השד של מקסוול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השד של מקסוול

השד של מקסוול

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

תמר גפני

תמר גפני היא סופרת וקומפוזיטורית. לאורך כל חייה, המקצועיים והאישיים, שילבה בין ספרות למוזיקה. היא הלחינה יצירות רבות, שלהן קשר ישיר לספרות יפה, ובהן לחטיבות מתוך הגלים של וירג'יניה וולף, יצירה להרכב מעורב על־פי דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'יימס ג'ויס ושירים של אוסקר ויילד, ויליאם בלייק, אמיר גלבוע ואברהם חלפי.
גפני נולדה ב-1969 בירושלים.

תקציר

אישה מספרת, ספק לעצמה ספק לקורא דמיוני, על הגברים בחייה – גברים שאהבה או נדמה היה לה שהיא אוהבת, גברים שחשקה בהם או חשקו בה, בני זוג לשעבר או מאהבים לרגע, ולפעמים גם כאלה שרק חלפו לידה ובכל זאת אמרו או עשו משהו שנחרת בזיכרונה, שהפך לסיפור. היא נזכרת בגברים מכל הסוגים – נפתלים ומעודנים או ענייניים וגסי רוח, קשובים או אדישים, נדיבים או פוגעניים, גברים שלמדו או לימדו איתה באקדמיה למוזיקה, נהגי מונית או מרצים לספרות, מוכר בחנות לכלי נגינה או מנהל של קונסרבטוריון, וֶטֶרינר או שרברב. והזיכרונות עולים בזה אחר זה, נובעים ובוקעים זה מזה, קופצים בין הזמנים, מתארים מערכות יחסים זוגיות מתמשכות או קצרצרות, שעות של סבל קשה או רגעים של יופי נדיר, ומצטרפים לקשת רחבה ומרהיבה אבל לפעמים גם עצובה מאוד של ניסיון חיים. וכמעט בכל הזכרונות נחשף אותו מוקד – הגילוי שדווקא במקום שבו גיבורת הסיפורים חותרת בכל ליבה לאינטימיות, קרבה והבנה, היא מתנתקת מעצמה, והתשוקה לממשות רגשית וגופנית נענית בחוסר ממשות. ורק מלאכת ההיזכרות, הסיפור, הכתיבה, מחזירה מעט מן הממשות האבודה.

תמר גפני היא מלחינה וסופרת. השד של מקסוול הוא ספרה השלישי. קדמו לו הרומן קירות דקים (2017) וקובץ הסיפורים בעין הכחולה (2019), שראו אור גם הם בהוצאת כרמל.

"רומן על מוזיקאית שמפליא להלחין את זרם התודעה שלה"
-עמרי הרצוג, הארץ ספרים, על קירות דקים

"כתיבתה של תמר גפני מפגישה מרחבי ידע מפתיעים עם חוויות קרובות, אינטימיות ויום-יומיות ומעלה אותן, בברק לשוני נדיר, לספֵרה רוחנית שכולה תובנה"
-אריאל הירשפלד

פרק ראשון

1. לא לשכוח

ולו בעבור מי שיקרא אותי בעוד שנים, אני יודעת שעליי לכתוב בלשון חגיגית. אני בת תשע־עשרה ולא התגבשתי עדיין, אבל עליי לגרום לכך שפעם, בדורות הבאים, אנשים יעשו כל מאמץ לחפש את המחברת הזאת. אני מרגישה שטוחה ומרוקנת לגמרי, מרוקנת עד כדי כך שלא נשארו לי תכנים של ממש — בוודאי לא מהסוג שמעבירים בפעולות אחר הצהריים של פנימייה. לא קראתי ולא כתבתי ולא ניגנתי ולא הלחנתי ולא הרגשתי כבר חודשים כאב שידחף אותי קדימה. איני מסוגלת למשוך עוד בעול, אני כבר מתפוצצת מתפקידי כמדריכה, ואני חייבת, ממש ברגע זה, לצאת לחיים הסוערים והכואבים; אבל משהו במבנה הבסיסי שלי — משהו שמרני וכבד — מונע ממני להיות סוערת; אני חסרת סקרנות. ולא שיכולתי לברוח; השנה רק התחילה, וממילא לא הייתי נעלמת עכשיו, וגם אין להיכן, אפשר רק לחזור הביתה. נראה שאיני מסוגלת להתפתח; סביר להניח שאהפוך, בסופו של דבר, לדמות דלה, איכרית, משעממת, סתם אחת.

הכעיס אותי כל כך שלא יכולתי לפתוח את פי בשיחה אצל משפחת סרמונטה. מדוע דווקא כך נהיָה, שהמשפחה המארחת שלי תהיה המשפחה האינטלקטואלית של המושב? הוציאו עיתונים לפני ארוחת הערב וישבו בהרחבה על הספה ושוחחו על החדשות ונשאלתי לדעתי. לא ידעתי כלום. בעוד שנים אדע אולי להתנהג בדרך שתיראה כאילו אני מבינה בזה, אבל אני פוחדת מן החדשות, לא מפני שהן מבשרות רעות, אלא מפני שהן מפורטות ומרובות וחוזרות על עצמן בשינויי שמות בלבד, ועניינים החוזרים על עצמם באופן שכזה אין לי שום יכולת לזכור. ואף על פי כן, אצל אנשי העולם הגדול מדברים תמיד על החדשות; לא אוכל להתבוסס בתוך עצמי תמיד; אם אמשיך כך אהיה בורה ומשמימה.

למארח שלי — איש נמוך עם עיניים כחולות פעורות לרווחה ושיער קלוש שהיה פעם ג'ינג'י — יש ראש גדול וכבד מכפי קומתו. הוא אינו קם מכיסאו לאורך כל הסעודה אלא אוסף אליו את שתי בנותיו הצעירות — המתבגרת בעלת הפנים המוזרות־יפות, והקטנה הפטפטנית, שעיניה ענקיות וכחולות כְּשֶלוֹ. שתיהן בטוחות ביופיין; אביהן מדבר על כך גלויות. אשתו גבוהה ממנו בראש ואינה יושבת לרגע אלא נעה אל המטבח ובחזרה, גבוהה וזקופה ואצילית, על רגליים דקות וארוכות. הבן הצעיר, תלמיד תיכון, מתכרבל על הספה בפינת החדר. יש פינה רכה בלבי כלפי האב המאמץ שלי; הוא יוצר את הרושם שהיה מעוניין להישאר בכיסאו לעולם על מנת שלא להיפרד מהעיתון. בסלון שלהם אני מוצמתת לכיסאי. אני מחכה לבן הבכור, הגר בתל־אביב, סטודנט לתיאטרון, אבל הוא אינו מגיע כמעט. ישנן גם שתי בנות גדולות; הן מאחרות תמיד.

את מני עליי להרחיק מעליי. הוא מתקשר אליי כל יום, כמטורף ממש, אבל אני חושבת שבבסיס העניין שלו בי מונחת המחשבה שמישהי חמודה למראה מחכה לו. ואני אינני חמודה. שוב ובהדגשה רבה — אינני חמודה. הייתי רוצה להיות חיוורת ומהורהרת למראה, אבל בינתיים איני לא זה ולא זה. אתמול סיפרתי לו בטלפון כיצד גזרתי את כל שערי במספרה בהחלטה של רגע, ויכולתי להרגיש, ממש פיזית, איך הוא נבהל. אבל אני יודעת שאגיע רחוק יותר; יודעת באמת; כלומר, רחוק יותר במושגים שלי.

אתמול נסעתי לירושלים והסתובבתי ליד הבית של לאה ושמעתי ברהמס באוזניות והחלטתי שעליי לעשות הכול, כדי שאנשים יתאוו לדעת לְמה בדיוק האזנתי בכל רגע, למשל ברגע ההוא אתמול. טיפשי וחסר תוחלת לכתוב את זה. ובכל זאת, ברהמס גרם לי לפרוץ בבכי. לאה התחילה להתבודד בחדר שלה בשנה האחרונה שבה גרתי לידה, אבל הספקנו להיבעת יחד מפני גוינפלן ב"האדם הצוחק" ולבכות על מרי סטיוארט ולנגֵן. ואחר כך עברתי לבית האחר, ושלחתי לה מכתב שכרת באזמל את חברותנו. פחדתי מן התריסים שסגרה תמיד ומן האופל שהתחיל להקיף אותה. אני יודעת מעט מדי עליה בתקופה ההיא. לאה הפסיקה לאכול; וגם אני איבדתי משקל רב, הרחק בביתי ואחר כך בניו יורק; וכאשר נפגשנו בבית החולים שנתיים לאחר מכן, היא הודיעה לי שעליי להסתלק משם מפני שאני מסכנת את החולים. משהו בה עורר תמיד את סקרנותי — היא ניגנה להפליא, והיא קראה אחרת ממני. ידעתי שהיא תהיה בוהמיינית אמיתית; או בכל אופן תחווה שיגעון אמיתי; בעוד אני רק אתחזה.

איך מודיעים לכולם על השינויים באורח החיים, ועל העובדה שהצבעתי למפלגת שמאל, ועל כך שאני עומדת לגור בתל־אביב? יהיה עליי לחטוף. לא הייתי רוצה לחשוב על תגובת משפחתי וידידיי. אבל הבטחתי לעצמי, ולאחר שהבטחתי לעצמי מן הסיבה ההיא — מדוע להעמיד פנים? יגידו לי שלא התמודדתי עם הנושא הדתי, אבל הנושא הזה אינו עומד בחדר כמו פיל לבן שעליי לעבור מעליו בלכתי מצִדו האחד של החדר לצִדו השני. ובכלל, כבר אי־אפשר להכריח אותי להתמודד עם משהו. וכל ההתמודדות הזאת — מי בכלל הכניס לחדר את הפיל?

***

זו הפעם הראשונה שאני מבצעת חטא כבד בחדר. אין לי האומץ לבצע זאת באור, ורק מנורת הלילה הקטנה דולקת. הבעתה שלי — מעתה יתרוקנו השמיים; גם עונש לא יהיה עוד לעולם. לא יהיה ולו יום אחד שיטוהר מהחובה המוטלת עליי לעמוד מול עצמי ולכתוב ולקרוא ולנגן; לא ילפתו אותי עוד זרועות המנוחה; לא יבחינו בי; לא אהיה אלא אנרגיה חולפת; לא אתקיים עוד כאדם ער הנאבק כנגד הכותל; לא יהיו כתלים. אולי רק בימים הראשונים עוד יתגבהו כתלים של לבבות שבורים על כל סביבותיי — אבא לא יעמוד בזה, סבא לא יעמוד בזה, אצטרך להכין כסף לכל החיים, למקרה שלא יעמדו בזה למשך כל החיים.

זה לא יקרה כי אני יודעת שלא יזרקו אותי מהבית, אבל אני מהדקת את הלסת. יהיה עליי להיערך. איני יודעת, אולי אני בועטת סתם; עליי לברר את זה; איני רוצה לנהוג כתינוקת. אני יודעת שלא אוכל לצעוד עם ילדיי בראש עטור מטפחת; ובעצם, אין לי שום יכולת לצייר את עצמי עם ילדים; ויותר מכך, איני יכולה לצייר את עצמי מתחתנת עם מישהו. זה אבסורדי לגמרי; יש עוד אלף דברים שעליי לעשות קודם; זה קץ כל הקִצים. בכל מקרה, גם אם אני בועטת, אין בכוחי להסביר באופן מושכל את עניין המטפחת; כל מה שאני יכולה לומר הוא שאיני מרגישה צורך נפשי לכרוך אותה לראשי. איני יודעת, הרי קדמו לי רבים כל כך בהתנצחות הפנימית הזו. אני בודדה ככלב בעניין הזה. וככל הנראה, ההתנצחות הפנימית שלי אינה עומדת על רמה גבוהה. ואף על פי כן, איני נסוגה ממנה.

***

יעל סרמונטה עזבה את החדר הפרטי שלה, ונתנה לי את המפתח כדי שאוכל לברוח לשם מפעם לפעם. ובאלבום המשפחה שלה יש תמונות של אמיתַי, הסטודנט לתיאטרון, ואני נתקפת צריבה כשאני מביטה בהן. אני מגוחכת, זה ברור לי, לחשוב שאנחנו דומים ולכתוב שיר על הדמיון בינינו אחרי שביקר כאן בתחילת הסתיו לשבת אחת בלבד. אבל הרגשתי משהו בעיניו. הוא הגיע עם סטודנטית נוספת — קטנטנה ונינוחה, שישבה בשיכול רגליים על הכיסא בסלון. צריך להיות קטנה ממש כדי לשבת על הכיסאות הללו באופן בודהיסטי כזה. היא הקשיבה לשיחה ואמרה "אשכרה". הוא ידע לגשת לחדר הפסנתר, להתעניין בקומפוזיציות שלי ולשאול את השאלות הנכונות. אני בטוחה שלו הייתי סטודנטית לתיאטרון — ובגילו וכולי וכולי — היה מוצא בי עניין מיידי. אבל איני גרה בתל־אביב ואני צעירה ממנו בשבע שנים, ובעיקר איני יפהפייה. נואל כל כך לחשוב על כל זה ולתכנן מגורים בתל־אביב ולהפוך לחילונית — איני מבטלת את ההתחבטות שלי עם עצמי — מתוך רגש נואש כל כך ולאחר שבת בודדה אחת בלבד. בוודאי יגיע לשבת נוספת השנה. הלוא זו המשפחה שלו.

הנערות בפנימייה רוקדות ושרות בערבים. נערה אחת אוחזת בדלי הפלסטיק הכתום, מתופפת עליו ומובילה את השירה. בעבר הן נהגו להשתתק בבת אחת עם כניסתי למועדון ולהדליק את האור. כעת הן מניחות לי לשבת ביניהן. אחזתי פעם בדלי הכתום ותופפתי עד שפרצו בצחוק על עלגותי. ניגשתי לפסנתר וניגנתי פרק סונטה של מוצרט. הנערות קפאו. אחת מהן עצמה את עיניה. הן לחשו באמהרית זו לזו ולא חזרו לרקוד. אחת מהן אמרה לי פעם כשהן התפזרו לבתיהן, "אני אעשה לי בית בים ואגור בו".

מעכשיו, מדי יום רביעי — היום החופשי שלי — אסע תמיד לירושלים. נרשמתי לקורס בספרות ובאסתטיקה. יהיה עליי להירשם גם לשיעורי פסנתר ולהתחיל להתאמן לקראת הלימודים בשנה הבאה. זה יהיה מגוחך אם אחרי כל ההצהרות שלי על חיי כאמנית, לא אתקבל למחלקה למוזיקה. המורה לפסנתר הודיעה לי שירדתי ברמה ושעליי להיזהר. אשאר כל חיי כישלון עם מגלומניה, החושש לדבר כדי לא לחבל ברושם העצום שיעשה כאשר יתגלה.

***

מני מתקשר כמטורף — שלחתי לו מכתב קצר שנועד לסיים את יחסינו. אפילו הנערות יודעות על זה, הן מקבלות טלפונים כל הזמן. קשה לי כל כך כשאני חושבת שעליי לעמוד בזה ולא לענות. לפני שנתיים לא הייתי מאמינה שזה יהיה המצב — שיהיה לי חבר ושאני אפרד ממנו ולא להיפך. מני עצמו חסר ביטחון — איך לא ראיתי את זה; הייתי מוצמתת בוודאי בשל השאלה איך ייתכן שמישהו בכלל מביט לכיווני; ויותר מזה בשל השאלה, מה עליי לעשות כדי שהדבר לא יתפוגג ולא אהיה ללעג. קשרתי כנראה את מני אליי מתוך המצב הנואש והבודד הזה. איני יודעת אם לשנוא את עצמי על כך; הרי זו רמאות; אלא שרימיתי גם את עצמי ובאותה מידה — אילו נשאלתי אז אם אני אוהבת אותו, הייתי עונה, בוודאי. ואפילו שאלתי את עצמי אז אם אסכים — במידה שתעלה השאלה — להתחתן איתו, ועניתי לעצמי בחיוב. הוא עמד לקחת אותי להיפגש עם הוריו — לו הייתי נותנת לזה לקרות, היה נורא. ועכשיו אומר את הדבר המביך ביותר — איום כמה שמביכים אותי הדברים הללו: אני די משוכנעת שאילו היה נוגע בי בשנה שעברה — בצורה זו או אחרת — נגיד, שֹם את ידו על הכתף שלי וכולי — או אפילו רק מדבר איתי גלויות על יחסינו: אומר משהו כמו "אני אוהב אותך" — אני מגושמת כל כך כשאני כותבת על העניינים האלה — הייתי מתמסרת מיד. כלומר, הייתי שוכחת מיד את עצמי כאישה הקוראת ספרים, ומנגנת, וגאה בייסורי הבדידות שלה, ומתאימה את עצמי לחלוטין למני ונותנת לחמימות להקיף אותי מכל עבריי; והחיים היו מתגלגלים במהירות, אירוע אחר אירוע, נוהגים בי במקום שאני אנהג בהם, ועם זאת נושאים איתם איזו בדידות אחרת, איומה פי כמה מבדידותי הקבועה — בדידות שאין להינצל ממנה לעולם.

מני לא הבין מדוע אני מנגנת בפסנתר, איזו תועלת יש לי מזה בזמן שאני יכולה לבלות עם אחרים. ובזכותו אכן ביליתי יותר עם אחרים ולא לעגו לי, ולא עזבו את השולחן כשהגעתי עם הצלחת שלי. בזכותו נשארתי לישון בחדר השינה עם ארבע המדריכות האחרות ולא טיפסתי יותר לחדר המוזיקה דרך החלון כדי לישון על מיטת הפיזיותרפיה. והחבר הטוב שלו, בחור משונה עם חולצה אדומה ונעלי לכה מחודדות, שנראה כאילו נחטף ממועדון לילה, לקח אותי לקרן זווית ואמר שיש לי גוף נורמלי אבל שיהיה עליי לעבור כירורגיה קשה כדי להיות מוצגת לראווה. הייתי די מגוחכת, וקניתי את כל אביזרי האיפור האפשריים ונכנסתי לחדר האוכל צבועה בכולם יחד, אבל בזכות זה נעשיתי מה שקוראים בחורה. הפסקתי לבקר בחדר המוזיקה. הפסקתי לנגן. יותר יפה כבר לא אהיה — יש לי עגילים ונעלי עקב ועדשות־מגע. אבל לאחרונה הדבר מכה בי, ובייחוד לאחר שראיתי את אמיתי — נתתי לכמה שינויים במראה שלי להשכיח ממני את היגון הגדול, המַפרה. אני בוכה כשאני כותבת זאת.

יעל עברה לגור בירושלים וסילקה מהחדר שלה את כל חפציה, וגם את האלבומים. כעת לא נותרה לי אלא הצריבה, ואני יכולה למצוא נחמה רק באמירה שלה "את נורא דומה לאמיתי", ובידיעה שבמשך כמה דקות הרגשתי קרבה וכמיהה עזה לאדם אחר. זה נשמע כמו קלישאה גמורה כשאני כותבת זאת, ואף על פי כן המילים שופעות כנות, אולי מפני שאני ילדותית עדיין כל כך.

***

לא לשכוח. זה הכול. המחברת הזו אינה משמשת אותך כבר כשנה, מזמן שהחלו הלימודים. יהיה עלייך לשמור עליה, ואת תשמרי עליה היטב, עשרים וגם שלושים שנה, כפי שאני מכירה אותך. הנה את פונה לעצמך בגוף שני, כפי שאת עושה כשאת כותבת שירים. ככל הנראה, דרוש לך הריחוק הזה.

לא לשכוח איך את נכנסת בסערה לבית משפחת סרמונטה, שדלתו פתוחה בגלל ה"שבעה"; ואיך חנה, הגבוהה, חדת המבט, מחבקת אותך בלי שום גינונים; ואיך שתי הקטנות מתקרבות אלייך; ואיך עמנואל מושיט את שתי ידיו מן הכרית שלו ולוחץ בחוזקה את ידייך ואומר: "תמר, את לא מאומצת, את הבת שלנו עכשיו".

ואת מעלה בדעתך את הנער שחלה ומת, ילד ביישן וחייכן, שהדיבור שלו לא לגמרי ברור, והוא מקניט ללא סוף את אחותו הקטנה בארוחות.

במרפסת יושבים אנשי התיאטרון. אמיתי מבקיע אלייך מבט שואל. "תהיי כאן גם מחר?"

"אני לומדת".

"תבואי מחר".

את חוזרת למחרת. חנה מדברת עם מישהו מטרחניות המושב, והבת הגדולה חובטת בגבך מאחור ומחייכת. בפתח את נתקלת באמיתי. הוא אוחז בכתפייך. "תמר, תמר, את פה כל היום!"

"אני כל כך אוהבת את ההורים שלך".

לא לשכוח — ממילא לא תשכחי — איך הוא מחבק את כתפייך בכוח.

***

"מדוע את מסמיקה כמו אש?" שואל אותך הפסיכולוג הביהייביוריסטי אחרי הצהריים. "זו משפחה שאת מרגישה הזדהות או כמיהה אליה, או ליתר דיוק תשוקה עזה לדְמות לה. הם באבל. את נמצאת כבר שלושה ימים רצופים ב'שבעה', כאילו היית דודתו של הנפטר. הם מופתעים קצת, הם בתוך ענן אי הממשות של ה'שבעה', הם מתרגשים מן המחווה שלך. את נראית כאילו אחז בך דיבוק ואת רועדת כולך. היית מאוהבת קצת באח הבכור — "

"לא מאוהבת — "

"מאוהבת. במה שייצג עבורך. בוודאי כולם שם היו חמים אלייך מאוד? גם האח הבכור? הוא עשה משהו?"

"חיבק אותי".

"באופן ארוטי?"

"לא, כמו שכולם חיבקו. חיבוק של... שבעה. לא הייתי מאוהבת בו".

"הבאת את עצמך למצב של סימביוזה גמורה עם המשפחה ועם הבחור. זה כבר קרה לך בעבר? התאהבת? כשהתאהבת שכחת את עצמך בתוך מישהו אחר ועשית כל מה שהוא עשה? תשכבי על הספה על הבטן".

"מעדיפה שלא".

"תשכבי. תכווצי את הטוסיק בכל הכוח. תחכי עשר שניות ותעצרי את הנשימה. עכשיו תרפי ותשחררי את הנשימה עד עשר. ושוב — "

"רציתי להגיד שלא הייתי — "

"בלי לדבר. עכשיו תשאפי עד חמש ותנשפי עד עשר. שוב".

***

שבוע לאחר מכן את מגיעה לפגישה עם הפסיכולוג לבושה בג'ינס לבנים. בסיום הפגישה הוא אומר: "ועכשיו גם רואים אותך סוף־סוף. מה קרה? קיבלת עבודה כפסנתרנית במסעדה? שם כבר יתלבשו עלייך, לא כמו בשבעה, אל תדאגי".

תמר גפני

תמר גפני היא סופרת וקומפוזיטורית. לאורך כל חייה, המקצועיים והאישיים, שילבה בין ספרות למוזיקה. היא הלחינה יצירות רבות, שלהן קשר ישיר לספרות יפה, ובהן לחטיבות מתוך הגלים של וירג'יניה וולף, יצירה להרכב מעורב על־פי דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'יימס ג'ויס ושירים של אוסקר ויילד, ויליאם בלייק, אמיר גלבוע ואברהם חלפי.
גפני נולדה ב-1969 בירושלים.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'
השד של מקסוול תמר גפני

1. לא לשכוח

ולו בעבור מי שיקרא אותי בעוד שנים, אני יודעת שעליי לכתוב בלשון חגיגית. אני בת תשע־עשרה ולא התגבשתי עדיין, אבל עליי לגרום לכך שפעם, בדורות הבאים, אנשים יעשו כל מאמץ לחפש את המחברת הזאת. אני מרגישה שטוחה ומרוקנת לגמרי, מרוקנת עד כדי כך שלא נשארו לי תכנים של ממש — בוודאי לא מהסוג שמעבירים בפעולות אחר הצהריים של פנימייה. לא קראתי ולא כתבתי ולא ניגנתי ולא הלחנתי ולא הרגשתי כבר חודשים כאב שידחף אותי קדימה. איני מסוגלת למשוך עוד בעול, אני כבר מתפוצצת מתפקידי כמדריכה, ואני חייבת, ממש ברגע זה, לצאת לחיים הסוערים והכואבים; אבל משהו במבנה הבסיסי שלי — משהו שמרני וכבד — מונע ממני להיות סוערת; אני חסרת סקרנות. ולא שיכולתי לברוח; השנה רק התחילה, וממילא לא הייתי נעלמת עכשיו, וגם אין להיכן, אפשר רק לחזור הביתה. נראה שאיני מסוגלת להתפתח; סביר להניח שאהפוך, בסופו של דבר, לדמות דלה, איכרית, משעממת, סתם אחת.

הכעיס אותי כל כך שלא יכולתי לפתוח את פי בשיחה אצל משפחת סרמונטה. מדוע דווקא כך נהיָה, שהמשפחה המארחת שלי תהיה המשפחה האינטלקטואלית של המושב? הוציאו עיתונים לפני ארוחת הערב וישבו בהרחבה על הספה ושוחחו על החדשות ונשאלתי לדעתי. לא ידעתי כלום. בעוד שנים אדע אולי להתנהג בדרך שתיראה כאילו אני מבינה בזה, אבל אני פוחדת מן החדשות, לא מפני שהן מבשרות רעות, אלא מפני שהן מפורטות ומרובות וחוזרות על עצמן בשינויי שמות בלבד, ועניינים החוזרים על עצמם באופן שכזה אין לי שום יכולת לזכור. ואף על פי כן, אצל אנשי העולם הגדול מדברים תמיד על החדשות; לא אוכל להתבוסס בתוך עצמי תמיד; אם אמשיך כך אהיה בורה ומשמימה.

למארח שלי — איש נמוך עם עיניים כחולות פעורות לרווחה ושיער קלוש שהיה פעם ג'ינג'י — יש ראש גדול וכבד מכפי קומתו. הוא אינו קם מכיסאו לאורך כל הסעודה אלא אוסף אליו את שתי בנותיו הצעירות — המתבגרת בעלת הפנים המוזרות־יפות, והקטנה הפטפטנית, שעיניה ענקיות וכחולות כְּשֶלוֹ. שתיהן בטוחות ביופיין; אביהן מדבר על כך גלויות. אשתו גבוהה ממנו בראש ואינה יושבת לרגע אלא נעה אל המטבח ובחזרה, גבוהה וזקופה ואצילית, על רגליים דקות וארוכות. הבן הצעיר, תלמיד תיכון, מתכרבל על הספה בפינת החדר. יש פינה רכה בלבי כלפי האב המאמץ שלי; הוא יוצר את הרושם שהיה מעוניין להישאר בכיסאו לעולם על מנת שלא להיפרד מהעיתון. בסלון שלהם אני מוצמתת לכיסאי. אני מחכה לבן הבכור, הגר בתל־אביב, סטודנט לתיאטרון, אבל הוא אינו מגיע כמעט. ישנן גם שתי בנות גדולות; הן מאחרות תמיד.

את מני עליי להרחיק מעליי. הוא מתקשר אליי כל יום, כמטורף ממש, אבל אני חושבת שבבסיס העניין שלו בי מונחת המחשבה שמישהי חמודה למראה מחכה לו. ואני אינני חמודה. שוב ובהדגשה רבה — אינני חמודה. הייתי רוצה להיות חיוורת ומהורהרת למראה, אבל בינתיים איני לא זה ולא זה. אתמול סיפרתי לו בטלפון כיצד גזרתי את כל שערי במספרה בהחלטה של רגע, ויכולתי להרגיש, ממש פיזית, איך הוא נבהל. אבל אני יודעת שאגיע רחוק יותר; יודעת באמת; כלומר, רחוק יותר במושגים שלי.

אתמול נסעתי לירושלים והסתובבתי ליד הבית של לאה ושמעתי ברהמס באוזניות והחלטתי שעליי לעשות הכול, כדי שאנשים יתאוו לדעת לְמה בדיוק האזנתי בכל רגע, למשל ברגע ההוא אתמול. טיפשי וחסר תוחלת לכתוב את זה. ובכל זאת, ברהמס גרם לי לפרוץ בבכי. לאה התחילה להתבודד בחדר שלה בשנה האחרונה שבה גרתי לידה, אבל הספקנו להיבעת יחד מפני גוינפלן ב"האדם הצוחק" ולבכות על מרי סטיוארט ולנגֵן. ואחר כך עברתי לבית האחר, ושלחתי לה מכתב שכרת באזמל את חברותנו. פחדתי מן התריסים שסגרה תמיד ומן האופל שהתחיל להקיף אותה. אני יודעת מעט מדי עליה בתקופה ההיא. לאה הפסיקה לאכול; וגם אני איבדתי משקל רב, הרחק בביתי ואחר כך בניו יורק; וכאשר נפגשנו בבית החולים שנתיים לאחר מכן, היא הודיעה לי שעליי להסתלק משם מפני שאני מסכנת את החולים. משהו בה עורר תמיד את סקרנותי — היא ניגנה להפליא, והיא קראה אחרת ממני. ידעתי שהיא תהיה בוהמיינית אמיתית; או בכל אופן תחווה שיגעון אמיתי; בעוד אני רק אתחזה.

איך מודיעים לכולם על השינויים באורח החיים, ועל העובדה שהצבעתי למפלגת שמאל, ועל כך שאני עומדת לגור בתל־אביב? יהיה עליי לחטוף. לא הייתי רוצה לחשוב על תגובת משפחתי וידידיי. אבל הבטחתי לעצמי, ולאחר שהבטחתי לעצמי מן הסיבה ההיא — מדוע להעמיד פנים? יגידו לי שלא התמודדתי עם הנושא הדתי, אבל הנושא הזה אינו עומד בחדר כמו פיל לבן שעליי לעבור מעליו בלכתי מצִדו האחד של החדר לצִדו השני. ובכלל, כבר אי־אפשר להכריח אותי להתמודד עם משהו. וכל ההתמודדות הזאת — מי בכלל הכניס לחדר את הפיל?

***

זו הפעם הראשונה שאני מבצעת חטא כבד בחדר. אין לי האומץ לבצע זאת באור, ורק מנורת הלילה הקטנה דולקת. הבעתה שלי — מעתה יתרוקנו השמיים; גם עונש לא יהיה עוד לעולם. לא יהיה ולו יום אחד שיטוהר מהחובה המוטלת עליי לעמוד מול עצמי ולכתוב ולקרוא ולנגן; לא ילפתו אותי עוד זרועות המנוחה; לא יבחינו בי; לא אהיה אלא אנרגיה חולפת; לא אתקיים עוד כאדם ער הנאבק כנגד הכותל; לא יהיו כתלים. אולי רק בימים הראשונים עוד יתגבהו כתלים של לבבות שבורים על כל סביבותיי — אבא לא יעמוד בזה, סבא לא יעמוד בזה, אצטרך להכין כסף לכל החיים, למקרה שלא יעמדו בזה למשך כל החיים.

זה לא יקרה כי אני יודעת שלא יזרקו אותי מהבית, אבל אני מהדקת את הלסת. יהיה עליי להיערך. איני יודעת, אולי אני בועטת סתם; עליי לברר את זה; איני רוצה לנהוג כתינוקת. אני יודעת שלא אוכל לצעוד עם ילדיי בראש עטור מטפחת; ובעצם, אין לי שום יכולת לצייר את עצמי עם ילדים; ויותר מכך, איני יכולה לצייר את עצמי מתחתנת עם מישהו. זה אבסורדי לגמרי; יש עוד אלף דברים שעליי לעשות קודם; זה קץ כל הקִצים. בכל מקרה, גם אם אני בועטת, אין בכוחי להסביר באופן מושכל את עניין המטפחת; כל מה שאני יכולה לומר הוא שאיני מרגישה צורך נפשי לכרוך אותה לראשי. איני יודעת, הרי קדמו לי רבים כל כך בהתנצחות הפנימית הזו. אני בודדה ככלב בעניין הזה. וככל הנראה, ההתנצחות הפנימית שלי אינה עומדת על רמה גבוהה. ואף על פי כן, איני נסוגה ממנה.

***

יעל סרמונטה עזבה את החדר הפרטי שלה, ונתנה לי את המפתח כדי שאוכל לברוח לשם מפעם לפעם. ובאלבום המשפחה שלה יש תמונות של אמיתַי, הסטודנט לתיאטרון, ואני נתקפת צריבה כשאני מביטה בהן. אני מגוחכת, זה ברור לי, לחשוב שאנחנו דומים ולכתוב שיר על הדמיון בינינו אחרי שביקר כאן בתחילת הסתיו לשבת אחת בלבד. אבל הרגשתי משהו בעיניו. הוא הגיע עם סטודנטית נוספת — קטנטנה ונינוחה, שישבה בשיכול רגליים על הכיסא בסלון. צריך להיות קטנה ממש כדי לשבת על הכיסאות הללו באופן בודהיסטי כזה. היא הקשיבה לשיחה ואמרה "אשכרה". הוא ידע לגשת לחדר הפסנתר, להתעניין בקומפוזיציות שלי ולשאול את השאלות הנכונות. אני בטוחה שלו הייתי סטודנטית לתיאטרון — ובגילו וכולי וכולי — היה מוצא בי עניין מיידי. אבל איני גרה בתל־אביב ואני צעירה ממנו בשבע שנים, ובעיקר איני יפהפייה. נואל כל כך לחשוב על כל זה ולתכנן מגורים בתל־אביב ולהפוך לחילונית — איני מבטלת את ההתחבטות שלי עם עצמי — מתוך רגש נואש כל כך ולאחר שבת בודדה אחת בלבד. בוודאי יגיע לשבת נוספת השנה. הלוא זו המשפחה שלו.

הנערות בפנימייה רוקדות ושרות בערבים. נערה אחת אוחזת בדלי הפלסטיק הכתום, מתופפת עליו ומובילה את השירה. בעבר הן נהגו להשתתק בבת אחת עם כניסתי למועדון ולהדליק את האור. כעת הן מניחות לי לשבת ביניהן. אחזתי פעם בדלי הכתום ותופפתי עד שפרצו בצחוק על עלגותי. ניגשתי לפסנתר וניגנתי פרק סונטה של מוצרט. הנערות קפאו. אחת מהן עצמה את עיניה. הן לחשו באמהרית זו לזו ולא חזרו לרקוד. אחת מהן אמרה לי פעם כשהן התפזרו לבתיהן, "אני אעשה לי בית בים ואגור בו".

מעכשיו, מדי יום רביעי — היום החופשי שלי — אסע תמיד לירושלים. נרשמתי לקורס בספרות ובאסתטיקה. יהיה עליי להירשם גם לשיעורי פסנתר ולהתחיל להתאמן לקראת הלימודים בשנה הבאה. זה יהיה מגוחך אם אחרי כל ההצהרות שלי על חיי כאמנית, לא אתקבל למחלקה למוזיקה. המורה לפסנתר הודיעה לי שירדתי ברמה ושעליי להיזהר. אשאר כל חיי כישלון עם מגלומניה, החושש לדבר כדי לא לחבל ברושם העצום שיעשה כאשר יתגלה.

***

מני מתקשר כמטורף — שלחתי לו מכתב קצר שנועד לסיים את יחסינו. אפילו הנערות יודעות על זה, הן מקבלות טלפונים כל הזמן. קשה לי כל כך כשאני חושבת שעליי לעמוד בזה ולא לענות. לפני שנתיים לא הייתי מאמינה שזה יהיה המצב — שיהיה לי חבר ושאני אפרד ממנו ולא להיפך. מני עצמו חסר ביטחון — איך לא ראיתי את זה; הייתי מוצמתת בוודאי בשל השאלה איך ייתכן שמישהו בכלל מביט לכיווני; ויותר מזה בשל השאלה, מה עליי לעשות כדי שהדבר לא יתפוגג ולא אהיה ללעג. קשרתי כנראה את מני אליי מתוך המצב הנואש והבודד הזה. איני יודעת אם לשנוא את עצמי על כך; הרי זו רמאות; אלא שרימיתי גם את עצמי ובאותה מידה — אילו נשאלתי אז אם אני אוהבת אותו, הייתי עונה, בוודאי. ואפילו שאלתי את עצמי אז אם אסכים — במידה שתעלה השאלה — להתחתן איתו, ועניתי לעצמי בחיוב. הוא עמד לקחת אותי להיפגש עם הוריו — לו הייתי נותנת לזה לקרות, היה נורא. ועכשיו אומר את הדבר המביך ביותר — איום כמה שמביכים אותי הדברים הללו: אני די משוכנעת שאילו היה נוגע בי בשנה שעברה — בצורה זו או אחרת — נגיד, שֹם את ידו על הכתף שלי וכולי — או אפילו רק מדבר איתי גלויות על יחסינו: אומר משהו כמו "אני אוהב אותך" — אני מגושמת כל כך כשאני כותבת על העניינים האלה — הייתי מתמסרת מיד. כלומר, הייתי שוכחת מיד את עצמי כאישה הקוראת ספרים, ומנגנת, וגאה בייסורי הבדידות שלה, ומתאימה את עצמי לחלוטין למני ונותנת לחמימות להקיף אותי מכל עבריי; והחיים היו מתגלגלים במהירות, אירוע אחר אירוע, נוהגים בי במקום שאני אנהג בהם, ועם זאת נושאים איתם איזו בדידות אחרת, איומה פי כמה מבדידותי הקבועה — בדידות שאין להינצל ממנה לעולם.

מני לא הבין מדוע אני מנגנת בפסנתר, איזו תועלת יש לי מזה בזמן שאני יכולה לבלות עם אחרים. ובזכותו אכן ביליתי יותר עם אחרים ולא לעגו לי, ולא עזבו את השולחן כשהגעתי עם הצלחת שלי. בזכותו נשארתי לישון בחדר השינה עם ארבע המדריכות האחרות ולא טיפסתי יותר לחדר המוזיקה דרך החלון כדי לישון על מיטת הפיזיותרפיה. והחבר הטוב שלו, בחור משונה עם חולצה אדומה ונעלי לכה מחודדות, שנראה כאילו נחטף ממועדון לילה, לקח אותי לקרן זווית ואמר שיש לי גוף נורמלי אבל שיהיה עליי לעבור כירורגיה קשה כדי להיות מוצגת לראווה. הייתי די מגוחכת, וקניתי את כל אביזרי האיפור האפשריים ונכנסתי לחדר האוכל צבועה בכולם יחד, אבל בזכות זה נעשיתי מה שקוראים בחורה. הפסקתי לבקר בחדר המוזיקה. הפסקתי לנגן. יותר יפה כבר לא אהיה — יש לי עגילים ונעלי עקב ועדשות־מגע. אבל לאחרונה הדבר מכה בי, ובייחוד לאחר שראיתי את אמיתי — נתתי לכמה שינויים במראה שלי להשכיח ממני את היגון הגדול, המַפרה. אני בוכה כשאני כותבת זאת.

יעל עברה לגור בירושלים וסילקה מהחדר שלה את כל חפציה, וגם את האלבומים. כעת לא נותרה לי אלא הצריבה, ואני יכולה למצוא נחמה רק באמירה שלה "את נורא דומה לאמיתי", ובידיעה שבמשך כמה דקות הרגשתי קרבה וכמיהה עזה לאדם אחר. זה נשמע כמו קלישאה גמורה כשאני כותבת זאת, ואף על פי כן המילים שופעות כנות, אולי מפני שאני ילדותית עדיין כל כך.

***

לא לשכוח. זה הכול. המחברת הזו אינה משמשת אותך כבר כשנה, מזמן שהחלו הלימודים. יהיה עלייך לשמור עליה, ואת תשמרי עליה היטב, עשרים וגם שלושים שנה, כפי שאני מכירה אותך. הנה את פונה לעצמך בגוף שני, כפי שאת עושה כשאת כותבת שירים. ככל הנראה, דרוש לך הריחוק הזה.

לא לשכוח איך את נכנסת בסערה לבית משפחת סרמונטה, שדלתו פתוחה בגלל ה"שבעה"; ואיך חנה, הגבוהה, חדת המבט, מחבקת אותך בלי שום גינונים; ואיך שתי הקטנות מתקרבות אלייך; ואיך עמנואל מושיט את שתי ידיו מן הכרית שלו ולוחץ בחוזקה את ידייך ואומר: "תמר, את לא מאומצת, את הבת שלנו עכשיו".

ואת מעלה בדעתך את הנער שחלה ומת, ילד ביישן וחייכן, שהדיבור שלו לא לגמרי ברור, והוא מקניט ללא סוף את אחותו הקטנה בארוחות.

במרפסת יושבים אנשי התיאטרון. אמיתי מבקיע אלייך מבט שואל. "תהיי כאן גם מחר?"

"אני לומדת".

"תבואי מחר".

את חוזרת למחרת. חנה מדברת עם מישהו מטרחניות המושב, והבת הגדולה חובטת בגבך מאחור ומחייכת. בפתח את נתקלת באמיתי. הוא אוחז בכתפייך. "תמר, תמר, את פה כל היום!"

"אני כל כך אוהבת את ההורים שלך".

לא לשכוח — ממילא לא תשכחי — איך הוא מחבק את כתפייך בכוח.

***

"מדוע את מסמיקה כמו אש?" שואל אותך הפסיכולוג הביהייביוריסטי אחרי הצהריים. "זו משפחה שאת מרגישה הזדהות או כמיהה אליה, או ליתר דיוק תשוקה עזה לדְמות לה. הם באבל. את נמצאת כבר שלושה ימים רצופים ב'שבעה', כאילו היית דודתו של הנפטר. הם מופתעים קצת, הם בתוך ענן אי הממשות של ה'שבעה', הם מתרגשים מן המחווה שלך. את נראית כאילו אחז בך דיבוק ואת רועדת כולך. היית מאוהבת קצת באח הבכור — "

"לא מאוהבת — "

"מאוהבת. במה שייצג עבורך. בוודאי כולם שם היו חמים אלייך מאוד? גם האח הבכור? הוא עשה משהו?"

"חיבק אותי".

"באופן ארוטי?"

"לא, כמו שכולם חיבקו. חיבוק של... שבעה. לא הייתי מאוהבת בו".

"הבאת את עצמך למצב של סימביוזה גמורה עם המשפחה ועם הבחור. זה כבר קרה לך בעבר? התאהבת? כשהתאהבת שכחת את עצמך בתוך מישהו אחר ועשית כל מה שהוא עשה? תשכבי על הספה על הבטן".

"מעדיפה שלא".

"תשכבי. תכווצי את הטוסיק בכל הכוח. תחכי עשר שניות ותעצרי את הנשימה. עכשיו תרפי ותשחררי את הנשימה עד עשר. ושוב — "

"רציתי להגיד שלא הייתי — "

"בלי לדבר. עכשיו תשאפי עד חמש ותנשפי עד עשר. שוב".

***

שבוע לאחר מכן את מגיעה לפגישה עם הפסיכולוג לבושה בג'ינס לבנים. בסיום הפגישה הוא אומר: "ועכשיו גם רואים אותך סוף־סוף. מה קרה? קיבלת עבודה כפסנתרנית במסעדה? שם כבר יתלבשו עלייך, לא כמו בשבעה, אל תדאגי".