ממוצע

פרולוג

תיפוף נעלי העקב מהדהד מעל רחשי הבר התוסס.

תוספת נהדרת בחסות איש הסאונד החדש שעובד בקונטרול, יחד עם התאורן המאיר בפנס יחיד, כדי ליצור עיגול בוהק על וילונות הבמה השחורים.

מאחורי הווילונות המוגפים, רוז דיאמו נעמדת ומנצלת את היותה מוסתרת מהקהל כדי לספוג את הרגע ההוליוודי הזה, את הנשימה שבכל פעם מחדש מילאה את כל גופה בחשמל, בעודה עוצמת עיניים ומחכה שהוילון המכוער יפתח, והיא תתגלה במלוא יופייה אל עשרות האנשים שהגיעו לבר האפל והמחניק הזה במיוחד בשבילה.

רק בשבילה.

היא משנה את קולה, ממתיקה ומרטיבה, כדי להיות הדבר המפתה ביותר בחדר עוד לפני שבכלל נכנסה אליו.

״אני מקווה שנהנתן עד עכשיו. מוכנות ליהנות יותר?״

זהו. הקהל מכור.

הם שורקים, מוחאים כפיים וצורחים.

הכל בשביל המלכה.

חיוך מתגנב אל קולה. ״אבל אני חושבת שמשהו חסר. אלכוהול?״

״צ׳ק!״

המילים מתגלגלות על לשונה בעונג. ״רוק אנד רול?״

״צ׳ק!״

״על סמים אתם יכולים לשאול את לוסיל״.

הם צוחקים בטירוף, גומעים את הבדיחה למרות ששמעו אותה בפעם המיליון. זה לא משנה. רוז עומדת לעלות.

״אז מה חסר לנו?״

הקהל חוזר שוב ושוב על אותה מילה כתפילה, רק כי כך רוז הרגילה אותם שבעוד רגע היא שלהם. היא לא תרגיש כך בשום מקום אחר. אף אחד לא ירצה אותה כמו שהם רוצים אותה עכשיו.

הם כמעט מתחננים: ״סקס! סקס! סקס! סקס! סקס!״

תיפוף העקבים נבלע אל תוך מוזיקת הפופ הבוקעת מהרמקולים ומסתנכרנת עם פעימות לבה של רוז דיאמו, בזמן שהיא נכנסת לבמה כמו האלה שהיא.

״ברוכים הבאים למופע של רוז דיאמו. מופע שכולו...״ היא מכוונת את המיקרופון בידה לקהל.

״אני!״

התאורה מסנוורת ומפריעה לה לראות את עשרות האנשים שמוחאים לה מחיאות כפיים די מאכזבות. מאחורי הקלעים היא חשבה שהקולות פשוט עמומים, אבל הלילה, מסתבר, כנראה אין יותר מחמישים אנשים בבר. ובכל זאת, כל החמישים צועקים את השם שלה.

רוז נושמת פנימה את הריחות החמים של האלכוהול והזיעה, ונותנת לבס לרטוט על עורה בזרם מחשמל.

עוד רגע היא תתחיל לשיר.

פרק 1
פיטורים

אדם יהלומי לא הרגיש כך כבר עשרים וחמש שנים. הוא לא חשב שבגילו עוד יצטרך להשפיל את עצמו בצורה כזאת.

כשאגרופו הורם אל הדלת הסגורה, הוא סקר את התנועה סביבו והרגיש נבוך.

אהרונוב עבר בין השולחנות, וחילק תלושי משכורת לעובדים עם תיקיות עמוסות מסמכים מעייפים וחסרי משמעות. טוב, כנראה שהמסמכים היו כל עולמו של הלקוח, שנתן אותם לחבורה של עובדים עייפים וחסרי משמעות.

אם עיניים אחרות היו סוקרות את חלל העבודה, הן היו רואות תקתוקים מהירים על מקלדות מחשב, דיונים סוערים על תיקי לקוחות תוך הליכה, שיחות טלפון מתנצלות או כועסות. ברגע הזה הייתה גם שיחה נדירה כזו, שבה לעובד יש בשורות טובות לבשר.

אדם התרגל לראות את אותה תמונה כבר שני עשורים, לכן ידע להתרכז בפרטים הקטנים. הוא ראה את תזוזת העיניים המודאגות של עובדת אחת בין מסך המחשב לבין הטלפון הנייד שרטט על שולחנה. העובד בשולחן לידה הקליד ביד אחת, ואחז בשנייה קופסת סיגריות כשרגלו פונה לכיוון היציאה. עובד אחר, תוך כדי התעניינות במסמכים שעמיתו החזיק, רק היטה מעט את צווארו כדי להביט בשעון הקיר האילם. העובדת שישבה בשולחן מימין לשולחן העבודה של אדם שילבה את רגליה היחפות, תוך כדי שהניחה את נעלי העקב שלה מתחת לשולחן. אצבעות רגליה המתחככות אחת בשנייה וקצות העקבים הנמוכים נגלו לעיניו.

אביחי יעיש, חברו הטוב ביותר, קם משולחנו, והניח בשולחן של אדם ערימת מסמכים נכבדת. אחר כך חיפש את אדם בעיניו, מצא אותו ליד דלת הבוס, חייך חיוך שובב של נער בן-עשרה וביטא ללא קול: נדפקת.

אדם ניסה לחייך כתגובה לבדיחת חברו, אבל שרירי הלסת שלו היו עסוקים מדי בלחץ שמתח את כל גופו.

הוא דפק באיטיות על דלת משרדו של הבוס בדיוק כשעברה חצי שעה מאז שנכנס דרכה. בכניסתו המהוססת של אדם, הבוס העביר את מבטו מערימת המסמכים שעל שולחנו, וסקר את אדם מכף רגל ועד ראש.

במשרד הצפוף והאינטימי, במרחק מטר מעיניו הבוחנות של המנהל, אדם החל להרגיש חנוק.

״ציפיתי לך, יהלומי״.

אדם ניסה להקליל את קולו, ״קבעתי איתך״.

נדמה שזה לא עבד. הבוס רק בחן את אדם במבט של חוקר משטרה הבוחן רוצח.

״אדוני,״ פלט אדם.

הוא ידע שזה מגוחך להילחץ, הוא הכין את עצמו לרגע הזה כבר חמש עשרה שנים. כל פעם שקיבל את התשובה השלילית זה כאב יותר, לא משנה כמה פעמים שמע אותה. אבל הוא המשיך לנסות כי ידע שככל שהשנים עוברות, התשובה של הבוס היא עניין של חיים ומוות.

הוא ניסה להציל את המצב, ״בכל מקרה, אני רציתי...״

המילים התערבבו במוחו כמו ילד העומד מול הוריו, כשנתפס עושה מעשה אסור.

אדם ניסה להתחיל מחדש, ״כשקבעתי את ה...״

״קצת יותר מהר״.

אדם נשם עמוק והתיישב. הוא למד במהלך ארבעים ושש שנות חייו שאנשים אוהבים לראות ביטחון, גם אם הוא מזויף לחלוטין.

״שמעתי שפורסמה אפשרות לקידום״.

הבוס התרווח בכיסא המנהלים שלו והמשיך לבחון את אדם בשמץ של שעשוע. ״כן, זה לא סוד״.

״אז, אני במשרד הזה כבר עשרים שנה...״

״אדם, תחסוך ממני את הנאום וממך את המבוכה, ותחזור בבקשה לשולחן שלך״.

אדם לא זע.

״יהלומי?״

״כן... זאת אומרת... לא. זאת אומרת... עם כל הכבוד, עשרים שנה שאני באותו מקום״.

אדם תהה כמה מוזר יהיה אם יבעט את עצמו ממשרד המנהל חזרה לשולחנו, וכמה זמן יצטרך לרחם על עצמו על הניסיון לבקש משרה שלא הצליח להשיג כבר חמש עשרה שנים.

עשרים שנים הוא באותו משרד - חמש עשרה שנים באותו שולחן.

״אני רואה שאתה מתכוון בכל זאת להביך את שנינו, ובכנות, אני לא אוהב להרגיש נבוך," המנהל מיד התרכך, "במיוחד לא ליד עובדים שאני מחבב. אתה לא מספיק. אתה נאמן, אתה נוח, אתה נחמד ואתה עובד, אבל אתה לא מספיק. אל תסתכל עליי בצורה כזאת, תמיד מביך לראות גבר בוגר מסתכל עליך דרך עיני כלב. אתה בן ארבעים וחמש, אתה לא יכול להרשות לעצמך שיהיו לך את הפנים והאישיות של כלבלב ולבקש להיות במשרה של כרישים. אני לא אומר שאתה גרוע, אבל אתה גם לא מצוין. אתה עושה את העבודה וזה מה שחשוב. העיקר שתספק את מה שאנחנו מבקשים ממך. אתה נאמן, אתה נוח, אתה ממוצע וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים את הממוצעים כדי להעריך את הטובים והגרועים ביותר. אני שמח שיש אנשים כמוך בחברה שלי".

אדם שמע את הנאום ולכל אורכו יכול היה לדמיין את עצמו קושר את הבוס לכיסאו ומדליק תחתיו מדורה כמו בציד מכשפות, אבל היחיד שהרגיש שהוא נשרף לאיטו היה אדם.

הוא קם בתקיפות כזו שכיסאו נשלח לאחור בחריקה מתכתית. לפני שהספיק לצעוד צעד אחד לכיוון היציאה, אדם סטר לבוס בעוצמה שגרמה ליד שלו לכאוב. זה היה כמעט קומי לראות את עיניו הבהירות והקטנות מחליפות גוונים יחד עם הדם העולה לראשו הקירח. השפתיים הדקות והסדוקות שלו רעדו כמו ילד קטן לפני בכי, עד שכל פניו נרתמו למבע רצחני.

אדם לא נרתע, לא היה לו יותר מה להפסיד.

"אדם ממוצע היה מתפטר ככה?"

הבוס סינן בין שיניו "אדם טיפש, כן". הוא נשם, "עכשיו שנינו מובכים. תפנה את השולחן שלך עד סוף היום. אם תצטרך עוד זמן, תזכור את הזמן שבזבזת לשנינו כאן".

"כן," אדם ירק חזרה. "קצת יותר מעשרים שנה".

אדם התפרץ בדלת הבית והשיל אחריו את חפציו כלאחר סופת טורנדו.

הוא עקב אחר קולו של אלטון ג׳ון למטבח, שם מצא את קרן רוקדת בהיסח הדעת לצד מדיח הכלים הפתוח, כשבידה צלחת מלוכלכת.

רוב הזמן אדם לא האמין כמה בר מזל הוא שיש לו אישה כמו קרן.

הוא עצמו לא היה בעל מראה מיוחד: גבר גבוה, רחב-כתפיים, אך מעולם לא התאמן יותר מדי. הגנטיקה עשתה את שלה. רעמת השיער שלו הידלדלה במהלך השנים, העיניים החומות גדולות מדי לטעמו מול מבנה הפנים הצר והארוך שלו. לא היה בו שום דבר שתופס את העין. אבל מקרן - אף אחד לא יכול להתעלם. היא מטר חמישים של אור וטוהר, חזה שופע ותלתלים שחורים מבריקים וקופצניים. תווי פניה עדינים, אלגנטיים - כל כולה משדרת רוך וביטחון. לפעמים הוא חושב שקולה, יציבתה ועיניה הכהות והחמות, הם כמו שהם כי נועדו בשבילו. להיות לידה בדרך כלל משכך כל כעס.

״מסתבר שאני כלבלב ממוצע״. הגביר את קולו מעל אלטון ג׳ון.

קרן קיפצה בבהלה. הצלחת נשמטה מידיה העדינות אל תוך הכיור בו זרמו מי הברז ושטפו את שברי הצלחת.

היא נשמעה נרגזת. ״אתה מה?״

״כלבלב ממוצע. הבוס המזדיין שלי קרא לי היום כלבלב ממוצע״.

היא סגרה את זרם המים והחלה לאסוף את השברים מהכיור, כשעיניה החומות זרחו משעשוע ושפתיה העדינות חשפו בחיוך רחב את שיניה הלבנות והמושלמות. ״אתה כמעט מטר שמונים, אדם. אתה ללא ספק כלב גדול״.

אדם חיפש את שלט הטלוויזיה וקטע את השירה. ״זה לא מצחיק אותי״.

״אוקיי, אוקיי, סליחה״. קרן החניקה חיוך. ״אני מתחילה ללמד בשתיים עשרה, מתי אתה צריך לחזור לעבוד?״

״הוא אמר שזה עצוב לראות גבר בן ארבעים ושש מסתכל עליו דרך עיני כלב, ושאני תמיד אהיה ממוצע כי יש לי את המראה והאישיות של כלבלב״.

היא סגרה את דלת המדיח בעזרת סוליית נעל העקב השחורה שלה ויצאה מהמטבח לחלל הסלון הפתוח תוך שניגבה את ידיה במגבת. ״כל זה כי הצעת את עצמך לקידום?״

״אלוהים ישמור, קרן!״

״אוקיי״. היא חיקתה את הטון שלו בהנאה שלא הצליחה לדבוק בו.

כשראתה את הכעס בעיניו, אשתו נעמדה על קצות האצבעות, נשענה על זרועותיו המשולבות מעל חזהו ומתחה את צווארה העדין, רק בשביל לזכות לנשיקה ממנו. הוא הרכין את ראשו ונשק לה ברפרוף קל של שפתיו על שפתיה. היא צחקקה והתרחקה ממנו לנקות את שולחן הקפה בסלון עם המגבת שבידיה.

היא שאלה כמעט בהיסח הדעת, ״מה ענית חזרה?״

אדם השתתק.

קרן הרצינה. ״אדם, מה ענית חזרה?״

״אני...״

״לא חשבת שתחזור הביתה לספר לי את הסיפור הזה ואני לא אשאל אותך מה ענית חזרה״.

״התפטרתי״.

״התפטרת?״

״וסטרתי לו״.

ההלם הקפיא אותה. ״למי?״

״לבוס״.

המגבת הצבעונית החלה להתקמט באגרופיה הקפוצים של קרן, ולרגע אדם שמח שציפורניה של אשתו ננעצו במגבת המטבח הרכה ולא בצווארו.

היא סיננה את שאלתה בין שיניה. ״אתה מה?״

אדם החל למחות. ״זה לא הגיוני שהוא -״

״אתה כזה אידיוט!״ קרן החלה להצליף באוויר עם המגבת, תוך שניסתה לצמצם את הפער בינה לבין בעלה.

אדם הזיז מדרכו חפצים ופחד להפנות אליה את הגב. ״קרן, הוא ניסה -״

״ילדותי ומטומטם!״

״תקשיבי לי שנייה. הוא -״

״הוא מה? הבוס שלך?״ היא זרקה את המגבת על שולחן הקפה שעכשיו הפריד ביניהם. ״אתה בן ארבעים ושש ועוד לא למדת את מה שכל בן שש-עשרה בישראל יודע - בוס זה בוס, אין מה לעשות״.

״אנחנו בקושי סוגרים את החודש עם שתי משכורות בבית״.

״אז הפתרון שלך זה להתפטר״.

״בואי נחשוב דקה בהיגיון״.

״עכשיו נחשוב בהיגיון. למה לא יכולת לחשוב בהיגיון אז ופשוט לסתום את הפה, להגיד תודה לבוס שלך ולחזור לשולחן שלך?״

אדם לא ענה. הוא היה עייף מלהפסיד בוויכוח שמלכתחילה היה ברור שיפסיד בו.

קרן עצמה את עיניה לרגע ושפתיה הפכו לקו דק של מרירות. כשפקחה את עיניה, נראתה כלוחמת בשדה קרב. ״אוקיי, מה התכנית?״

״מה?״

״התכנית. איך אנחנו הולכים לכלכל בית ומשפחה באמצע העיר? עוד חודשיים נצטרך להעביר תשלום אחרון לתיכון של הילדים. זוכר אותם? עילאי ושירה, ילדים שלפי החוק אתה צריך לפרנס״.

אדם לקח נשימה. ״אני אחשוב על משהו״.

״אתה מתכוון לחזור למשרד להתחנן לעבודה שלך שוב, או שמחר תתחיל ללכת לראיונות עבודה כמו ילד בן עשרים?״

״אני אחשוב על משהו״.

״תקשיב לי טוב, אדם, אתה לא במצב שאתה יכול להגיד לי -״

״אני אחשוב על משהו?״

אדם קטע אותה כשבראשו המחשבה שאם היה זה סרט מצויר, שתי להבות מפחידות היו בורקות בעיניה. הוא אהב אותה כל כך על זה. כשהתחיל להתקרב אליה בחיוך מפויס וידיים מושטות קדימה, היא זו שהחלה להתרחק.

״תיזהר ממני״.

״קרן... מתוקה שלי...״ קולו יצא משועשע ורך, כאילו דיבר לילדה קטנה ונרגזת.

״תתרחק ממני, אני עדיין כועסת״.

״אני אטפל בנו...״

״אני רצינית״.

״מחר תשאירי את בעלך העקר-בית להפעיל מכונות, לשטוף כלים...״

״זה לא מצחיק אותי בכלל״.

אדם גמע את המרחק ביניהם בזמן ששר את שירו של אלטון ג׳ון. הוא תפס את אשתו שבדיוק הרימה את מגבת המטבח כנשק אבל לשווא. הוא סובב אותה בגבה אליו, כשהוא מחזיק בפרקי כפות ידיה ומצליב אותן על מותניה כמו בתנועת ריקוד. הוא רפרף בשפתיו על נקודת החיבור בין הכתף לצווארה, ושאף את הבושם של האישה שאהב. ריח עדין, אביבי, מרגיע ומנחם.

הוא לחש לעורה, ״אני אחשוב על משהו״.

קרן נאנחה בצורה שתחילה אדם פירש כהקלה, אבל היא השתחררה ממגעו ונעמדה פנים אל פנים מול בעלה בהבעה שפירש כאכזבה.

״אני אומרת את זה עם המון אהבה, אבל... אולי כדאי שתיקח בחשבון את הסיכוי שהוא צודק. לא כל פחם חייב להפוך ליהלום. זה פשוט כל כך קשה למצוא עבודה בגיל ארבעים ושש,״ היא ליטפה את פניו המחוספסות. ״אין שום דבר רע בלהיות ממוצע. ממוצע זה טוב. ממוצע זה שגרה וזה נוח. ואנחנו משפחה בנאלית עם חיים בנאליים ואני לא שואפת ליותר מזה. טוב לי במקום הזה. בבקשה אל תהרוס את הבנאליות שלי רק כי יש לה מוניטין רע״.

המילים נעלמו מפיו כשאשתו כמעט התחננה בפניו למעט הבנה.

הוא יצטרך לחשוב על משהו.