכד את תשומת לבו. משהו על מסך הטלוויזיה. הוא לא ראה מה זה, אבל החשכה הירוקה התחלפה בגוון בהיר יותר.

"הקובץ מאוחסן על כרטיס זיכרון נשלף שנמצא במצלמה - אתה יכול לשמור אותו אחר כך על המחשב שלך."

"פנטסטי, באמת."

"כן, אבל אתה צריך לבדוק את המצלמה פיזית כדי לראות אם צולמו תמונות. אם תיקח את הדגם המעט יקר יותר הזה, תקבל הודעת טקסט בטלפון בכל פעם שהיא מצלמת משהו. האלטרנטיבה היא דגם־העל הזה שגם לו יש כרטיס זיכרון, אבל הוא גם שולח את ההקלטה ישירות לטלפון או לכתובת המייל שלך. זה אומר שאתה יכול לשבת בסלון ולגשת אל המצלמה רק כדי להחליף בטרייה מפעם לפעם."

"ואם הדוב מגיע בלילה?"

למצלמה יש Black LED-light או White. אור בלתי נראה כך שהחיה לא נבהלת ובורחת."

אור. הזקן ראה זאת עכשיו. אלומת אור שהגיעה במעלה הזרם מימין. היא קדחה את דרכה מבעד למים הירוקים, פגעה בשמלה, לרגע רוטט קצר חשב על בחורה שסוף־כל־סוף ניעורה שוב לחיים והיא רוקדת משמחה.

"ממש מדע בדיוני!"

הזקן פער את פיו כשהוא ראה חללית נכנסת לתמונה. זו היתה מוארת מבפנים וריחפה בגובה של מטר וחצי מעל קרקעית הנהר. שם היא נתקלה באבן גדולה בזרם, כמו בהילוך איטי היא היטלטלה, אורות הפנסים הקדמיים חלפו על פני קרקעית הנהר, ולרגע הזקן הסתנוור כשהאור פגע בעדשת המצלמה. אז נלכד כלי השיט המרחף בין הענפים העבים של עץ האורן ונדם. הזקן הרגיש את לבו פועם בחוזקה בחזהו. זו היתה מכונית. נורת תא הנהג דלקה והוא ראה שגוף המכונית מלא במים כמעט עד התקרה. והיה מישהו בתא הנהג. אדם שספק ישב, ספק עמד במושב הנהג תוך שהוא מצמיד נואשות את ראשו אל תקרת הרכב, כפי הנראה כדי לנשום. אחד הענפים הרקובים שלכדו את המכונית נשבר ונסחף בזרם.

"התמונות שתקבל לא יהיו חדות וברורות כמו באור יום, והן בשחור־לבן. אבל אם אין טל על העדשה או מכשול אחר בדרך, אתה תראה גם תראה את הדוב שלך."

הזקן בעט ברצפה בניסיון להסב את תשומת לבו של אלף. האדם במכונית נראה כמי שנושם נשימה עמוקה וצולל למטה. השיער הקצר, המזדקר לכל עבר, התנחשל ולחייו של הגבר בלטו. הוא חבט בשתי ידיו בשמשה הצדדית שפנתה אל המצלמה, אבל המים בצד הפנימי הפכו את החבטות לחסרות כוח. הזקן הניח בינתיים את ידיו על מסעדי הכיסא וניסה לקום, אבל שריריו לא נאותו לציית לו. הוא שם לב לְאַמָּה אפורה באחת מכפות ידיו של הגבר. הגבר הפסיק לחבוט, כמי שמרים ידיים. ענף נוסף נשבר, והזרם תלש ומשך כדי לגרור איתו את המכונית, אבל עץ האורן עדיין לא רצה להרפות מאחיזתו. הזקן נעץ עיניו בפָּנים המושחתים שנלחצו אל הצד הפנימי של שמשת המכונית. עיניים כחולות בולטות. צלקת שציירה חצי ירח חום מזווית הפה ולמעלה, בכיוון אחת האוזניים. הזקן הצליח לקום מהכיסא ועשה שני צעדים מתנודדים אל המדף עם המצלמות.

"סליחה," אמר אלף ללקוח. "מה קרה, אבא?"

הזקן החווה בידיו אל הטלוויזיה שמאחוריו.

"באמת?" אמר אלף כלא מאמין וחלף בצעד מהיר על פני הזקן אל הטלוויזיה.

"דגים?"

הזקן נד בראשו לשלילה ונפנה שוב אל המסך. המכונית. היא נעלמה. והכול היה כשהיה. קרקעית הנהר, האורן המת, השמלה, האור הירוק מבעד לקרח. כאילו דבר לא קרה. הזקן שוב בעט ברגלו ברצפה והצביע על המסך.

"תירגע, אבא," אמר אלף וטפח לו טפיחה ידידותית על הכתף. "האמת היא שעונת ההשרצה עוד לא התחילה, אתה יודע." הוא חזר אל הלקוח ואל המצלמה.

הזקן הביט בשני הגברים שעמדו בגבם אליו והרגיש שהייאוש והזעם שוטפים אותו. איך יוכל להסביר מה שהוא ראה זה עתה? הרופא אמר שכאשר שבץ פוגע הן בחלק הקדמי והן בחלק האחורי של האונה השמאלית של המוח, זה פוגע לא רק ביכולת הדיבור אלא לעתים קרובות גם ביכולת לתקשר, לרבות בכתב ובתנועות ידיים. הוא דידה אל הכיסא שלו והתיישב שוב. הביט בנהר שזרם וזרם. עיקש. אדיש. קבוע. ואחרי כמה דקות הוא הרגיש שלבו פועם שוב מעט יותר במתינות. מי יודע, אולי זה לא קרה, למרות הכול. אולי היתה זו רק הצצה חטופה אל הצעד הבא לעבר החושך המוחלט של הזִקנה. או, במקרה הזה, לעבר עולם ההזיות הססגוני שלו. הוא נשא את עיניו אל השמלה. לרגע, כשחשב שפנסי מכונית האירו אותה, הוא כמו ראה את אוליביה רוקדת בה. ומאחורי שמשת המכונית, בתוך תא הנהג המואר, הבחין בפנים שאותם כבר ראה פעם. שאותם זכר. והפָּנים היחידים שהוא עדיין זוכר הם אלה שהוא ראה פה בחנות. הגבר הזה היה פה פעמיים. העיניים הכחולות, הצלקת החומה. באותן שתי פעמים הוא קנה מצלמת מעקב אחרי חיות טרף. המשטרה עברה כאן לא מכבר ושאלה עליו. הזקן סיפר להם שהגבר הזה גבוה. ושהיה לו המבט הזה בעיניים. מבט שפירושו שהוא מכיר את הסוד. מבט שאומר שהוא אינו מעלה גירה.

 

 

יו נסבו

יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

סקירות וביקורות

"סכין" הוא הוכחה נוספת לכישרונו הגדול של יו נסבו איריס לעאל הארץ 25/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
98 דירוגים
71 דירוגים
15 דירוגים
9 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
7/5/2025

מרוב כיף לקרוא את הספר, כל כך לא רציתי להגיע לסוף אבל שם הייתה הפתעה שהייתה שווה את הכל. ספר מעולה

13/1/2025

5 כוכבים וכל מילה מיותרת

30/5/2024

כתיבה מצוינת. מרתק לכל אורכו.

7/3/2024

סדרת הארי הולה של יו נסבו מעולה גורמת להתמכרות. מומלץ למי שאוהב ספרות מתח סקנדינבי.

23/12/2023

מותחן מעולה אחלה מוזיקה ותובנות פילוסופיות מעניינות

9/9/2023

נהדר כמו תמיד. הסוף באמת מפתיע.

18/8/2023

מעולה! קשה להניח מהיד.

14/8/2023

מרתק

12/4/2023

עוד ספר מעולה בסדרת הארי הולה. הפעם העלילה סבוכה במיוחד. שווה.

10/2/2023

ספר מרתק כתיבה מעניינת

7/2/2023

ספר מרתק!!

4/2/2023

כל ספר נוסף בסדרה פשוט הולך ומשתבח. ספר חזק ומרתק עד הרגע האחרון

4/2/2023

וואו!!!! מרתק

19/1/2023

מעולה כמו תמיד

16/1/2023

ספר מעולה שמשאיר טעם לעוד

3/1/2023

מעולה! כמו שאר הספרים המצוינים של יום נסבו, מחכה תמיד בשקיקה לקרוא אותם

1/1/2023

מצוין, מותח, מעניין - המשך מעולה לסדרה מעולה.

20/12/2022

מהטובים בז'אנר. נהדר לניקוי ראש ולהעברת זמן בין ספרים "רציניים" יותר. לא חדל להפתיע, עם כי מהודק מכדי להיות אמין. הרהורים מעניינים על מהות החיים.

11/12/2022

ספר מצוין. עלילת מתח מפתיעה. מרתק.

25/11/2022

ספר מעולה! קצת גרפי מידי ואחת מהעלילות אפלות עבור נשים

18/11/2022

מעולה. הארי החולה לא ירד מהבמה ומקווה שימשיך עוד. יו נסבו במיטבו. ספר מותח עם הפתעות בכל פרק.

14/11/2022

מעולה, מעולה, מעולה

13/11/2022

הספר הטוב ביותר של יו נסבו. מעולה ומומלץ

7/11/2022

מתח משובח שמחזיק אותך לאורך כול הספר. הדמויות אנושיות עם מעלות וחסרונות כמו כולנו. מומלץ.

3/11/2022

אין על יו נסבו ועל הסדרה של הארי הולה, ונהדר כספר אחרון בסדרה

2/11/2022

עוד יצירת מופת של האמן יו נסבו. תענוג צרוף.

28/10/2022

אחד הטובים בסדרה אם לא הטוב שבהם. כתוב ספרותית נפלא, מתורגם לעילא ומרתק. מותח עד הסוף המפתיע. מומלץ בחום

23/10/2022

אדיר, עונג צרוף. בדיוק הארי הולה שחיכיתי לו ❤

17/10/2022

נפלא. כמו כל הספרים בסדרה

17/10/2022

נפלא כרגיל

16/10/2022

מעולה כרגיל

16/10/2022

מצוין

15/10/2022

מעולה מותח עם סיבוב של 180 מעלות שמשאיר אותך פעור פה

15/10/2022

מעולה.

13/10/2022

ספר מעולה עם הרבה מהפכים, למרות שניתוח לוגי יכול היה לעלות על האשם

11/10/2022

מתח משובח כצפוי אצל נסבו. כייף

10/10/2022

מצויין כרגיל

8/10/2022

ממש מעולה

3/10/2022

כתוב מעולה, מותח ומפתיע עד הרגע האחרון. מחכה לספר הבא!

2/10/2022

מעולה

1/10/2022

לא צריך להרחיב יותר מדי. במילה אחת מעולה!

30/9/2022

האם כולנו אכן יכולים להיות רוצחים? מתהומות הכאב והאנושיות, הארי הולה.. ובכן.. לא אגלה. הספר סחף אותי כמו שאר הספרים בסדרה.. מומלץ!

29/9/2022

הארי הולה מספר אחת!

26/9/2022

ספר מותח מהתחלה ועד הסוף

26/9/2022

מותח כרגיל , לוקח תפנית קצת מאולצת בסוף אבל עדין נקרא בנשימה עצורה .

26/9/2022

וואו! מרתק, מפתיע ללא הרף, עמטק ומעורר מחשבה, אי אפשר להניח מהיד. אחד הטובים בסדרה אם לא הטוב מכולם.

23/9/2022

הגראנד פינאלה של הארי הולה

21/9/2022

כרגיל מעולה

19/9/2022

עולה על קודמיו. מתח ללא הפסק סוף מפתיע

14/9/2022

מסע תודעתי מרתק במוחות של הבלש המיוסר הארי הולה, והחשודים ברצח הכואב אותו הוא מנסה לפענח

14/9/2022

מעולה מותח ומרתק במיוחד

14/9/2022

ספר טוב במיוחד

10/9/2022

שוב ספר משובח של נסבו, הארי במיטבו

8/9/2022

כשנדמה שיו נסבו כבר לא יכול לחדש לנו - אנחנו טועים שוב. ספר מותח עצבים, עצוב, סוער, ממלא מחשבה.

8/9/2022

מרתק ומותח כמו שיו נסבו יודע לכתוב

6/9/2022

טוב הולה הפה אהובי. חבל שלקח 3 שנים עד שהגיע..

20/6/2025

טוב בסך הכל, למרות האורך. הארי הולה חזר לעצמו.

25/3/2025

ספר טוב אם כי בחלקו מייגע השליש האחרון מצויין

19/3/2025

ספר ארוך ובעל עלילה מורכבת ומפותלת. אם חשבתם שאתם יודעים מה יהיה הסוף, כנראה טעיתם. לטעמי האורך היה מופרז לעיתים מלא מידי בתפל שטישטש את העיקר ואולי זו הייתה מראש הכוונה. בסוף הקצוות נקשרים כולם ואנחת הרווחה מגיעה. סה"כ סיפור טוב כתוב בסדר. מומלץ לאוהבי הז'אנר.

21/9/2024

נסבו תמיד מעניין אבל הפעם ארוך מדי....

19/5/2023

אהבתי את הספר. שונה מהאחרים. קצת הרבה ברברת וגם הסוף לא באמת פועל יוצא מהעלילה אבל מהנה ומומלץ

15/3/2023

קריא, מותח, מפתיע.

20/11/2022

פעם 12 מעולה

12/11/2022

מצויין

5/10/2022

מותח כתמיד, משובץ בהגיגים ותובנות שנותנים לספר את העומק שמבדיל אותו מסתם ספר מתח. יש קצת טיוחים בעלילה אבל לא נהרוס סיפור טוב על עקבות של נעל שלא הוסברה :)

23/9/2022

הייתי שמחה לו יו נסבו לא היה גורר אותנו למעמקי היאוש והדכאון, ואז בסוף העלילה רומז שיש עוד דרכים רבות לחיות והיאוש נעשה יותר נח... אבל נסבו סופר מתח מצוין גם אם המתח מתחיל במחצית השנייה של הספר.

20/2/2023

טוב

10/2/2023

ספר מעייף. יותר מדי מהכל. כמו ספר מתח על סטרואידים...מרוב סיפורים ופרטים ואירועים מוזרים קשה לזכור מה הסיפור. אולי אם הספר היה קצר ב 200 עמודים הוא היה שווה את המאמץ.

31/12/2022

מסובך מדי.

24/12/2022

מאוד אוהבת את הספרים של הארי הולה. זה היה איטי ומצאתי את עצמי מתקשה לסיים אותו. בסוף השתפר

21/12/2022

קצת הזוי...

10/10/2022

עלילה טובה אך מתובלת ביותר מידיי הרהורים ומחשבות

19/9/2022

סאת הייסורים של הארי הולה הגדישה את סאת הסבלנות שלי. גם חיבוטי הנפש של שאר הדמויות היתה בשבילי יותר מדי. ספר מתח משעמם - היתכן? יו נסבו ב"סכין" מוכיח שזה אפשרי.

15/11/2022

הסיפור היה עשוי להיות נחמד ללא כלל המלל הטרחני שלא הוסיף לעלילה אלה רק גרע ממנה

31/10/2022

טרם קראתי

סקירות וביקורות

"סכין" הוא הוכחה נוספת לכישרונו הגדול של יו נסבו איריס לעאל הארץ 25/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
סכין יו נסבו

פרק 1

שמלה קרועה התנופפה לה מענף של עץ אורן רקוב. היה בה כדי להזכיר לגבר הזקן שיר מימי נעוריו, על אודות שמלה התלויה לייבוש. אבל השמלה הזאת לא התנופפה ברוח הדרומית כמו בשיר, אלא בזרם הקפוא של מי שלגים מפשירים בנהר. דממה מוחלטת שררה בקרקעית הנהר, ואף שהשעה היתה חמש אחר הצהריים, בחודש מרס, ובהתאם לתחזית מזג האוויר, השמים מעל פני המים היו נטולי עננים, לא נשאר הרבה מאור השמש אחרי שהסתנן מבעד לשכבה של קרח וארבעה מטרים של מים. לכן היו האורן והשמלה שרויים במעין אפלולית ירקרקה משונה. הוא שם לב שזאת היתה שמלת קיץ, כחולה עם נקודות לבנות. כלומר, אולי היה לה פעם צבע, לשמלה, הוא לא ידע, תלוי מן הסתם כמה זמן היתה תקועה על הענף. ועכשיו התנופפה שמלת הקיץ בזרם שלעולם לא נעצר, שכיבס אותה, ליטף אותה כשהמים בנהר היו בשפל, קרע ומשך בה כשהנהר געש, אבל כך או כך קרע אותה לגזרים, פיסה אחר פיסה. במובן זה השמלה הבלויה היא כמוהו, חשב הזקן. אי אז היתה השמלה הזאת משמעותית עבור מישהי, עבור בחורה או אישה, עבור מבטו של גבר או זרועותיו של פעוט. אבל עכשיו היא היתה כמוהו, אבודה, מבוזבזת, בלי תפקיד, כבולה, עצורה, אילמת. זה רק עניין של זמן עד שהזרם יסחף איתו את הפיסה האחרונה של מה שהיה פעם.

"על מה אתה מסתכל?" הוא שמע קול מאחורי הכיסא שעליו ישב. הוא התגבר על מחאת השרירים הכאובים, סובב את ראשו ונשא עיניו מעלה. וראה שמדובר בלקוח חדש. הזקן נטה לשכוח יותר מאשר בעבר, אבל מעולם לא שכח פָּנים שנכנסו אל "סימֶנסֶן ציד ודיג". הלקוח הזה לא מתכוון לקנות נשק או תחמושת. עם קצת ניסיון ניתן היה לקבוע על פי המבטים מי מעלה גירה, מי שייך לחלק במין האנושי שאיבד את האינסטינקט להרוג, מי אינו שותף לסודם של האחרים: ששום דבר לא מסב לגבר תחושה יותר משכרת של חיוניות מתקיעת כדור בגופו של יונק חם. הזקן הניח שהלקוח מחפש את אחד הרוֹלֶרים או החכות שהיו תלויים על המדף מעל ומתחת למסך הטלוויזיה הגדול על הקיר מולם. ואולי את אחת ממצלמות המעקב אחר חיות טרף בקצה השני של החנות.

"הוא מסתכל על נהר הגלֶבּוּ." אָלף הוא שענה. החתן ניגש בינתיים אליהם. הוא עמד ותחב את ידיו לכיסי וֶסט הצלפים הארוך מעור שלבש תמיד בעבודה. "בשנה שעברה הִתְקַנּוּ שם מצלמה תת־מימית בשיתוף עם היצרן. אז עכשיו יש לנו שידור חי מסביב לשעון, היישר ממסלול הנדידה של דגי הסלמון ליד מפל נוּרָה ואנחנו יכולים לעקוב במדויק אחרי הרגע שבו הדג מתחיל לנדוד במעלה הנהר."

"מתי זה קורה?"

"חלקם מגיעים באפריל ובמאי, אבל רובם לא מופיעים לפני יוני. הפורל־סלמון משריץ לפני הסלמון."

הלקוח חייך אל הזקן. "אתה קצת מקדים, לא? או שכבר ראית דגים?"

הזקן פתח את פיו. הוא חשב את המילים, הוא לא שכח אותן. אבל שום דבר לא יצא לו מהפה. הוא חזר וסגר אותו.

"אפזיה," אמר אלף.

"מה?"

"שבץ מוחי, הוא לא מדבר. אתה מחפש ציוד דיג?"

"מצלמת מעקב אחרי חיות טרף."

"אז אתה צייד?"

"צייד? ממש לא. מצאתי גללים מחוץ לבקתה שלי בסוֹרקֶדָאלֶן, והם לא נראו כמו משהו שראיתי בעבר, אז צילמתי והעליתי לפייסבוק ושאלתי מה זה. קיבלתי תשובה מיידית מאנשים מאזורים הרריים בצפון. דוב, דוב! ביער במרחק נסיעה של עשרים דקות, והליכה של חצי שעה מאיפה שאנחנו עכשיו, במרכז עיר הבירה של נורווגיה."

"מדהים."

"תלוי למה אתה מתכוון במילה מדהים. יש לי כאמור בקתה שם. אני לוקח איתי את המשפחה לשם. אני רוצה שמישהו יירה בחיה."

"אני צייד, אז אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון, אבל אתה יודע שאפילו בנורווגיה, שבה עד לפני זמן לא רב במיוחד היו הרבה דובים, כמעט שלא נרשמה תקיפה קטלנית אחת מצד דובים במאתיים השנים האחרונות."

אחד־עשר, חשב הזקן. אחד־עשר בני אדם מאז 1800. הפעם האחרונה ב-1906. הוא אולי איבד את יכולת הדיבור ואת המוטוריקה, אבל לא את הזיכרון. והמחשבה שלו היתה צלולה. בדרך כלל, לפחות. קרה שהוא נהיה מבולבל מעט, ולפעמים הוא ראה את חתנו אלף ואת בתו מֶטֶה מחליפים ביניהם מבטים, ואז הוא הבין שהוא פקשש משהו. בתקופה הראשונה אחרי שהם לקחו פיקוד על החנות, שאותה הוא הקים וניהל במשך חמישים שנה, הוא הביא תועלת. אבל עכשיו, אחרי השבץ האחרון, הוא סתם ישב שם. לא שזה היה רע כל כך. לא, אחרי שאוליביה מתה בעצם לא היו לו דרישות גבוהות מי־יודע־מה ממה שנשאר מהחיים. הוא הסתפק בזכות להיות קרוב למשפחה, לאכול ארוחה חמה כל יום, באפשרות לשבת על הכיסא הזה בחנות ולצפות במסך הטלוויזיה, בתוכנית בלתי נגמרת, אילמת, שבה הכול קורה בקצב שלו, ושבה הדבר הדרמטי ביותר שיכול לקרות הוא הופעת הדג הראשון השש אלי השרצה ונחפז בנתיב דגי הסלמון.

"מצד שני זה לא אומר שזה לא יכול לקרות שוב." אלף ניגש עם הלקוח אל מדף עם מצלמות המעקב, והזקן שמע את קולו: "למרות שבעל החיים נראה כמו דובון חביב, הרי שכל אוכלי הבשר יָהרגו במוקדם או במאוחר. אז ברור שאתה צריך לרכוש מצלמה, ואז תדע אם בעל החיים התנחל בקרבת הבקתה שלך, או רק עבר שם. הדובים החומים, אגב, מתעוררים בערך בתקופה הזאת מתרדמת החורף, והם רעבים. תתקין את המצלמה במקום שבו מצאת את הגללים, או בקרבת הבקתה."

"אז המצלמה יושבת בתוך תיבת הקינון הזאת?"

"תיבת הקינון, כפי שאתה מכנה אותה, מגנה מפני מזג האוויר ורוחות וחיות שמתקרבות יתר על המידה. זאת מצלמה פשוטה במחיר סביר. היא מצוידת בעדשת פרֶנֶל ורגישה לקרינה האינפרה־אדומה כך שהיא מזהה את חום הגוף של בעלי חיים, בני אדם וכל השאר. כשנרשמת חריגה בסביבה, ההקלטה מופעלת אוטומטית."

הזקן הקשיב בחצי אוזן לשיחה, משהו אחר לכד את תשומת לבו. משהו על מסך הטלוויזיה. הוא לא ראה מה זה, אבל החשכה הירוקה התחלפה בגוון בהיר יותר.

"הקובץ מאוחסן על כרטיס זיכרון נשלף שנמצא במצלמה - אתה יכול לשמור אותו אחר כך על המחשב שלך."

"פנטסטי, באמת."

"כן, אבל אתה צריך לבדוק את המצלמה פיזית כדי לראות אם צולמו תמונות. אם תיקח את הדגם המעט יקר יותר הזה, תקבל הודעת טקסט בטלפון בכל פעם שהיא מצלמת משהו. האלטרנטיבה היא דגם־העל הזה שגם לו יש כרטיס זיכרון, אבל הוא גם שולח את ההקלטה ישירות לטלפון או לכתובת המייל שלך. זה אומר שאתה יכול לשבת בסלון ולגשת אל המצלמה רק כדי להחליף בטרייה מפעם לפעם."

"ואם הדוב מגיע בלילה?"

למצלמה יש Black LED-light או White. אור בלתי נראה כך שהחיה לא נבהלת ובורחת."

אור. הזקן ראה זאת עכשיו. אלומת אור שהגיעה במעלה הזרם מימין. היא קדחה את דרכה מבעד למים הירוקים, פגעה בשמלה, לרגע רוטט קצר חשב על בחורה שסוף־כל־סוף ניעורה שוב לחיים והיא רוקדת משמחה.

"ממש מדע בדיוני!"

הזקן פער את פיו כשהוא ראה חללית נכנסת לתמונה. זו היתה מוארת מבפנים וריחפה בגובה של מטר וחצי מעל קרקעית הנהר. שם היא נתקלה באבן גדולה בזרם, כמו בהילוך איטי היא היטלטלה, אורות הפנסים הקדמיים חלפו על פני קרקעית הנהר, ולרגע הזקן הסתנוור כשהאור פגע בעדשת המצלמה. אז נלכד כלי השיט המרחף בין הענפים העבים של עץ האורן ונדם. הזקן הרגיש את לבו פועם בחוזקה בחזהו. זו היתה מכונית. נורת תא הנהג דלקה והוא ראה שגוף המכונית מלא במים כמעט עד התקרה. והיה מישהו בתא הנהג. אדם שספק ישב, ספק עמד במושב הנהג תוך שהוא מצמיד נואשות את ראשו אל תקרת הרכב, כפי הנראה כדי לנשום. אחד הענפים הרקובים שלכדו את המכונית נשבר ונסחף בזרם.

"התמונות שתקבל לא יהיו חדות וברורות כמו באור יום, והן בשחור־לבן. אבל אם אין טל על העדשה או מכשול אחר בדרך, אתה תראה גם תראה את הדוב שלך."

הזקן בעט ברצפה בניסיון להסב את תשומת לבו של אלף. האדם במכונית נראה כמי שנושם נשימה עמוקה וצולל למטה. השיער הקצר, המזדקר לכל עבר, התנחשל ולחייו של הגבר בלטו. הוא חבט בשתי ידיו בשמשה הצדדית שפנתה אל המצלמה, אבל המים בצד הפנימי הפכו את החבטות לחסרות כוח. הזקן הניח בינתיים את ידיו על מסעדי הכיסא וניסה לקום, אבל שריריו לא נאותו לציית לו. הוא שם לב לְאַמָּה אפורה באחת מכפות ידיו של הגבר. הגבר הפסיק לחבוט, כמי שמרים ידיים. ענף נוסף נשבר, והזרם תלש ומשך כדי לגרור איתו את המכונית, אבל עץ האורן עדיין לא רצה להרפות מאחיזתו. הזקן נעץ עיניו בפָּנים המושחתים שנלחצו אל הצד הפנימי של שמשת המכונית. עיניים כחולות בולטות. צלקת שציירה חצי ירח חום מזווית הפה ולמעלה, בכיוון אחת האוזניים. הזקן הצליח לקום מהכיסא ועשה שני צעדים מתנודדים אל המדף עם המצלמות.

"סליחה," אמר אלף ללקוח. "מה קרה, אבא?"

הזקן החווה בידיו אל הטלוויזיה שמאחוריו.

"באמת?" אמר אלף כלא מאמין וחלף בצעד מהיר על פני הזקן אל הטלוויזיה.

"דגים?"

הזקן נד בראשו לשלילה ונפנה שוב אל המסך. המכונית. היא נעלמה. והכול היה כשהיה. קרקעית הנהר, האורן המת, השמלה, האור הירוק מבעד לקרח. כאילו דבר לא קרה. הזקן שוב בעט ברגלו ברצפה והצביע על המסך.

"תירגע, אבא," אמר אלף וטפח לו טפיחה ידידותית על הכתף. "האמת היא שעונת ההשרצה עוד לא התחילה, אתה יודע." הוא חזר אל הלקוח ואל המצלמה.

הזקן הביט בשני הגברים שעמדו בגבם אליו והרגיש שהייאוש והזעם שוטפים אותו. איך יוכל להסביר מה שהוא ראה זה עתה? הרופא אמר שכאשר שבץ פוגע הן בחלק הקדמי והן בחלק האחורי של האונה השמאלית של המוח, זה פוגע לא רק ביכולת הדיבור אלא לעתים קרובות גם ביכולת לתקשר, לרבות בכתב ובתנועות ידיים. הוא דידה אל הכיסא שלו והתיישב שוב. הביט בנהר שזרם וזרם. עיקש. אדיש. קבוע. ואחרי כמה דקות הוא הרגיש שלבו פועם שוב מעט יותר במתינות. מי יודע, אולי זה לא קרה, למרות הכול. אולי היתה זו רק הצצה חטופה אל הצעד הבא לעבר החושך המוחלט של הזִקנה. או, במקרה הזה, לעבר עולם ההזיות הססגוני שלו. הוא נשא את עיניו אל השמלה. לרגע, כשחשב שפנסי מכונית האירו אותה, הוא כמו ראה את אוליביה רוקדת בה. ומאחורי שמשת המכונית, בתוך תא הנהג המואר, הבחין בפנים שאותם כבר ראה פעם. שאותם זכר. והפָּנים היחידים שהוא עדיין זוכר הם אלה שהוא ראה פה בחנות. הגבר הזה היה פה פעמיים. העיניים הכחולות, הצלקת החומה. באותן שתי פעמים הוא קנה מצלמת מעקב אחרי חיות טרף. המשטרה עברה כאן לא מכבר ושאלה עליו. הזקן סיפר להם שהגבר הזה גבוה. ושהיה לו המבט הזה בעיניים. מבט שפירושו שהוא מכיר את הסוד. מבט שאומר שהוא אינו מעלה גירה.

 

 

עוד ספרים של יו נסבו