האישה שהפסיקה להרגיש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האישה שהפסיקה להרגיש
מכר
מאות
עותקים
האישה שהפסיקה להרגיש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האישה שהפסיקה להרגיש

4.6 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רן אפלברג

רן אפלברג הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ואחד ממספרי הסיפורים האהובים ברשת הישראלית.

תקציר

דניאלה חולמת להיות חוקרת פרטית מצליחה, אבל כבר שנים היא עובדת כמזכירה אצל בוס שרודה בה, נשואה לגבר שמקטין אותה, מגדלת ילדים שלא שמים עליה ואולי הכי גרוע - גם היא התרגלה להאמין שהיא האישה הכי משעממת, טיפשה ועלובה בעולם. 

הכול משתנה בשנייה אחת כשהיא עוברת תאונה, נפגעת בראשה ומאבדת את היכולת להרגיש. מאותו הרגע שום דבר לא מעליב אותה, לא מקטין, לא מאיים. 

כעת, כשלא מזיז לה מה חושבים עליה, כשהיא לא מפחדת לזקוף קומה ולעמוד על שלה, דניאלה מגלה בתוכה עוצמות שלא האמינה שקיימות ומחליטה להגשים את החלום: היא תהפוך לחוקרת הפרטית הכי טובה בארץ ולא תיתן לאף אחד לעמוד בדרכה, לא לבוס שלה, לא לבעלה ולא לפסיכופת רצחני שהיא יוצאת ללכוד… 

האישה שהפסיקה להרגיש הוא ספר מותח, מסעיר ונוגע ללב, שנע בקצב מסחרר; פחד נמהל בצחוק, כאב בדמעות הקלה וכעס בסליחה וקבלה של מי שאנחנו, ושל מי, שאם רק נעז - נוכל להיות. 

זהו הרומן הראשון וספרו השלישי של רן אפלברג, סופר, תסריטאי, מחזאי ואחד ממספרי הסיפורים האהובים ברשת הישראלית.

פרק ראשון

פסיכולוג הילדים

"חייבת שתעזור לי," אמרה האישה שהתפרצה לקליניקה של דוקטור כהן, לבושה בג'ינס ובמעיל רוח ועל גבה תיק גב נפוח. היא נראתה כבת שלושים וחמש, עיניה ירוקות, עורה שחום ושערה אסוף. סביב צווארה התפתלה מחרוזת סימנים כחולים ובשפה התחתונה היה לה חתך שלא הפסיק לדמם.
"את בסדר?" שאל הדוקטור. "להזמין לך אמבולנס?"
"לא, תודה." היא התיישבה בלי שהוזמנה מול שולחן העבודה המסודר שלו ואמרה בקול שקט וחדגוני: "לפני ארבע שעות בעלי נרצח. הפסיכופת שדקר אותו - חטף את הילדים שלנו ונעלם. אבל אסור לי לדבר על זה, לא עם המשטרה, לא עם אף אחד, או שהוא יפגע בהם. אז עכשיו הכול תלוי בי, כי אני היחידה שיכולה להציל אותם, אבל כדי שזה יקרה... אני חייבת להרגיש."
"להרגיש מה?" הדוקטור לא הבין.
"עברתי תאונה. אני סובלת מפגיעה מוחית. לא מרגישה כלום, לא פחד, לא שמחה, לא עצב. בגלל זה אני פה. כדי שתעזור לי לשוב ולהרגיש. כדי שאוכל להציל את הבת והבן שלי."

דוקטור כהן בהה באישה המוזרה ולא הצליח להחליט אם היא שפויה או מטורפת. היה לה דיבור מוזר. מנותק. היא אמרה שבעלה נרצח, שילדיה בסכנת חיים - אבל טון הדיבור שלה היה אדיש, קר, נטול אמפתיה. האם ייתכן שהיא באמת לא מרגישה דבר? ובלי שהתכוון נהיה מסוקרן. "למה באת דווקא אליי?" שאל.
"אתה פסיכולוג."
"פסיכולוג ילדים," הדוקטור הצביע על קירות החדר, על אחד צוירו שמש עליזה וחיות מתוקות ועל אחר היו אינספור תמונות שלו עם זאטוטים מחייכים.
"טוב, לא היה לי זמן להתעמק מאיזה סוג, אני במרדף אחרי מפלצת..."
"גברתי, אם את אכן סובלת מפגיעה מוחית כפי שתיארת, רצוי שתפני לנוירולוג..."
"אין זמן. נצטרך להסתפק בך," היא ניגשה אל הקומקום החשמלי שבפינת החדר והרתיחה מים.


דוקטור כהן גירד בשערו הדליל, שאותו צבע פעם בחודש. הוא היה בן שישים ושתיים ושנא את הזִקנה שקפצה עליו, שאכלה את שערו, את שיניו, שקימטה את פניו, לכן השתדל להתלבש בבגדים שצעירים לובשים, הזריק בוטוקס ואפילו שקל להשתיל שיער, כדי למצוא חן בעיני הילדים שבהם טיפל, כדי שירגישו איתו בנוח.
"אתה שותה תה עם סוכר?" האישה המוזרה העירה אותו מגירודיו.
"אחד סוכרזית," ענה ובחן אותה כשמזגה מים לכוסות זכוכית גדולות. היא ללא ספק לא שפויה ומצד שני היא באמת דיברה בשלווה על נושאים מלחיצים ביותר. מה אם היא אומרת אמת?
הוא לא היה בטוח שיש לו כוח לברר, רק לפני רבע שעה סיים יום עבודה מפרך שהחל עם ילד שפחד ללכת לגן כי האמין שיש שדים בארגז החול, המשיך עם ילדה בכיתה ב' שדקרה את עצמה בסיכה כי החליטה שמתחת לעורה זוחלות תולעים, והסתיים עם זוג תאומות בכיתה ד' שסירבו לצאת מהבית אחרי שילד בכיתה הפחיד אותן שמגפת הקורונה שמשתוללת בסין תכף תגיע לארץ - הדוקטור היה סחוט, הוא רצה כבר להגיע הביתה, להירדם על הספה... ועדיין, האישה סקרנה אותו, לכן נאנח ואמר: "אני יכול לנסות לעזור."
"מצוין." היא הגישה לו כוס תה והתיישבה מולו עם כוס תה משלה, "קוראים לי דניאלה דנצינגר והסיפור שלי מתחיל לפני ארבעה ימים..."

למה היית צריכה להפיל אותו?

שיר הלר הסתתרה מאחורי גלגל מכונית חונה וניסתה לא לבכות, לא לנשום ולהיות שקופה יותר מאוויר.

היא הייתה בת שתים־עשרה, היו לה עיניים נבונות בצבע ענבר, שיער חום קצר, שנדחף כולו מתחת לקפוצ'ון של מעיל שלא באמת הגן עליה מהגשם שירד, והיא לא הייתה בטוחה אם היא רועדת מקור או מפחד.

"מטומטמת אחת," אמרה לעצמה, "למה היית צריכה להפיל אותו?!"

זו הייתה טעות להפיל את לוטם, היא ידעה את זה עוד לפני שבעטה אבל היא לא הצליחה להתאפק.

הם עמדו זה מול זו באולם הספורט של בית הספר וסביבם ישבו במעגל כל שאר הילדים. רנן, המדריכה לקרב מגע, עמדה ביניהם ואז זזה לאחור ונתנה סימן להתחיל. אבל לוטם לא זז, רק גיחך, קרץ לחברים הבנים שלו ושיר שמה לב שהוא לא שומר על שיווי משקל.

"קבלי!" הוא הכריז והחל להסתובב כדי לצבור תנופה ולבעוט בה בכוח עם ה'ציקלון', ככה קרא לבעיטה שאהב להשוויץ בה ושאותה חילק בנדיבות לכל הילדים בשכבה, כולל לה.

שיר, שזיהתה שהציקלון מגיעה, לא התכוונה לחטוף ובעטה במהירות ברגל התומכת שלו.

לוטם יילל בהפתעה, מעד, התרסק על המזרן, בהה בה מזועזע והיא ידעה (עכשיו בכל הגוף, לא רק בראש) שהולך להיות רע, כי הוא היה המלך הבלתי מעורער של ז'1, וחוץ מקאי אגסי, שהייתה המחומצנת הנוכחית שלו, לוטם לא סבל אף אחד, בעיקר לא את שיר, שתמיד קרא לה 'בטטה עקומה', דחף אותה במסדרון, ירק לה בתיק ולכלך עליה בוואטסאפ הכיתתי – אז היא לא רצתה לדמיין אפילו מה יעשה לה עכשיו אחרי שהשפילה אותו מול כל החברים שלו.

אבל אז הוא הפתיע אותה כשפרץ בצחוק, קם מהמזרן, ניגב בזריזות דמעת כאב שנתלתה בקצה העין, התקרב אליה, לחץ את ידה בספורטיביות ולחש: "אני הולך לאנוס אותך," והפה שלו הסריח מביסלי בצל.

הצייד

"תירגעו, יא בני זונות!" לוטם הסתובב מחויך לחבריו הצוהלים ששרקו ומחאו כפיים, "היה לה מזל. זה הכול."

הצחקוקים נרגעו אבל שיר רק נלחצה יותר וכשהחוג הסתיים העמידה פנים שהיא צועדת למלתחות, אבל במקום זה טסה החוצה מהבניין, מתפללת שאמא שלה לא תאחר כמו בדרך כלל.

היא כמעט הצליחה לחמוק אל חשכת הערב, אבל אז רנן דפקה הכול ועצרה אותה ליד הדלת. "היית מצוינת היום, שיר," היא חייכה אליה.

בדרך כלל מחמאה מרנן החזיקה אצלה שבועיים והאירה אותה מבפנים כשהייתה מדוכדכת, אבל היום זה הרג אותה כי לוטם והחברים הדפוקים שלו הבחינו שהיא מנסה להימלט, הרימו ילקוטים והתקרבו.

"תודה, רנן," שיר חייכה בחזרה וחמקה החוצה, צעדה הכי מהר שיכלה לעבר שער בית הספר, שאחר הצהריים הפך למתנ"ס עם מלא חוגים והורים וילדים ומתבגרים מחוצ'קנים, ועכשיו מהחלונות בקומה השלישית נשמע חוג אופרה, שהקולות שלו בדרך כלל הצחיקו אותה אבל עכשיו זה הלחיץ, כי הם התאמנו שם על יצירה רצינית, שתמיד שמים בסרטים לפני שרוצחים מישהו.

היא חיפשה בעיניה את הג'יפון המסוגנן של אמה, אבל לא ראתה אותו בין המכוניות שחיכו שם.

"זין," אמרה בקול, למרות שאמא לא מרשה לה לדבר ככה, העמידה פנים שהיא מנופפת למישהי וצעדה אל אחת המכוניות, מקווה שלוטם והדפוקים יאכלו את זה.

זה לא עבד. הם לא התרגשו מההצגות והנפנופים והמשיכו ללכת אחריה, כמו זומבים שמריחים דם.

צליל של פעמון מנזר נשמע, והודעה נכנסה בצ'ט של צ'אבילנד.

>יו-יו, מה שלומך?> כתב לה שם אור.

>בורחת> שיר תקתקה ביד אחת והמשיכה לנופף בשנייה, כדי שלוטם יפנים שפספס את חלון ההזדמנויות ושהיא תכף נכנסת למכונית של אמא. אבל הוא והדפוקים המשיכו לסגור עליה ושי בנטוב האפס, שמלקק לו קבוע, שלף באיום את האלה הטלסקופית שקיבל ליום ההולדת.

>מה קרה?> שאל אור, שהיה החבר הכי טוב שלה בעולם וצירף סמיילי מודאג.

>הפלתי בבעיטה את לוטם> היא ענתה, >אז עכשיו הוא והחברים הרקובים שלו רוצים להרביץ לי.>

>אוף! למה אני לא שם כדי לעזור לך לכסח אותם?!>

ההתכתבות עם אור כבר עשתה לה טוב והיא הרגישה אמיצה יותר. תכלס, כל שיחה עם אור עשתה לה את זה.

הם הכירו לפני כמה חודשים ב צ'אבילנד, שזה היה די מפתיע כי היא לא ציפתה לכלום מהאפליקציה הזו חוץ מלשעמם אותה למוות.

"זה יישומון מקסים," אמרה לה אמא כשהתקינו יחד את צ'אבילנד בטלפון ובמחשב האישי, "יצרו אותו שני ישראלים כדי שהילדים שלהם יוכלו לדבר בביטחון ברשת עם ילדים אחרים."

האפליקציה הייתה בטיחותית מדי בעיני שיר, כי לא באמת יכולת לדבר עם אף אחד אלא רק להתכתב. ואי אפשר היה לשלוח או לקבל תמונות וסרטונים. בקיצור פיהוק מהתחת.

אבל אז הופיע שם אור, שגר בסקוטלנד, כי ההורים שלו טסו לשם בשליחות, הם התכתבו קצת ופוף! ניצת קליק ונדלקה מדורה, כי הוא היה ילד חכם כזה, מתוק והיה אכפת לו ממנה.

"הי, בטטה עקומה!!!" לוטם שאג מאחוריה, "באים לפרק אותך!!!"

שיר לא הסתובבה. לא הגיבה. רק נשמה עמוק ואז בבת אחת דפקה ריצה לעבר קצה הרחוב. היא שמעה אותם שועטים אחריה, מייללים כמו תנים, והלב הקטן שלה דפק חזק כל כך שפחדה שתתעלף.

ללא נשימה הגיעה לצומת T ומייד חתכה ימינה, חצתה בטיסה את הכביש, התכופפה והתחבאה מאחורי גלגל מכונית חונה.

כעבור כמה שניות הם הופיעו מתנשפים, מביטים לכל עבר, לא בטוחים לאן להמשיך. שיר, שהציצה בהם מתחת למכונית, שחררה אנחת רווחה כשלוטם הצביע על צומת מרוחק ממנה והם דהרו לשם ביללות וצרחות.

>יששששששש!!! ברחתי לטמבלים> היא כתבה לאור ביד רועדת, הוסיפה סמיילי זורח, ספרה עד עשר, תכננה לחזור לשער בית הספר ולחכות שהוד רוממותה, גברת אמא, תואיל בטובה להגיע - אבל אז היא שמעה מישהו קרב אליה מאחור.

זה כל כך הבהיל אותה שהיא ניתרה למעלה כמו קפיץ שברח מצעצוע, אך לפני שהספיקה לראות מי שם - ירד עליה שק יוטה, הטלפון נפל מידה והיא הונפה הפוך באוויר.

שיר התכוונה לצעוק אבל אז נשמע קול מסונתז, חזק ומצמרר: "מילה אחת – ואני מנפץ לך את הראש על המדרכה."

שיר בלעה את הצעקה, כי היה לה ברור שבאותה קלות שהניפו אותה – ככה גם אפשר לרסק.

אחר כך כבר תתחרט שלא צעקה…

אמא בים בם בום

על המדרכה הרטובה, בין הסדקים בבטון ועשב שהצליח לצמוח שם, צלצל הטלפון של שיר. על הצג נכתב: "אמא בים בם בום".

ליאת הלר, שנתקעה בפקק בלתי נסבל חמישה קילומטרים משם, חיכתה שבתה תענה כדי להגיד לה שהיא תכף מגיעה ושתתחיל לצעוד לקראתה כדי שלא ייתקעו בטור המכוניות ברחוב הצר של בית הספר. שיר לא ענתה ובמושב האחורי ניר, בן השנתיים וחצי, פרץ בבכי כי 'דודה תעלולה', התוכנית שרצה על מסך הפלזמה שמולו, הסתיימה.

ליאת, שקולות בכי עשו לה רע, מיהרה להפעיל פרק נוסף ורק אז שמה לב ששיר ענתה.

"קושקוש, כמה דקות ואני אצלך, טוב?" היא אמרה לדיבורית והביטה הצידה, כי האורות האחוריים של האוטובוס ממול נראו לה כמו עיניים אדומות, שטניות, וזה עשה לה תחושה רעה. רעה מאוד.

"אני פשוט תקועה בפקק. ברגע שהוא משתחרר - אני אצלך," קולה של ליאת בקע מהטלפון ששכב על המדרכה.

שיר לא ענתה ובמקומה נחתה על הטלפון נעל כבדה וריסקה אותו כמו קוביות קרח בבלנדר.

הרינגטון של נועה

סיגל הייתה בת שלושים ואחת, דקת גזרה, קטנטנה, עם חזה עצום שנשפך כמו מפל - ובין שדיה התפלש ראשו של ניסים, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה והזכיר במראהו היפופוטם תובעני, שגנח, נאנק וינק ממנה באגרסיביות.

דניאלה, שצילמה אותם מהחלון, רטובה מגשם שירד עליה עד לפני כמה דקות, יכלה להישבע שסיגל לא נהנית מהיניקות, שנראו די כואבות, ותהתה איך היו מגיבים ילדיה אם היו רואים אותה עומדת פה בחושך, בבוץ, מחוץ לצימר זול ומציצה ברגע המאוד אינטימי ומטריד הזה?

לא שהמטרה הייתה להציץ, היא באה לצלם, שזה נשמע אפילו פחות טוב, אבל זו הייתה הזדמנות חד פעמית שקיבלה משי, הבוס שלה, כדי להוכיח שהיא לא רק מזכירה בחברת חקירות, לא רק מתייקת מסמכים, קובעת פגישות ומכינה קפה – אלא יכולה גם להיות חוקרת.

שנתיים התחננה שייתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה, והנה, בגלל עומס עבודות במשרד היא סוף־סוף קיבלה צ'אנס, לא הכי מזהיר, אפילו מבחיל, אבל זו התחלה, פתח לעוד תיקים שתקבל בעתיד. אז בינתיים היא פה, מחוץ לצימר עלוב, במושב מנומנם בירכתי השרון, שבו מבקרים אנשים שמחפשים עונג חבוי לשעה, ועליה לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.

באצבעות קפואות היא שיחקה עם הפוקוס, חייבת להשיג תמונות טובות שיוכיחו לצרויה בנבנישתי, ששכרה אותם, שבעלה אכן בוגד בה כפי שחשדה, אבל המצלמה התעקשה להתמקד על האיבר הגדול ביותר בפריים, הבטן של ניסים, שנראתה כמו בלון מים שעיר ובכל פעם שנשכב איתה על סיגל - האישה נאנקה ודניאלה לא ידעה אם היא נהנית או נחנקת.

ההימור שלה היה נחנקת.

הגופות המזיעים התהפכו, עתה סיגל גלשה לעבר חלציו של ניסים, כך שראשו נגלה במלוא תפארתו ודניאלה הרביצה כמה תמונות ברצף, כאלו שאי אפשר להתווכח איתן.

"חזק יותר," ניסים הצמיד בכוח את ראשה של סיגל אל חלציו, ודניאלה נגעלה כי שנאה שעושים את זה, זה היה בהמי וחסר רגישות. בצעירותה נתקלה בגברים שהתנהגו אליה ככה - והסקס איתם, במקרה הטוב עבר מהר. במקרה הרע השאיר אותה עם סימנים כחולים.

טלפון צלצל ומוסיקה חזקה נשמעה.

"ממתי יש לך רינגטון של נועה קירל?" שאלה סיגל את ניסים.

"זה לא שלך?!" הוא קפא, ואז בבת אחת שניהם הביטו לעבר החלון.

המחשבה הראשונה שעברה לדניאלה הייתה שאסור היה לה לתת ללילך, הבת שלה, להתעסק לה בטלפון.

המחשבה השנייה הייתה - תברחי!

היא אפילו לא הספיקה לקחת צעד אחד לאחור - כשהחלון נפתח בחריקה ומול פניה הזדקר איבר מין גברי, שמעליו התנשא הר־כרס עצום.

"בואי הנה!!!" נשלחה אליה יד שעירה.

לרגע קפאה.

לרגע הריחה קלמנטינות רקובות.

לרגע חשבה שאולי מגיע לה להיתפס מרוב שהיא כזו גרועה.

אבל אז הטלפון שוב צלצל, שירתה של נועה העירה אותה ודניאלה הסתובבה ונמלטה הכי מהר שיכלה, היישר לתוך ענף עץ, שחבט בכוח בפניה והיא התרסקה לבוץ.

איומים, תחנונים ודמעות

מסביב לצימר גדלו שיחי פרא קוצניים, שזה היה נפלא בזמן השקיעה, כשדניאלה הייתה צריכה להתגנב לחלון מבלי להיראות, אבל עתה חשכה כיסתה את המקום, יער אפל הקיף אותה והיא הייתה שקועה בבוץ קפוא, מסריח משתן של חתולים.

נועה קירל שרה שיש לה רולים בלב שעושים סנאפים ודניאלה ענתה לשיחה, בעיקר כדי להשתיק את הטלפון.

זה היה יואל, בעלה.

"הילדים מחרפנים אותי! אני לא מצליח לעבוד!!!" הוא צעק כדי להתגבר על ההמולה בסלון, "מתי את חוזרת?!"

"עוד שעה בערך," היא לחשה והציצה מבין הקוצים כדי לדעת לאן לברוח.

"מה?" קול זכוכית מתנפצת נשמע מעברו השני של הטלפון. "לילך, נו, מה עובר עלייך?! תראי מה עשית!!!" היא שמעה אותו מתעצבן, "דניאלה, מתי את פה?!"

אור חזק נדלק מולה במרפסת, דלת הזזה נפתחה בחריקה ודרכה התפרץ ניסים, נעמד עירום בקצה הדק הרטוב ושאג: "בואי הנה או שאני רוצח אותך!!!"

דניאלה לא חיכתה לגלות אם הוא רק עצבני או באמת מתכוון לזה ונמלטה, אך הפעם האירה את דרכה עם הטלפון ודאגה לא להחליק או להיתקל בענפים.

ניסים קילל את האם־אמא שלה, קפץ מעל שלוש מדרגות, פצח במרדף והיא הגבירה את המהירות כי נזכרה בסרט טבע שראתה על היפופוטם רצחני שדהר אחרי צייד וניסה למחוץ אותו.

"דניאלה, נו, מתי את חוזרת?!" צעק יואל בטלפון.

"עוד שעה בערך," היא לחשה.

"לא שומעים כלום! אני מתקשר עוד פעם!!!" הוא ניתק והיא מיהרה להשקיט את הסלולרי, שמייד רטט, נדלק ותמונתו של יואל הופיעה על המסך.

דניאלה דחתה את השיחה, שלחה הודעה אוטומטית שתכף תשוב והטלפון מייד רטט עם וואטסאפ מבעלה: >זה לא בסדר שאת נעלמת ככה והכול נופל עליי!> והוא צירף סמיילי זועם.

לא היה זמן לענות, היא רצה הכי מהר שיכלה בין שיחים ועצי פרי, מתרחקת משאגותיו של ניסים אך במקום לראות את שער החצר שפנה לרחוב - מצאה את עצמה עומדת מול שדה רחב עם שלדי חממות, שהוארו קלות על ידי פנסי המושב הרחוקים.

>זה שאת לא עונה רק מוכיח כמה שאת עיוורת לצרכים שלי> הגיע עוד וואטסאפ זועם.

למרות שרצתה לכתוב לו שהוא הכי חשוב לה בעולם - בלית ברירה שוב התעלמה מההודעה, רצה לעבר השדה, הקיפה את חצר הצימר, עלתה על תלולית בוץ שהובילה לרחוב הריק, מיהרה אל המכונית שחנתה בקצהו ופתחה את הדלת, כשמאחוריה הקפיץ אותה קול בכי נשי.

"בבקשה, אל תעשי כלום עם התמונות," סיגל פסעה לעברה לבושה בחלוק רחצה מרופט ועיניה יורות נתזי דמעות, "זה יהרוס אותי. את בעלי. הוא בחיים לא יסלח על זה..."

אל תעצרי, אל תקשיבי, תתעלמי וסעי, דניאלה אמרה לעצמה.

"אני יתאבד," ייללה סיגל, "זה מה אני יעשה."

"זה לא יגיע לבעלך," דניאלה נכנסה לאוטו, "אשתו של ניסים שכרה אותנו, בעלך לא ידע על זה..." והיא תקתקה באצבע קפואה על הקודנית.

"את בטוחה שהיא לא תשלח לו את זה?!" סיגל המשיכה לבכות.

דניאלה התכוונה לענות שלא אבל זה היה שקר, רוב הסיכויים שצרויה תשתוקק לנקום ותשלח את התמונות.

רק שזו לא הבעיה שלך, לא את התעסקת עם גבר נשוי, היא נזפה בעצמה והתניעה.

"בבקשה, תמחקי את זה," התחננה סיגל, "את הורסת אותי ובשביל מה? תגידי שלא ראית כלום. בבקשה! בכלל לא רציתי לבוא! אבל הוא שיגע אותי, לא הפסיק ללחוץ. ניסים הוא ראש המחלקה שלי ואני צריכה את העבודה..." בכייה רק התגבר, "אני יהרוג ת'צמי, את תראי, וזה יהיה על מצפונך!!!"

בלי שרצתה גם לדניאלה הופיעו דמעות, זה תמיד קרה לה כשבכו לידה.

תפסיקי לדמוע, גערה בעצמה, האישה הזו לא באמת תתאבד, אנשים סתם אומרים דברים כשהם נלחצים.

אבל מה אם היא טועה? הדבר האחרון שרצתה היה שמישהי תיפגע רק בגלל שהיא עצמה קיבלה סוף־סוף הזדמנות להיות חוקרת פרטית.

"אני מתחננת, אני ישלם כמה שתרצי, בבקשה, תמחקי את התמונות," בכתה סיגל.

"אני יכולה לטשטש אותך..."

"ונראה לך שזה יספיק לה?!"

דניאלה שתקה, כי היה ברור שצרויה תדרוש לראות את התמונות במלואן. לנבגדים ונבגדות היה צורך להכאיב לעצמם כדי להצדיק את המעקב שהזמינו, ואין מצב שצרויה תסכים לקבל תמונות מטושטשות.

"בבקשה, את רוצחת אותי…" סיגל נפלה לפניה על ברכיה, מחשוף החלוק נפתח וקצה שד נגלה, כולו אדום ושרוט.

למרות שדניאלה חיכתה שנים להזדמנות שקיבלה, למרות שחלמה על זה בכל לילה, למרות שלא היה משהו שרצתה יותר מלהפוך לחוקרת, היא לא התכוונה לדרוס בדרך אף אחת, בטח לא מישהי שכבר דרסו, ניצלו והכאיבו לה.

"אוקיי, אוקיי," היא שמעה את עצמה אומרת, ולמרות שידעה שזו טעות שלפה את כרטיס הזיכרון מהמצלמה ושברה אותו מול עיניה הנדהמות של סיגל. "זהו. את לא צריכה לדאוג."

"תודה לך, את נשמה טובה!" בכייה של סיגל שוב התגבר אך הפעם היו אלו דמעות הקלה.

"זה כלום..." דניאלה מלמלה והתכוונה לנסוע, כשיד שעירה, ענקית, מזיעה, הופיעה משום מקום ותלשה ממנה את המצלמה.

ניסים עמד מעליה עירום, פניו סמוקות ושלל קוצים נעוצים בעורו.

"חתיכת שרמוטה!" הוא בקושי הצליח לדבר מרוב שהתנשף, הרים את המצלמה גבוה באוויר והתכוון להוריד לה אותה על הראש.

דניאלה קפאה וכבר הרגישה איך המצלמה נשברת עליה - אבל הרגליים לא היו מוכנות לחכות…

הימנית חבטה בכוח על דוושת הדלק,

המכונית דפקה ספרינט קדימה

והמצלמה התנפצה על גג האוטו.

רן אפלברג

רן אפלברג הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ואחד ממספרי הסיפורים האהובים ברשת הישראלית.

האישה שהפסיקה להרגיש רן אפלברג

פסיכולוג הילדים

"חייבת שתעזור לי," אמרה האישה שהתפרצה לקליניקה של דוקטור כהן, לבושה בג'ינס ובמעיל רוח ועל גבה תיק גב נפוח. היא נראתה כבת שלושים וחמש, עיניה ירוקות, עורה שחום ושערה אסוף. סביב צווארה התפתלה מחרוזת סימנים כחולים ובשפה התחתונה היה לה חתך שלא הפסיק לדמם.
"את בסדר?" שאל הדוקטור. "להזמין לך אמבולנס?"
"לא, תודה." היא התיישבה בלי שהוזמנה מול שולחן העבודה המסודר שלו ואמרה בקול שקט וחדגוני: "לפני ארבע שעות בעלי נרצח. הפסיכופת שדקר אותו - חטף את הילדים שלנו ונעלם. אבל אסור לי לדבר על זה, לא עם המשטרה, לא עם אף אחד, או שהוא יפגע בהם. אז עכשיו הכול תלוי בי, כי אני היחידה שיכולה להציל אותם, אבל כדי שזה יקרה... אני חייבת להרגיש."
"להרגיש מה?" הדוקטור לא הבין.
"עברתי תאונה. אני סובלת מפגיעה מוחית. לא מרגישה כלום, לא פחד, לא שמחה, לא עצב. בגלל זה אני פה. כדי שתעזור לי לשוב ולהרגיש. כדי שאוכל להציל את הבת והבן שלי."

דוקטור כהן בהה באישה המוזרה ולא הצליח להחליט אם היא שפויה או מטורפת. היה לה דיבור מוזר. מנותק. היא אמרה שבעלה נרצח, שילדיה בסכנת חיים - אבל טון הדיבור שלה היה אדיש, קר, נטול אמפתיה. האם ייתכן שהיא באמת לא מרגישה דבר? ובלי שהתכוון נהיה מסוקרן. "למה באת דווקא אליי?" שאל.
"אתה פסיכולוג."
"פסיכולוג ילדים," הדוקטור הצביע על קירות החדר, על אחד צוירו שמש עליזה וחיות מתוקות ועל אחר היו אינספור תמונות שלו עם זאטוטים מחייכים.
"טוב, לא היה לי זמן להתעמק מאיזה סוג, אני במרדף אחרי מפלצת..."
"גברתי, אם את אכן סובלת מפגיעה מוחית כפי שתיארת, רצוי שתפני לנוירולוג..."
"אין זמן. נצטרך להסתפק בך," היא ניגשה אל הקומקום החשמלי שבפינת החדר והרתיחה מים.


דוקטור כהן גירד בשערו הדליל, שאותו צבע פעם בחודש. הוא היה בן שישים ושתיים ושנא את הזִקנה שקפצה עליו, שאכלה את שערו, את שיניו, שקימטה את פניו, לכן השתדל להתלבש בבגדים שצעירים לובשים, הזריק בוטוקס ואפילו שקל להשתיל שיער, כדי למצוא חן בעיני הילדים שבהם טיפל, כדי שירגישו איתו בנוח.
"אתה שותה תה עם סוכר?" האישה המוזרה העירה אותו מגירודיו.
"אחד סוכרזית," ענה ובחן אותה כשמזגה מים לכוסות זכוכית גדולות. היא ללא ספק לא שפויה ומצד שני היא באמת דיברה בשלווה על נושאים מלחיצים ביותר. מה אם היא אומרת אמת?
הוא לא היה בטוח שיש לו כוח לברר, רק לפני רבע שעה סיים יום עבודה מפרך שהחל עם ילד שפחד ללכת לגן כי האמין שיש שדים בארגז החול, המשיך עם ילדה בכיתה ב' שדקרה את עצמה בסיכה כי החליטה שמתחת לעורה זוחלות תולעים, והסתיים עם זוג תאומות בכיתה ד' שסירבו לצאת מהבית אחרי שילד בכיתה הפחיד אותן שמגפת הקורונה שמשתוללת בסין תכף תגיע לארץ - הדוקטור היה סחוט, הוא רצה כבר להגיע הביתה, להירדם על הספה... ועדיין, האישה סקרנה אותו, לכן נאנח ואמר: "אני יכול לנסות לעזור."
"מצוין." היא הגישה לו כוס תה והתיישבה מולו עם כוס תה משלה, "קוראים לי דניאלה דנצינגר והסיפור שלי מתחיל לפני ארבעה ימים..."

למה היית צריכה להפיל אותו?

שיר הלר הסתתרה מאחורי גלגל מכונית חונה וניסתה לא לבכות, לא לנשום ולהיות שקופה יותר מאוויר.

היא הייתה בת שתים־עשרה, היו לה עיניים נבונות בצבע ענבר, שיער חום קצר, שנדחף כולו מתחת לקפוצ'ון של מעיל שלא באמת הגן עליה מהגשם שירד, והיא לא הייתה בטוחה אם היא רועדת מקור או מפחד.

"מטומטמת אחת," אמרה לעצמה, "למה היית צריכה להפיל אותו?!"

זו הייתה טעות להפיל את לוטם, היא ידעה את זה עוד לפני שבעטה אבל היא לא הצליחה להתאפק.

הם עמדו זה מול זו באולם הספורט של בית הספר וסביבם ישבו במעגל כל שאר הילדים. רנן, המדריכה לקרב מגע, עמדה ביניהם ואז זזה לאחור ונתנה סימן להתחיל. אבל לוטם לא זז, רק גיחך, קרץ לחברים הבנים שלו ושיר שמה לב שהוא לא שומר על שיווי משקל.

"קבלי!" הוא הכריז והחל להסתובב כדי לצבור תנופה ולבעוט בה בכוח עם ה'ציקלון', ככה קרא לבעיטה שאהב להשוויץ בה ושאותה חילק בנדיבות לכל הילדים בשכבה, כולל לה.

שיר, שזיהתה שהציקלון מגיעה, לא התכוונה לחטוף ובעטה במהירות ברגל התומכת שלו.

לוטם יילל בהפתעה, מעד, התרסק על המזרן, בהה בה מזועזע והיא ידעה (עכשיו בכל הגוף, לא רק בראש) שהולך להיות רע, כי הוא היה המלך הבלתי מעורער של ז'1, וחוץ מקאי אגסי, שהייתה המחומצנת הנוכחית שלו, לוטם לא סבל אף אחד, בעיקר לא את שיר, שתמיד קרא לה 'בטטה עקומה', דחף אותה במסדרון, ירק לה בתיק ולכלך עליה בוואטסאפ הכיתתי – אז היא לא רצתה לדמיין אפילו מה יעשה לה עכשיו אחרי שהשפילה אותו מול כל החברים שלו.

אבל אז הוא הפתיע אותה כשפרץ בצחוק, קם מהמזרן, ניגב בזריזות דמעת כאב שנתלתה בקצה העין, התקרב אליה, לחץ את ידה בספורטיביות ולחש: "אני הולך לאנוס אותך," והפה שלו הסריח מביסלי בצל.

הצייד

"תירגעו, יא בני זונות!" לוטם הסתובב מחויך לחבריו הצוהלים ששרקו ומחאו כפיים, "היה לה מזל. זה הכול."

הצחקוקים נרגעו אבל שיר רק נלחצה יותר וכשהחוג הסתיים העמידה פנים שהיא צועדת למלתחות, אבל במקום זה טסה החוצה מהבניין, מתפללת שאמא שלה לא תאחר כמו בדרך כלל.

היא כמעט הצליחה לחמוק אל חשכת הערב, אבל אז רנן דפקה הכול ועצרה אותה ליד הדלת. "היית מצוינת היום, שיר," היא חייכה אליה.

בדרך כלל מחמאה מרנן החזיקה אצלה שבועיים והאירה אותה מבפנים כשהייתה מדוכדכת, אבל היום זה הרג אותה כי לוטם והחברים הדפוקים שלו הבחינו שהיא מנסה להימלט, הרימו ילקוטים והתקרבו.

"תודה, רנן," שיר חייכה בחזרה וחמקה החוצה, צעדה הכי מהר שיכלה לעבר שער בית הספר, שאחר הצהריים הפך למתנ"ס עם מלא חוגים והורים וילדים ומתבגרים מחוצ'קנים, ועכשיו מהחלונות בקומה השלישית נשמע חוג אופרה, שהקולות שלו בדרך כלל הצחיקו אותה אבל עכשיו זה הלחיץ, כי הם התאמנו שם על יצירה רצינית, שתמיד שמים בסרטים לפני שרוצחים מישהו.

היא חיפשה בעיניה את הג'יפון המסוגנן של אמה, אבל לא ראתה אותו בין המכוניות שחיכו שם.

"זין," אמרה בקול, למרות שאמא לא מרשה לה לדבר ככה, העמידה פנים שהיא מנופפת למישהי וצעדה אל אחת המכוניות, מקווה שלוטם והדפוקים יאכלו את זה.

זה לא עבד. הם לא התרגשו מההצגות והנפנופים והמשיכו ללכת אחריה, כמו זומבים שמריחים דם.

צליל של פעמון מנזר נשמע, והודעה נכנסה בצ'ט של צ'אבילנד.

>יו-יו, מה שלומך?> כתב לה שם אור.

>בורחת> שיר תקתקה ביד אחת והמשיכה לנופף בשנייה, כדי שלוטם יפנים שפספס את חלון ההזדמנויות ושהיא תכף נכנסת למכונית של אמא. אבל הוא והדפוקים המשיכו לסגור עליה ושי בנטוב האפס, שמלקק לו קבוע, שלף באיום את האלה הטלסקופית שקיבל ליום ההולדת.

>מה קרה?> שאל אור, שהיה החבר הכי טוב שלה בעולם וצירף סמיילי מודאג.

>הפלתי בבעיטה את לוטם> היא ענתה, >אז עכשיו הוא והחברים הרקובים שלו רוצים להרביץ לי.>

>אוף! למה אני לא שם כדי לעזור לך לכסח אותם?!>

ההתכתבות עם אור כבר עשתה לה טוב והיא הרגישה אמיצה יותר. תכלס, כל שיחה עם אור עשתה לה את זה.

הם הכירו לפני כמה חודשים ב צ'אבילנד, שזה היה די מפתיע כי היא לא ציפתה לכלום מהאפליקציה הזו חוץ מלשעמם אותה למוות.

"זה יישומון מקסים," אמרה לה אמא כשהתקינו יחד את צ'אבילנד בטלפון ובמחשב האישי, "יצרו אותו שני ישראלים כדי שהילדים שלהם יוכלו לדבר בביטחון ברשת עם ילדים אחרים."

האפליקציה הייתה בטיחותית מדי בעיני שיר, כי לא באמת יכולת לדבר עם אף אחד אלא רק להתכתב. ואי אפשר היה לשלוח או לקבל תמונות וסרטונים. בקיצור פיהוק מהתחת.

אבל אז הופיע שם אור, שגר בסקוטלנד, כי ההורים שלו טסו לשם בשליחות, הם התכתבו קצת ופוף! ניצת קליק ונדלקה מדורה, כי הוא היה ילד חכם כזה, מתוק והיה אכפת לו ממנה.

"הי, בטטה עקומה!!!" לוטם שאג מאחוריה, "באים לפרק אותך!!!"

שיר לא הסתובבה. לא הגיבה. רק נשמה עמוק ואז בבת אחת דפקה ריצה לעבר קצה הרחוב. היא שמעה אותם שועטים אחריה, מייללים כמו תנים, והלב הקטן שלה דפק חזק כל כך שפחדה שתתעלף.

ללא נשימה הגיעה לצומת T ומייד חתכה ימינה, חצתה בטיסה את הכביש, התכופפה והתחבאה מאחורי גלגל מכונית חונה.

כעבור כמה שניות הם הופיעו מתנשפים, מביטים לכל עבר, לא בטוחים לאן להמשיך. שיר, שהציצה בהם מתחת למכונית, שחררה אנחת רווחה כשלוטם הצביע על צומת מרוחק ממנה והם דהרו לשם ביללות וצרחות.

>יששששששש!!! ברחתי לטמבלים> היא כתבה לאור ביד רועדת, הוסיפה סמיילי זורח, ספרה עד עשר, תכננה לחזור לשער בית הספר ולחכות שהוד רוממותה, גברת אמא, תואיל בטובה להגיע - אבל אז היא שמעה מישהו קרב אליה מאחור.

זה כל כך הבהיל אותה שהיא ניתרה למעלה כמו קפיץ שברח מצעצוע, אך לפני שהספיקה לראות מי שם - ירד עליה שק יוטה, הטלפון נפל מידה והיא הונפה הפוך באוויר.

שיר התכוונה לצעוק אבל אז נשמע קול מסונתז, חזק ומצמרר: "מילה אחת – ואני מנפץ לך את הראש על המדרכה."

שיר בלעה את הצעקה, כי היה לה ברור שבאותה קלות שהניפו אותה – ככה גם אפשר לרסק.

אחר כך כבר תתחרט שלא צעקה…

אמא בים בם בום

על המדרכה הרטובה, בין הסדקים בבטון ועשב שהצליח לצמוח שם, צלצל הטלפון של שיר. על הצג נכתב: "אמא בים בם בום".

ליאת הלר, שנתקעה בפקק בלתי נסבל חמישה קילומטרים משם, חיכתה שבתה תענה כדי להגיד לה שהיא תכף מגיעה ושתתחיל לצעוד לקראתה כדי שלא ייתקעו בטור המכוניות ברחוב הצר של בית הספר. שיר לא ענתה ובמושב האחורי ניר, בן השנתיים וחצי, פרץ בבכי כי 'דודה תעלולה', התוכנית שרצה על מסך הפלזמה שמולו, הסתיימה.

ליאת, שקולות בכי עשו לה רע, מיהרה להפעיל פרק נוסף ורק אז שמה לב ששיר ענתה.

"קושקוש, כמה דקות ואני אצלך, טוב?" היא אמרה לדיבורית והביטה הצידה, כי האורות האחוריים של האוטובוס ממול נראו לה כמו עיניים אדומות, שטניות, וזה עשה לה תחושה רעה. רעה מאוד.

"אני פשוט תקועה בפקק. ברגע שהוא משתחרר - אני אצלך," קולה של ליאת בקע מהטלפון ששכב על המדרכה.

שיר לא ענתה ובמקומה נחתה על הטלפון נעל כבדה וריסקה אותו כמו קוביות קרח בבלנדר.

הרינגטון של נועה

סיגל הייתה בת שלושים ואחת, דקת גזרה, קטנטנה, עם חזה עצום שנשפך כמו מפל - ובין שדיה התפלש ראשו של ניסים, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה והזכיר במראהו היפופוטם תובעני, שגנח, נאנק וינק ממנה באגרסיביות.

דניאלה, שצילמה אותם מהחלון, רטובה מגשם שירד עליה עד לפני כמה דקות, יכלה להישבע שסיגל לא נהנית מהיניקות, שנראו די כואבות, ותהתה איך היו מגיבים ילדיה אם היו רואים אותה עומדת פה בחושך, בבוץ, מחוץ לצימר זול ומציצה ברגע המאוד אינטימי ומטריד הזה?

לא שהמטרה הייתה להציץ, היא באה לצלם, שזה נשמע אפילו פחות טוב, אבל זו הייתה הזדמנות חד פעמית שקיבלה משי, הבוס שלה, כדי להוכיח שהיא לא רק מזכירה בחברת חקירות, לא רק מתייקת מסמכים, קובעת פגישות ומכינה קפה – אלא יכולה גם להיות חוקרת.

שנתיים התחננה שייתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה, והנה, בגלל עומס עבודות במשרד היא סוף־סוף קיבלה צ'אנס, לא הכי מזהיר, אפילו מבחיל, אבל זו התחלה, פתח לעוד תיקים שתקבל בעתיד. אז בינתיים היא פה, מחוץ לצימר עלוב, במושב מנומנם בירכתי השרון, שבו מבקרים אנשים שמחפשים עונג חבוי לשעה, ועליה לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.

באצבעות קפואות היא שיחקה עם הפוקוס, חייבת להשיג תמונות טובות שיוכיחו לצרויה בנבנישתי, ששכרה אותם, שבעלה אכן בוגד בה כפי שחשדה, אבל המצלמה התעקשה להתמקד על האיבר הגדול ביותר בפריים, הבטן של ניסים, שנראתה כמו בלון מים שעיר ובכל פעם שנשכב איתה על סיגל - האישה נאנקה ודניאלה לא ידעה אם היא נהנית או נחנקת.

ההימור שלה היה נחנקת.

הגופות המזיעים התהפכו, עתה סיגל גלשה לעבר חלציו של ניסים, כך שראשו נגלה במלוא תפארתו ודניאלה הרביצה כמה תמונות ברצף, כאלו שאי אפשר להתווכח איתן.

"חזק יותר," ניסים הצמיד בכוח את ראשה של סיגל אל חלציו, ודניאלה נגעלה כי שנאה שעושים את זה, זה היה בהמי וחסר רגישות. בצעירותה נתקלה בגברים שהתנהגו אליה ככה - והסקס איתם, במקרה הטוב עבר מהר. במקרה הרע השאיר אותה עם סימנים כחולים.

טלפון צלצל ומוסיקה חזקה נשמעה.

"ממתי יש לך רינגטון של נועה קירל?" שאלה סיגל את ניסים.

"זה לא שלך?!" הוא קפא, ואז בבת אחת שניהם הביטו לעבר החלון.

המחשבה הראשונה שעברה לדניאלה הייתה שאסור היה לה לתת ללילך, הבת שלה, להתעסק לה בטלפון.

המחשבה השנייה הייתה - תברחי!

היא אפילו לא הספיקה לקחת צעד אחד לאחור - כשהחלון נפתח בחריקה ומול פניה הזדקר איבר מין גברי, שמעליו התנשא הר־כרס עצום.

"בואי הנה!!!" נשלחה אליה יד שעירה.

לרגע קפאה.

לרגע הריחה קלמנטינות רקובות.

לרגע חשבה שאולי מגיע לה להיתפס מרוב שהיא כזו גרועה.

אבל אז הטלפון שוב צלצל, שירתה של נועה העירה אותה ודניאלה הסתובבה ונמלטה הכי מהר שיכלה, היישר לתוך ענף עץ, שחבט בכוח בפניה והיא התרסקה לבוץ.

איומים, תחנונים ודמעות

מסביב לצימר גדלו שיחי פרא קוצניים, שזה היה נפלא בזמן השקיעה, כשדניאלה הייתה צריכה להתגנב לחלון מבלי להיראות, אבל עתה חשכה כיסתה את המקום, יער אפל הקיף אותה והיא הייתה שקועה בבוץ קפוא, מסריח משתן של חתולים.

נועה קירל שרה שיש לה רולים בלב שעושים סנאפים ודניאלה ענתה לשיחה, בעיקר כדי להשתיק את הטלפון.

זה היה יואל, בעלה.

"הילדים מחרפנים אותי! אני לא מצליח לעבוד!!!" הוא צעק כדי להתגבר על ההמולה בסלון, "מתי את חוזרת?!"

"עוד שעה בערך," היא לחשה והציצה מבין הקוצים כדי לדעת לאן לברוח.

"מה?" קול זכוכית מתנפצת נשמע מעברו השני של הטלפון. "לילך, נו, מה עובר עלייך?! תראי מה עשית!!!" היא שמעה אותו מתעצבן, "דניאלה, מתי את פה?!"

אור חזק נדלק מולה במרפסת, דלת הזזה נפתחה בחריקה ודרכה התפרץ ניסים, נעמד עירום בקצה הדק הרטוב ושאג: "בואי הנה או שאני רוצח אותך!!!"

דניאלה לא חיכתה לגלות אם הוא רק עצבני או באמת מתכוון לזה ונמלטה, אך הפעם האירה את דרכה עם הטלפון ודאגה לא להחליק או להיתקל בענפים.

ניסים קילל את האם־אמא שלה, קפץ מעל שלוש מדרגות, פצח במרדף והיא הגבירה את המהירות כי נזכרה בסרט טבע שראתה על היפופוטם רצחני שדהר אחרי צייד וניסה למחוץ אותו.

"דניאלה, נו, מתי את חוזרת?!" צעק יואל בטלפון.

"עוד שעה בערך," היא לחשה.

"לא שומעים כלום! אני מתקשר עוד פעם!!!" הוא ניתק והיא מיהרה להשקיט את הסלולרי, שמייד רטט, נדלק ותמונתו של יואל הופיעה על המסך.

דניאלה דחתה את השיחה, שלחה הודעה אוטומטית שתכף תשוב והטלפון מייד רטט עם וואטסאפ מבעלה: >זה לא בסדר שאת נעלמת ככה והכול נופל עליי!> והוא צירף סמיילי זועם.

לא היה זמן לענות, היא רצה הכי מהר שיכלה בין שיחים ועצי פרי, מתרחקת משאגותיו של ניסים אך במקום לראות את שער החצר שפנה לרחוב - מצאה את עצמה עומדת מול שדה רחב עם שלדי חממות, שהוארו קלות על ידי פנסי המושב הרחוקים.

>זה שאת לא עונה רק מוכיח כמה שאת עיוורת לצרכים שלי> הגיע עוד וואטסאפ זועם.

למרות שרצתה לכתוב לו שהוא הכי חשוב לה בעולם - בלית ברירה שוב התעלמה מההודעה, רצה לעבר השדה, הקיפה את חצר הצימר, עלתה על תלולית בוץ שהובילה לרחוב הריק, מיהרה אל המכונית שחנתה בקצהו ופתחה את הדלת, כשמאחוריה הקפיץ אותה קול בכי נשי.

"בבקשה, אל תעשי כלום עם התמונות," סיגל פסעה לעברה לבושה בחלוק רחצה מרופט ועיניה יורות נתזי דמעות, "זה יהרוס אותי. את בעלי. הוא בחיים לא יסלח על זה..."

אל תעצרי, אל תקשיבי, תתעלמי וסעי, דניאלה אמרה לעצמה.

"אני יתאבד," ייללה סיגל, "זה מה אני יעשה."

"זה לא יגיע לבעלך," דניאלה נכנסה לאוטו, "אשתו של ניסים שכרה אותנו, בעלך לא ידע על זה..." והיא תקתקה באצבע קפואה על הקודנית.

"את בטוחה שהיא לא תשלח לו את זה?!" סיגל המשיכה לבכות.

דניאלה התכוונה לענות שלא אבל זה היה שקר, רוב הסיכויים שצרויה תשתוקק לנקום ותשלח את התמונות.

רק שזו לא הבעיה שלך, לא את התעסקת עם גבר נשוי, היא נזפה בעצמה והתניעה.

"בבקשה, תמחקי את זה," התחננה סיגל, "את הורסת אותי ובשביל מה? תגידי שלא ראית כלום. בבקשה! בכלל לא רציתי לבוא! אבל הוא שיגע אותי, לא הפסיק ללחוץ. ניסים הוא ראש המחלקה שלי ואני צריכה את העבודה..." בכייה רק התגבר, "אני יהרוג ת'צמי, את תראי, וזה יהיה על מצפונך!!!"

בלי שרצתה גם לדניאלה הופיעו דמעות, זה תמיד קרה לה כשבכו לידה.

תפסיקי לדמוע, גערה בעצמה, האישה הזו לא באמת תתאבד, אנשים סתם אומרים דברים כשהם נלחצים.

אבל מה אם היא טועה? הדבר האחרון שרצתה היה שמישהי תיפגע רק בגלל שהיא עצמה קיבלה סוף־סוף הזדמנות להיות חוקרת פרטית.

"אני מתחננת, אני ישלם כמה שתרצי, בבקשה, תמחקי את התמונות," בכתה סיגל.

"אני יכולה לטשטש אותך..."

"ונראה לך שזה יספיק לה?!"

דניאלה שתקה, כי היה ברור שצרויה תדרוש לראות את התמונות במלואן. לנבגדים ונבגדות היה צורך להכאיב לעצמם כדי להצדיק את המעקב שהזמינו, ואין מצב שצרויה תסכים לקבל תמונות מטושטשות.

"בבקשה, את רוצחת אותי…" סיגל נפלה לפניה על ברכיה, מחשוף החלוק נפתח וקצה שד נגלה, כולו אדום ושרוט.

למרות שדניאלה חיכתה שנים להזדמנות שקיבלה, למרות שחלמה על זה בכל לילה, למרות שלא היה משהו שרצתה יותר מלהפוך לחוקרת, היא לא התכוונה לדרוס בדרך אף אחת, בטח לא מישהי שכבר דרסו, ניצלו והכאיבו לה.

"אוקיי, אוקיי," היא שמעה את עצמה אומרת, ולמרות שידעה שזו טעות שלפה את כרטיס הזיכרון מהמצלמה ושברה אותו מול עיניה הנדהמות של סיגל. "זהו. את לא צריכה לדאוג."

"תודה לך, את נשמה טובה!" בכייה של סיגל שוב התגבר אך הפעם היו אלו דמעות הקלה.

"זה כלום..." דניאלה מלמלה והתכוונה לנסוע, כשיד שעירה, ענקית, מזיעה, הופיעה משום מקום ותלשה ממנה את המצלמה.

ניסים עמד מעליה עירום, פניו סמוקות ושלל קוצים נעוצים בעורו.

"חתיכת שרמוטה!" הוא בקושי הצליח לדבר מרוב שהתנשף, הרים את המצלמה גבוה באוויר והתכוון להוריד לה אותה על הראש.

דניאלה קפאה וכבר הרגישה איך המצלמה נשברת עליה - אבל הרגליים לא היו מוכנות לחכות…

הימנית חבטה בכוח על דוושת הדלק,

המכונית דפקה ספרינט קדימה

והמצלמה התנפצה על גג האוטו.