חצר של ורדים וקוצים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חצר של ורדים וקוצים
מכר
מאות
עותקים
חצר של ורדים וקוצים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חצר של ורדים וקוצים

4.8 כוכבים (58 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פֵיירָה בת ה־19 מכירה את היער היטב. כציידת מיומנת המפרנסת את משפחתה, היא יודעת מה מותר ומה אסור לעשות באזורים הפראיים. כל זה משתנה כשהיא הורגת זאב ביערות, ויצור מבעית תובע תגמול על החיים שקיפחה: הוא דורש את חייה שלה. פיירה נגררת ללא יכולת להתנגד לארץ קסומה ובוגדנית, ולמרבה האימה מגלה שהשובה שלה הוא טַמְלין, אחד מבני הפיות הקטלניים ביותר ששלטו בעבר בעולמה.

בעוד פיירה מתאקלמת בביתה החדש, רגשותיה כלפי טמלין משתנים מעֹוינּות קרה כקרח לתשוקה לוהטת, שממוססת את כל השקרים ששמעה על אודות הפיות. לפתע נראה שבילוי שארית חייה בארץ הפיות אינו נוראי כל כך. ואולם ביתה החדש של פיירה נתון בסכנה. צל עתיק ומרושע מאיים להשתלט על הארץ ועל יושביה. נראה שטמלין מבקש להרחיק את בת האנוש מהסכנה בכל מחיר, אבל פיירה יודעת שרק היא תוכל למצוא דרך לעצור את האופל, בטרם בן הפיות ועולמו יֹאבדו לעד.

שרה ג'יי מאס היא סופרת נוער אמריקנית. את 'כס הזכוכית', סדרת רבי־המכר הראשונה שלה, החלה לכתוב כשהייתה בת 16. הסדרה השנייה שכתבה, שנפתחת בספר חצר של ורדים וקוצים, התקבלה גם היא בהתלהבות עצומה ברחבי העולם, תורגמה לשפות רבות וספריה היו לרבי־מכר.

"אי אפשר להפסיק לקרוא." (יו־אס־איי טודיי)
"מתח, רומנטיקה, תככים ופעולה. את הספר הזה אסור להחמיץ!" (האפינגטון פוסט)

פרק ראשון

1

היער הפך למבוך של שלג וקרח.

השקפתי כבר שעה על שולי הסבך, ונקודת התצפית שלי על ענף עץ הפכה חסרת תועלת. משבי הרוח נשאו עננות שלג כבדות שמחקו את העקבות שלי, אבל איתן קברו גם כל סימן לטרף אפשרי.

הרעב דחף אותי להתרחק מהבית יותר מהרגיל, אבל החורף היה התקופה הקשה. בעלי החיים נסוגו אל תוך היער, עמוק משיכולתי לעקוב אחריהם, ולי לא נותר אלא לצוד את המשתרכים מאחור, אחד־אחד, ולקוות שהם יספיקו לי עד האביב.

הם לא הספיקו.

ניגבתי את העיניים באצבעות שאיבדו תחושה, להבריש את פתיתי השלג שדבקו בריסים. לא מצאתי כאן שום עצים שקליפתם מכורסמת –
האיילים עדיין לא עברו כאן. הם יישארו באזור עד שהקליפה תיגמר, ואז ינדדו צפונה מעבר לשטחי הזאבים, אולי אפילו אל תוך ממלכת הפיות פְּריתַנְיָה – היכן ששום בן אנוש לא יעז לדרוך, אלא אם יש לו משאלת מוות.

צמרמורת חלפה לאורך גבי, ואני הדפתי מעליי את המחשבה והתמקדתי בסביבותיי ובמשימה שלי. זה כל שיכולתי לעשות, כל שהצלחתי לעשות זה שנים: להתמקד בלשרוד את השבוע, את היום, את השעה הקרובה. בגלל השלג, יהיה לי מזל אם אצליח להבחין במשהו – בעיקר ממקומי על העץ, משם בקושי הצלחתי להשקיף למרחק חמישה מטרים. כבשתי אנקה בעוד איבריי הנוקשים מוחים על התנועה, רופפתי את מיתר הקשת שלי וירדתי מהעץ.

השלג המכוסה קרח חרק תחת מגפיי השחוקים, ואני חשקתי שיניים. ראוּת מוגבלת, רעש מיותר – הייתי בדרכי לעוד ציד שלא יניב תוצאות.

נשארו רק שעות ספורות של אור יום. אם לא אתחיל לחזור בקרוב, אצטרך לנווט את דרכי הביתה בחשכה, והאזהרות של ציידי הכפר עדיין היו טריות באוזניי: זאבים ענקיים משחרים לטרף במספרים גדולים. שלא להזכיר את ההתלחשויות על דמויות מוזרות באזור, דמויות גבוהות ומשונות וקטלניות.

רק לא פֵיות, כך הפצירו הציידים בפני האלים הנשכחים שלנו – ובסתר ליבי גם אני התפללתי איתם. בשמונה השנים שחיינו בכפר הזה, מרחק יומיים רכיבה מהגבול בין בני האדם לפריתניה, עדיין לא הותקפנו – למרות הסיפורים שסיפרו רוכלים נודדים על עיירות גבול רחוקות שלא נותרו מהן אלא הריסות, עצמות ואפר. התיאורים הללו, שפעם היו נדירים וזקני הכפר יכלו לפטור אותם כשמועות בלבד, הפכו בחודשים האחרונים ללחישות נפוצות בכל יום שוק.

סיכנתי הרבה בכך שהרחקתי עמוק כל כך אל תוך היער, אבל אתמול נגמרה כיכר הלחם האחרונה שלנו, ושאריות הבשר המיובש - יום לפני כן. ועדיין, הייתי מעדיפה להעביר לילה נוסף בבטן ריקה מאשר למצוא את עצמי ארוחה לזאב. או לפֵיה.

לא שהייתי ארוחה משביעה במיוחד. בתקופה הזאת של השנה הפכתי כחושה, ויכולתם לספור לא מעט מהצלעות שלי. התקדמתי בין העצים בזריזות ובשקט ככל יכולתי, כשיד אחת צמודה לבטן הריקה והדואבת. ידעתי איזו הבעה תתנוסס על פניהן של שתי אחיותיי הגדולות, אם שוב אחזור לבקתה שלנו בידיים ריקות.

אחרי כמה דקות של חיפושים מדוקדקים השתופפתי בחלקת שיחים קוצניים מכוסים שלג. מבעד לקוצים הייתה לי נקודת תצפית די סבירה על קרחת יער והפלג הקטן שחצה אותה. החורים בקרח רימזו על כך שבעלי החיים עדיין מרבים להגיע לכאן. הלוואי שמשהו יעבור. הלוואי.

נאנחתי בנשיפה דרך האף ונעצתי את קצה הקשת שלי בקרקע, המצח נשען על הקימור הגולמי של העץ. אנחנו לא נשרוד שבוע נוסף בלי מזון. ויותר מדי משפחות כבר התחילו לקבץ נדבות, כך שאין סיכוי שאנשי הכפר העשירים יותר ייתנו גם לי משהו. במו עיניי ראיתי היכן עובר גבול הצדקה שלהם.

עברתי לתנוחה נוחה יותר והשקטתי את הנשימה, מתאמצת להאזין ליער מעל קול הרוח. השלג ירד וירד, מרקד ומסתחרר כמו מערבולות של נוצות, הלובן רענן וצח על רקע החוּמים והאפורים של העולם. ולמרות כל המחשבות, למרות איבריי שהלכו ואיבדו תחושה, הרגעתי את החלק האכזרי וחסר המנוח של התודעה שלי כדי לסקור את היער המכוסה שלג.

פעם זה היה לי טבע שני, להתענג על הניגוד שבין עשב טרי לאדמה חרושה כהה, או על סיכת אבן סגולה בין קפלי משי ירקרק; פעם חלמתי ונשמתי וחשבתי בצבע ובאור ובצורה. לפעמים אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין יום שבו האחיות שלי יינשאו ונישאר רק אבא ואני, עם די אוכל לשנינו, ודי כסף לקנות קצת צבע, ודי זמן פנוי לממש את הצבעים והצורות הללו על נייר או בד או קירות הבקתה.

אבל לא סביר שזה יקרה בקרוב – ואולי לעולם לא. לכן לא נותרו לי אלא רגעים כאלה, להתפעל מנצנוץ אור חורף חיוור על השלג. לא יכולתי לזכור מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה – טרחתי לשים לב למשהו מלבב או מעניין.

שעות גנובות באסם מט לנפול בחברת אייזֵק הֵייל לא נחשבו; המפגשים הללו היו רעבים וריקים ולפעמים אכזריים, לעולם לא מלבבים.

יללת הרוח נרגעה לאנחה רכה. השלג ירד בעצלתיים עכשיו, בפתיתים גדולים שהצטברו בכל חריץ ועל כל בליטה בעצים. זה היה מהפנט ממש – היופי הקטלני והמעודן של השלג. בקרוב אצטרך לחזור לבוץ הקפוא של הכפר, לחום הדחוק של הבקתה שלנו. חלק קטן ומנותק בתוכי התכווץ למחשבה.

שיחים רשרשו מעבר לקרחת היער.

מתחתי חץ בקשת מתוך אינסטינקט. הצצתי מעבר לקוצים, ונשימתי נעתקה.

פחות משלושים צעדים ממני עמדה איילה קטנה. עדיין לא כחושה מאוד מחורף, אך נואשת דיה לכרסם קליפת עץ בקרחת יער.

איילה כזאת תוכל להאכיל את משפחתי שבוע ויותר.

פי נמלא רוק. דוממת כמו הרוח המלחשת מבעד לעלים מתים, כיוונתי אליה.

היא המשיכה לתלוש רצועות קליפה וללעוס באיטיות, לא מודעת כלל לכך שמותה ממתין מטרים ספורים ממנה.

אוּכל לייבש מחצית מהבשר, ואת השאר נוכל לאכול מייד – נזידים, פשטידות... את העור נמכור, או אולי נכין ממנו בגדים לאחד מאיתנו. הייתי זקוקה למגפיים חדשים, אבל אֵלֶיין הייתה צריכה גלימה חדשה, ונֶסטָה נטתה לחשוק בכל דבר שהיה למישהו אחר.

אצבעותיי רעדו. כל כך הרבה מזון – כזאת ישועה. שאפתי שאיפה מייצבת ובדקתי פעם נוספת שהחץ מכוון היטב.

אבל צמד עיניים זהובות בהק מהשיחים בסמוך אליי.

היער דמם. הרוח גוועה. אפילו השלג חדל לרדת.

לנו, בני התמותה, לא היו עוד אלים לסגוד להם, אבל אילו ידעתי את שמותיהם האבודים, הייתי מתפללת אליהם. אל כולם. הזאב המסתתר בסבך התקדם בגנֵבה, מבטו נעוץ באיילה שאינה חושדת בדבר.

הוא היה ענקי – גדול כמו סוסון פוני – ואף שהזהירו אותי מפני נוכחותם, הפה שלי יבש.

אבל גרועה מגודלו הייתה יכולת ההתגנבות הלא טבעית שלו: הוא התקדם מבעד לסבך, אבל האיילה לא שמעה אותו, לא הבחינה בו. שום בעל חיים ענקי כזה אינו יכול להיות כה שקט. אבל אם לא היה מדובר בבעל חיים שגרתי, אם מוצאו היה בפריתניה, אם הוא היה איכשהו בן פיות, הרי האפשרות שאיטרף הייתה הקטנה בצרותיי.

אם הוא בן פיות, כבר הייתי אמורה לברוח.

אבל אולי... אולי אעשה טובה לעולם, לכפר שלי, לעצמי, אם אהרוג אותו בעודי חבויה. לא יהיה קשה להכניס לו חץ בעין.

למרות גודלו הוא נראה כמו זאב, נע כמו זאב. בעל חיים, הרגעתי את עצמי. בסך הכול בעל חיים. לא הנחתי לעצמי לשקול את החלופה –
לא כשנזקקתי לראש צלול, לנשימה יציבה.

היו לי סכין ציד ושלושה חיצים. שניים מהם רגילים – פשוטים ויעילים, וסביר להניח שלא יציקו לזאב בגודל כזה יותר מעקיצות דבורה. אבל את החץ השלישי, הארוך והכבד מכולם, קניתי בקיץ מרוכל נודד כשהיו לנו מספיק מטבעות נחושת למְעט מותרות. חץ שגוּלף מעץ מֵילה הררית, עם ראש חץ עשוי ברזל.

משירי הערש ששמענו בעריסה, כולנו ידענו שבני הפיות שונאים ברזל. אבל עץ המֵילה חיבל בקסמי הריפוי בני האלמוות שלהם, וקנה לבן אנוש די זמן להכות בהם מכת מוות. או כך לפחות טענו האגדות והשמועות. ההוכחה היחידה ליעילותו של עץ המילה הייתה נדירותו. ראיתי איורים של העצים הללו, אך מעולם לא חזיתי באחד מהם במו עיניי – לא מאז שהפֵיי הנַעֲלים הבעירו את כולם לפני שנים רבות. מעטים נותרו, רובם קטנים וחולניים ונסתרים בחורשות מוקפות חומות גבוהות שהקימו בני האצולה. שבועות לאחר הקנייה תהיתי אם חתיכת העץ שקניתי במחיר מופקע הייתה בזבוז כסף או זיוף, ובמשך שלוש שנים נותר חץ המֵילה ללא שימוש באשפת החיצים שלי.

עכשיו מתחתי אותו בקשת בתנועות מזעריות, יעילות – העיקר לא לגרום לזאב המפלצתי להסתכל בכיווני. החץ היה ארוך וכבד דיו לגרום לו נזק – אולי להרוג אותו, אם אכוון כמו שצריך.

החזה שלי התכווץ עד כאב. ובאותו רגע הבנתי שחיי מסתכמים בשאלה אחת: האם הזאב הזה כאן לבדו?

אחזתי בכוח בקשת שלי ומתחתי את החץ אחורה. הייתי קַלָעית סבירה, אבל מעולם לא התמודדתי עם זאב. חשבתי שאני פשוט בת־מזל – אפילו מבורכת. אבל עכשיו... לא ידעתי לאן לכוון או באיזו מהירות הם נעים. לא יכולתי להרשות לעצמי להחטיא. לא כשברשותי רק חץ מֵילה אחד.

ואם אכן לב פיות פועם מתחת לפרווה הזאת, ברוך שפטרנו. ברוך שפטרנו, אחרי כל מה שהם עשו לנו. לא יכולתי להסתכן בכך שהוא יתגנב בהמשך אל הכפר, יקטול ויְעַנֶה ויטיל מום. שימות כאן ועכשיו. אני אשמח לחסל אותו.

הזאב התגנב עוד. זרד נשבר תחת אחת מכפותיו – שכל אחת מהן גדולה יותר מכף ידי. האיילה נדרכה. היא העיפה מבטים לצדדים, ואוזניה הזדקרו לעבר השמיים האפורים. הזאב נמצא עם כיוון הרוח, כך שהיא לא ראתה או הריחה אותו.

הזאב הרכין את ראשו, וגופו הכסוף הענקי – שהתמזג באופן מושלם בשלג ובצללים – שקע על כפותיו. האיילה עדיין לטשה מבט בכיוון הלא נכון.

העפתי מבט מהאיילה אל הזאב ובחזרה. לפחות הוא היה לבדו – מבחינה זאת התמזל מזלי. אבל אם הזאב יבריח את האיילה, לא יישאר לי דבר מלבד זאב ענקי ורעב – אולי בן פיות – שיעבור לאפשרות הבאה לארוחה. ואם הוא יהרוג אותה, ויהרוס בכך עור ושומן יקרי ערך...

אם אקבל החלטה שגויה, לא רק חיי יאבדו. אבל בחמש שנים של ציד ביער לא נותר בחיי דבר מלבד סיכונים, ובדרך כלל בחרתי נכון. בדרך כלל.

הזאב זינק מבין השיחים בהבזק של אפור ולבן ושחור, ניביו הצהובים מבהיקים. הוא נראה ענקי עוד יותר בשטח הפתוח, מִפגן פלאי של שרירים ומהירות ועוצמה חייתית. לאיילה לא היה סיכוי.

יריתי את חץ המֵילה לפני שהוא יהרוס עוד יותר מגופהּ.

החץ מצא את מטרתו בצד גופו. יכולתי להישבע שהקרקע עצמה רעדה. הוא השמיע נביחת כאב והרפה מצוואר האיילה בעוד דמו ניתז על השלג – אודם עז כזה.

הוא הסתובב בבת אחת לעברי, העיניים הצהובות פעורות ופרוות העורף סומרת. הנהמה הנמוכה הדהדה בחלל הריק של קיבתי עת זינקתי ממקומי והשלג מתערבל סביבי, חץ נוסף מתוח בקשת שלי.

אבל הזאב רק הסתכל עליי בלוע מוכתם מדם, וחץ המֵילה מזדקר בגסות מצד גופו. השלג חזר לרדת. הוא הסתכל עליי במבט של מודעוּת והפתעה, שגרמו לי לירות חץ שני. רק ליתר ביטחון – רק למקרה שמדובר בתבוּנה מהסוג הנבזי, בן האלמוות.

הוא לא ניסה לחמוק מהחץ, וזה חדר היישר מבעד לעינו הצהובה הפעורה.

הזאב התמוטט על השלג.

צבעים וחשכה התערבלו בשדה הראייה שלי, נמהלים בשלג.

רגליו התעוותו, ויללה חרישית פילחה את הרוח. לא יכול להיות – הוא כבר היה אמור למות, לא לגסוס. החץ ננעץ בעין שלו כמעט עד הקצה המנוּצֶה שלה.

אבל זאב או בן פיות, אין לזה חשיבות. לא כשחץ מֵילה נעוץ בצד גופו. בקרוב מאוד הוא ימות. ובכל זאת, ידיי רעדו בעודי מברישה מעליי את השלג ומתקדמת בזהירות, עדיין במרחק ראוי ממנו. דם נבע מהפצע שגרמתי לו, מכתים את השלג בארגמן.

כפות רגליו בטשו בקרקע, ונשימתו כבר החלה להאט. האם הוא סובל מאוד, או שהיבבה שלו אינה אלא ניסיון להדוף מעליו את המוות? לא בטוח שרציתי לדעת.

השלג התערבל סביבנו. לטשתי בו מבט עד שפרוות הפחם והבזלת והשנהב חדלה לעלות ולרדת. זאב – בהחלט זאב בלבד, למרות גודלו.

הלחץ בחזי הוקל, ופלטתי אנחה, הבל פי מתערבל כענן מולי. לפחות חץ המֵילה הוכיח את עצמו כקטלני, ולא משנה את מי או מה הפיל.

בסקירה זריזה של האיילה הבנתי שאוכל לסחוב רק אחד מבעלי החיים – וגם זה יהיה מאבק של ממש. אבל חבל להשאיר שם את הזאב.

למרות בזבוז הזמן – דקות יקרות שבמהלכן כל טורף בסביבה היה עלול להבחין בריח הדם הטרי – פשטתי מעליו את העור וניקיתי את החיצים שלי כמיטב יכולתי.

העבודה חיממה לכל הפחות את כפות ידיי. כרכתי את הצד המדמם של הפרווה סביב הפציעה שקטלה את האיילה והנפתי אותה על כתפיי. המרחק לכפר שלנו היה כמה קילומטרים, והיה מיותר לגמרי להשאיר שביל דם, שיוביל כל חיה בעלת ניבים וטפרים היישר אליי.

באנקה מכובד המשקל אחזתי היטב ברגלי האיילה, והעפתי מבט אחרון בפגר המהביל של הזאב. העין הזהובה שנותרה שלמה בהתה בשמיים הכבדים משלג, ולרגע הצטערתי שאין בי היכולת לחוש חרטה על היצור המת.

אבל כזהו היער, וכזהו זמן חורף.

עוד על הספר

חצר של ורדים וקוצים שרה ג’יי מאס

1

היער הפך למבוך של שלג וקרח.

השקפתי כבר שעה על שולי הסבך, ונקודת התצפית שלי על ענף עץ הפכה חסרת תועלת. משבי הרוח נשאו עננות שלג כבדות שמחקו את העקבות שלי, אבל איתן קברו גם כל סימן לטרף אפשרי.

הרעב דחף אותי להתרחק מהבית יותר מהרגיל, אבל החורף היה התקופה הקשה. בעלי החיים נסוגו אל תוך היער, עמוק משיכולתי לעקוב אחריהם, ולי לא נותר אלא לצוד את המשתרכים מאחור, אחד־אחד, ולקוות שהם יספיקו לי עד האביב.

הם לא הספיקו.

ניגבתי את העיניים באצבעות שאיבדו תחושה, להבריש את פתיתי השלג שדבקו בריסים. לא מצאתי כאן שום עצים שקליפתם מכורסמת –
האיילים עדיין לא עברו כאן. הם יישארו באזור עד שהקליפה תיגמר, ואז ינדדו צפונה מעבר לשטחי הזאבים, אולי אפילו אל תוך ממלכת הפיות פְּריתַנְיָה – היכן ששום בן אנוש לא יעז לדרוך, אלא אם יש לו משאלת מוות.

צמרמורת חלפה לאורך גבי, ואני הדפתי מעליי את המחשבה והתמקדתי בסביבותיי ובמשימה שלי. זה כל שיכולתי לעשות, כל שהצלחתי לעשות זה שנים: להתמקד בלשרוד את השבוע, את היום, את השעה הקרובה. בגלל השלג, יהיה לי מזל אם אצליח להבחין במשהו – בעיקר ממקומי על העץ, משם בקושי הצלחתי להשקיף למרחק חמישה מטרים. כבשתי אנקה בעוד איבריי הנוקשים מוחים על התנועה, רופפתי את מיתר הקשת שלי וירדתי מהעץ.

השלג המכוסה קרח חרק תחת מגפיי השחוקים, ואני חשקתי שיניים. ראוּת מוגבלת, רעש מיותר – הייתי בדרכי לעוד ציד שלא יניב תוצאות.

נשארו רק שעות ספורות של אור יום. אם לא אתחיל לחזור בקרוב, אצטרך לנווט את דרכי הביתה בחשכה, והאזהרות של ציידי הכפר עדיין היו טריות באוזניי: זאבים ענקיים משחרים לטרף במספרים גדולים. שלא להזכיר את ההתלחשויות על דמויות מוזרות באזור, דמויות גבוהות ומשונות וקטלניות.

רק לא פֵיות, כך הפצירו הציידים בפני האלים הנשכחים שלנו – ובסתר ליבי גם אני התפללתי איתם. בשמונה השנים שחיינו בכפר הזה, מרחק יומיים רכיבה מהגבול בין בני האדם לפריתניה, עדיין לא הותקפנו – למרות הסיפורים שסיפרו רוכלים נודדים על עיירות גבול רחוקות שלא נותרו מהן אלא הריסות, עצמות ואפר. התיאורים הללו, שפעם היו נדירים וזקני הכפר יכלו לפטור אותם כשמועות בלבד, הפכו בחודשים האחרונים ללחישות נפוצות בכל יום שוק.

סיכנתי הרבה בכך שהרחקתי עמוק כל כך אל תוך היער, אבל אתמול נגמרה כיכר הלחם האחרונה שלנו, ושאריות הבשר המיובש - יום לפני כן. ועדיין, הייתי מעדיפה להעביר לילה נוסף בבטן ריקה מאשר למצוא את עצמי ארוחה לזאב. או לפֵיה.

לא שהייתי ארוחה משביעה במיוחד. בתקופה הזאת של השנה הפכתי כחושה, ויכולתם לספור לא מעט מהצלעות שלי. התקדמתי בין העצים בזריזות ובשקט ככל יכולתי, כשיד אחת צמודה לבטן הריקה והדואבת. ידעתי איזו הבעה תתנוסס על פניהן של שתי אחיותיי הגדולות, אם שוב אחזור לבקתה שלנו בידיים ריקות.

אחרי כמה דקות של חיפושים מדוקדקים השתופפתי בחלקת שיחים קוצניים מכוסים שלג. מבעד לקוצים הייתה לי נקודת תצפית די סבירה על קרחת יער והפלג הקטן שחצה אותה. החורים בקרח רימזו על כך שבעלי החיים עדיין מרבים להגיע לכאן. הלוואי שמשהו יעבור. הלוואי.

נאנחתי בנשיפה דרך האף ונעצתי את קצה הקשת שלי בקרקע, המצח נשען על הקימור הגולמי של העץ. אנחנו לא נשרוד שבוע נוסף בלי מזון. ויותר מדי משפחות כבר התחילו לקבץ נדבות, כך שאין סיכוי שאנשי הכפר העשירים יותר ייתנו גם לי משהו. במו עיניי ראיתי היכן עובר גבול הצדקה שלהם.

עברתי לתנוחה נוחה יותר והשקטתי את הנשימה, מתאמצת להאזין ליער מעל קול הרוח. השלג ירד וירד, מרקד ומסתחרר כמו מערבולות של נוצות, הלובן רענן וצח על רקע החוּמים והאפורים של העולם. ולמרות כל המחשבות, למרות איבריי שהלכו ואיבדו תחושה, הרגעתי את החלק האכזרי וחסר המנוח של התודעה שלי כדי לסקור את היער המכוסה שלג.

פעם זה היה לי טבע שני, להתענג על הניגוד שבין עשב טרי לאדמה חרושה כהה, או על סיכת אבן סגולה בין קפלי משי ירקרק; פעם חלמתי ונשמתי וחשבתי בצבע ובאור ובצורה. לפעמים אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין יום שבו האחיות שלי יינשאו ונישאר רק אבא ואני, עם די אוכל לשנינו, ודי כסף לקנות קצת צבע, ודי זמן פנוי לממש את הצבעים והצורות הללו על נייר או בד או קירות הבקתה.

אבל לא סביר שזה יקרה בקרוב – ואולי לעולם לא. לכן לא נותרו לי אלא רגעים כאלה, להתפעל מנצנוץ אור חורף חיוור על השלג. לא יכולתי לזכור מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה – טרחתי לשים לב למשהו מלבב או מעניין.

שעות גנובות באסם מט לנפול בחברת אייזֵק הֵייל לא נחשבו; המפגשים הללו היו רעבים וריקים ולפעמים אכזריים, לעולם לא מלבבים.

יללת הרוח נרגעה לאנחה רכה. השלג ירד בעצלתיים עכשיו, בפתיתים גדולים שהצטברו בכל חריץ ועל כל בליטה בעצים. זה היה מהפנט ממש – היופי הקטלני והמעודן של השלג. בקרוב אצטרך לחזור לבוץ הקפוא של הכפר, לחום הדחוק של הבקתה שלנו. חלק קטן ומנותק בתוכי התכווץ למחשבה.

שיחים רשרשו מעבר לקרחת היער.

מתחתי חץ בקשת מתוך אינסטינקט. הצצתי מעבר לקוצים, ונשימתי נעתקה.

פחות משלושים צעדים ממני עמדה איילה קטנה. עדיין לא כחושה מאוד מחורף, אך נואשת דיה לכרסם קליפת עץ בקרחת יער.

איילה כזאת תוכל להאכיל את משפחתי שבוע ויותר.

פי נמלא רוק. דוממת כמו הרוח המלחשת מבעד לעלים מתים, כיוונתי אליה.

היא המשיכה לתלוש רצועות קליפה וללעוס באיטיות, לא מודעת כלל לכך שמותה ממתין מטרים ספורים ממנה.

אוּכל לייבש מחצית מהבשר, ואת השאר נוכל לאכול מייד – נזידים, פשטידות... את העור נמכור, או אולי נכין ממנו בגדים לאחד מאיתנו. הייתי זקוקה למגפיים חדשים, אבל אֵלֶיין הייתה צריכה גלימה חדשה, ונֶסטָה נטתה לחשוק בכל דבר שהיה למישהו אחר.

אצבעותיי רעדו. כל כך הרבה מזון – כזאת ישועה. שאפתי שאיפה מייצבת ובדקתי פעם נוספת שהחץ מכוון היטב.

אבל צמד עיניים זהובות בהק מהשיחים בסמוך אליי.

היער דמם. הרוח גוועה. אפילו השלג חדל לרדת.

לנו, בני התמותה, לא היו עוד אלים לסגוד להם, אבל אילו ידעתי את שמותיהם האבודים, הייתי מתפללת אליהם. אל כולם. הזאב המסתתר בסבך התקדם בגנֵבה, מבטו נעוץ באיילה שאינה חושדת בדבר.

הוא היה ענקי – גדול כמו סוסון פוני – ואף שהזהירו אותי מפני נוכחותם, הפה שלי יבש.

אבל גרועה מגודלו הייתה יכולת ההתגנבות הלא טבעית שלו: הוא התקדם מבעד לסבך, אבל האיילה לא שמעה אותו, לא הבחינה בו. שום בעל חיים ענקי כזה אינו יכול להיות כה שקט. אבל אם לא היה מדובר בבעל חיים שגרתי, אם מוצאו היה בפריתניה, אם הוא היה איכשהו בן פיות, הרי האפשרות שאיטרף הייתה הקטנה בצרותיי.

אם הוא בן פיות, כבר הייתי אמורה לברוח.

אבל אולי... אולי אעשה טובה לעולם, לכפר שלי, לעצמי, אם אהרוג אותו בעודי חבויה. לא יהיה קשה להכניס לו חץ בעין.

למרות גודלו הוא נראה כמו זאב, נע כמו זאב. בעל חיים, הרגעתי את עצמי. בסך הכול בעל חיים. לא הנחתי לעצמי לשקול את החלופה –
לא כשנזקקתי לראש צלול, לנשימה יציבה.

היו לי סכין ציד ושלושה חיצים. שניים מהם רגילים – פשוטים ויעילים, וסביר להניח שלא יציקו לזאב בגודל כזה יותר מעקיצות דבורה. אבל את החץ השלישי, הארוך והכבד מכולם, קניתי בקיץ מרוכל נודד כשהיו לנו מספיק מטבעות נחושת למְעט מותרות. חץ שגוּלף מעץ מֵילה הררית, עם ראש חץ עשוי ברזל.

משירי הערש ששמענו בעריסה, כולנו ידענו שבני הפיות שונאים ברזל. אבל עץ המֵילה חיבל בקסמי הריפוי בני האלמוות שלהם, וקנה לבן אנוש די זמן להכות בהם מכת מוות. או כך לפחות טענו האגדות והשמועות. ההוכחה היחידה ליעילותו של עץ המילה הייתה נדירותו. ראיתי איורים של העצים הללו, אך מעולם לא חזיתי באחד מהם במו עיניי – לא מאז שהפֵיי הנַעֲלים הבעירו את כולם לפני שנים רבות. מעטים נותרו, רובם קטנים וחולניים ונסתרים בחורשות מוקפות חומות גבוהות שהקימו בני האצולה. שבועות לאחר הקנייה תהיתי אם חתיכת העץ שקניתי במחיר מופקע הייתה בזבוז כסף או זיוף, ובמשך שלוש שנים נותר חץ המֵילה ללא שימוש באשפת החיצים שלי.

עכשיו מתחתי אותו בקשת בתנועות מזעריות, יעילות – העיקר לא לגרום לזאב המפלצתי להסתכל בכיווני. החץ היה ארוך וכבד דיו לגרום לו נזק – אולי להרוג אותו, אם אכוון כמו שצריך.

החזה שלי התכווץ עד כאב. ובאותו רגע הבנתי שחיי מסתכמים בשאלה אחת: האם הזאב הזה כאן לבדו?

אחזתי בכוח בקשת שלי ומתחתי את החץ אחורה. הייתי קַלָעית סבירה, אבל מעולם לא התמודדתי עם זאב. חשבתי שאני פשוט בת־מזל – אפילו מבורכת. אבל עכשיו... לא ידעתי לאן לכוון או באיזו מהירות הם נעים. לא יכולתי להרשות לעצמי להחטיא. לא כשברשותי רק חץ מֵילה אחד.

ואם אכן לב פיות פועם מתחת לפרווה הזאת, ברוך שפטרנו. ברוך שפטרנו, אחרי כל מה שהם עשו לנו. לא יכולתי להסתכן בכך שהוא יתגנב בהמשך אל הכפר, יקטול ויְעַנֶה ויטיל מום. שימות כאן ועכשיו. אני אשמח לחסל אותו.

הזאב התגנב עוד. זרד נשבר תחת אחת מכפותיו – שכל אחת מהן גדולה יותר מכף ידי. האיילה נדרכה. היא העיפה מבטים לצדדים, ואוזניה הזדקרו לעבר השמיים האפורים. הזאב נמצא עם כיוון הרוח, כך שהיא לא ראתה או הריחה אותו.

הזאב הרכין את ראשו, וגופו הכסוף הענקי – שהתמזג באופן מושלם בשלג ובצללים – שקע על כפותיו. האיילה עדיין לטשה מבט בכיוון הלא נכון.

העפתי מבט מהאיילה אל הזאב ובחזרה. לפחות הוא היה לבדו – מבחינה זאת התמזל מזלי. אבל אם הזאב יבריח את האיילה, לא יישאר לי דבר מלבד זאב ענקי ורעב – אולי בן פיות – שיעבור לאפשרות הבאה לארוחה. ואם הוא יהרוג אותה, ויהרוס בכך עור ושומן יקרי ערך...

אם אקבל החלטה שגויה, לא רק חיי יאבדו. אבל בחמש שנים של ציד ביער לא נותר בחיי דבר מלבד סיכונים, ובדרך כלל בחרתי נכון. בדרך כלל.

הזאב זינק מבין השיחים בהבזק של אפור ולבן ושחור, ניביו הצהובים מבהיקים. הוא נראה ענקי עוד יותר בשטח הפתוח, מִפגן פלאי של שרירים ומהירות ועוצמה חייתית. לאיילה לא היה סיכוי.

יריתי את חץ המֵילה לפני שהוא יהרוס עוד יותר מגופהּ.

החץ מצא את מטרתו בצד גופו. יכולתי להישבע שהקרקע עצמה רעדה. הוא השמיע נביחת כאב והרפה מצוואר האיילה בעוד דמו ניתז על השלג – אודם עז כזה.

הוא הסתובב בבת אחת לעברי, העיניים הצהובות פעורות ופרוות העורף סומרת. הנהמה הנמוכה הדהדה בחלל הריק של קיבתי עת זינקתי ממקומי והשלג מתערבל סביבי, חץ נוסף מתוח בקשת שלי.

אבל הזאב רק הסתכל עליי בלוע מוכתם מדם, וחץ המֵילה מזדקר בגסות מצד גופו. השלג חזר לרדת. הוא הסתכל עליי במבט של מודעוּת והפתעה, שגרמו לי לירות חץ שני. רק ליתר ביטחון – רק למקרה שמדובר בתבוּנה מהסוג הנבזי, בן האלמוות.

הוא לא ניסה לחמוק מהחץ, וזה חדר היישר מבעד לעינו הצהובה הפעורה.

הזאב התמוטט על השלג.

צבעים וחשכה התערבלו בשדה הראייה שלי, נמהלים בשלג.

רגליו התעוותו, ויללה חרישית פילחה את הרוח. לא יכול להיות – הוא כבר היה אמור למות, לא לגסוס. החץ ננעץ בעין שלו כמעט עד הקצה המנוּצֶה שלה.

אבל זאב או בן פיות, אין לזה חשיבות. לא כשחץ מֵילה נעוץ בצד גופו. בקרוב מאוד הוא ימות. ובכל זאת, ידיי רעדו בעודי מברישה מעליי את השלג ומתקדמת בזהירות, עדיין במרחק ראוי ממנו. דם נבע מהפצע שגרמתי לו, מכתים את השלג בארגמן.

כפות רגליו בטשו בקרקע, ונשימתו כבר החלה להאט. האם הוא סובל מאוד, או שהיבבה שלו אינה אלא ניסיון להדוף מעליו את המוות? לא בטוח שרציתי לדעת.

השלג התערבל סביבנו. לטשתי בו מבט עד שפרוות הפחם והבזלת והשנהב חדלה לעלות ולרדת. זאב – בהחלט זאב בלבד, למרות גודלו.

הלחץ בחזי הוקל, ופלטתי אנחה, הבל פי מתערבל כענן מולי. לפחות חץ המֵילה הוכיח את עצמו כקטלני, ולא משנה את מי או מה הפיל.

בסקירה זריזה של האיילה הבנתי שאוכל לסחוב רק אחד מבעלי החיים – וגם זה יהיה מאבק של ממש. אבל חבל להשאיר שם את הזאב.

למרות בזבוז הזמן – דקות יקרות שבמהלכן כל טורף בסביבה היה עלול להבחין בריח הדם הטרי – פשטתי מעליו את העור וניקיתי את החיצים שלי כמיטב יכולתי.

העבודה חיממה לכל הפחות את כפות ידיי. כרכתי את הצד המדמם של הפרווה סביב הפציעה שקטלה את האיילה והנפתי אותה על כתפיי. המרחק לכפר שלנו היה כמה קילומטרים, והיה מיותר לגמרי להשאיר שביל דם, שיוביל כל חיה בעלת ניבים וטפרים היישר אליי.

באנקה מכובד המשקל אחזתי היטב ברגלי האיילה, והעפתי מבט אחרון בפגר המהביל של הזאב. העין הזהובה שנותרה שלמה בהתה בשמיים הכבדים משלג, ולרגע הצטערתי שאין בי היכולת לחוש חרטה על היצור המת.

אבל כזהו היער, וכזהו זמן חורף.