הבקשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבקשה
הוספה למועדפים

הבקשה

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

(צרפת, 1996)
ב-1516, בערוב ימיו, עוזב רב-אמן ואדריכל איטלקי נודע את ארצו ומולדתו בהזמנת מלך צרפת. מלווה בתלמידיו, הוא עושה את המסע הארוך אל התחנה הסופית של נדודיו, "הארץ האחרונה" שעל גדות הלואר. כאן יחיה עד למותו ב-1519. 
על הטיפול בחבורה מופקדת משרתת יעילה ומסורה וכה חרישית שהרב-אמן בקושי שם לב אליה. בין שתי הדמויות הכה שונות לכאורה, שגורלותיהן מצטלבים, נרקמים בהדרגה יחסים שעיקרם מבטים מהוסים, שתיקה המופרת פה ושם בדיבור, גניחה, זעקה או בכי, רחשים מעוררי נועם או חרדה. שיאם של היחסים בבקשה המפתיעה. 
בכתיבה דחוסה ומסחררת, עדינה וקסומה כאילו היתה רישום המנסה לזקק רק את המהותי, מתארת דבורד את שיבתו המעגלית המדומיינת של האמן אל ראשית ימיו דרך קשריו עם המשרתת באופן שהופך את הגלות לחזרה הביתה, ובדיעבד את מולדתו-ביתו לגלות. 
הספר זכה בפרס ז'אן ז'יונו ב-1999 וכן בפרס הרומן הנבחר של פראנס-טלוויזיון. 
לספר מצורף טקסט מאיר עיניים מאת המתרגמת מיכל בן-נפתלי, "האתיות של המבט: על ספרה של מישל דבורד". 

פרק ראשון

הם הגיעו דרך המדרונות, דרך הכביש שהתחבר לנהר אחרי הכפרים האחרונים והכרמים, מרחוק הם ראו את הגגות האפורים ואת פסגת הצוקים, ולמטה, בין הערבות, דייגים בסירה. דרך השבילים והחורש הם צעדו לאורך הנהר, פוסעים לאט, מובילים את סוסיהם, מסתכלים במים הצלולים, כמעט כחולים בשמש, ובמישור האדיר שמעבר לנהר. זה היה יום ראשון בבוקר והפעמונים צלצלו, עולזים בשמי אפריל, ברוח הצוננת שהניסה את העננים לעבר הים. אנשי הכפר הוליכו את בהמותיהם על הגדה. מאחור, לכיוון סולון, הם שמעו נביחות של עדת כלבי ציד.

הם היו חמישה על סוסיהם, הצעיר שבהם היה בן עשרים לכל היותר ותלתלים הגיעו עד כתפיו, המבוגר ביותר היה חסר גיל, אולי זקן שיופיו עדיין לוכד את המבט, עיניים מאירות בפנים שזופים, גוף זקוף וכחוש תחת מעיל הפרווה החום. כל מי שהיה מתבונן בהם היה מבין שעשו מסע ממושך, העייפות ניכרה בפניהם ואולי גם דאגה כלשהי, מועקה של זרים שבאו ממרחקים.

עד מהרה עצרו והסתכלו בנוף שסביבם, אחרי היער הוא נראה עצום ממדים, כמו השמים מעל המדרונות ומהצד האחר של הנהר לעבר המישורים, הזקן החווה בלי אומר מחווה רחבה בידו. אולי הם חשבו על מישורי לומברדיה ועל גוניהם של שמי הערב על נהר הפּו, זו לא היתה עת למילים, הם שתקו, התלמידים והמשרת, המתינו על הסוסים. הזקן הבין, לו עצמו לא היה דבר לומר, הוא לא נטה לומר דבר, גם לא על העייפות או על הימים הקשים שעברו, הדרך הכה ארוכה לגלוּת, שבעים ושלושה הימים על סוסיהם בגשם ובקור של ההרים.

הם חיכו שימות החורף הקשים יחלפו ויצאו לדרך רק בפברואר, ללא בני לוויה או כרכרה עד לִיוֹן, זו היתה החלטתו. אותה שנה נשבה מהפסגות רוח כפור. בימים הראשונים, ממילאנו עד למַעבר מוֹנזֶ'נֶבְר, הם היו מלאי עזוז ולמרות חששם מיהרו להגיע להרים, הוא כנראה יותר מהאחרים, זה היה לפני הגשמים הגדולים, הם הובילו את הסוסים, פרסותיהם טופפות, בפונדקים בערב השתהו עם הפרָדות בעודם מתירים את הרצועות ומוליכים את החיות הרצוצות, שוטפים את פיותיהן וחזותיהן, שמחים להגיע לחניה. הם עדיין צחקו והתעכבו בחצרות לפני שהסבו לשולחן ליד האח עם סוחרים וצליינים, עם משרתים שהובילו את סוסי האדונים לטורינו ולז'נבה. הם דיברו על הפסגות ועל החורף האינסופי, על דרכי חתחתים ועל חיות יגעות, על נשות מילאנו, היפות בכל רחבי איטליה.

עד מהרה התחיל לרדת גשם, שלושה שבועות ברציפות, והסוסים התעייפו, סירבו לשתות ולאכול. הם צפו באישוניהם המורחבים ובעיניהם העגומות, זרו מלח לתוך המספוא הראשון ושטפו בחומץ את פיותיהם הבוערים. הם השגיחו על הסוסים, חיכו בדאגה לרגע שבו ירקעו ברגליהם וירחרחו את האדמה בנחיריהם. הכול נעשה הרה סכנה ולפעמים נדמה היה שהמוות משחר לטרף, אורב לאנשים ולחיות ולעולם סביבם. למען האמת, שרר שם עצב, גם אם היו ימים שבהם מתיקות האוויר או תכול השמים סיפרו סיפור אחר. הם עזבו את ארצם עמו, למשך זמן לא ידוע, הזקן אמר שלא יחזור, שימות בקרב זרים. בפונדקים בערב הם ישבו בנפרד וסעדו בשתיקה, חושבים רק על הרגע שבו ילכו לישון, אדישים ליינות ולחדרניות. מלוכלכים ותשושים עלו לחדרים עם סדיניהם ושמיכותיהם, עם העורות שגללו על היצוע הממולא נוצות. נתנו להם את החדר החדש, את החדר הלבן או את החדר על שם קתרינה הקדושה. הם צנחו על המיטות בלי לומר מילה או להחליף מבט.

כששני סוסים נפצעו במשעול סלעי היה עליהם להיפרד מהם, כך נטשו את הסיציליאני שהחזיקו בו כמעט שבע שנים ואת הסוס השחור שבורג'ה נתן להם. הפרדות, חסונות יותר, נשאו את התיבות, את כל מיטלטליו של הזקן, את שלושת הציורים שמהם לא נפרד עוד ואת האפיריון שבתוכו היה מתיישב מעת לעת. פעמים אחדות אחרי עמק המוריֵאן הוא נואש מלטפס על סוסו, היה קר וירדה עליו אומללות.

הוא לא יחזור, הוא לא יעשה שוב את הדרך, את שבעים ושלושה הימים בגשם ובקור ההרים שבהם, עם התקדרות שמי הסערה, הם הסתופפו במקומות מקלט ומחסה, ובערבים שבהם לא הצליחו למצוא מפלט, תועים בערפל, ישנו במעילים ובשמיכות המשי על הקרקע תחת אוהל שהקימו בחופזה, אם לא בילו את הלילה בציפייה לשינה שמיאנה לבוא. במשך שבעים ושלושה ימים הם חיו על הסוסים, חשבו, סבלו, בחנו את העולם על הסוסים, ירדו רק כדי לאכול, להשתין ולישון או, כשרגליהם קפאו, כדי לצעוד ולהמריץ את מחזור הדם, מבלי לדעת מה יֵלד הרגע, זולת הקצב המהיר והמוכר של התעוזה ושל העייפות, תחושת המצוקה בשל הכפור ולחות הגבהים, אומרים לעצמם שבבוקר, עוד לפני שינוחו כל צורכם, ייצאו שוב בגשם ובערפל, שיעזבו, יסתלקו.

ומן הסתם התעצמה מצוקתם בחושבם על הימים שקדמו ועל הפרידות, על פניהם של מי שלא יראו שוב, על הערים ועל הגבעות בטוסקנה, על הימים האחרונים, כשביקשו זה את עיני זה ומיד הסבו פניהם, לפעמים אפילו מתלוצצים וצוחקים, בעזיבות ובפרידות לא היה כל חדש, תמיד היה עליהם לעזוב, לחפש מורים חדשים במקום אחר. הוא חצה את איטליה עם התלמידים על סוסיהם, הכיר את כל חצרות המלכים ואת כל מי שהארץ ראתה בו אדון, צייר פרסקו על קירות כנסיותיהם ואת דיוקנאות הנשים שאהבו, הגה קשתות ועמודים לארמונותיהם, מחלצות ובגדי שרד לכלולותיהם, והיו כמובן גם התותחים והמרגמות והביצורים נגד האויב כשפרצו המלחמות. לפעמים מתו הפטרונים, או שגופו קרס מקדחת ומלימוד, מיגונות חדשים, החיים התפוררו. עד שראשו הסתחרר עליו, עד שנקעה נפשו - ועדיין, גם ברגעים הקשים מכול היה תמיד מזמן אותו מלך זר ומפגיע בו לשכור את שירותיו, תחילה בחצרו במילאנו ואחר כך בחצרו שבצרפת, וכל אימת שהיה מבקש זאת, הוא, הצייר־פסל־אדריכל־מהנדס, אף שהוצעו לו מגורים וקצבה מפוארת, כמו התעלם מבקשתו, חושש מהכרעה שלא תהלום את שנותיו האחרונות, מגרה בכך את התשוקה המלכותית, מלבה אותה ללא חישובי תועלת או גאווה, מסכים לבסוף ומביא לידיעת המלך הזר, שהציע קצבה, אחוזה ומשרתים, שהוא מקבל בשמו ובשם תלמידיו את הזמנתו הנדיבה כל כך ויעשה כמיטב יכולתו להשביע את רצונו.

באמצע אפריל התבהרו השמים, בין העננים הופיעו קרעי כחול שטופֵי גשם, הם לבדם שבו ומילאו אותם אומץ רוח, הם עזבו את המבצרים ואת הגאיות העצומים אל עבר השפלה, מדי יום ביומו ראו את העדרים יוצאים מהדיר, לפעמים נגלתה גפן על מדרון או עצי תות על צלע הר. בערב האחרון בעמק אַרְב הם סעדו את לבם בחוגלות, עופות וכרפסים ולקינוח תופיני תפוחים, הכול רווי ביין מקומי שהשיב את נפשם, הם התבדחו ושכחו את הימים הקשים, הם היו במחצית הדרך, הם דיברו על הקור ועל שבילים על פי תהום ועל אלה שחצו את ההרים עם צבאותיהם, על חניבעל שהגיע עד הנה עם חיילים מאפריקה ופילים שהיו מורגלים במתינות הערבות, וכיצד משהעפילו במעלה ההרים המכוסים בקרח, מותשים, מיואשים ועיוורים למתרחש סביבם, נשכבו החיילים האפריקאים על הקרקע, אחד־אחד השתרעו על השלג. הקשה. הקר. הזר. הם דיברו על הצרפתים שהלכו לאיטליה כדי להחזיר עטרה ליושנה וחצו את ההרים על סוסי הפוני, ממאנים להירתע מהערוצים העמוקים, בונים מעליהם גשרים, מתקדמים עד למישורי סָאלוּצו עם הבהמות הרתומות והתותחים ונשות הזנונים על הפרָדות, בנות חבל לימוּזן שעתידות ללכת עמם עד הסוף, למות זו אחר זו ממחלת החיילים, עגבת, מזיעות מתחת למשיחות הפוך ולאריגי המשי הדק שטונפו בדהירות הממושכות, מַלבושי צרפת שבהם חצו את ההרים. זה היה ביוני במפרץ נאפולי.

בלִיון באו לקראתם סוסים רעננים וכרכרה שהמלך שלח כדי שהוא יוכל לנוח בתוכה, הם שהו שם בפסחא עד לירידי האביב, הקהל היה רב והרחובות מוצפים נוכרים, הוא רצה לפגוש את האיטלקים בעיר, לחפש ספרים בחנויות הספרים, אבל הרחובות שקקו אדם והיו כה אפלים ומרופשים שעד מהרה ביקש שיעזבו. הם עמדו על רציפי נהר הסָאוֹן אחרי הגשם והביטו בפעם האחרונה אל איטליה, ואחר כך המשיכו דרך ההרים, העמקים הקודרים שהוליכו אל הנהר האחר, ברוֹאַן הסתכלו בבתים הלבנים ובדוגיות שטוחות־התחתית ששטו עד אורלֵאן, הם בחרו בדרכי המישור, התקדמו צעד אחר צעד בקיצורי דרך כדי לחמוק מן הרוח, זה רק גרם להם להתעכב, דרך מוּלן ובּוּרְז' הגיעו לשפֵלת סוֹלוֹן, ליערות, לשדות חרושים ולשדות קנבוס. ערב אחד ברוֹמוֹרַנטֶן השמש הפציעה והיער עטה זוהר ענוג, העצים הצמיחו עלים, האור צבע את שוליהם המטושטשים של השטחים המיוערים, לרגע שכח מי הוא ומנין בא, הוא הביט אל הארץ החדשה, התקרב אל הלא־נודע.

המיסה החגיגית הסתיימה, מהגשר שעל האי הם ראו את הכנסייה מתרוקנת, צלצול הפעמונים התגבר, מלווה את השמש ואת עליזות השמים הכחולים. הם הביטו בארמון, שלושה גברים רכובים על סוסים הגיעו אל הטרסות מן המגדלים. הטירה השתרעה על הצוק, אכסדרות וצריחים, טרסות ושבילים ארוכים, הצרפתים רצו גם הם את יפי הדרן של נאפולי ופירנצה, רצו אותו מהר ובדחיפות, לבקשתם חצו את האלפּים בוני טירות וגננים, צורפים, אמני שיש וסתתי בהט. בעוד היערות מסביב נהפכים לגנים עליונים ולגנים תחתונים, לסוכות ולגני נוי של עצי אגס, עצי דובדבן ועצי תות לבן, הפועלים והבנאים מגדת הנהר הקימו בפקודת האיטלקים את הבתים היפים ביותר שנראו אי־פעם בארץ, כשהם עמלים מדי לילה לאור נרות ומבעירים בחורף מדורות כדי להפשיר את האבנים.

הם הסתכלו במים הבוהקים, כמעט כחולים מתחת לשמים, הנהר השקט שבתוכו עצרו המלכים וציוו על בניית בתיהם. בקיץ הם ראו את השמש שוקעת על חולות בהירים כחולות הים, זֶרֶם מאושר בלב הארץ, שאי אפשר לדמיינו במקום אחר אלא כאן, במקום שבו כמו הומצאה אמת המידה להשכנת סדר וביטחון, לשיכוך התפרעויות וייסורים. כפרים ועיירות שכחו את המלחמות ואת הזמנים הקשים, את החיילים שהגיעו לאיטליה על סוסי הפוני. בחורף, לאור הלפידים, הם פלשו לערים לא־נודעות, ובערב, באוהליהם, נדבקו בקדחת נאפולי.

שלושת הפרשים הגיעו לגובה הארמון, הם ראו אותם מתקדמים על הסוללות, קסדותיהם ורוביהם הכבדים בוהקים בשמש. הוא הסתכל על פַנפויָה, מֶלְצִי וסָלַאי תלמידיו, ומאחוריהם על הפרדות הנושאות את התיבות והציורים, הוא ביקש לצאת שוב לדרך אל אחוזת קלאן. הם עברו למרגלות המבצר ופנו אחרי הכנסייה שמאלה דרך היער לאורך הצוק. השמש, עטורה בערפל חיוור, עלתה מעל לנהר, נדדה עד מהרה מאחוריהם, כתם בהיר ארוך ודומם, השיגה את צריח הכנסייה. השעה היתה רק אחת־עשרה.

 

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

הבקשה מישל דבורד

הם הגיעו דרך המדרונות, דרך הכביש שהתחבר לנהר אחרי הכפרים האחרונים והכרמים, מרחוק הם ראו את הגגות האפורים ואת פסגת הצוקים, ולמטה, בין הערבות, דייגים בסירה. דרך השבילים והחורש הם צעדו לאורך הנהר, פוסעים לאט, מובילים את סוסיהם, מסתכלים במים הצלולים, כמעט כחולים בשמש, ובמישור האדיר שמעבר לנהר. זה היה יום ראשון בבוקר והפעמונים צלצלו, עולזים בשמי אפריל, ברוח הצוננת שהניסה את העננים לעבר הים. אנשי הכפר הוליכו את בהמותיהם על הגדה. מאחור, לכיוון סולון, הם שמעו נביחות של עדת כלבי ציד.

הם היו חמישה על סוסיהם, הצעיר שבהם היה בן עשרים לכל היותר ותלתלים הגיעו עד כתפיו, המבוגר ביותר היה חסר גיל, אולי זקן שיופיו עדיין לוכד את המבט, עיניים מאירות בפנים שזופים, גוף זקוף וכחוש תחת מעיל הפרווה החום. כל מי שהיה מתבונן בהם היה מבין שעשו מסע ממושך, העייפות ניכרה בפניהם ואולי גם דאגה כלשהי, מועקה של זרים שבאו ממרחקים.

עד מהרה עצרו והסתכלו בנוף שסביבם, אחרי היער הוא נראה עצום ממדים, כמו השמים מעל המדרונות ומהצד האחר של הנהר לעבר המישורים, הזקן החווה בלי אומר מחווה רחבה בידו. אולי הם חשבו על מישורי לומברדיה ועל גוניהם של שמי הערב על נהר הפּו, זו לא היתה עת למילים, הם שתקו, התלמידים והמשרת, המתינו על הסוסים. הזקן הבין, לו עצמו לא היה דבר לומר, הוא לא נטה לומר דבר, גם לא על העייפות או על הימים הקשים שעברו, הדרך הכה ארוכה לגלוּת, שבעים ושלושה הימים על סוסיהם בגשם ובקור של ההרים.

הם חיכו שימות החורף הקשים יחלפו ויצאו לדרך רק בפברואר, ללא בני לוויה או כרכרה עד לִיוֹן, זו היתה החלטתו. אותה שנה נשבה מהפסגות רוח כפור. בימים הראשונים, ממילאנו עד למַעבר מוֹנזֶ'נֶבְר, הם היו מלאי עזוז ולמרות חששם מיהרו להגיע להרים, הוא כנראה יותר מהאחרים, זה היה לפני הגשמים הגדולים, הם הובילו את הסוסים, פרסותיהם טופפות, בפונדקים בערב השתהו עם הפרָדות בעודם מתירים את הרצועות ומוליכים את החיות הרצוצות, שוטפים את פיותיהן וחזותיהן, שמחים להגיע לחניה. הם עדיין צחקו והתעכבו בחצרות לפני שהסבו לשולחן ליד האח עם סוחרים וצליינים, עם משרתים שהובילו את סוסי האדונים לטורינו ולז'נבה. הם דיברו על הפסגות ועל החורף האינסופי, על דרכי חתחתים ועל חיות יגעות, על נשות מילאנו, היפות בכל רחבי איטליה.

עד מהרה התחיל לרדת גשם, שלושה שבועות ברציפות, והסוסים התעייפו, סירבו לשתות ולאכול. הם צפו באישוניהם המורחבים ובעיניהם העגומות, זרו מלח לתוך המספוא הראשון ושטפו בחומץ את פיותיהם הבוערים. הם השגיחו על הסוסים, חיכו בדאגה לרגע שבו ירקעו ברגליהם וירחרחו את האדמה בנחיריהם. הכול נעשה הרה סכנה ולפעמים נדמה היה שהמוות משחר לטרף, אורב לאנשים ולחיות ולעולם סביבם. למען האמת, שרר שם עצב, גם אם היו ימים שבהם מתיקות האוויר או תכול השמים סיפרו סיפור אחר. הם עזבו את ארצם עמו, למשך זמן לא ידוע, הזקן אמר שלא יחזור, שימות בקרב זרים. בפונדקים בערב הם ישבו בנפרד וסעדו בשתיקה, חושבים רק על הרגע שבו ילכו לישון, אדישים ליינות ולחדרניות. מלוכלכים ותשושים עלו לחדרים עם סדיניהם ושמיכותיהם, עם העורות שגללו על היצוע הממולא נוצות. נתנו להם את החדר החדש, את החדר הלבן או את החדר על שם קתרינה הקדושה. הם צנחו על המיטות בלי לומר מילה או להחליף מבט.

כששני סוסים נפצעו במשעול סלעי היה עליהם להיפרד מהם, כך נטשו את הסיציליאני שהחזיקו בו כמעט שבע שנים ואת הסוס השחור שבורג'ה נתן להם. הפרדות, חסונות יותר, נשאו את התיבות, את כל מיטלטליו של הזקן, את שלושת הציורים שמהם לא נפרד עוד ואת האפיריון שבתוכו היה מתיישב מעת לעת. פעמים אחדות אחרי עמק המוריֵאן הוא נואש מלטפס על סוסו, היה קר וירדה עליו אומללות.

הוא לא יחזור, הוא לא יעשה שוב את הדרך, את שבעים ושלושה הימים בגשם ובקור ההרים שבהם, עם התקדרות שמי הסערה, הם הסתופפו במקומות מקלט ומחסה, ובערבים שבהם לא הצליחו למצוא מפלט, תועים בערפל, ישנו במעילים ובשמיכות המשי על הקרקע תחת אוהל שהקימו בחופזה, אם לא בילו את הלילה בציפייה לשינה שמיאנה לבוא. במשך שבעים ושלושה ימים הם חיו על הסוסים, חשבו, סבלו, בחנו את העולם על הסוסים, ירדו רק כדי לאכול, להשתין ולישון או, כשרגליהם קפאו, כדי לצעוד ולהמריץ את מחזור הדם, מבלי לדעת מה יֵלד הרגע, זולת הקצב המהיר והמוכר של התעוזה ושל העייפות, תחושת המצוקה בשל הכפור ולחות הגבהים, אומרים לעצמם שבבוקר, עוד לפני שינוחו כל צורכם, ייצאו שוב בגשם ובערפל, שיעזבו, יסתלקו.

ומן הסתם התעצמה מצוקתם בחושבם על הימים שקדמו ועל הפרידות, על פניהם של מי שלא יראו שוב, על הערים ועל הגבעות בטוסקנה, על הימים האחרונים, כשביקשו זה את עיני זה ומיד הסבו פניהם, לפעמים אפילו מתלוצצים וצוחקים, בעזיבות ובפרידות לא היה כל חדש, תמיד היה עליהם לעזוב, לחפש מורים חדשים במקום אחר. הוא חצה את איטליה עם התלמידים על סוסיהם, הכיר את כל חצרות המלכים ואת כל מי שהארץ ראתה בו אדון, צייר פרסקו על קירות כנסיותיהם ואת דיוקנאות הנשים שאהבו, הגה קשתות ועמודים לארמונותיהם, מחלצות ובגדי שרד לכלולותיהם, והיו כמובן גם התותחים והמרגמות והביצורים נגד האויב כשפרצו המלחמות. לפעמים מתו הפטרונים, או שגופו קרס מקדחת ומלימוד, מיגונות חדשים, החיים התפוררו. עד שראשו הסתחרר עליו, עד שנקעה נפשו - ועדיין, גם ברגעים הקשים מכול היה תמיד מזמן אותו מלך זר ומפגיע בו לשכור את שירותיו, תחילה בחצרו במילאנו ואחר כך בחצרו שבצרפת, וכל אימת שהיה מבקש זאת, הוא, הצייר־פסל־אדריכל־מהנדס, אף שהוצעו לו מגורים וקצבה מפוארת, כמו התעלם מבקשתו, חושש מהכרעה שלא תהלום את שנותיו האחרונות, מגרה בכך את התשוקה המלכותית, מלבה אותה ללא חישובי תועלת או גאווה, מסכים לבסוף ומביא לידיעת המלך הזר, שהציע קצבה, אחוזה ומשרתים, שהוא מקבל בשמו ובשם תלמידיו את הזמנתו הנדיבה כל כך ויעשה כמיטב יכולתו להשביע את רצונו.

באמצע אפריל התבהרו השמים, בין העננים הופיעו קרעי כחול שטופֵי גשם, הם לבדם שבו ומילאו אותם אומץ רוח, הם עזבו את המבצרים ואת הגאיות העצומים אל עבר השפלה, מדי יום ביומו ראו את העדרים יוצאים מהדיר, לפעמים נגלתה גפן על מדרון או עצי תות על צלע הר. בערב האחרון בעמק אַרְב הם סעדו את לבם בחוגלות, עופות וכרפסים ולקינוח תופיני תפוחים, הכול רווי ביין מקומי שהשיב את נפשם, הם התבדחו ושכחו את הימים הקשים, הם היו במחצית הדרך, הם דיברו על הקור ועל שבילים על פי תהום ועל אלה שחצו את ההרים עם צבאותיהם, על חניבעל שהגיע עד הנה עם חיילים מאפריקה ופילים שהיו מורגלים במתינות הערבות, וכיצד משהעפילו במעלה ההרים המכוסים בקרח, מותשים, מיואשים ועיוורים למתרחש סביבם, נשכבו החיילים האפריקאים על הקרקע, אחד־אחד השתרעו על השלג. הקשה. הקר. הזר. הם דיברו על הצרפתים שהלכו לאיטליה כדי להחזיר עטרה ליושנה וחצו את ההרים על סוסי הפוני, ממאנים להירתע מהערוצים העמוקים, בונים מעליהם גשרים, מתקדמים עד למישורי סָאלוּצו עם הבהמות הרתומות והתותחים ונשות הזנונים על הפרָדות, בנות חבל לימוּזן שעתידות ללכת עמם עד הסוף, למות זו אחר זו ממחלת החיילים, עגבת, מזיעות מתחת למשיחות הפוך ולאריגי המשי הדק שטונפו בדהירות הממושכות, מַלבושי צרפת שבהם חצו את ההרים. זה היה ביוני במפרץ נאפולי.

בלִיון באו לקראתם סוסים רעננים וכרכרה שהמלך שלח כדי שהוא יוכל לנוח בתוכה, הם שהו שם בפסחא עד לירידי האביב, הקהל היה רב והרחובות מוצפים נוכרים, הוא רצה לפגוש את האיטלקים בעיר, לחפש ספרים בחנויות הספרים, אבל הרחובות שקקו אדם והיו כה אפלים ומרופשים שעד מהרה ביקש שיעזבו. הם עמדו על רציפי נהר הסָאוֹן אחרי הגשם והביטו בפעם האחרונה אל איטליה, ואחר כך המשיכו דרך ההרים, העמקים הקודרים שהוליכו אל הנהר האחר, ברוֹאַן הסתכלו בבתים הלבנים ובדוגיות שטוחות־התחתית ששטו עד אורלֵאן, הם בחרו בדרכי המישור, התקדמו צעד אחר צעד בקיצורי דרך כדי לחמוק מן הרוח, זה רק גרם להם להתעכב, דרך מוּלן ובּוּרְז' הגיעו לשפֵלת סוֹלוֹן, ליערות, לשדות חרושים ולשדות קנבוס. ערב אחד ברוֹמוֹרַנטֶן השמש הפציעה והיער עטה זוהר ענוג, העצים הצמיחו עלים, האור צבע את שוליהם המטושטשים של השטחים המיוערים, לרגע שכח מי הוא ומנין בא, הוא הביט אל הארץ החדשה, התקרב אל הלא־נודע.

המיסה החגיגית הסתיימה, מהגשר שעל האי הם ראו את הכנסייה מתרוקנת, צלצול הפעמונים התגבר, מלווה את השמש ואת עליזות השמים הכחולים. הם הביטו בארמון, שלושה גברים רכובים על סוסים הגיעו אל הטרסות מן המגדלים. הטירה השתרעה על הצוק, אכסדרות וצריחים, טרסות ושבילים ארוכים, הצרפתים רצו גם הם את יפי הדרן של נאפולי ופירנצה, רצו אותו מהר ובדחיפות, לבקשתם חצו את האלפּים בוני טירות וגננים, צורפים, אמני שיש וסתתי בהט. בעוד היערות מסביב נהפכים לגנים עליונים ולגנים תחתונים, לסוכות ולגני נוי של עצי אגס, עצי דובדבן ועצי תות לבן, הפועלים והבנאים מגדת הנהר הקימו בפקודת האיטלקים את הבתים היפים ביותר שנראו אי־פעם בארץ, כשהם עמלים מדי לילה לאור נרות ומבעירים בחורף מדורות כדי להפשיר את האבנים.

הם הסתכלו במים הבוהקים, כמעט כחולים מתחת לשמים, הנהר השקט שבתוכו עצרו המלכים וציוו על בניית בתיהם. בקיץ הם ראו את השמש שוקעת על חולות בהירים כחולות הים, זֶרֶם מאושר בלב הארץ, שאי אפשר לדמיינו במקום אחר אלא כאן, במקום שבו כמו הומצאה אמת המידה להשכנת סדר וביטחון, לשיכוך התפרעויות וייסורים. כפרים ועיירות שכחו את המלחמות ואת הזמנים הקשים, את החיילים שהגיעו לאיטליה על סוסי הפוני. בחורף, לאור הלפידים, הם פלשו לערים לא־נודעות, ובערב, באוהליהם, נדבקו בקדחת נאפולי.

שלושת הפרשים הגיעו לגובה הארמון, הם ראו אותם מתקדמים על הסוללות, קסדותיהם ורוביהם הכבדים בוהקים בשמש. הוא הסתכל על פַנפויָה, מֶלְצִי וסָלַאי תלמידיו, ומאחוריהם על הפרדות הנושאות את התיבות והציורים, הוא ביקש לצאת שוב לדרך אל אחוזת קלאן. הם עברו למרגלות המבצר ופנו אחרי הכנסייה שמאלה דרך היער לאורך הצוק. השמש, עטורה בערפל חיוור, עלתה מעל לנהר, נדדה עד מהרה מאחוריהם, כתם בהיר ארוך ודומם, השיגה את צריח הכנסייה. השעה היתה רק אחת־עשרה.

 

*המשך העלילה בספר המלא*